רש"י על פסחים ס״ה

1 ועולה גופה מנלן - שמתן דמה במקום שיש תחתיו יסוד למעוטי מזרח ודרום חוץ מאמה למזרח אצל צפון ואמה לדרום אצל מערב דהכי תנן מדות פ"ג מ"א אוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת:

2 אל יסוד מזבח העולה - גבי חטאת נשיא כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה וה"ל למיכתב אל יסוד המזבח למה לי דכתיב מזבח העולה אלא הכי קאמר אל יסוד מזבח תעשה העולה:

3 עצלנית - מפני שנתעצלה להיות אחרונה:

4 והא לא סגי דלאו הכי - דמצוה לשלש כתות:

5 לזרוזי נפשייהו - להיות מן הראשונים:

6 שלא ברצון רבי אליעזר - דאמר בעלמא גבי מכבד דהיינו דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש כשכבר נעשה צורך גבוה אסור:

7 החולב - מושך החלב מן הבהמה:

8 מחבץ - מעמיד החלב ועושה ממנו חביצין שקורין מטונ"ש גושים של חלב חמוץ :

9 ורודה - מדכתיב שמואל א י״ד:כ״ז ויטבול אותה ביערת הדבש:

10 אחד זה ואחד זה - מכבד ומרבץ ורודה אבל מאידך לא קאמרי דתולדות אב מלאכה נינהו כדאמרינן בפרק המצניע רבי אליעזר משום הכי מחייב חולב משום מפרק מגבן משום בונה מחבץ משום בורר בהמצניע ומרבץ ומכבד מפרש התם משום אשוויי גומות:

11 רב אשי אמר - לעולם רבנן דאמרי בעלמא נמי שבות הוא ומתני' כר' נתן דאמר שבות שאינה צריכה לא התירו במקדש:

12 שאם נשפך דמו של אחד מהן - לארץ ולא נזרק ממנו למזבח:

13 נמצא כוס זה מכשירו - שהרי מעורב בו מן הנשפך:

14 שמא לא נתקבל בכלי - אותו שאתה רוצה להכשיר שמא לא נתקבל בכלי ותו לא מהניא ליה זריקה דתנן נשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו פסול בזבחים בפרק שני דף טו.:

15 אף אני לא אמרתי - שיועיל אלא כשנתקבל בכלי:

16 ומנא ידע - רבי יהודה אם נתקבל בכלי והא חששא בעלמא הוא דקאמר שאם ישפך דמו וכיון דלתקוני ספיקי אתא היכי מיתקני בהכי שמא לא נתקבל:

17 כהנים זריזין הן - וליכא למיחש לשמא לא קיבלוהו לישנא אחרינא שמא לא נתקבל בכלי כל זה שאתה שואב מארץ ונמצאת זורק דם פסול אף אני לא אמרתי למלאות אלא ממקום שיודעין שנשפכו שם דמים שנתקבלו בכלי ואי משום דמיערב בהו מהאי דלא נתקבל כגון דם התמצית הא קא פריך ליה בסיפא וראשון עיקר:

18 אי זריזין הן - היכן נשפכין הא זריזין הן וידעי:

19 אגב זריזותייהו - שממהרים לרוץ ולקרב ולזרוק מיתשיד מידייהו:

20 והלא דם התמצית - של פסחים הרבה מעורב בו ואי נשפך דם של אחד כולו בטל במיעוטו ומה תועיל זריקה שהרי בטל:

21 דם התמצית - של חולין ושל קדשים:

22 באזהרה - בלאו ולא כרת דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו' עד כל אוכליו יכרת יצא דם התמצית שאינו דם הנפש ובמסכת כריתות מפרש טעמא חמשה לאוין כתיבי בדם ומייתיר חד לדם התמצית:

23 לענין כפרה - שאינו ראוי לזריקה:

24 דם שהנפש יוצאה בו - דם קילוח שה' דמים הם בפרק דם שחיטה:

25 אלא ר' יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם - הלכך לא בטיל ההוא דאישתפיך ובכל פורתא דמטי מיניה למזבח זריקה היא ומיתכשר ומילתיה דרבי יהודה בזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו דקתני גבי דם זבחים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב בדם בהמת חולין או בדם חיה רואין את הפסול כאילו היה מים ואם יש בכשר כדי להיות בהן מראית דם כשר ואם לאו פסול ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם:

26 תניא - גרסינן:

27 לדבריכם למה פוקקין - את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאים בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים בשלמא לדידי כדי שלא יצא כל דם הנשפך וכשמילא כוס התערובות נמצא מכולם בתוכו ואם נשפך אחד מהן בלא זריקה נמצא זורק ממנו:

28 והא קא הוי חציצה - בין רגליהן לרצפה דתנן בזבחים ד' טו: עומד על הכלי או על גבי רגל חבירו פסול דבעינן לעמוד לשרת ואין זה עמידה:

29 חוצץ - לענין טבילה תנן:

30 מיתווסי - מתלכלכין בדם:

31 מדו - ולבש הכהן מדו בד:

32 כמדתו - שוה לארץ:

33 בהולכת אברים דלאו עבודה - היו מצו מדלן להו ולקמיה פריך ושאר עבודות היכי עביד:

34 זו הולכת אברים - דגבייהו כתיב האי קרא והקרב והכרעים וגו':

35 דמסגו אאיצטבי - איצטבאות של בנין היו שם והרי הן כרצפה:

36 והקטירן סלקא דעתך הוא גופיה מקטר להו - בתמיה והא זר הוא דבזר קיימינן כדתני נותן על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים דמה לי ולהן ואפילו הפשט וניתוח של עולה שהוא מצוה כשר בזר כדאמרינן בשילהי פרק ב' דיומא ד' כו: ואית דמפרשי אטו במגס גופיה מקטר להו ולאו מילתא היא דודאי אורחיה למתני הקטרה בכלי שרת:

37 להקטירן - נותנן במגס עד שיבוא הראוי להקטירן ויקטירם:

38 כל אחד ואחד - כשהיו הולכין לבתיהם היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו:

39 אמר רב עיליש - שם חכם:

40 טייעות - דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה:

41 מתני' אלו דברים דוחין את השבת - לקמיה בגמרא מפרש מנא לן:

42 שחיטתו וזריקת דמו - אי אפשר אלא ביום דכתיב ויקרא ז׳:ל״ח ביום צוותו להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה:

43 מיחוי קרביו - מפרש בגמ' וטעמא שלא יסריחו:

44 צלייתו והדחת קרביו אין דוחין - דאפשר משתחשך:

45 הרכבתו - על כתף האדם להביאו לעזרה דרך רשות הרבים אע"פ שאינו אלא איסור שבות דרבנן דקי"ל חי נושא את עצמו אין דוחה דה"ל למיעבד מאתמול וכן הבאתו מחוץ לתחום:

46 וחתיכת יבלתו - ורוא"ה וירוא"ה: יבלת בלע"ז וחותכה בצפרניו או בשיניו אינה אלא שבות דמלאכה כלאחר יד היא:

47 שחיטה שהיא - אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה שהרי באבות מלאכות היא מנויה ואעפ"כ דוחה את השבת בפסח:

48 לא ידחו - בתמיה:

49 י"ט יוכיח שהתירו בו - שחיטה ובשול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו הואיל והוה אפשר לן מאתמול ואע"ג דתחומין דרבנן:

50 מה ראיה רשות למצוה - אכילת הדיוט רשות היא וצורך גבוה מצוה היא ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות יעמידוהו אף במקום מצוה בתמיה:

51 הזאה תוכיח שהיא מצוה - בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב פסח שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפ"ה אינו דוחה דהכי שמעינן ליה לרבי עקיבא דלא דחיא והזאה שבות הוא דמאי מלאכה היא אלא מתחזי כמתקן גברא:

52 ועליה אני דן - וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא תעכבהו מפסח ומקל וחומר זה עצמו: