רש"י על פסחים נ״ב

1 ביישוב לא עבידנא - מלאכה ביום טוב שני הואיל ונהגו בו איסור לא תשנה לעיניהם את המנהג:

2 דעדיפא מינה - החמורה ממנה:

3 עבדי ליה - עשיתי לו:

4 מימנו אנגדא דבר בי רב - תלמיד שסרח היו נמנין להלקותו ולא לנדותו משום דשמתא חמורה וחוששין לכבוד התורה:

5 ולית ליה לר' יהודה כו' - דמשמע שיכול לומר לו בן מקום שלא כלו לבן מקום שכלו צא והבא לך אף אתה ממקום שהבאתי ותמצא שלא כלו שם לחיה ואכול מאותן שתביא ואותה שלך שיש לך בבית אסורין וטעמא משום דגדלו כאן ובזה המקום כלו אבל אני הבאתי את שלי ממקום היתר ואין כאן מחלוקת ולית ליה לר' יהודה דאסור משום חומרי מקום שהלך לשם ואפילו אין שם מחלוקת דהא ממקום שאין עושין למקום שעושין דטעמא לאו משום מחלוקת הוא ואסרינן ליה משום חומרי מקום שיצא משם:

6 הכי גרסינן מילתא אחריתי קאמר - או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומן חייב לבער ור' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו והא לא כלו:

7 מילתא אחריתי קאמר - תנא קמא:

8 ושמע שכלו במקומן חייב לבער - ואע"ג דאין כאן חומרי מקום שיצא משם שבשעה שיצא עדיין לא היו נוהגין בהן חומרא:

9 ר' יהודה אומר צא - יכול זה לומר לבני מקומו שיצא משם איני משנה ממנהגכם דהא הולכתים למקום שלא כלו וצא והבא לך משם ותוכל למצוא הרבה:

10 לחומרא אמרה ר' יהודה - הכי הוה גמיר לה ר"א מרביה דרבי יהודה אמר לחומרא:

11 אלא איפוך - תוספת זו שהוספנו על המשנה ואימא או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומן אינו חייב לבער דאין כאן משום חומרי מקום שיצא משם שכשהוציאם עדיין לא נאסרו ר' יהודה אומר יש כאן זילזול מקומו דאמרי ליה בני מקומו הראשון צא והבא לך מהיכא דאייתינהו ממקום שהבאתם ותמצא שכבר כלו:

12 לעולם כדקתני - דלא איירי מתניתין במביא ממקומו למקום השוה לו אלא למקום שאין שוה לו:

13 והכי קאמר - מתניתין המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער החזירן למקומן ועדיין לא כלו אינו חייב לבער ורבי יהודה מחמיר דאמרינן ליה צא והבא לך אף אתה מהיכא דאייתינהו השתא והא כלו להו:

14 גבא דחמרא קלטינהו - גבו של חמור שהכניסן לתוך אותו מקום החמור קלטן בחומרי אותו מקום שלא יוכל להחזירן עוד הא לא גדלו שם ואינו אוכלן שם:

15 הכובש שלשה כבשים - שלשה מיני ירק בחבית אחת של חומץ או של ציר כדי להתקיים:

16 אוכלין - משלשתן:

17 על הראשון - על סמך הראשון הממהר להיות כלה לחיה מן השדה דמשעה שיכלה אחד מהן מן השדה שלשתן אסורין דכבשייהו משוי להו כחד:

18 אף על האחרון - על סמך מין הכלה אחרון ואוכל משלשתן ואע"פ שמין השנים כלה לחיה כבר ותנא דמתני' ור' יהודה בהא פליגי דתנא קמא סבר לה כרבי יהושע דמיקל והכי מישתמעא למילתיה ממקום שלא כלו למקום שכלו כולן חייב לבער אבל כלו מקצתן אוכל אף ממין הכלה כר' יהושע דאוכלין אף על האחרון ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה מאותו המין מן השדה והרי לא תמצא בשדה ואסור כרבן גמליאל:

19 אוכלין בתמרים - בכל ארץ יהודה עד שיכלה דקל האחרון שבצוער שהיא עיר התמרים ותנן לקמן שלש ארצות לביעור שאין בני יהודה אוכלין משכלו בכל ארץ יהודה ואע"פ שלא כלו בגליל אבל אוכלין הן ביהודה ואפילו במקום שכלה עד שיכלה מקום אחרון שבכל ארץ יהודה לפי שחיה כשאינה מוצאת כאן הולכת למקום אחר והיא מתפרנסת שם ורחמנא תלה בה כדלקמן:

20 אוכלין על של בין הכיפין - דרך דקלים להיות בעיקרן קוצים סביב והיינו שיצים ומן הדקל עצמן הן ולמעלה עלין שלו עשויין כסדרן כמין כפות תמרים וכשהרוח מנשב התמרים נופלין ונשארין באותן כיפין ולמטה בשיצין וקאמר רבן שמעון דכל זמן שמצויין בכיפין אוכלין מאותן שבבית אבל אין אוכלין מן הבית על סמך אותן שבשיצין לפי שאין החיה יכולה ליטלן מפני הקוצים ומתניתין הכי קאמר תנא קמא כלה לגמרי אף מבין השיצים חייב לבער אבל כלו מן הכיפין ועדיין יש בשיצין אינו חייב לבער רבי יהודה אומר צא והבא לך אף אתה ממקום הראוי ליטלן ולא תמצא ולחומרא אמרה רבי יהודה:

21 שלש ארצות - בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין ביעור שאין זו סומכת על זו משכלו בה ואע"פ שלא כלו בחבירתה:

22 ושלש ארצות בכל אחת ואחת - שחלוקות במנהג קיום פירותיהן שפירותיהן כלות של זו קודם לזו ואעפ"כ עשינו כולן אחת לביעור כדמפרש ואזיל:

23 ולמה אמרו שלש ארצות - הואיל ושלש ארצות לכל אחת הרי כאן תשע ארצות למאי הילכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא:

24 שיהיו אוכלין בכל אחת - עשאום לשלש שבכל אחת כאילו הן אחת ואוכלין בכל אחת ואחת מהשלש החלוקות לביעור עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה אוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שבשלש ארצותיה וכן בעבר הירדן וכן בגליל:

25 מנא הני מילי - דאוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שבשלש ארצות שבה אבל אין אוכלין ביהודה ע"י אותן שבגליל:

26 וגמירי - מסורת מאבותינו:

27 דאין חיה שביהודה - מתרחקת כל כך לצאת מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה:

28 מתבערין - כשתגיע עונת הביעור שכלו לחיה:

29 בכל מקום שהן - ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ לבערן שם:

30 משום שנאמר בארצך - לחיה אשר בארצך וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה:

31 הא אפיקתיה - למעוטי דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל:

32 קרי ביה בארץ בארצך - אי הוה כתיב בארץ הוה שמעת מינה חדא מינייהו השתא דכתיב בארצך דרוש בה תרתי:

33 אי נמי - אשר לדרשא:

34 לוו בהדיה - נתלוו עמו בחבורה:

35 מיניה דר' אבהו - תלמידיו היו:

36 דקים ליה דאיהו דייק שמעתא מפומיה דרביה - כשהשמועה יוצאה מפי רבו מדקדק ואומר לרבו לשנותה פעם שנייה ומבחין הימנו או הן או לאו:

37 כרחבה דפומבדיתא - שהיה מדקדק בשמועתו לדעת ממי קיבלה:

38 רבי יהודה - ספק שמעה מרב יהודה או מר' יהודה נשיאה דהוה נמי בההוא דרא:

39 סטיו כפול היה - איצטבאות סביב לו כפולות זו לפנים מזו סביב:

40 קרי רב יוסף עליה - דרב ספרא:

41 קץ כפנייתא דשביעית - דקל טעון כפניות והן תמרים קטנים שלא בישלו וקצץ הדקל לעצים והפסיד כפניות:

42 דנחת לפירא - פירי שנגמר אסור להפסידו:

43 מתחלי דערלה - שומר הגדל סביבות התמרים בקטנן כעין פקס הגדל סביבות אגוזי יער הדקות:

44 אסירי - משום ערלה דלא הוו כעץ אלא שם פירי עליהם הואיל דנעשו שומר לפירי:

45 ושומר פירי אימת הוי בכופרי - כשהן קטנות וכופרא הוא כפניות וכשגדילין הוא יבש ונופל אלמא כפניות קרויין פירי:

46 רב נחמן - דאמר פירי שלא נגמר קרוי פירי:

47 דאמר כר' יוסי - דאמר משנפל פרח הגפן ונראית צורת הענבים והיינו סמדר אסור משום ערלה מפני שהוא פירי ובלעז קורין אשפני"ר:

48 ופליגי רבנן עליה - במסכת ערלה דקתני רישא העלין והלולבין ומי גפנים וסמדר מותרים משום ערלה ורבי אלעאי דעבד כרבנן:

49 בשאר אילנות - חוץ מגפן:

50 אין קוצצין - לעצים מפני שמפסיד הפירי ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד:

51 משיוציאו - תחילת העלין בימי ניסן:

52 משישרשרו - משיראו בהן כעין שרשרות של חרובין: