פני יהושע על פסחים ט׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על פסחים ח׳ ע״ב פני יהושע על פסחים י׳ ע״א »

1 מַתְנִי׳ אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּירְרָה חוּלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לָעִיר — אֵין לַדָּבָר סוֹף.

2 גְּמָ׳ טַעְמָא דְּלָא חֲזֵינָא דִּשְׁקַל, הָא חֲזֵינָא דִּשְׁקַל — חָיְישִׁינַן, וּבָעֵי בְּדִיקָה.

3 וְאַמַּאי? נֵימָא אֲכַלְתֵּיהּ! מִי לָא תְּנַן: מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם טְמֵאִים. וְכַמָּה יִשְׁהֶה בְּמָדוֹר וִיהֵא הַמָּדוֹר צָרִיךְ בְּדִיקָה — אַרְבָּעִים יוֹם.

4 וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה. וְכׇל מָקוֹם שֶׁחוּלְדָּה וַחֲזִיר יְכוֹלִין לַהֲלוֹךְ — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה!

5 אָמַר רַבִּי זֵירָא, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּבָשָׂר, וְהָא בְּלֶחֶם. בְּבָשָׂר — לָא מְשַׁיְּירָא. בְּלֶחֶם — מְשַׁיְּירָא.

6 אָמַר רָבָא: הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא הָתָם — אֵימוֹר הֲוָה, אֵימוֹר לָא הֲוָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר הֲוָה — אֵימוֹר אֲכַלְתֵּיהּ. אֲבָל הָכָא, דְּוַדַּאי דַּחֲזֵינָא דִּשְׁקַל — מִי יֵימַר דַּאֲכַלְתֵּיהּ? הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

7 וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי?! וְהָא תַּנְיָא: חָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵיאָה פֵּירוֹת, וַאֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִין. וְהָא הָכָא, דְּוַדַּאי טְבִילִי הָנֵי פֵּירֵי, וְסָפֵק מְעוּשָּׂרִין וְסָפֵק לֹא מְעוּשָּׂרִין, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!

8 הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, דְּוַדַּאי מְעַשְּׂרִי, כִּדְרַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה: חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵין מוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן.

9 וְאִי בָּעֵית אֵימָא: סָפֵק וְסָפֵק הוּא, דִּילְמָא מֵעִקָּרָא אֵימוֹר דְּלָא טְבִילִי, כְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא.

10 דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַעֲרִים אָדָם עַל תְּבוּאָתוֹ, וּמַכְנִיסָהּ בַּמּוֹץ שֶׁלָּהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר.

11 וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי?! וְהָתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל מֵצִיק אֶחָד בְּרִימּוֹן שֶׁהֵטִילָה נֵפֶל לְבוֹר,

12 וּבָא כֹּהֵן וְהֵצִיץ בּוֹ לֵידַע אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְטִיהֲרוּהוּ, מִפְּנֵי שֶׁחוּלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִין שָׁם.

13 וְהָא הָכָא — דְּוַדַּאי הֵטִילָה, וְסָפֵק גֵּרְרוּהוּ וְסָפֵק לֹא גֵּרְרוּהוּ הָהִיא שַׁעְתָּא, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי! לָא תֵּימָא ״שֶׁהֵטִילָה נֵפֶל לְבוֹר״, אֶלָּא אֵימָא: ״שֶׁהִפִּילָה כְּמִין נֵפֶל לְבוֹר״, וְהָוֵי סָפֵק וְסָפֵק.

14 וְהָא ״לֵידַע אִם זָכָר הוּא אִם נְקֵבָה הִיא״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: לֵידַע אִם רוּחַ הִפִּילָה, אִם נֵפֶל הִפִּילָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר נֵפֶל הִפִּילָה: לֵידַע אִם זָכָר הוּא וְאִם נְקֵבָה הִיא.

15 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, כֵּיוָן דְּחוּלְדָּה וּבַרְדְּלָס מְצוּיִין שָׁם — וַדַּאי גֵּרְרוּהוּ בְּהָהִיא שַׁעְתָּא. נְהִי דְּשַׁיּוֹרֵי מְשַׁיְּירָא — מִיגְרָר מִיהַת וַדַּאי גֵּרְרוּם בְּהָהִיא שַׁעְתָּא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: נְהִי דְּוַדַּאי אֲכָלוּם לָא אָמְרִינַן, וַדַּאי גֵּרְרוּהוּ לְחוֹרַיְיהוּ — אָמְרִינַן.

16 וּמִי אָמְרִינַן אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּרְרָה חוּלְדָּה? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה, שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.

17 אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא הָא — בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, הָא — בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר. בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר דִּשְׁכִיחַ רִיפְתָּא בְּכוּלְּהוּ בָּתֵּי — לָא מַצְנְעָא. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר דְּלָא שְׁכִיחָא רִיפְתָּא בְּכוּלְּהוּ בָּתֵּי — מַצְנְעָא.

18 אָמַר רָבָא: וְכִי חוּלְדָּה נְבִיאָה הִיא! דְּיָדְעָא דְּהָאִידָּנָא אַרְבֵּיסַר, וְלָא אָפֵי עַד לְאוּרְתָּא, וּמְשַׁיְּירָא וּמְטַמְּרָא?! אֶלָּא, אָמַר רָבָא: מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר — יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה, שֶׁמָּא תִּטּוֹל חוּלְדָּה בְּפָנֵינוּ, וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.

19 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: הָרוֹצֶה לֶאֱכוֹל חָמֵץ אַחַר בְּדִיקָה, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָה, שֶׁלֹּא תָּבוֹא חוּלְדָּה וְתִיטּוֹל בְּפָנֵינוּ, וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.

20 רַב מָרִי אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַנִּיחַ עֶשֶׂר וְיִמְצָא תֵּשַׁע.

21 תֵּשַׁע צִיבּוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ, וַאֲתָא עַכְבָּר וּשְׁקַל. וְלָא יָדְעִינַן אִי מַצָּה שְׁקַל אִי חָמֵץ שְׁקַל — הַיְינוּ תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת. פֵּירֵשׁ, וַאֲתָא עַכְבָּר וּשְׁקַל — הַיְינוּ סֵיפָא.

22 דִּתְנַן: תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, כּוּלָּן מוֹכְרִין בְּשַׂר שְׁחוּטָה, וְאַחַת מוֹכֶרֶת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח מֵאַחַת מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח — סְפֵיקוֹ אָסוּר.

23 וּבַנִּמְצָא — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב.

24 שְׁנֵי צִיבּוּרִין, אֶחָד שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ. וְלִפְנֵיהֶם שְׁנֵי בָתִּים, אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק. וַאֲתוֹ שְׁנֵי עַכְבָּרִים, אֶחָד שְׁקַל מַצָּה, וְאֶחָד שְׁקַל חָמֵץ. וְלָא יָדְעִינַן הֵי לְהַאי עָיֵיל וְהֵי לְהַאי עָיֵיל, הַיְינוּ שְׁתֵּי קוּפּוֹת.

25 דִּתְנַן: שְׁתֵּי קוּפּוֹת, אַחַת שֶׁל חוּלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה. וְלִפְנֵיהֶם שְׁנֵי סְאִין, אֶחָד שֶׁל חוּלִּין וְאֶחָד שֶׁל תְּרוּמָה. וְנָפְלוּ אֵלּוּ לְתוֹךְ אֵלּוּ — מוּתָּרִין. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, חוּלִּין לְתוֹךְ חוּלִּין נָפְלוּ, וּתְרוּמָה לְתוֹךְ תְּרוּמָה נָפְלָה.

26 אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן ״שֶׁאֲנִי אוֹמֵר״

פירוש פני יהושע על פסחים ט׳

1 במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום כו' נראה דבהך בבא קמייתא שפיר קתני לא זו אף זו דלא מיבעיא דלא חיישינן במבית לבית דלא שכיח כ"כ. ועוד דא"כ אין לדבר סוף כמ"ש התוספת לקמן ע"ב בד"ה ולא חיישינן. אלא אפילו ממקום למקום דמקום קרוב שכיח טפי. ועוד דיש לדבר סוף שיבדקו כמה בני אדם בשעה א' ממש כל הבית זה בזוית זה וזה בזוית אחר עד שרואין זה את זה וכיון שיש תקנה לדבר ס"ד דחיישינן קמ"ל דאפ"ה אין חוששין כלל לחולדה שאם באנו לחוש לכך אין לדבר סוף כלל דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר נמי כן נ"ל לפי פירש"י ותוספות ומהרש"א ז"ל בההוא דממקום למקום. מיהו מלשון הירושלמי משמע להיפך דמבית לבית שייך חששא דחולדה טפי מהך דממקום למקום ע"ש. ובהאי חששא דמסיק מעיר לעיר אין לדבר סוף מסיים בירושלמי יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת ומשמע דאי היו יכולין כל ישראל לבדוק כאחת תו לא שייך לומר אם כן אין לדבר סוף וקשיא לי אם כן מאי קאמרינן באמת א"כ אין לדבר סוף הא ודאי יש לדבר סוף שיחזרו ויבדקו שנית בשחרית דתו ליכא למיחש למידי דמסתמא כבר בדקו כל ישראל בלילה כדמסקינן לעיל דחזקתו בדוק ויש ליישב בדוחק מיהו בלא"ה קשה דאף אם יכולין כל ישראל לבדוק חמצן כא' אפ"ה אם יחוש לחולדה אין לדבר סוף דאף בתוך הפסח יש לחוש שמא גיררה חולדה חמץ של עובד כוכבים. מיהו לפרש"י דריש מכילתין דעיקר הבדיקה משום בל יראה א"כ לא קשה מידי דהא לחמצו של עובד כוכבים ליכא למיחש לבל יראה דאתה רואה של אחרים. אלא דלפ"ז צריך לומר דלא ממעטינן דאתה רואה של אחרים אלא של עובד כוכבים ושל הקדש דוקא כפרש"י לעיל דף ה' ע"ב וכדפרישית שם אבל ישראל בשל ישראל ודאי עובר דאלת"ה תקשי אגופא דמתניתין מאי קאמר דאין חוששין ממקום למקום אף בבית א' כפרש"י ותוס' ויהיב טעמא דא"כ אין לדבר סוף מבית לבית ומחצר לחצר ומעיר לעיר ומה נתינת טעם הוא זה דודאי מבית לבית ומחצר לחצר ומעיר לעיר דחמץ של חבירו הוא לא איכפת לן כיון דלא שייך חששא דבל יראה משא"כ ממקום למקום בבית א' דהכל חמץ שלו שפיר חיישינן וא"כ יש לדבר סוף כמ"ש התוס' ומהרש"א ז"ל אע"כ כדפרישית דבשל ישראל אין לחלק בין שלו לשל אחרים וכמו שאבאר לקמן וכמ"ש גם כן לעיל מלתא בטעמא והבאתי ראיה ממכילתין. אלא דאכתי לפי' התוס' בריש מכילתין דכולה בדיקה משום שמא יאכל קשה ליישב שיטת הירושלמי ובלא"ה נמי קשיא סוגיא דשמעתין כמו שאבאר בעז"ה ודו"ק:

2 בתוס' בד"ה אין חוששין כו' וא"ת והא מרישא שמעינן כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמאי קשיא להו דלמא בהא מילתא גופא בעי מתניתין למיהב טעמא אהא דקתני רישא בכל מקום שאין מכניסין חמץ לא הצריכוהו בדיקה ולא חששו לשמא גיררה חולדה ממקום שמכניסין אלא דלא רצו להחמיר בכך כיון דא"כ אין לדבר סוף וכן נראה דמפ' לה הרמב"ם ז"ל למתניתין ממה שכתב בהל' חמץ פ"ב ע"ש אלא דלהתוס' לא משמע להו האי פירושא דודאי אי הוי קתני מבית לבית לחוד היה באפשר לפרש כן אבל כיון דקתני נמי ממקום למקום דרך לא זו אף זו אלמא דעיקר דינא אתי לאשמעינן דאין חוששין לחולדה ממקום למקום להצריך שיבדקו כמה בני אדם כא' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה לא חיישינן לחולדה וכמ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין ואם כן דמתני' עיקר דינא אתי לאשמעינן קשיא להו שפיר כן נ"ל:

3 בגמרא טעמא דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה. לכאורה יש לתמוה מאי מהדר למידק הא חזינן דשקל ולהקשות אדיוקא ובעי לאוכוחי דבחזינן נמי לא בעי בדיקה דאימר אכלתיה ותיפוק ליה דבהדיא תנינן בסיפא דמתניתין בדף הסמוך ומה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהא צריך בדיקה אחריו ואף למאי דמסיק רבא שמא תטול חולדה בפנינו כו' שמעינן מיהת דבחזינן דשקל חיישינן ובעי בדיקה וה"ה לשינוייא דרבי מרי לקמן ונראה דוחק לומר דס"ד השתא כשינוייא דאביי לקמן דבי"ד דלא שכיח ריפתא בכולהו בתי מצנעא. מיהו לפי סוגיא דשמעתין לולי פירוש התוס' היה נ"ל ליישב דמהך דלקמן דמה שמשייר ודאי לא קשיא ליה דודאי בעי בדיקה בדחזינן דשקל דאיכא חששא דאורייתא דהא לא ביטלו דאע"ג דקיי"ל הבודק צריך שיבטל מ"מ מה שמשייר ודאי לא בטל וליכא למימר דיבטל אח"כ דשמא לא יזכור לבטלו עד אחר זמן איסורו דתו לא מצי מבטל וכיון דאיכא איסורא דאורייתא לא תלינן באימר אכלתיה מש"ה ניחא טפי דמה שמשייר יניח בצינעא. ועוד דהיכא דאיכא חששא דאורייתא כשבא לישאל לפנינו תו לא מהני ביטול לחוד אלא בעי נמי בדיקה כדמעיקרא מכל הנך טעמי דפרישית בריש מכילתין ויבואר עוד בשמעתין ובסוגיא דצבורים משא"כ מדיוקא דמתניתין דהכא מקשה שפיר כיון דקיי"ל הבודק צריך שיבטל אם כן מסתמא בביטלו איירי מתניתין ואם כן מאי קמ"ל דאין חוששין בלא חזינן אפילו בחזינן נמי לא בעי בדיקה כיון שכבר ביטל ותו ליכא אלא חשש איסורא דרבנן ובדרבנן שפיר איכא למיתלי אימר אכלתיה דספק הרגיל הוא דמי לא תנן מדורות הגויים אלמא דלא משיירא וכ"ש דא"ש טפי למה שהביא מהרש"א ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דמדורות הכושים נמי דרבנן ואפ"ה מקשה שפיר כדפרישית ובהכי אתי נמי שפיר דמעיקרא מאי ס"ד להקשות אהא דחזינן דשקל ממדורות הגויים דאירי בלא חזינן דהא כבר נחית להאי סברא לחלק בין חזינא ללא חזינא ולמאי דפרישית א"ש דעיקר הקושיא דאיכא מיהא שום סברא לומר דלא משיירא ממילא הוא ספק הרגיל וא"כ קשיא מתניתין כיון דבביטלו איירי וליכא אלא ספיקא דרבנן פשיטא דאיכא למיתלי באימר אכלתיה כן נ"ל נכון לולי פי' התוס' משא"כ לפירוש התוס' בד"ה כדי שתהא אוכלת דמפרש ר"י דסוגיא דשמעתין נמי בלא ביטלו איירי הדרא קושיא לדוכתא מאי מהדר אדיוקא ולא מקשה להדיא מתניתין דמה שמשייר אמתניתין דמדורות הגויים ויש ליישב לשיטת התוספת שכתבו בכמה דוכתי דניחא להקשות מדיוקא דרישא טפי ממאי דתנא בהדיא בסיפא ועי"ל דניחא להקשות מחולדה אחולדה משא"כ בהאי דמה שמשייר לא קתני בהדיא חולדה כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

4 בפירש"י בד"ה הא חזינן שהביאתו לכאן כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמה ששינה רש"י לפ' נגד משמעות לשון הגמ' והשמיט גם כן תיבת דשקל. היינו משום דנחית לסברת מהרש"א ז"ל דבחזינן דשקל נמי אין לדבר סוף כיון דלא חזינן המקום שהביאתו ואם כן ע"כ הא דבעינן למידק מעיקרא הא חזינן דשקל חיישינן היינו דוקא דחזינן ג"כ שהביאתו לכאן דלא שייך אין לדבר סוף ובהאי הוא דמסקינן דודאי חיישינן ולא תלינן שמא אכלתיה דאין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ היכא דלא חזינן שהביאתו לכאן אלא דחזינן דשקל לחוד אכתי הוי ספק ספיקא. אלא דלפ"ז לא תירץ מהרש"א ז"ל שפיר מה שהקשה דאכתי בלא חזינן אמאי קתני מתני' טעמא דאין לדבר סוף ות"ל דהוי ספק ספיקא וע"כ דעיקר קושייתו דעל זה לא הוי משני הגמרא מידי ורצה לתרץ דניחא ליה למתני' לאסוקי טעמא דאין לדבר סוף דמהאי טעמא בחזינן דשקל נמי לא חיישינן ולמאי דפרישית דחזינן דשקל היינו שהביאתו לכאן כמו שפרש"י א"כ הא לא שייך בכה"ג טעמא דאין לדבר סוף ויש ליישב דבריו בדוחק. מיהו לענ"ד אין מקום לעיקר קושייתו דבלא"ה קשיא לי לעיקר דינא דמתניתין דאין חוששין דאיירי בלא חזינן מאי איצטריך כלל לטעמא דאין לדבר סוף פשיטא דאין חוששין אפילו בלא טעמא דשמא אכלתיה דהא לקמן דף הסמוך מסקינן דאפילו בספק על ספק לא על היינו בקעה ומפרש רש"י ז"ל דאף רבנן דמטמאו בבקעה מודו בחמץ דאין צריך בדיקה כיון דבדיקת חמץ דרבנן והתם איירי בחזינן דשקיל ואם כן כ"ש בלא חזינן דמדינא א"צ בדיקה ואף שיש ליישב לפי שיטת הר"ן ז"ל שכתב בריש מכילתין בשיטת רש"י דהבודק צריך שיבטל לאו מדין המשנה הוא אלא מתקנת האמוראים וא"כ איכא לאוקמי מתני' דהכא בלא ביטלו והוי ספיקא דאורייתא והוי לן למיחש אף בספק על לחכמים דמטמאין בבקעה ואפשר דאף בלא חזינן היה ראוי להחמיר אי לאו טעמא דא"כ אין לדבר סוף משא"כ לקמן בספק על איירי לאחר תקנת האמוראים דתקנו הבודק צריך שיבטל יפה כתב רש"י ז"ל דאף לרבנן א"צ בדיקה דתו לא הוי אלא ספיקא דרבנן. אלא שכבר כתבתי בריש מכילתין דסברת הר"ן ז"ל נראה דוחק. ועוד שהתוס' בריש מכילתין כתבו להדיא דמדין המשנה צריך ביטול ואם כן לדידהו תקשי וכמו שאבאר בלשון התוספת בסמוך. לכך נלע"ד ליישב כל הסוגיא לפי שיטת הרב המגיד ז"ל דמסברא אית לן למימר שהחמירו חכמים בספק חמץ טפי מבשאר איסורים כיון שתחלת הבדיקה לא ניתקן אלא משום ספק וא"כ מה"ט הוי לן למיחש אף בלא חזינן ואהא מסיק במתני' דאפ"ה לא החמירו יותר מדאי דא"כ אין לדבר סוף ואם כן נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל דודאי אי לאו טעמא דאין לדבר סוף היה מהראוי להחמיר אף בספק ספיקא כמו בטומאה שכתבו התוספות לקמן בד"ה ספק ביאה שהחמירו בס"ס משום דמן הדין הוי לטהר אף בספק א' דאוקמא אחזקת טהרה ואפ"ה טמא ה"ה בס"ס וא"כ בחמץ נמי היה ראוי לומר כן וכ"ש למאי דפרישית במתני' דאפשר דתחלת הבדיקה בחמץ שאינו ידוע נמי ספק ספיקא הוא אימר לא הוי ואת"ל הוי אימר אכלתיה וא"כ הוי לן למיחש ג"כ שמא גיררה חולדה אלא שלא רצו להחמיר יותר מדאי דא"כ אין לדבר סוף. ולפ"ז עיקר קושיית הגמ' לא שייכא אלא אדיוקא דחזינן דשקל דנימא אכלתיה ומייתי ממדורות הגויים דאף ע"ג דבטומאה חיישינן לספק ספיקא ואפ"ה תלינן באכלתיה שקרוב לודאי הוא וא"כ ה"נ דכוותיה ואהא מסיק רבא דאע"ג דקרוב לודאי הוא אפ"ה אין מוציא מידי ודאי ממש כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

5 בתוספת בד"ה ואת"ל הוי כו' וי"ל דלא דמי הך ספיקא כו' ודמי לספק ביאה כו' עכ"ל. פי' דאתיא כרבי אליעזר דלקמן בדף הסמוך דמטהר בספק ביאה ונראה דלא נחתו הכא לפירושם דלקמן בשם ר"י דלר"א דמטהר בספק ביאה היינו משום דמטהר בכל ס"ס ע"ש. מיהו יש לדקדק מאי הוצרכו התוספות לידחק בכך ולאוקמא כר"א דהא בלא"ה משמע בשמעתין דפשיטא לן דאימר אכלתיה הוי ספק הרגיל כתירוצם השני מדמקשינן בסמוך ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והיינו ע"כ משום דהוי ספק הרגיל כמו בחבר דקיי"ל דאפילו רוב ע"ה מעשרין הם וכ"ש בחבר ואף את"ל דכיון דקתני בחבר ואפילו הן בני יומן לא הוי ספק הרגיל ממש א"א לומר כן דאטו ס"ד דספק שאינו רגיל מוציא מידי ודאי הא פשיטא לן בכולא תלמודא דספק דאורייתא לחומרא וכ"ש היכא דאתחזק איסורא אלא ע"כ משום דספק הרגיל הוא וכמ"ש התוספת להדיא בפ' כל הצלמים ע"ש וא"כ ע"כ דאכלתיה נמי ספק הרגיל הוא אלא דאפ"ה אכתי לא פסיקא להו דספק אחד הרגיל עדיף מספיקי טובא דלא מהני בטומאה אפילו הן מאה ספיקי משו"ה הוצרכו לחלק מעיקרא דאימר הוי ספק גרוע ולתירוצם השני משמע להו שפיר דספק הרגיל עדיף טפי ודו"ק:

6 בגמרא והתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות כו' ויש לי לדקדק מכאן על שיטת התוספות בדוכתי טובא דתרומת כל הפירות מדרבנן דמדאורייתא לא מחייב אלא בחמשת מיני תבואה ובתירוש ויצהר ואם כן לא הוי מקשה הכא מידי דאפשר דבתרומת פירות מדרבנן אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ולא בדאורייתא ואף שיש לדחוק ולפרש דה"נ בבדיקת חמץ איירי נמי בדרבנן כגון שביטלו מ"מ התוספות כתבו כאן בשם הר"י דאיירי בלא ביטלו ועוד דאכתי לא הוי מקשה מידי בפרק כל הצלמים דאיירי מדאורייתא וצ"ע ליישב:

7 בתוס' בד"ה כדי שתהא כו' ואור"י דמתניתין איירי בשלא ביטלו דהוי ודאי דאורייתא עכ"ל. וליכא למימר דיבטלנו עכשיו דמ"מ כיון דעכשיו הוא חשש איסור חמץ דאורייתא ממילא דלא מהני נמי ביטול גרידא אלא בדיקה וביעור כמו בשאר חמץ דתקנו בדיקה וביעור ועוד יש לומר דבלא"ה ע"כ הא דמפרש ר"י דמתניתין איירי בשלא ביטלו לאו פשטא דמתניתין איירי בהכי דמהיכי תיתי דהא ר"י גופא מפרש בריש מכילתין דהא דאמר ר"י הבודק צריך שיבטל היינו מדין המשנה ואם כן סתמא דמתניתין דהכא נמי מסתמא איירי בהכי אלא דמה שמפרש ר"י דאיירי בלא ביטלו היינו אדיוקא דמתניתין דקתני אין לדבר סוף דמשמע הא חזינא דשקל חיישינן והיינו בלא ביטלו כגון שהוא אחר זמן איסורו כן נראה לי:

8 בתוספות בד"ה ספק גררוהו וא"ת האי בור היכא קאי כו' וצ"ל דרגלי הכהן היה בר"ה כו' פותח טפח מביא את הטומאה. עיין במהרש"ל ומהרש"א שכתבו דרש"י הרגיש בזה במה שכתב סתם האי חור פותח טפח והיינו כפי' מהרש"ל שכתב שפתח החור במקום שנכנס לבור אינו פותח טפח אלא דמהרש"א כתב דהתוספות לשיטתם אזלי דלדידהו אפילו בכה"ג הוי קבר סתום ואף שדברים נכונים הם נראה לי דוחק לפרש סתימת לשון רש"י כן ומלבד כמה קושיות שקשה ע"ז. אמנם לפענ"ד אין צריך לכל זה משום דבלא"ה קשיא לי טובא על קושיית ר"י שהקשה דאי יש בו פותח טפח מביא את הטומאה לכך הוצרך לדחוק שאין בו פותח טפח שהוא נגד החוש דהא סתם חולדה וברדלס גופייהו יש בהם טפח ומכ"ש שהנפל בפיהם שיש בו פותח טפח כדאיתא בספרי פ' חוקת ומה דוחקן לפרש כן בפשיטות מצינן למימר דיש בהם טפח ואפי' הכי אינן מביאין הטומאה מחור לבור שהרי משנה שלימה שנינו פ' י"ג דאהלות חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו כמלא אגרוף חישב עליו לתשמיש בטפח והכא בנדון דידן שאין חור ידוע כלל ודאי דלא חישב כלל ושיעורו כמלא אגרוף של בן אבטיח שהוא שיעור גדול. ואע"ג דבפרק ג' מוכח להדיא דבחור שחררוהו שרצים נמי טפח על טפח מביא את הטומאה כדאיתא להדיא במשנה ז' אחד חור שחררוהו מים ואחד שחררוהו שרצים או מלחת כו' וע"כ בפותח טפח מיירי מדפליג ר"י דאי במלא אגרוף ר"י נמי מודה כדאיתא ריש פ' הישן אלא דמשום הא לא איריא דע"כ מתניתין אהדדי לא קשיא דההיא דפ' ג' איירי דהטומאה והטהרות שניהם באותה החור ממש והחלל טפח מאהיל על שניהם כא' ומשו"ה סגי בפותח טפח משא"כ בפרק י"ג איירי לענין שתביא טומאה מאהל לאהל ומשו"ה בעינן כמלא אגרוף כמו שמבואר להדיא סוף פרק מי שהחשיך בתוספות ובנזיר ובפרק בכל מערבין ובדוכתי טובא וכן מוכח להדיא בהרמב"ם בפי' המשניות ואם כן צדקו דברי רש"י כאן דכיון שאין אדם מאהיל על הנפל אלא על הבור תו ל"ל למימר שהחור של שרצים תביא את הטומאה מהחור לבור. ולענ"ד אפשר לומר דר"י בעל התוס' סובר דהאי חור של שרצים דשמעתין כיון דסמוך וטפל לבור ממש הוא הוי כאהל א' כדאשכחן גבי שבת דחורי רה"י הוי כדה"י אלא שדבר זה אינו מוכרח ועכ"פ דברי רש"י מבוארין מאד בפשיטות. ועפ"ז יש ליישב פי' תוספות בפרק כל הצלמים דף מ"ב שכתבו ג"כ דסתם חור שרצים יש בהם פותח טפח והמהרש"א הגיה שם ולכאורה דהתוספת התם קאי בשיטת רש"י דהכא. ובחנם חזר המהרש"א מהגירסא ראשונה ובמקום אחר הארכתי מאד בתכלית האריכות ליישב שיטת רש"י ועיין בק"א ודוק היטב:

9 בגמרא ומי אמרינן אין חוששין שמה גיררה חולדה והא קתני סיפא ומה שמשייר יניחו בצינעא כו'. כבר כתבתי דקשה מכאן לשיטת רוב הפוסקים דמשמע מדבריהם דהא דאמרינן לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים לא שני לן בין אחרים עובדי כוכבים לאחרים ישראל וכמבואר מלשון התוספות לעיל שכתבו דביטול מטעם הפקר וכדפרישית התם ואם כן לפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי דהא דאמרינן אין חוששין היינו משום דאף אם גיררה הוי חמץ של אחרים ולא עבר מדאורייתא בבל יראה משא"כ הכא דקתני מה שמשייר אם כן החשש הוי בחמץ שלו ויעבור בבל יראה מדאורייתא ואף דבלא"ה כתבו התוספת הכא דעיקר הקושיא היינו ממקום למקום באותו בית עצמו אם כן משמע דאף בחמץ שלו נמי לא חיישינן אפ"ה איכא לאוקמי מתניתין בבטלו דלשיטת התוספות מדינא דמתניתין הבודק צריך שיבטל משא"כ ההיא דמה שמשייר ודאי לא ביטלו דהא שייר לצורכו. לכך היה נראה להכריח מכאן דאתה רואה של אחרים היינו דוקא של עובדי כוכבים ושל גבוה כמ"ש רש"י להדיא לעיל דף ה' ע"ב אבל בשל ישראל לא מיקרי של אחרים וכמ"ש לעיל בשם ספר תורת חיים דף ד' בסוגיא דמשכיר ושוכר ע"ש. ולשיטת התוספות צריך לומר דאשקלא וטריא דשמעתין קאי דמשמע דמפרש למתני' דאין חוששין נמי בלא ביטלו מדדייקינן הא חזינן דשקיל חיישינן וכתירוץ ראשון של ר"י ז"ל בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת ועיין מ"ש שם ועדיין צ"ע ודו"ק:

10 בתוס' בד"ה ולא חיישינן כו' דא"כ אין לדבר סוף. פירוש דבהא לא הוי סלקא אדעתיה לאקשויי דחוששין דא"כ אין לדבר סוף ואם כן אפילו בלא מתניתין דהכא הו"מ לאקשויי מסברא אהא דקתני ומה שמשייר ואביי נמי לא הוי משני שפיר דבי"ד חיישינן דא"כ אין לדבר סוף בחששא ד"ד אע"כ דהוי ידע שפיר דהיכא דאין לדבר סוף לא חיישינן אלא דעיקר הקושיא ממקום למקום שיבדקו כמה בני אדם בפעם א' וק"ל:

11 בגמרא אמר אביי לא קשיא הא בי"ג הא בי"ד כו' ופרש"י דאביי מוקי למתניתין בבודק בי"ג כו'. ולכאורה פירושו דחוק דמהיכי תיתי מוקי לסתם מתניתין בבדיקה די"ג שהרי כל אדם אין בודקין אלא בי"ד. ועוד מה ס"ד דאביי אטו חולדה נביאה ועוד דאכתי בי"ד אין לדבר סוף:

12 ולולי פרש"י היה נ"ל דאביי מפרש מתניתין דאין חוששין כמו שפירש הרמב"ם ז"ל דאמקום שאין מכניסין חמץ קאי וקאמר דהא דלא בעי בדיקה היינו משום דאין חוששין ואהא קאמר שפיר דכיון דכל אדם בודק תחלת ליל י"ד מש"ה לא בעי בדיקה במקום שאין מכניסין חמץ כל השנה וליכא למיחש שמא גיררה חולדה בי"ג או קודם לכן דכיון דשכיח ריפתא לא מצנעא ובי"ד כ"ש דלא חיישינן שהרי כבר בדקו כולן חמציהן וחולדה לא משכחא מידי דהא מה שמשייר כל אדם תקנו חכמים דיניחנו בצינעא ואם כן א"ש מתניתין דמה שמשייר דאי לא שתקנו כן הוי חיישינן שפיר לחולדה דלמא שקלא ומשיירא משום דשכיח דמשיירא מיום ליום ולאו בודאי אכלתה אלא ספק אבל רבא דאקשה ליה אזיל לשיטתיה דמשני לעיל אמדורות הגוים אימר אכלתיה ולא מחלק בין פת לבשר ואם כן על כרחך דאימר אכלתיה הוי ספק קרוב לודאי דלא משייר כלל אף מיום ליום מדשרינן במדורות הגוים לאלתר ואם כן מקשה רבא שפיר אטו חולדה נביאה היא ואכתי אמאי יניחנו בצינעא הא ס"ס קרוב לודאי הוא אימר לא שקלה ואת"ל שקלה אימר אכלתיה כנ"ל נכון לולי שרש"י ותוספת לא פירשו כן ודוק היטב:

13 שם תשע ציבורין של מצה כו' היינו ט' חנויות כו'. ופרש"י דלענין בדיקה איירי ונראה לכאורה שהוכרח לפרש כן משום דכל הני פסקי הלכות אדסליק מיניה קאי בסוגיא דלעיל דאיירי לענין בדיקה ועוד דמסתמא איירי דומיא דכל הנך פסקי הלכות דבסמוך דכולהו איירי לענין בדיקה מיהו ודאי אף לפרש"י עיקר לשון דהיינו ט' חניות וכן הא דפי' אתי עכבר ושקל היינו סיפא איירי נמי לענין אכילה דומיא דחנויות דבנמצא הלך אחר הרוב א"כ בככרות נמי בט' של מצה מותרין לאוכלן בפסח. אלא דלפ"ז קשיא לי על מה שכתב הטור בשם רש"י בה' פסח סימן תמ"ו ביבש ביבש אפילו באלף לא בטיל ואסורין באכילה וא"כ אמאי אזלינן הכא בתר רוב בנמצא ואטו מי עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן ובפ"ק דחולין משמע להדיא איפכא דרובא דאיתא קמן עדיף טובא וכיון דאפ"ה מחמרינן ביבש ביבש דאפילו באלף לא בטיל משום חומרא דפסח אם כן אמאי מדמינן ליה הכא לט' חניות ודוחק לומר דסוגיא דהכא אזלא דלא כהלכתא אלא למ"ד חמץ בפסח בששים וממילא ביבש ביבש בחד בתרי סגי:

14 מיהו בשיטת רש"י יש ליישב קצת דנהי דבכל דוכתא מדאורייתא רובא דאיתא קמן חשיב טפי מליתא קמן מ"מ הכא לענין איסור משהו דחומרא דרבנן בעלמא שייך לאסור טפי ברובא דאיתא קמן כיון דסוף סוף אוכל גוף האיסור בפסח משא"כ ברובא דליתא קמן שפיר יש לילך אחר הרוב ולומר שזה הנמצא הוא ודאי מצה וא"כ לא עביד איסורא כלל. אלא דאכתי קשה לשיטת הרי"ף ז"ל שהביא הטור בי"ד סימן ק"ט והביאו ב"י בהלכות פסח סימן תמ"ז דיבש ביבש בפסח מדינא אוסר בכל שהוא וכ' הב"י הטעם משום דבר שיש לו מתירין ואם כן האי טעמא גופא שייך הכא בט' ככרות והדרא קושיא לדוכתא אטו מי עדיף רובא דליתא קמן מרובא דאיתא קמן שהרי ככר הנמצא הוא דבר שיש לו מתירין. לכך היה נראה בזה דרש"י והרי"ף לא מפרשין סוגיא דהכא כלל לענין אכילה כיון דרבא פסק לקמן חמץ בפסח במשהו ומשמע להו דה"ה ביבש ביבש אלא דסוגיא דהכא איירי לענין בדיקה. ולפ"ז א"ש דכיון דאזלינן בתר רוב לפיכך כשעודנו בפי העכבר אמרינן דמצה הוא ומש"ה אין צריך לבדוק אחריו דהא לענין בדיקה לא שייך טעמא דדבר שיש לו מתירין כלל כנ"ל ועדיין צ"ע:

15 בתוס' בד"ה היינו תשע חנויות לפי מה שפי' הקונטרס לענין בדיקה לא נהירא לי כו' והכא ספיקא דרבנן הוא כו' ועוד קשה דבט' חנויות ליכא חזקת היתר כו' עכ"ל. כבר האריכו הפוסקים ראשונים והאחרונים בענין זה והאחרון הגדיל מ"ז בס' מג"ש שהרחיב הדיבור בזה בכל הסוגיא בתכלית האריכות עד שכמעט לא הניח מקום להתגדר בו והרוצה לעמוד על דבריו יע"ש לכן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש בענין זה דלכאורה בלא"ה קשיא לי בדברי התוספות דמשום הך קושיא דספיקא דרבנן לקולא הוכרחו להוציא הסוגיא מפשטה ולפרש דאיירי כגון שלא ביטל וא"כ לא הוי דומיא דהך דבסמוך בשני צבורין דאיירי בשביטל כדמשמע מל' הגמרא ועיין מה שאכתוב בסמוך ובכה"ג גופא מפרש רש"י כל הנך דסוגיין בסמוך דאיירי בביטל וא"כ מה דוחקין לאוקמי בהכי משום הך קושיא דספיקא דרבנן ומאי קושיא אטו הא דספיקא דרבנן כלל גמור הוא בכמה דוכתין החמירו חכמים בספיקא אפילו באיסור דרבנן היכא דמסתבר להו כגון ספק מוכן כדמשמע להדיא בפ"ק דביצה דף ד' ע"ב מקמי מסקנא דרב אשי והא דמקשה התם אהא דאמרינן וספיקה אסורה אהנך אמוראי דגזרו משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו דלדידהו הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא היינו משום דהנך גזירות אין להם עיקר מן התורה כלל או משום טעמא אחרינא ע"ש במהרש"א ובתוס' ישנים ובחידושינו מ"מ ההיא דספק מוכן משנה שלימה היא וכן בכתמים דודאי אינן אלא מדרבנן ואפי' הכי החמירו בספיקן לאוסרה על בעלה וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובתוס' עצמם שבכמה מקומות החמירו חכמים בספק ואפי' בספק עירוב פלוגתא דתנאי בפ' בכל מערבין דף ל"ה ע"ש ובכל הסוגיא א"כ כ"ש בדיקת חמץ שיש לו עיקר מן התורה. ויותר יש לי לתמוה על קושיא השניה שהקשו התוספת דאפילו בלא ביטלו דהוי איסור דאורייתא אפ"ה לא דמי לתשע חניות לענין בדיקה משום דמוקמינן הבית בחזקת בדוק דמשמע לכאורה מדבריהם דאפילו באיסור דאורייתא לעולם מוקמינא אחזקת היתר והא ודאי ליתא דמלבד מה שהקשיתי כבר מספק מוכן וכתמים דאפילו בדרבנן מחמרינן אע"ג דאית לה חזקת היתר כ"ש בדאורייתא אלא דיותר קשה דהא ודאי גריעא הך חזקת הבית דהכא כיון דאיתרע לה הך חזקה טובא כיון שראינו שהכניס העכבר הככר לבית והככר אסור מדאורייתא איסור גמור מטעם קבוע ומ"ש מכל ספק טריפות דהיכא דאיכא ודאי ריעותא בפנינו צריך בדיקה. ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שפסקו האחרונים כמותו דהא דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא מותר אפילו בדליכא חזקת היתר ואפ"ה ע"כ מודו דהאי ספיקא דכל קבוע כמחצה על מחצה הוי מדאורייתא וילפינן לה מקרא דוארב לו וקם עליו כמו שפרש"י כאן וא"כ בכל האיסורים כה"ג פשיטא דחייב עליהם אשם תלוי דהוי כמו חתיכה מב' חתיכות כיון דנקבע איסורו א"כ לפ"ז פשיטא דהך ספיקא דקבוע חמיר טובא משאר כל הספיקות ודברי הב"י בכ"מ שכתב שיש להקל יותר בספק קבוע צ"ע דלהרמב"ם ודאי ליתא כדפרישית אלא דאפילו לשיטת רש"י ותוס' והרשב"א וסייעתם דכל ספיקי דאורייתא לחומרא מן התורה והיינו בדליכא חזקת היתר ולפ"ז בדאיכא חזקת היתר מוקמינן אחזקה אפ"ה ודאי לא גרע האי ספיקא דקבוע משאר ספיקות דהיכא דאיתרע לה חזקה תו לא אזלינן בתרה וכבר הארכנו בזה בקונט' הספיקות בביאור הסוגיא בפ"ק דחולין באזלינן בתר חזקה בלשון התוספות שם ואין כאן מקומו כיון דאפילו את"ל שיש לחלק בין ריעותא לריעותא היינו היכא שהחזקה להיתר היא בגוף הדבר ממש משא"כ הכא שהככר עצמו אין לו חזקת היתר ודאי סברא גדולה יש לומר דתו לא מהני חזקת הבית לאחר שכבר נעשה הספק ודאי מן התורה לענין הככר עצמו. ולע"ד אין צורך לראיות בזה אלא דמ"מ לכאורה ממקומו הוא מוכרע שיש לחלק בכך דאלת"ה תקשי לן הך מלתא דט' חנויות גופא דפשיטא לן הכא ובכמה דוכתי דמדאורייתא הוי כמחצה על מחצה ולא אזלינן בתר רובא והיינו משום דילפינן לה מדכתיב וארב לו וקם עליו ואכתי מי דמי דבשלמא התם דלענין ספק נפשות איירי ומספיקא ודאי לא קטלינן ליה דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ומוקמינן לגברא אחזקתיה שאינו חייב מיתה מש"ה מהני ביה האי טעמא דכל קבוע לענין דלא אזלינן בתר רובא דמצרפינן האי חשיבות דקביעות לחזקה דגברא דאלים טובא ואיתרע לה רובא לגמרי משא"כ בט' חנויות דליכא חזקת היתר מנלן דהקביעות לחוד מבטל הרוב אע"כ שהטעם כמ"ש דאי לאו דקביעות לחודיה מהני תו לא הוי שייך חזקת היתר כלל דמכיון דאזלינן בתר רובא בכל דוכתי א"כ בט' ישראלים וחד עכו"ם בינייהו ודאי שישראל הרג ותו לא שייך כלל חזקת פטור דגברא דהא איתרע הך חזקה לגמרי אלא דע"כ דמטעמא דקביעות לחוד פטרתו התורה דקבוע עדיף מרובא וא"כ ה"נ דכוותיה דכיון שעיקר הספק אינו אלא על הככר בעצמו והוי ספיקא דאורייתא ואם אכלו חייבים עליו אשם תלוי אע"ג דגברא בחזקת פטור הוי קאי ומש"ה תו לא מהני חזקת הבית כלל דהא איתרע לה להך חזקה לגמרי לענין דספיקא מיהא הוי . תו קשיא לי דהא קיי"ל בפשיטות דבהיכא דסמיך בידן שאפשר לברר הספק לא מקרי ספק כלל ואם כן מהאי טעמא גופא כ"ש שיש לנו להחמיר בספק זה להצריכו מיהא בדיקה שהרי אפילו ברובא דעדיף מחזקה כתבו רוב הפוסקים בי"ד סי' א' דאע"ג דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפ"ה יש לבודקו כשהוא לפנינו אע"ג דלא איתרע רובא וחזקת היתר כלל וכן בסכין בדוק מצרכינן ליה לכתחילה לבדוק הסכין אחר שחיטה אע"פ שהסכין בחזקת בדוק ולא איתרע וכ"ש הכא דאיתרע חזקה טובא שיש להחמיר להצריכו בדיקה לכתחלה ועוד דהא אפי' בספק טומאה בר"ה דפשיטא לן בכל דוכתי דטהור והטעם מבואר משום דמוקמינן לטהרות בחזקת היתר דנהי דברה"י לא מהני חזקת היתר היינו משום דהלכתא גמירי לה מסוטה משא"כ ברה"ר מוקמינן לה אדיניה דמוקמינן אחזקת היתר ואפ"ה אמר רבי יוחנן בפרק אין מעמידין דף ל"ז דהלכה ואין מורין כן ומסקינן שם כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא שיקעא דנהרי קמן זילו טבולו והטעם מבואר בזה דנהי דבטהרות מטהרינן ספק טומאה ברה"ר היינו משום דלית להו תקנתא אם נטמאו אותן משא"כ באדם דאית ליה תקנתא בטבילה לא סמכינן אחזקה דאיתרע אם כן כש"כ הכא לענין בדיקת חמץ שיש להחמיר בספק קבוע שהוא מדאורייתא להצריכו מיהא בדיקה דהא בכולהו סוגיין דהכא ולקמן ולעיל נמי גבי חזינן דשקל מדמינן בדיקת חמץ לספק טומאה. ואף שיש לחלק ולומר דבדיקת הבית יש טורח בדבר טפי מכל הנך בדיקות שהבאתי. אלא דלע"ד נראה דבדיקה דהכא לא מחייבינן לבדוק בחורין ובסדקים ובכל החדרים אלא באותו חדר לבדו דשני חדרים דינם כשני בתים וכמ"ש הב"ח בסימן תל"ט וכן מצאתי מבואר בירושלמי וכמו שאבאר עוד בסמוך וצ"ע בכל זה. העולה מתוך מה שכתבתי דלפע"ד דלאו לענין דינא קשיא להו להתוס' הנך קושיות דספיקא דרבנן וחזקה אלא דעיקר קושייתם על לישנא דגמרא דקאמר היינו ט' חנויות ואי לענין בדיקה לא שייך האי לישנא היינו ט' חנויות כיון שיש לחלק ביניהם מהנך טעמי דספיקא דרבנן וחזקה מיהו לפי מ"ש א"ש דהך מלתא דלא מהני חזקת הבית כיון שהספק הוא מחמת הככר לא ידעינן לה מסברא פשוטה אלא לבתר דאשכחן דילפינן ט' חנויות מקרא דוארב לו דמהכא מוכח דכי היכי דחזקת גברא לא מהני כיון שהספק ממקום אחר ה"ה לענין בדיקה דהכא וכדפרישית ודוק היטב:

16 בא"ד ונראה לר"י כו' קבעי אי שרי לאכילה אי לאו. ולכאורה יש לתמוה אם כן מאי קמ"ל היינו ט' חנויות הא מלתא דפשיטא הוא דמ"ש חנויות מכל שאר איסורין שבתורה אלא דלדוגמא בעלמא קתני ט' חנויות משום דמלתא דשכיח היא ואדרבא מסברא פשיטא שאין להקל בחמץ יותר מבנבילה ושאר איסורין דליכא אלא לאו בעלמא משא"כ בחמץ איכא איסור כרת ודוחק לומר דמשום סיפא דמלתא דבנמצא הלך אחר הרוב נקט האי לישנא דאפילו בחמץ דאיסור כרת יש לילך אחר הרוב דהא אשכחן נמי להיפך מיהו לפמ"ש בל' הגמרא יש ליישב קצת דהא גופא אתי לאשמעינן דחמץ בטל ברוב ביבש ביבש ולא אמרינן דדבר שיש לו מתירין הוא אלא שגם זה הוא דוחק וצ"ע ומה שיש לדקדק בזה בשיטת הפוסקים יבואר בק"א:

17 בד"ה היינו שני קופות כו' וכולהו שמעתא מיירי שהככר כ"כ גדול דליכא למימר אכלתיה עכ"ל. וכוונתם דבהאי דשתי קופות נמי אם אין הככר גדול אפי' בלא ביטל שרי מטעם ספק ספיקא ספק אי להאי על ככר של חמץ ואת"ל דעייל אימר אכלתיה. אלא דקצת מרבוותא קמאי לא שני להו בין ככר גדול לקטן ומש"ה מוקי לסוגיא דהכא כרבי זירא דבלחם ודאי משיירא וקצת מרבוותא דלא ניחא להו לאוקמי נמי כרבי זירא ומש"ה מחלקין בין חולדה לעכבר ולכאורה לישנא דגמרא מסייע להו דשביק לחולדה דסליק מיניה ונקיט לישנא דעכבר ועוד דטפי הו"ל למימר כל הך מלתא בתינוק שנטל ונכנס לבית כדאשכחן לקמן ועיין בכל זה בל' הפוסקים באריכות. אמנם לע"ד יש לי בזה עיון גדול על התוס' דפשיטא להו דהיכא שהככר קטן יש להתיר מטעם ספק ספיקא והרי הר"י בעל התוס' עצמו כתב בכמה דוכתי דהיכא שהספק א' בגוף האיסור והשני ע"י תערובת לא מיקרי ספק ספיקא ונחלקו הפוסקים בשיטתו היכא שהספק הראשון אינו אסור אלא מדרבנן וע"ז נחלק עליו ר"ת בפ"ק דביצה דף ג' בד"ה ואחרות באחרות משא"כ היכא שהספק הראשון אסור מן התורה משמע דר"ת נמי מודה אם כן בכה"ג דהכא בשתי קופות שהספק הראשון קודם שנכנסו העכברים לבתים היו שניהם אסורין מן התורה ואם כן שוב אין להתיר מטעם ספק ספיקא מכש"כ למאי דמשמע הכא דאיירי שהספק הראשון היה נודע קודם שנכנס לבתים וכן בט' ציבורים דלעיל כפי שיטת רש"י א"כ יש לתמוה על הפוסקים אמאי פשיטא להו להתיר בכה"ג מכח ס"ס דהא אפילו באיסורא דרבנן יש מחמירין בכה"ג היכא שנודע ספק הראשון תחלה קודם שנודע השני מ"מ באיסור דאורייתא לפע"ד כל אנפי שווין דאין להתיר מכח ס"ס בכה"ג ולדעתי צריך עיון גדול ליישב ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה מיהו בשיטת התוס' אפשר ליישב שכתבו כן לפי תירוצם השני שכתבו לעיל בד"ה ואת"ל הוה דהך ספיקא דאימר אכלתיה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי ומשום הכי כתבו כאן דצריך לאוקמי כשהככר גדול. משא"כ לתירוצם הראשון לא שייך לומר כן. מכל מקום על שיטת הפוסקים ודאי הקושיא במקומה עומדת:

« פני יהושע על פסחים ח׳ ע״ב פני יהושע על פסחים י׳ ע״א »