תוספות רבי עקיבא איגר על משנה ביצה ב׳:ה׳

5 אות טו בהרע"ב ד"ה וב"ה מתירין. דמתוך שהותרה הבערה. וכ"כ הר"ן וק"ל דהא ע"כ דאף בלאו מתוך י"ל דמותר דהוי כאוכל נפש עצמו דאל"כ דליכא היתר רק מדין מתוך יקשה לרבה דמתקיף בביצה דף י"ב ע"א ממאי דבמתוך פליגי דלמא בעירוב והוצאה לי"ט פליגי וא"כ קיימי' עתה דגם ב"ה לית ליה מתוך ואמאי התיר ב"ה הכא להחם לרחיצה ולעשות מדורה. ואפשר דלרבה היה באמת מוכח דב"ש וב"ה פליגי במציאות אם מקרי אוכל נפש ממש או לא. אבל לפי האמת דבמתוך פליגי מה"ת לן לדחוק דפליגי בזה כיון די"ל בפשיטות דלשיטתייהו אזלי בפלוגתייהו במתוך:

6 אות טז בתי"ט ד"ה אא"כ. הא לית להו לב"ש מתוך. ותמוה לי מה שייכות ראויה לשתייה לענין מתוך דמצד מתוך אין חילוק בין ראויה לשתייה לאין ראויי' אלא דראויה עדיף מדין הואיל דאי מקלעו אורחים וישתו וראיתי בחידושי רשב"א שבת דהוסיף דהא ב"ש לית להו מתוך וכ"ש דלית להו הואיל עיי"ש ובזה מיושב לי דברי תוס' פסחים דף ה' ע"א ד"ה ואומר מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. ולכאורה ק"ל הא מ"מ לשתרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים דצריכים לגחלתו והיה מוכח דרע"ק לית ליה הואיל והו"ל להגמ' לומר עוד ש"מ דרע"ק לית ליה הואיל ולפי הנ"ל ניחא כיון דאמרינן ש"מ ל"א מתוך שהותרה הבערה לצורך. וכיון דלית ליה מתוך ממילא מכ"ש דלית ליה הואיל. ואולם הא אמרינן פסחים דף מ"ו ע"ב איתבי' בהמה מסוכנת וכו' א"כ יהיה מוכח דרע"ק ס"ל הואיל דהא במתני' שם קתני רעק"א אפילו כזית חי מבית טביחתה היינו ג"כ דיכול לאכלו אע"ג דלא בעי למיכל. הרי אף דרע"ק ל"ס מתוך מ"מ יכול לסבור הואיל. והנה לכאורה יקשה זה על תי' תוס' הנ"ל דמיירי בכ"ע אפילו א"צ לגחלתו הא מ"מ יקשה לס"ד דהש"ס דפסחים גבי מסוכנת הנ"ל דס' רע"ק הואיל. ונ"ל ליישב במה דק' לי לכאורה על תרוצם ב' שם דבתחלת הבערה א"י להנות ממנו, הא מ"מ יכול להנות משום זו"ז גורם דהא כששורף החמץ יש ג"כ עצי היתר. ויהיה הכרח דרע"ק ס' דזוז"ג אסור והו"ל לומר עוד ש"מ דזוז"ג אסור. ולזה נראה דחדא מתורצת בחברתה וכוונת תוס' בב' תרוצים יחד אי דס' דל"א הואיל והוכחת דרע"ק דמיירי בכ"ע אף בא"צ לגחלתו אי דס' דזוז"ג אסור וכיון דבתחלת הבערה א"י להנות ממנו וכו' וא"כ א"א למחשביה במנין ש"מ ד' דאינו מוכח דבר מיוחד בביאור. ולס"ד דפסחים בההיא דמסוכנת הנ"ל דס"ל לרע"ק הואיל יהא מוכח באמת דרע"ק סבר דזוזג"א וקיימא תירוצא ב' דתוס' ורק למסקנא דפסחים י"ל דלא ס"ל הואיל ומש"ה לא אמר ש"מ ד'. ובחידושים הארכתי בעזה"י. ואף דרבה דאמר ממאי דבמתוך פליגי דמשמע דרבה לית ליה מתוך ואעפ"כ ס"ל דאמרינן הואיל י"ל דרבה אמר כן רק בדרך אתקפת' אבל לדינא ס"ל ג"כ דבמתוך פליגי וכעין זה כתבו תוס' כתובות. ואולם ק' לי הא יסוד זה נסתר מסוגיא דפסחים דף מ"ז ע"ב דפרכי' לרבה מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב בי"ט וכו' ואם איתא אהבערה לא לחייב דנימא הואיל. והרי ברייתא זו ממילא כב"ש דלית להו מתוך כדאמרינן בביצה דף י"ב. ואעפ"כ פריך דלימא הואיל. וכ"כ תוס' שם ד"ה אהבערה דאפשר דס"ל לב"ש הואיל א"כ מוכח להדיא דאף מאן דלית ליה מתוך מצי סבר דאמרינן הואיל. וצע"ג: עוד כתבו תוס' בשבת ד' ל"ט ע"ב ד"ה אלא א"כ. ונראה לר"י דיכול לחמם אפילו ביותר מכדי שתייה כדאמר בפרק הדר נישייליה לאימיה אי צריכה נחיימו אגב אימיה. וקשה לי דלמ"ל לראיה זו דאפשר לדחות דמדרבנן אסור והקילו לצורך מילה. וגם יש גורסי' שם נחיימיה ע"י נכרי. ואמאי לא הביאו מסוגיא ערוכה ביצה דף י"ז ע"א ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד. וצ"ע. ומזה קשה לי לב"ה דמותר להחם בי"ט בשביל רחיצת פניו יו"ר דזהו שוה לכל נפש אמאי אסור להחם לרחיצת כל גופו הא בכלל גופו הוא פיו"ר וא"כ שאר המים הוי כמרבה בבישול דמותר כההיא דביצה הנ"ל ועיין. ועיין בר"ן אההיא דממלא חביות הנ"ל דריבוי הוא ג"כ בישול גמור מדאורייתא והא דאמרינן ניחיימיה אגב אימי' היינו לשבות דאמירה לנכרי מותר לצורך מילה. ולא הבנתי דא"כ ליחום ע"י נכרי בלא אגב אימיה דמה הפרש בין אגב אימיה או לא כיון דשניהן מלאכה דאורייתא: