רש"י על פסחים מ״ז ב:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על פסחים מ״ז ע״ב:ה׳ רש"י על פסחים מ״ז ע״ב:ז׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

מקונטרס ההשלמה: השמטהלמ"ש לעיל בגדר דין דאין נדה לאברים ומיתה פועלת בכל אבר ולכך קי"ל דמיתה עושה ניפול וכן שער של מת מותר כמבואר בערכין ד' ז' ועי' ביצה ד' ז' גבי גידין דאין בהם משום נבלת עוף טהור ואם ר"ל דאין עליהם שם בשר ועי' רש"י פסחים דף מ"ז ע"ב גבי בשר בחלב ושם ד' כ"ב ע"א ובהך דחולין ד' קי"ד ע"א דחשיב גידין שאין בהם משום בשר בחלב. אך רבינו בפ"ט מהל' מא"ס נקט עור הגידין. ועי' פסחים ד' פ"ג ופ"ד ובדברי רבינו בהל' ק"פ פ"י ה"י דס"ל דיש עליהם שם אוכל רק אין עליהם שם בשר והך מאן דס"ל בחולין דף צ"ב ע"ב דעץ הוא זה עוד שיטה ע"ש בתוס' דגם בקנוקנות אין בגידין בנותן טעם ואף דהא הוה רכין והוה גדר אוכל אך לא בשר וא"כ איך אמרינין בדף צ"ט ודף פ"ט דהך דירך אתיא כמ"ד יש בגידין בנותן טעם ר"ל בשר ומה ראי' דילמא רק אוכל ואוסר. וצ"ל דזה אתיא כמ"ד בתרומות פ"י מי"א ע"ש בירוש' דהמתבשלין זע"ז אין אסור אלא בשר בבשר ור"ל בב"א ע"ש וא"כ מוכח מהך דירך דיש עליו דין בשר. גם י"ל הטעם דאין עליו דין נבלת עוף טהור דלא פעלה בו המיתה וכמו חרטום וצפרנים ונוצה לשיטת רבינו דטומאת אוכלים יש עליהם ולא טומאת נבלת עוף טהור:ובזה י"ל הטעם דנדה ד' ס"ט ע"ב גבי הזב והזבה דמתו כו' ור"ל שמא יש בו עדיין אבר שלא מת ואף דנדה אינה לאברים כמ"ש זה רק בחתוך אבל לא כשהגוף שלם וכעין מ"ש התוס' ב"ק דף צ"ז ע"ב גבי נפסל המטבע וב"ב ד' נ' גבי קנין פירות. ובאמת נראה דזה ר"ל הך דכלים פ"א מ"ז ומסבבין בתוכה כו' דנראה דקאי אמצורע דאם מת שם ע"י איזה סיבה א"צ להוציאו ובמת בחוץ אסור להכניסו שמא נתעלף כמבואר בנדה הנ"ל וזה רק דרבנן ובפנים לא חיישינן כמ"ש התוס' יבמות ד' ז' ע"ב זה ר"ל שם ואף דקודם שמת הי' מצורע מה"ת כ"כ במ"א דבדבר דמתחילה הי' מה"ת ואח"כ דרבנן אם זה הוה כמו איסור חדש או דנשאר עליו קצת מן הראשון:ובזה פליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מקואות פ"ב הי"ז גבי נמצא עליו דבר חוצץ אם צריך חפיפה חדשה ור"ל משום דעזרא תיקן על כל טבילה חפיפה ובטבל ונמצא עליו דבר חוצץ אזלא לה טומאה דאורייתא והוה טומאה דרבנן ואם נימא דזה כדבר חדש הוה כמו טבילה חדשה וצריך חפיפה ועי' מ"ש התוס' נדה ד' ט"ז ע"ב גבי בדיקה ותוס' גיטין דף צ' ע"א. וכן נ"מ למ"ש דמיאון אינו מועיל רק לעצם ולא מה שנולד ע"י. וזה ר"ל הך דיבמות ד' ק"ז אם ממאנת לזיקתה ר"ל אם זיקה הוה כעצם האישות או סיבה ומאליו וזה ר"ל ג"כ הך דיבמות ד' קי"ח ע"ב המזכה גט לאשתו במקום יבם ור"ל אם יבום נשאר מן האישות ולזה לא מהני זכות דצריך קבלתה ממש או שלוחה ואם רק סיבה שפיר מהני ומביא ראי' מדחזינין דנאמנת לאסור עצמה על היבם ולא כמו בנדרים דף צ' ע"ב גבי טמאה אני לך ובגיטין ד' פ' ולא כל הימינה כו' וא"כ חזינין דזה בא ממילא ולא מיקרי זכותו של שני ועי' תוס' יבמות דף ל' ע"ב ד"ה אשה מ"ש מהך דחולין דף ט' אם נולד ספק מחיים. אך כך דהנה בירוש' נזיר פ"ב ה"ח פליגי אמוראי למ"ד ספק נזירות להקל אם הוה ספק אם נזירות אחד או שתי נזירות מאי אף דכל זמן שלא חלפה נזירות הראשונה לא חל עליו נזירות השני' מ"מ יש סברא להחמיר ע"ש בתוס' ד' ח' ובהשגת בהל' נזירות פ"ב ה"ה ע"ש:והנה כ"כ בהל' מא"ס דלטרפה גלתה לנו התורה דלא פעלה בה השחיטה להתירה באכילה ואם כן הוה כמו גבי נזירות ספק מ' ספק נ' דאזלינין להחמיר לכולי עלמא כמבואר בנזיר שם ובירוש' משא"כ גבי יבום הוה כמו ספק נזירות אחד או שנים וזה ג"כ הך דיבמות ד' קי"ב ע"א גבי יבם אם הוא כבעל ע"ש ועי' ב"ב ד' קל"ד ע"ב הואיל ובידו לגרשה וביבמות דף ק"ה ע"ב אמר שם בינו לבינה מנא ידעי ואמאי הא ג"כ הוה בידו וצ"ל דכיון דלא תליא בו לבדו דצריך שיתכון שניהם לא מיקרי בידו וגם שניהם מודים לא מהני דכל אחד אין בידו אך באמת ביבמות שם לא ר"ל עידי בירור רק עידי פעולה דגם יבום מיקרי דבר שבערוה עי' גיטין דף ס"ג ע"ב דנקט כך ועי' יבמות דף פ"ח ע"א שם ר"ל דאם בגדר עדות לא מהני בדשב"ע פחות משנים ואם רק סברא ולא דין אין נ"מ ומהני ומייתי מטבל דשם לא שייך דין עדות כלל ודחי זה ומסיק מחמת סברא מתוך חומר ולא בגדר דין וע"ש דף כ"ה ע"א דלאו עלי' קסמכינן ודף צ"ב ע"א אם זה הוראה ובזה א"ש מה דלא מקשה מדף ק"ה כיון דהי' אחד מהם קרוב או פסול הוה כמו בלא עדים ומנא ידעי אך כיון דזה לא בירור רק עצם כ"כ במ"א דלא שייך שם נמצא אחד קרוב או פסול דהוה כמו אבן כמבואר בירוש' דהוריות ועי' גיטין דף י"ח ע"ב גבי גט ושטר דלא שייך נמצא אחד קרוב או פסול דשם צריך לעשות דבר ומי שאינו יכול לעשותו כן אינו יכול לפוסלו ועי' תוס' ב"ב דף קס"ג ע"ב ובתוספ' סנהדרין פ"ה בראשונה לא היו כו' וגם לא שייך הך דעדים החתומים על השטר כיון דאינו עד כלל רק גבי כולכם אם רוצה שיהיו עדים ע"כ נתבטל דלא נתקיים דבורו ובטלה כולם. וכן ר"ל התוס' שבועות דף ל"ה ע"א גבי שבועת העדות דכל השבועה נתבטל וע"ש בירוש' רפ"ד ובכתובות פי"א גבי אם מכרה כל השדות בשטר אחד. ובזה א"ש הך דגיטין דף פ"ב דשם רק משום מילוי:עכ"פ היכא דהעדים משום עצם לא שייך שיתבטל משום צירוף פסול גם י"ל דהך דב"ב מיירי שהבעל חי ואז ליכא גדר יבום וזה דר"ל בידו לגרשה וא"כ שוב לא יהא יבום כלל ועי' תוס' גיטין דף פ"ב ע"ב ד"ה כגון מ"ש דאמאי אם גירשה חוץ מפ' ונשאת לאחר דפקע אישות הראשון ובאמת הטעם דכיון שנשאת לאחר שוב א"א שתחזור לראשון ולכך פקע. ואף דבירוש' דקדושין פ"ג ה"א אמרינין דגם בקדושין היכא דהראשון שייר והשני עשה בה קנין גמור אם מת אסור הראשון להחזירה שם משום דהוסיף בה קנין. והא דבירוש' פ"ט דגיטין מספקא לי' אם הנשואין של השני מפקיע או הגירושין של השני זה תליא אם בזמן שהיא עדיין אשת השני אם גם אז יש עלי' השם דלראשון אסורה מטעם דנשאת לאחר הגט או כיון דאז היא א"א לא שייך זה כלל. ועי' ביבמות דף צ"ה ע"א במה דאמר שם מחזיר גרושתו וכו'. ובאמת יש מציאות דנשואין של שני לא יאסור על הראשון לפי גירסת רבינו בהל' גירושין פי"ד הט"ו דאשת פקח שנתגרשה ונשאת לחרש דהוה נשואין דרבנן ונתגרשה מותרת לחזור לפקח וע"ש בהשגת. א"כ חזינין דאף דאנן קי"ל דלא כשיטת הירוש' דס"ל ביבמות פ"ז דהך דתיקנו רבנן נשואין לחרש לא הוה קניני רק תקנה בעלמא ובת כהן שנשאת לישראל חרש אוכלת בתרומה אך אנן לא ס"ל כן רק דהוה קנין דרבנן ומ"מ התקנה לא הוה רק בזמן שישנו ולא בזמן שאינו וכעין דאמרינין ביבמות דף ס"ז גבי עובר בנכסים מועטים ואף דיש גדר יבום כמבואר בכ"מ שם י"ל כמ"ש דהוה כמו שעדיין ישנו:ובזה מדוייק לשון רש"י דף קי"ב ע"ב ביבמות דמייתי ראי' דחרש תיקנו לו נשואין מיבום ולמה לא מייתי מהך דשם ד' ס"ח וע"כ כמ"ש וס"ל כשיטת הר"א בהשגת. גם יהי' נ"מ אם קטנה חרשת אם תקינו בה רבנן קדושי מיאון דבאמת אף לשיטת הירוש' הנ"ל דחרש לא הוה קניני רק תקנה מ"מ בחרשת הוה קניני ומשויירת כמבואר ביבמות ד' ק"י ע"ב והשיור הוא מה שאין לה כתובה ולא תנאי כתובה עי' יבמות דף קי"ג ובירוש' פ"א דכתובות אך כיון דמשכחת נשואין בחרשת מה"ת כגון בקטנה ע"י אבי' שפיר הוה בה גדר קנין ומה דאמר בקטנה קנוי' ואינה קנוי' משום דכ"כ דלגבי קנינים אם אינה ממאנת הוה למפרע ומיתלא תליא. וזה ר"ל קנוי' וכו' ר"ל אם תמאן בטלה למפרע ואם לא לא וגם נ"מ במה דמוכח מירוש' דיבמות רפי"ג גבי קדושה קטנה משלך נתנו לך וע"ש בפ"ז ובר"ה פ"ב ובעירובין דף ק"ד ע"ב דר"ל דלא נימא דמה שאנו מקילין בכל הני הוא מחמת שהם מדרבנן רק דבשעת התקנה תיקנו כך ור"ל כאן דלכך תיקנו קדושין בקטנה משום דתיקנה בה שתוכל למאן ובלא זה לא הוה מתקני כלל וכה"ג בהך דכתובות דף י"א גבי גר קטן דמטבילין על דעת ב"ד ע"ש בתוס' זה ג"כ משום דיכולין למחות. ונ"מ ג"כ למ"ש לעיל בשם התוספ' דאשת חרש שנפלה ליבם פקח אם נתכון בביאה לשם נשואין קנאה מה"ת היכא דקידשה בכסף מאי כיון דלגדר מה שזקוקה לו מדרבנן ליבום שם לא מהני גדר כסף אך כיון דמה"ת יכול לקדשה אם מועיל לגמרי וכה"ג כתבתי במ"א בהך דשבת דף ט"ו גבי כלי זכוכית שהטיף לתוכה אבר ע"ש בתוס' ד"ה וחכמים דלר"מ יש בו טומאת כלי מתכות מה"ת והך שיטה דס"ל דלא מהני טבילה לכלי זכוכית עי' בדברי רבינו בהל' כלים פ"א ה"ה ובהל' מקואות פ"א ה"ג דכלי זכוכית אין להם טהרה במקוה כאן אם מהני טבילה אם נימא דעכ"פ נשאר עליהם טומאת כלי זכוכית ואף דרבינו ז"ל ס"ל בהל' כלים פ"א ה"י דיש בכלי זכוכית טומאת מדרס צ"ל דנקרא יש במינו טהרה כיון דהוא דומה לכלי מתכות דכי נשבר יש לו תקנה כמבואר שם ומ"מ מבואר בדברי רבינו פי"ב ה"י דגבי כלי זכוכית אין לו דין גיסטרא לפי שאין דומה לכלי חרס ר"ל דהנה רבינו ס"ל בפי"ח מהל' כלים ה"י דדוקא כלי חרס יש לו גיסטרא ע"ש בהשגת ור"ל דגבי כלי מתכות צריך דוקא שיהא הכלי ראוי לעשות מעין מלאכה הראשונה כמבואר פי"א ה"ב וגבי כ"ח א"צ זה ועי' כלים פ"ד מ"א דפליגי ר"י ורבנן ואזלי לשיטתם שבת דף קכ"ד ע"ב גבי טלטול כלי שנשבר והטעם דגבי כלי מתכות כיון דיש לו תקנה לא מבטל השבר למלאכה אחרת ועי' תוס' שבת דף נ"ט ע"א גבי זוג ותוס' חולין דף נ"ה. ובזה א"ש מ"ש הר"א ז"ל פ"ו מהל' מקואות ה"ד גבי הלוקח כלי ע"ש משא"כ כלי זכוכית דיש לו תקנה הוה ככלי מתכות בזה:עכ"פ חזינין דיש מציאות נשואין דאין הגט אוסרה על בעלה הראשון ועי' גיטין ד' פ"ט ע"ב דאמר שם למאן דמתיר שיגרש שני וישא ראשון קמו בה רבנן כו' אך שם ר"ל דנתברר לרבנן דאין קדושי ראשון כלום וא"כ לא נקרא מחז"ג ונ"מ ג"כ לשיטת ריב"כ ביבמות ד' י"א ע"ב במחז"ג רק מן הנשואין מחמת הוטמאה אם קידשה בביאה לדידן דאירוסין עושה מאי דמ"מ בשעת הגירושין נקראת ארוסה וכן אם הי' נשואין בלבד בלא ביאה אם אזלינן בתר מציאות או בתר דין וי"ל דתליא בהני תרי גירסות דקדושין דף ע"ח וה"ה כה"ג ועי' כתובות דף י"א ע"ב דמבואר שם דאף אם יש בירור שלא נבעלה יש עלי' שם נשואין דאמר שם שיש עדים שלא נסתרה אך י"ל כמ"ד כתובות דף מ"ח ע"ב דגם ע"י מסירה יש עלי' שם אלמנה מן הנשואין לכתובה ע"ש ועי' רש"י גיטין דף ס"ו ע"א ד"ה לאחר מיתה דמשמע שם דלכך אין גט לאחר מיתה משום דמשעת מיתה נזקקה ליבם וכעין הך דב"ב דף קל"ז ע"א וכבר קדמו וע"ש ד' ט' ע"ב וד' י' ע"א בגיטין ברש"י. אך ברש"י כתובות דף ב' ע"ב לא כתב כן אך ר"ל דהיכא דליכא יבם ודאי לא שייך גט דפסק כוחו משא"כ בשיש יבם סד"א דעדיין ישנו וכן נ"מ גבי הך דפסחים ד' ס"ג ע"ב גבי מקטיר אימורים על חמץ אם ר"ל אם המקטיר יש לו חמץ והוא מקטיר או ר"ל אם יש חמץ לבני חבורה דבאמת מה דאמר שם לשוחט או לזורק י"ל דהשוחט עובר אם יש לזורק והזורק עובר אם יש לשוחט או דר"ל דכל אחד עובר אם יש לו וע"ש בירוש' דמביא ראי' דפסח עצמו כשר מדהזורק חייב ואם נימא דר"ל דהשוחט חייב אם יש לזורק אין ראי' כלל. אך זה תליא אם יש פייס בפסח וכן גבי מקטיר י"ל דלמה לא מתרץ הגמ' דמה דנקט דמקטיר פטור ר"ל אם יש חמץ לבני חבורה דמן האימורים פקע שמם ועי' תוס' מנחות ד' כ"ו ע"ב דלכתחילה גם אימורים יש עליהם גדר מתיר ולכך אין הכהנים זוכים בחלקיהם עד לאחר הקטרה כמבואר פסחים דף נ"ט ע"ב וזה גדר ריח דזבחים ד' מ"ו ע"ב. ונ"מ לאברים שצלאן אז הקטרה שלהם רק בגדר לחם ולא בגדר מתיר. וכן י"ל דלגבי מתיר די בכזית. וכן נ"מ אם שייך לכתחילה בהקטרה לשם בעלים עי' תוס' ריש זבחים. עכ"פ י"ל דפקע גדר בעלי' ואין כאן לאו דלא תשחט כה"ג משא"כ אם המקטיר גופה יש לו חמץ ודאי עובר. ובאמת בדברי הירוש' פסחים שם נראה דס"ל כן ונ"מ ג"כ לענין קרבן ב"נ אף דאין בו מעילה לאחר שחיטה י"ל דיש בו ועי' בדברי רבינו בהל' תמורה פ"א דס"ל דאף דלגבי ישראל לענין תמורה אזלינין בתר המכפר וגבי ב"נ אזלינן בתר מקדיש משום דכיון דאין בו מעילה י"ל דלא יצא מרשותו גם נ"מ משל מי היתה הבהמה משל מקדיש או משל מכפר. וכ"כ בזה במ"א בשיטת רבינו גם י"ל דרק בכל הקרבנות דבעינן דעת אז אזלינן בתר מכפר משא"כ במחו"כ ועי' בירוש' פ"ד דנדרים. אך מדברי רבינו בהל' ק"פ פ"א לא משמע כן. וא"כ יהי' נ"מ גבי מיאון דכ"כ דאם אין על מה לחול לא שייך גדר מיאון אם טבע במים שאין להם סוף דהאיסור רק בגדר תקנה אם מהני מיאון ועי' תוס' ב"מ דף כ' ע"ב ובכורות דף כ' ע"ב וכ"מ ועי' יבמות ד' ק"ה ע"ב גבי הך דאבדן ודף ק"ח ע"א ותוס' שם ד' י"א ע"א גבי סוטה וכן זה הגדר מה דמבואר בזבחים דף ט' ובהוריות דף ו' ורש"י מעילה דף י' ע"ב דאין כפרה למתים ר"ל דכבר פסק המציאות. אך גבי רוצח בשגגה דחזינן דגם לאחר מיתה מחוייבים לקוברו בערי מקלט דוקא כמבואר במכות דף י"א ע"ב שוב ממילא מהני מיתת כה"ג גם לאחר מיתה ע"ש וכן בהך דסנהדרין דף ס"ח דמועיל היתר הנידוי לאחר מיתה כיון דחזינן דצריך לסקול ארונו עדיין ישנו המציאות עי' מו"ק דף ט"ו עדיין ישנו ולא נגמר ועי' סנהדרין דף מ"ז דרק קבורה מכפר ועי' יבמות דף ק' ע"ב דמוכח שם דכהן מטמא לאביו אף בליקוט עצמות ועי' נזיר ד' מ"ג ע"ב ועי' מו"ק דף ח' ובירוש' שם דאז הוה גמר כפרה: ע"כ מקונטרס ההשלמה

2 פסחים פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַמְבַשֵּׁל גִּיד הַנָּשֶׁה בְּחָלָב בְּיוֹם טוֹב וְאוֹכְלוֹ — לוֹקֶה חָמֵשׁ. לוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל גִּיד בְּיוֹם טוֹב, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל גִּיד, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּחָלָב, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב, וְלוֹקֶה מִשּׁוּם הַבְעָרָה. וְאִי אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״ — אַהַבְעָרָה לָא לִיחַיַּיב, הוֹאִיל דַּחֲזֵי לֵיהּ לְצׇרְכּוֹ!

1 לוקה משום מבשל גיד בי"ט - בישול שאינו ראוי ולוקה משום מבשל בשר בחלב אפילו הוא חול וקסבר יש בגידים בנותן טעם ובשר הם:

2 משום הבערה - שלא לצורך דהבערה מלאכה לעצמה ובישול מלאכה לעצמו:

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

ומן הגידין כו'. הנה סיום הטעם מפני שאין אלו ראויין לאכילה ומשמע דשם נבלה יש עליהם רק דאינם ראויים לאכילה ועיין לקמן פ"ח ה"ה שכתב שהטעם שאינם בכלל בשר ועיין לקמן פ"ט ה"ז גבי המבשל בחלב, ועיין רש"י פסחים ד' מ"ז ע"ב דכתב שם דאתיא כמ"ד דיש בגידין בנותן טעם ע"ש ור"ל דיש עליו שם בשר ועיין בביצה ד' ז' ע"א גבי נבלת עוף טהור ע"ש ברש"י ובהך דפסחים ד' פ"ד ע"א דמבואר שם גם גבי גידין הרכין דנתמעט מן מיעוט הפסוק ע"ש בתוס' בשם הירושלמי. ומ"מ אוכל אותם בפסח כמש"כ רבינו בהל' ק"פ פ"י ה"י רק דאין נמנין עליו ע"ש, ועיין בהך דזבחים ד' ל"ה ע"א ודף צ"ז ע"ש, ועיין בפסחים ד' פ"ג ע"ב גבי כל הגידין בשר ור"ל לשיטת רבינו לאכול אותם בפסח ונ"מ כאן לגבי גידים הרכים אם אכלם אם עובר עליהם וע"ש בתוס' פסחים הנ"ל ובירושלמי סנהדרין פ"ח גבי בן סורר ומורה ע"ש ועיין בירושלמי נדרים פ"ז הנודר מן הבשר אסור בגידין וצ"ל דרק בלשון ב"א כן ועיין מש"כ בזה לקמן פ"ח, והך מ"ד דס"ל בחולין ד' צ"ב ע"ב דעץ הוא והתורה חייבה עליו לא ר"ל מחמת הך דאין בגידין בנותן טעם כמש"כ התוס' שם, דשם ר"ל בגדר טעם בשר, והך דשם ד' צ"ט ע"ב ר"ל בנתינת טעם לדבר אחר וקאי על כל גידין ועולא ר"ל רק על גיד הנשה ומטעם דאינו ראוי לאכילה כלל ולכך הוה ס"ד דרב חסדא בחולין ד' צ' ע"ב דלא שייך בזה ממשקה ישראל ומשום דכל כמה דלא אכיל ליה אין עליו שם איסור כלל כיון דלא חזי לאכילה כלל, וע"ש ברש"י ד"ה לישדיניה:

« רש"י על פסחים מ״ז ע״ב:ה׳ רש"י על פסחים מ״ז ע״ב:ז׳ »