16מקרא קדש. ערש"י, ולשון מכילתא כפי גרסת הגר"א קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקי', וכ"ה בספרא פ' אמור. ונ"ל כוונתם, למה דאיתא ילקוט פ' כי תשא רמז שפ"ו בשם תנא דבי אלי' והתקדשתם והייתם קדושים מכאן היה ר"ג אוכל חולין בטהרה, אמר לא לכהנים בלבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל. וכ"כ תוס' חולין ב' ד"ה טמא בחולין ממקרא זה אזהרה לכל ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה, וכמ"ש רמב"ם סוף הל' טומאת אוכלין שהפרישה מן הטומאות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים רעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות לשכינה. הנה הפרישה היתרה הלז אף שבכל ימות השנה אי אפשר להזהיר בה את ההמון, עכ"פ מוזהרים עליו בימי הרגל, וכבר כתב המג"א סי' תר"ג בשם של"ה דאף שכולנו טמאי מתים יכולים לאכול חולין בטהרה, ולזה אמרו ר"ה ט"ז ובנבלתם לא תגעו ברגל, שחייב אדם לטהר עצמו ברגל, וממשמעות דברי הרמב"ם הוא מה"ת עי' משנה למלך סוף הל' טומאת אוכלין, הנה ע"ז אמרו כאן קדשהו במאכל במשתה ובכסות נקי'. ולפי"ז גם ר"ה וי"הכ שנאמר בהם מקרא קדש גם בהם יתחייבו בכל אלה, עיי' מג"א ססי' רמ"ב שכתב דבי"ט אוכלין בטהרה, ומפשטן של דברים יראה שגם הנשים איתנהו בכלל אזהרה זו. והרב בשאגת ארי' סי' ס"ו ס"ז העלה שבר"ה ויו"כ אין החיוב לטהר עצמ', והנשים אינן בכלל טהרה זו, ואינו נוהג בזה"ז, ולדעתי אין דבריו מוכרחים. גם יסוד דבריו שם, הא דבאשתו ארוסה שאינה מטמאה לה יבמות כ"ט אינו אלא למ"ד אשה חייבת בשמחה, אבל לאביי דאמר ר"ה ו' אשה בעלה משמחה אין ענין לאזהרה זו ברגל, שאין רגל חלוק לה מכל ימות השנה, ע"ש. הוא תמוה, דהא מרא דקושי' התם ביבמות אביי הוא:17כל מלאכה לא יעשה. לפעמים אוסר את האדם על הדבר, כגון לא תעשה כל מלאכה, לא תאכל דם, לא תקום ולא תטר, לא תלך רכיל ודומיהם ממאמר הפועל אקטיף, ולפעמים אוסר את הדבר על האדם כמו כאן לא יעשה, וכן לא יראה לך חמץ, לא ימצא שאור בבתיכם, לא יהיה לך אלהים אחרים, ודומיהם ממאמר הנפעל פאססיף, ונמצאו שני הלשונות גם בכתוב אחד דברים כ״ב:ה׳ לא יהיה כלי גבר על אשה דהיינו כלי גבר אסור לאשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה דהיינו שהאיש אסור בשמלת אשה, וכן בענין אחד בשני כתובים לא יהיה לך אלהים אחרים לא תעשה לך פסל; וכאשר נשים על לב ע"ד רבותינו נמצא לכל אלה השנויים טעם נכון אשר יארך זכרון כולם כאן, ולדוגמא אציגה נא ענין אחד אמרו פסחים כ"א חמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ בנפעל, כי בלשון פעל לא היה במשמע רק איסור אכילה לא הנאה, וגם החולק ואומר שם דלשון לא יאכל לא תאכל גם איסור הנאה במשמע מודה הוא שיש חילוק בין פעל לנפעל ואינו חולק אלא ע"ז לבד שיהיה ההבדל בין פעל לנפעל אצל אכילה לרמז על איסור הנאה, אבל דעתו שהוא מרמז על שאר ענין, אבל הכל מודים שלא במקרה ישמש הכתוב פעם בלשון פעל ופעם בלשון נפעל רש"פ:18יעשה לכם. לרבותינו פסחים מ"ז לכם ולא לגבוה לכם ולא לנכרים. וכן עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה בי"ט ביצה כ"א ואפי' למלאות בו את התנור כדי שיהא הפת נאפה יפה אסור, ואף דקי"ל כרשב"א שממלאה אשה תנורה פת אעפ"י שאינה צריכה אלא לככר אחת מפני שהפת נאפה יפה, היינו דבכלהו של ישראל אין בו איסור דאוריית' דיוכל לאכול זה כמו זה דהוי כמו הואיל, או משום דמקלעי אורחים, וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן, מהני לרשב"א האי טעמא דפת נאפה יפה להתיר אף לכתחלה, אבל איסור דאורייתא אין מתירין מטעמא דפת נאפה יפה. תוס' שם בביצה ד"ה עיסה, וע"ש בפני יהושע וכן מ"ש התוס' פסחים מ"ו ד"ה עד שתאפה דמותר לאפות חלה טמאה מטעם שהפת נאפה יפה, הוא מטעם דאית בי' הואיל ע"ש בפני יהושע פסחים ואין בו איסור דאורייתא. ונתיישב בזה קושית הגאון מוהרר"י בכרתי סי' ק"ח למה שתי לחמי עצרת אינם דוחין י"ט יאפו שתים ושלש פת לצורך י"ט ויאפו שתי לחם עמו, ופת נאפה ומותר משום י"ט ושתי לחם נאפות בזמנו, ובהלכות י"ט שלו פ"ג הוסיף קצת ביאור בקושיתו, דלשיטת הפוסקים דלא התיר רשב"א רק אפי' ולא הלישה, היו יכולים ללוש שתי הלחם קודם י"ט, כיון דבאות חמץ, ויאפום בי"ט עם שאר פת, ע"ש. ולדעת תוס' הנ"ל דאיסור דאורייתא אין מתירין מטעם שהפת נאפה יפה, כיון דגלי רחמנא לכם ולא לגבוה, ואסור מה"ת לאפות ב' הלחם בי"ט אין בו היתר מטעם שהפת נאפה יפה. אמנם יש מקום לקושיתו לדעת הירושלמי דמבואר בו דלא כדעת התוס', דבמתני' פ"א דחלה מ"ח, איתא עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפת בי"ט, ומוקי לה בירושלמי כרשב"א מטעם שהפת נאפת יפה ע"ש בר"ש, אף שהוא איסור דאורייתא. והנה למתני' דמעילה פ"ב מ"ו שתי הלחם מועלין בהם משהוקדשו, ופרש"י משהוקדשו בפה, וכ"פ הרמב"ם פ"ב ממעילה ה"ח, א"כ אסור לאפותו עם פת אחר כדי ליפות הפת באפי', דהא מעל במה שנהנה ביפוי הפת. אמנם מסתבר דהנאת יופי אפי' דפת הוי שלא כדרך הנאה ואין בו מעילה, כרבא פסחים כ"ו דריב"ז ישב בצלו של היכל, מטעם דהיכל לתוכו עשוי והוי שלא כד"ה. והרב בשאגת ארי' סי' ע"ו העלה דאשם מעילות חייב אף שלא כדרך אכילה, ושפיר הוי יה"כ איסור כולל, ומיישב בזה קושית הגמ' שבועות כ"ד ב' דמשכחת לה חמש, יעו"ש שסיים דלא כדעת התוס' ד"ה שאני היכל. ולא הבינותי דהא קושית הגמ' התם הוא ארבא דאמר למאן דאית ליה איסור כולל וכו', ורבא בעצמו הוא דאמר בפסחים דשלא כדה"נ אין בו מעילה, ודברי התוס' אמורים על רבא, ורבא ע"כ סובר כאידך דקא מותיב פסחים כ"ה דפליג על אביי וסובר להכי קגמיר מנבלה מה נבלה דרך הנאתה אף בב"ח דרך הנאתה, ה"נ במעילה דילפי' חטא חטא מתרומה הו"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה עיין במהרש"א על תוספות פסחים ודברי התוספות מוכרחים מדברי רבא עצמו עיין מ"ש בפ' ראה י"ב י"ז ע"ד השאגת אריה בזה. והרב בכו"פ יישב קושייתו הנ"ל כיון דשתי הלחם אינם קדושים קדושת הגוף כ"א קדושת בדק הבית עליהן, מדלא אפסלו בלינה כשנאפות מעי"ט, וכיון דלא הוו אלא קדושת דמים יש להם פדיון, ומטעם זה הוו דבר שיש לו מתירין, לכן אסור לאפות שתי הלחם עם פת אחר, שיאסרו שאר הפת בריחא, וכשיטת הפוסקים דבאיסורי' משהו ריחא מילתא היא, ואני העני תמה איך פשוט לי' למימר מדלא הוי רק קדושת דמים יש להם פדיון, הא קימ"ל מנחות ק"א טמאים נפדים טהורים אין נפדים, שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, ואע"ג דקדושת דמים נינהו אין נפדים, הואיל וטהורים הם עיי' תוי"ט ספי"א דמנחות, ואפי' לשמואל דאית ליה התם דקדושת דמים נפדים אפי' הם טהורים, עדיין יקשה היאך הוי שתי הלחם מטעם זה דבר שיש לו מתירין, דהא כבר כתב הר"ן נדרים נ"ט דהא דמחשבי' להקדש לדשיל"מ אע"ג דליכא מצוה לאתשולי, היינו בקדשי בה"ב דע"כ לפדיון קאי, ע"ש. א"כ שתי הלחם דמצרכינן להו לכבשי עצרת ע"כ לאו לפדיון הם עומדים ולא נקראו דבר שיל"מ. ובעיקר קושית הכרתי נ"ל שאין אופין ב' לחמי עצרת בי"ט עם שאר פת מטעם שהפת נאפה יפה, כי מבורר בזה שאינו כ"א ערמה לאפותם בי"ט ולעבור אדאוריי' ובפרט לדעת הרא"ה, שאין מותר לאפות שאינו ראוי בשביל הראוי רק כשמתכוון באמת להשביח הפת, אבל בלא"ה לא, עיי' מג"א סי' תק"ז סקי"ג כי לעולם הטפל ישמש לעיקר לא הפך, ושתי לחמי עצרת שהם חובת היום לכבשי עצרת ומצווים להביאם, והם מעכבים זא"ז, בלי ספק שהם מצד קיום מצותם יותר עיקריים וחשובים נגד שאר לחמים הנאפות לצורך י"ט שאינו רק למאכל הדיוט, איך נאמר שהעיקר והחשוב ישמש להטפל לייפותו באפיי', ובפרט כשתי לחמי עצרת נלושות מעי"ט, אם לא יאפום אז רק יניחם לי"ט, מי לא יודה שאין הכוונה בזה לאמת לייפות פת הדיוט, כ"א ערמה לאפותם בי"ט, וזה לא יתכן לעשות העיקר טפל והטפל לעיקר:19יעשה לכם. אמרי' פסחים מ"ז לכם ולא לגבוה לכן לחם הפנים ושתי הלחם של עצרת אין אפייתן דוחה י"ט. וכתבו בתוס' מ"ה ד"ה הואיל אע"ג דאיכא למימר הואיל אי בעי פריק להו, כיון דלא שכיח לא אמרי' הואיל להתיר, ומטעם זה אמר ר"א שם לא תקרא לה שם עד שתאפה, ולא אמר תקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל אי בעי מתשל עלה, כיון דהואיל אי בעי מתשל עלה לא שכיח לא אמרי' להתיר לכתחלה לאפות החלה בקריאת שם. אבל בדיעבד שיהיה יוצא ידי חובת מצה במצה של מעשר שני שפיר היינו מתירין אפי' לר"מ דמע"ש ממון גבוה, מטעם הואיל אי בעי מתשל עלה מחשבינן לי' כשלו ואקרי מצתכם, ע"ש בתוס' תימה לרשב"א ובמהרש"א שם. ובדברים אלו מצאנו יישוב לקושית תוס' רע"ק במשנה דזבחים פ"ח מ"ב בנתערב קדשים בקדשים מין במינו, והם קרבנות אנשים דבעו סמיכה, דירעו עד שיסתאבו, ולרמב"ם יש תקנה שיתן האחד חלקו לחברו. ותמה איך יכול להקנות, הא פסק פ"ד ממעילה ה"ח דהמוכר עולה ושלמים לא עשה ולא כלום, ע"ש שהניח בצ"ע. ולדברים הנ"ל יש לומר, דהא דאין מוכרין עולה ושלמים הוא מטעם כיון דקדשים נינהו אינם ממון של בעלים, ואין אדם מוכר דבר שאינו שלו, כמבואר בסוגי' דפסחים פ"ט ב'. והא דלא אמרי' דמקרי שלו מטעם הואיל אי בעי מתשל עלייהו, דגם בקדשי מזבח אית בהו שאלה, כמבואר שבועות כ"ד ב' במוקדשין. מ"מ כיון דלא אמרי' הואיל להתיר לכתחלה, לא מקרי שלו ואין בידו להקנותו, אבל בדיעבד בנתערבו קדשים בקדשים, שפיר אמרי' הואיל אי בעי מתשל עלה, והוי כשלו ויכול להקנותו לחברו:
