ביאור שטיינזלץ על מנחות נ״ג

1 "זאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח... והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל" ויקרא ו, ז— ט. הרי שהיא מצוה כללית הנוהגת בכל המנחות "זאת תורת המנחה" שתהיינה מצה! אמר ליה לו ר' פרידא לר' אמי: מה הוא המקור שהמצוה לכתחילה היא שתהיינה המנחות באות מצה — לא קא מיבעיא לא נשאלה לי שנלמד כן ממקרא זה. ואולם כי קא מיבעיא כאשר נשאלה לי שאלתי הוא מהו המקור שאף לעכב חל דין זה, שאם עברו והביאו מנחה שאינה מצה שהיא פסולה בכך.

2 אמר ליה לו ר' אמי: המקור שדין זה הוא אף לעכב, נמי כתיב גם כן נאמר, שכן יש כתוב נוסף בדין המנחות "לא תאפה חמץ" שם י, הרי שאין המנחה נאפית חמץ, אלא מצה. והשמיע כן הכתוב פעם נוספת, ללמדנו שאף אם עבר והביאה כשאינה מצה, שהיא פסולה בכך אף בדיעבד "שנה עליו הכתוב", חזר וכתב פעם שנית — "לעכב".

3 מתקיף לה מקשה עליה, על תשובת ר' אמי רב חסדא: אף מכתוב זה עדיין אין ללמוד שהן פסולות אף בדיעבד. ושמא אימא אמור את דרשת הכתוב באופן שונה: "לא תאפה חמץ", שלא תיאפה במצב של החמצה מלאה במשמעות "חמץ", ורק באופן זה פסולות המנחות הבאות מצה, אלא יכול אתה לומר שתיאפנה אף כשעברו שיאור החמצה מעטה, אף שאינן בכלל מצה שהרי הוחמצו מעט אין בכך פסול?! ודנים בשאלתו זו של רב חסדא: והרי נחלקו חכמים בהגדרת "שאור", שלשיטת ר' מאיר הריהו הבצק בתחילת חימוצו, משהכסיפו פניו, ולשיטת ר' יהודה אין זה חמץ כלל, אלא שאור הריהו רק מזמן שנראו בבצק סדקים כקרני חגבים.

4 ומעתה יש לברר: שיאור זה שהציע רב חסדא בדרשת הכתוב, דמאן של מי לפי הגדרתו של איזה תנא הוא? אי אם המדובר כהגדרת שאור בשיטת ר' מאיר, שלדעת ר' יהודה הסבור שאין זה חמץ כלל — אין מקום לקושיית רב חסדא, שהרי לדעת ר' יהודה מצה מעליא מעולה, גמור היא זו! ואי אם כהגדרת שאור בשיטת ר' יהודה "נראו בו סדקים" ולשיטת ר' מאיר הסבור שהוא חמץ גמור — גם כן אין מקום לקושיית רב חסדא, שהרי חמץ מעליא מעולה, גמור הוא!

5 ואי אם כהגדרת שאור לשיטת ר' מאיר, ולדעת ר' מאיר — גם כן אין מקום לשאלת רב חסדא. שהרי מכיון שדינו של האוכל שאור שכזה בפסח דלקי עליה שלוקה עליו, לדעת ר' מאיר, הרי שחמץ גמור הוא! אלא צריך לומר שקושיית רב חסדא מדברת בהגדרת שאור של ר' יהודה ולדעת ר' יהודה שמצב זה אינו מוגדר כחמץ גמור.

6 ובדומה לקושיית רב חסדא על תשובת ר' אמי מתקיף לה מקשה עליה גם רב נחמן בר יצחק: ואימא ואמור כך את דרשת הכתוב: "לא תאפה חמץ" — אלא הבא את המנחה כשהיא במצב של חלוט שניתנה העיסה במים רותחים, שאף שאין זה חמץ, גם איננו בכלל מצה! ותוהים: חלוט מאי ניהו מה הוא, מהו עניינה של חליטה זו? — הרי זו הרביכה האמורה בתורה במנחות הבאות רבוכות שנאמר בהן "מורבכת תביאנה", ויקרא ו, יד. ומעתה, אין צורך לענין החליטה לדרשה מיוחדת מהכתוב "לא תאפה חמץ", שכן אי אם היא מנחה דאיכא שיש בה דין רביכה — הרי כבר כתיב נאמר בה בתורה במפורש שהיא באה רביכה, ומנחה שאינה באה ברביכה — הא הרי לא כתיב לא נאמר בה שנעשית רביכה.

7 ומשיבים: ואימא ושמא יכול אתה לומר כך את דרשת הכתוב "לא תאפה חמץ": מנחה זו דכתיב שנאמר בה מפורש שתיעשה רביכה — הרי זו מצוה ברביכה, ואילו זו שלא כתיב לא נאמר בה רביכה — תלוי הדבר ברצונו, שאי בעי אם רוצה — רביכה לייתי יביא, אי בעי אם רוצה — מצה לייתי יביא, ולכך בא הכתוב "לא תאפה חמץ" לומר שאף הרביכה פוסלת את המנחה!

8 ועוד מתקיף לה מקשה עליה על שאלת ר' אמי בדומה לכך גם רבינא: ואימא ואמור כי הכתוב "לא תאפה חמץ" — בא למיקם גברא בלאו בעלמא להעמיד את האיש המביא מנחת חמץ באיסור לאו בלבד, ואולם לענין איפסולי פסילת המנחה שאינה מצה — לא מיפסלא אינה נפסלת בכך?!

9 ולאחר שהוקשו כל הקושיות הללו, להוכיח שאת הפסוק "לא תאפה חמץ" אפשר לדרוש לענין אחר, ולא בהכרח לעכב בדין הבאת מנחות מצה, יש איפוא לחזור ולשאול: אלא מנלן מנין לנו שכל המנחות פסולות אם לא הובאו מצה? ומשיבים: כדתניא כמו ששנויה ברייתא: נאמר בדין המנחה "מצה תהיה" ויקרא ב, ה, ומן הלשון "מצה" יכול שאין ללמוד אלא שמצוה לכתחילה שתהיה המנחה מצה, ואולם אינה פסולה כשאינה מצה? לכך תלמוד לומר: "תהיה" — ללמדנו כי הכתוב קבעה חובה, שאם לא נעשתה כן, נפסלה.

10 א וכיוצא בזה עוד בעא מינה שאל ממנו ר' פרידא מר' אמי: מנין, מה המקור להלכה הנוגעת לכל המנחות הבאות מצה שהן נילושות במים פושרין, ומשמרן העושה אותן שלא יחמיצו? האם נלמדנה מהאמור באיסור חמץ בחג הפסח, דכתיב שנאמר בו: "ושמרתם את המצות" שמות יב, יז, ללמדנו שכל מאפה האמור להיות מצה יש לשמור את בצקו לבל יגיע לכלל חימוץ?!

11 אמר ליה לו ר' אמי: אין דין המנחה נלמד מדין חמץ בפסח, שכן בגופה בה עצמה, בפרשת המנחה כתיב נאמר "מצה תהיה", ונקראים הדברים בחילופי האותיות ה'— ח': מצה החייה, שאתה צריך לשמר אותה כפי שהיא בחייה, שלא תחדל להתקיים כמצה ותהיה חמץ.

12 ומקשים: והא אפיקתיה והרי כבר הוצאת, דרשת את המלה הזו "תהיה" ללמוד שהמנחה צריכה להיות בכל אופן מצה שדין זה הוא לעכב! ומשיבים: אם כן שלא בא הכתוב אלא ללמדנו הלכה זו בלבד, ליכתוב קרא שיכתוב המקרא "מצה היא", מאי מה טעם נאמר "מצה תהיה"? שמעת מינה תרתי לומד אתה ממנה שני דברים.

13 ב כיון שהובאו דברים של ר' פרידא, מביאים גם מהמסופר עליו. אמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים לר' פרידא: החכם ר' עזרא, הוא מיוחס ביותר לפי שהוא בר בריה בן בנו של החכם ר' אבטולס, שהוא דור עשירי לר' אלעזר בן עזריה, והוא ר' אלעזר בן עזריה הריהו דור עשירי לעזרא הסופר, קאי אבבא עומד ממתין בשער הבית ומבקש להיכנס פנימה. אמר להם ר' פרידא לחכמים: מאי כולי האי מה כל הפירוט הזה של היחוס?

14 שכן אי בר אוריין אם בן תורה הוא — יאי ראוי הוא כשלעצמו לקבל רשות להיכנס, ואין הוא נזקק לציון יחוסו כדי לקבל רשות להיכנס. ואי אם הוא גם בר אוריין בן תורה וגם בר אבהן בן אבות, מיוחס — יאי ראוי הוא להיכנס, שיש בו מזה ומזה. ואולם אי אם הוא בר אבהן בן אבות ולא בר אוריין בן תורה — מוטב שאישא תיכליה תאכל אותו האש, ואל יכנס לביתי, שמעלה זו של ייחוס הריהי מקטרגת עליו, על שאין הוא כאבותיו החכמים! אמרו ליה לו החכמים לר' פרידא: ר' עזרא זה, בר אוריין בן תורה הוא. אמר להו להם: אם כן, ליעול וליתי שיכנס ויבוא.

15 כשנכנס ר' עזרא לביתו של ר' פרידא חזייה ראהו ר' פרידא דהוה עכירא דעתיה שהיתה דעתו של ר' עזרא עכורה מפני צער ועלבון העיכוב שעיכבו אותו, פתח ר' פרידא ואמר דרשה זו לכבודו של ר' עזרא, להניח דעתו: נאמר בכתוב "אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך" תהלים טז, ב, שכך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, החזק לי טובה, על שהודעתיך פרסמתי את שמך בעולם "אמרת לה' אדני אתה".

16 אמר לה: "טובתי בל עליך" — איני מחזיק טובה על כך אלא לשלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב שהם הודיעוני תחלה בעולם, שכן נאמר בהמשך כתוב זה "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם" שם, ג, ו"קדושים" הם האבות ו"כל חפצי בם". ורמז לו על חשיבותם וייחוסם של האבות, ובכלל זה כמובן עזרא הסופר, שר' עזרא מתייחס אליו.

17 כיון דשמעיה דקאמר ששמע ר' עזרא את ר' פרידא שהוא אומר את המלה "אדיר" "ואדירי כל חפצי בם", פתח אף הוא ואמר דרשה שעניינה המלה "אדיר" בהטיות שונות: "יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים".

18 וחזר ופירש את הדברים: "יבא אדיר" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב שנאמר בו: "אדיר במרום ה' "שם צג, ד. "ויפרע לאדירים" — אלו ישראל, שנאמר בהם: "ואדירי כל חפצי בם". "מאדירים" — אלו המצרים, דכתיב שנאמר בהם בקריעת ים סוף: "צללו כעופרת במים אדירים" שמות טו, י. "באדירים" — אלו מים, שנאמר בהם: "מקלות מים רבים אדירים משברי ים" תהלים צג, ד.

19 ועוד דרש ר' עזרא, כעין זה: "יבא ידיד בן ידיד, ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים".

20 ופירש דבריו: "יבא ידיד" — זה שלמה המלך, שכך כינויו, דכתיב שכן נאמר בו, לאחר שנולד: "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה בעבור ה' "שמואל ב יב, כה.

21 "בן ידיד" — זה אברהם, דכתיב שנאמר בו: "מה לידידי בביתי" ירמיהו יא, טו, שיתבאר בהמשך. "ויבנה ידיד" — זה בית המקדש, דכתיב שנאמר בו: "מה ידידות משכנותיך" תהלים פד, ב. "לידיד" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב שנאמר בו: "אשירה נא לידידי" ישעיהו ה, א.

22 "בחלקו של ידיד" — זה בנימין שנבנה בית המקדש בתחום שבטו, שנאמר בו בברית משה: "לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו" דברים לג, יב. "ויתכפרו בו ידידים" — אלו ישראל, דכתיב שנאמר בהם: "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה" ירמיהו יב, ז.

23 ועוד דרש ר' עזרא בדומה לזה: "יבא טוב, ויקבל טוב מטוב לטובים". ופירש: "יבא טוב" — זה משה, דכתיב שנאמר בו: "ותרא אותו כי טוב הוא" שמות ב, ב. "ויקבל טוב" — זו התורה, דכתיב שנאמר בה: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" משלי ד, ב. "מטוב" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב שנאמר בו: "טוב ה' לכל" תהלים קמה, ט. "לטובים" — אלו ישראל, דכתיב שנאמר בהם: "הטיבה ה' לטובים" שם קכה, ד.

24 ועוד דרש ר' עזרא: "יבא זה, ויקבל זאת מזה לעם זו". ופירש: "יבא זה" — זה משה, דכתיב שנאמר בו: "כי זה משה האיש" שמות לב, א. "ויקבל זאת" — זו התורה, דכתיב שנאמר בה: "וזאת התורה אשר שם משה" דברים ד, מד, "מזה" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב שנאמר בו: "זה אלי ואנוהו" שמות טו, ד. "לעם זו" — אלו ישראל, שנאמר בהם: "עם זו קנית" שם טז.

25 א מתוך שהובא הכתוב "מה לידידי בביתי" לענין כינויו של אברהם "ידיד", מביאים בדרשת כתוב זה והכתובים הבאים אחריו. שנאמר: "מה לידידי בביתי עשותה המזמתה הרבים ובשר קודש יעברו מעליך כי רעתכי אז תעלוזי. זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" ירמיה יא, טו— טז. ובדרשת כתוב זה אמר ר' יצחק: בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה עומד בבית המקדש, אמר לו: מה לידידי בביתי?

26 אמר לו אברהם בתשובה: על עיסקי בני באתי, מדוע מחריב ה' את בית המקדש ומגלה אותם מן הארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טעם הדבר, משום שבניך חטאו, ולכן נענשו וגלו מן הארץ. אמר לו אברהם לקדוש ברוך הוא: שמא בשוגג חטאו, ואין מגיע להם עונש שכזה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "עשותה המזמתה" — מעשיהם הרעים היו במזימה, במזיד ולא בשגגה, ועל כך הם נענשים. אמר לו אברהם: שמא רק מיעוטן של בני ישראל הם שחטאו, ואין ראוי שייענש כל העם מחמת מיעוט שבו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "הרבים" — רובם של בני ישראל חטאו.

27 אמר לו אברהם: ואף על פי כן היה לך לזכור לבני ישראל את זכות ברית מילה שהם נימולים, ולא להענישם על חטאיהם! אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ובשר קדש יעברו מעליך" — שאף עברו וביטלו את קדושת בשרם, מצות ברית המילה. אמר לו אברהם: ועדיין לא היה להענישם על חטאיהם, שמא אם המתנת להם, היו חוזרין בתשובה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי רעתכי אז תעלזי" — ראוי היה להענישם על חטאיהם, ולא להמתין עד שישובו בתשובה. שכן בשעה שחוטאים הם, ואין הם נענשים על כך אלא עושים ימיהם בטוב ובנעימים "אז תעלוזי" — אין הם חוזרים בתשובה, אלא מוסיפים על חטאיהם "כי רעתיכי".

28 כיון שנדחו כל דבריו, מיד הניח אברהם את ידיו על ראשו כאדם האבל ומצטער, והיה צועק ובוכה, ואמר לו להקדוש ברוך הוא: שמא חס ושלום אין להם לבני ישראל עוד תקנה? יצתה בת קול ואמרה לו: "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך" — מה זית זו אין אחריתו תכליתו מתקיימת אלא בסופו לכשקוטפים את פירותיו, אף ישראל אין אחריתן מתקיימת אלא בסופן.

29 ב ועוד נאמר בכתוב זה "לקול המולה גדלה הצית אש עליה ורעו דליותיו" ירמיה יא, טז. אמר ר' חיננא בר פפא בדרשת הכתוב: לקול מיליהן "לקול המולה" של מרגלים ששלח משה לתור את הארץ והוציאו דיבת הארץ רעה, ניתרועעו דליותיהן ענפיהם של ישראל. שכן אמר ר' חיננא בר פפא בגודל חטאם של המרגלים: דבר של חטא גדול דברו מרגלים באותה שעה, שאמרו: "כי חזק הוא ממנו" במדבר יג, לא — אל תיקרי תקרא "ממנו" במובן מאיתנו, אלא "ממנו" — מן הקדוש ברוך הוא, וכרוצים לומר: כביכול, שאפילו בעל הבית הקדוש ברוך הוא אינו יכול להוציא כליו משם, שאמרו שהעם שם חזק אף מהקדוש ברוך הוא.

30 מתקיף לה מקשה על כך ר' חייא בר' חיננא: האי זה הכתוב "לקול המולה גדלה", לדרך פירושך את הכתוב "לקול מיליהן של מרגלים", "לקול מלה" מיבעיא ליה צריך היה לו לומר! אלא כך הוא פירושו של כתוב זה, ונסמך על דרשתו של ר' יצחק האמורה למעלה, כי באברהם אבינו הטוען לפני הקדוש ברוך הוא בזמן החורבן אמורים הדברים: אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: קולך שמעתי "לקול" וחמלתי "המולה" — חמלה, בחילופי אותיות ח' ה' עליהם, ומקל אני בדינם. שכן אני אמרתי בתחילה כי ישתעבדו בני ישראל בארבע מלכיות בבל, פרס, יון ורומי, בכל אחת ואחת מהמלכויות הללו כשיעור שקבעתי מלכתחילה לשיעבוד כל הארבע מלכיות גם יחד.

31 השתא עכשיו מכיון שהתפללת וביקשת עליהם, ישתעבדו בני ישראל בכל חדא וחדא אחת אחת מארבע המלכויות הללו רק כשיעור מאי דפסיק מה שנפסק, נקבע לה בלבד. ואיכא דאמרי ויש שאומרים, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אני אמרתי בתחילה שימשלו בבני ישראל המלכויות הללו בזה אחר זה, כל אחת בזמן שקבעתי לשיעבודה, עכשיו אני גוזר שתהיה ממשלתם בבת אחת, ויתמעט בכך זמן השיעבוד.

32 ג באותם כתובים שבספר ירמיה נמשלו ישראל לזית "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך". ובענין זה אמר ר' יהושע בן לוי: למה נמשלו בני ישראל לעץ הזית? לומר לך: מה עץ הזית אין עליו נושרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף בני ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ועוד בענין דימויים של בני ישראל לזית, אמר ר' יוחנן: למה נמשלו בני ישראל לפרי הזית? לומר לך: מה פרי הזית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה שבירה וריסוק, אף בני ישראל אם חוטאים הם, אין הם חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין, המשברים את הגוף ואת הנפש.

33 ד שנינו במשנתנו כי ר' מאיר אומר שאת השאור בו הוא אמור להחמיץ את מנחות החמץ הריהו בודה מפריש להן מתוכן, מהעיסה עצמה, ומחמיצן. ואילו ר' יהודה אומר שמביאו מעיסה אחרת, ישנה. והקשו חכמים על ר' יהודה, שלשיטתו נמצאת המידה חסירה או יתירה. ומבררים: מאי מה פירוש "חסירה או יתירה" שאמרו חכמים?

34 אמר רב חסדא בהסבר הדברים: אם היתה עיסת השאור אותה הוא מביא ממקום אחר עבה, שהקמח שבה בלול במעט מים, ונפחו קטן שאילו היה עדיין קמח היה נפחו מדוייק, ומעתה כשימדוד את השאור העבה הזה עם הסולת במידת העשרון — נמצאת מדת סולת המנחה יתירה בתוך מדת העשרון, שיש יותר בעשרון ממה שצריך להיות, שהרי צריך להשלים מן הסולת את הכמות החסרה בשל היות השאור קטן מהראוי. ומן הצד האחר, אם היתה עיסת השאור רכה, שהקמח שבה בלול בהרבה מים, נמצא שנפחו גדול מהראוי וכדי להשלים את מדת העשרון הריהו מוסיף שיעור סולת הקטן מהראוי, ונמצאת מדת סולת המנחה חסירה בתוך מידת העשרון.

35 ומקשים על הסברו של רב חסדא: מה בכך אם נעשה השאור מבלילה עבה או גסה, והרי סוף סוף בסופו של דבר, כי קא כייל כאשר הוא, עושה המנחה, מודד עתה את השאור הבא מבחוץ ואת הסולת למנחה, הלא למידת עשרון הראוי קא כייל הוא מודד!

36 רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם אותה תשובה: כדי להגיע לשיעור הנכון יש לדעת כמה קמח היה במקור בשאור קודם שניתנו בו מים והפך לשאור, וכן בסולת, שכן לכמות כמו שהן קמח השאור וסולת המנחה היתה לפני הבלילה משערינן משערים, מודדים, אנו את מדת העשרון, ולא לפי המידה הנוכחית.

37 ושואלים: אף לשיטת חכמים שאין לעשות כשיטת ר' יהודה, מפני החשש לחסרה או יתירה, והרי יש דרך לעשות שאור בחוץ, בלא חשש חסר או יתר, ובאופן זה: לישקול פורתא מיניה שיקח מעט סולת ממנו, ממידת העשרון, לאחר שנמדד ונמצא כשיעור, וליחמציה מאבראי ושיחמיץ אותו מחוץ לעיסה, באופן שיחמיץ היטב, ולאחר מכן ישוב וליתיה, ונילושיה בהדיה ויביא אותה, וילוש אותה ביחד עם העיסה! ומשיבים: אין לעשות כן, שכן גזירה היא שגזרו חכמים שלא לעשות כן, מפני החשש שיאמרו הרואים את השאור המובא מהחוץ, שמביאים את עיסת המנחה מן החוץ, ובעקבות זאת דלמא אתי לאיתויי מעלמא שמא יבואו להביא מן החוץ עיסה שאינה קדושה למנחה.

38 ה תנו רבנן שנו חכמים: אין מחמיצין מביאים לידי חימוץ את המנחות הבאות חמץ