ביאור שטיינזלץ על מנחות י״ט

1 הכהנים" ויקרא ב, ב — מקרא זה נדרש גם לפניו למה שנאמר קודם "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה" שם א, וגם לאחריו שנאמר "וקמץ", שהכל צריך להיעשות על ידי בני אהרן הכהנים. ושואלים:

2 וסבר והאם סבור ר' שמעון שמקרא נדרש לפניו ולאחריו? והתניא והרי שנויה ברייתא: נאמר "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנת המזבח" שם ד, לד, ודרשו חכמים: "באצבעו ולקח" — מלמד שלא תהא קבלה של הדם אלא בימין, שהרי כל מקום שהוזכרה אצבע וכהונה הרי זה ימין, "באצבעו ונתן" — מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין.

3 אמר ר' שמעון: וכי נאמר יד ימין בקבלה? והואיל ולא נאמר יד בקבלה, גם אם קיבל בשמאל — כשר. ובפירוש המחלוקת

4 אמר אביי: בשאלה האם מקרא נדרש לפניו ולאחריו קא מיפלגי חלוקים הם, שחכמים סבורים ש"אצבעו" מתייחס גם ל"ולקח" שלפניו וגם ל"ונתן" שאחריו, ור' שמעון סבר סבור: לאחריו נדרש, ולפניו אין נדרש. ואם כן אי אפשר לפרש שטעמו של ר' שמעון הוא מפני שמקרא נדרש גם לפניו!

5 אלא היינו טעמא זהו טעמו של ר' שמעון: נאמר "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים" שם ב, א— ב — הרי וי"ו מוסיף על ענין ראשון, לומר שגם הענין הראשון יציקה הוא מצות הכהנים.

6 ושואלים: והאם סבר סבור ר' שמעון שדורשים וי"ו מוסיף על ענין ראשון? אלא מעתה, מה דכתיב שנאמר: "ושחט את בן הבקר... והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם" שם א, ה, ודייקו חכמים שמקבלה של הדם "והקריבו" ואילך מצות כהונה, מלמד על שחיטה שהוזכרה מתחילה שהיא כשירה בזר; אי אם לדעת ר' שמעון אומרים אנו שוי"ו מוסיף על ענין ראשון, שחיטה הכי נמי כך גם כן בזר תהא פסולה!

7 ומשיבים: שאני התם שונה שם, שיש טעם שלא לפרש כך, דאמר קרא שאמר הכתוב מתחילה "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו ושחט" שם א, ד— ה להקישם זה לזה: מה סמיכה בזרים, שהרי דווקא הבעלים סומכים את ידיהם על ראש קרבנם — אף שחיטה בזרים.

8 ושואלים: אי אם אנו סומכים על היקש זה, שמא נאמר גם: מה סמיכה נעשית רק בבעלים עצמם — אף שחיטה תהא רק בבעלים, ולא על ידי אדם אחר! ודוחים: ההוא לא מצית אמרת דבר זה אינך יכול לומר, שהרי קל וחומר הוא: ומה זריקה שהיא עיקר הכפרה לא בעיא צריכה בעלים, אלא הכהנים זורקים עבורם, שחיטה דלאו שאינה עיקר כפרה — לא כל שכן שאינה צריכה בעלים דווקא?

9 וכי תימא ואם תאמר, אין דנין אפשר משאי אפשר, והרי הבעלים שהם זרים אינם רשאים לזרוק את הדם, אבל שחיטה שכשרה בזר — שמא צריכה שתיעשה בבעלים! על כך יש להשיב: גלי רחמנא גילתה התורה ביום הכפורים, שנאמר בכהן הגדול: "ושחט את פר החטאת אשר לו" שם טז, יא, ומכלל מה שנאמר שם "אשר לו", לומר שדווקא הוא כשר לשחוט את פרו, אתה למד ששחיטה בעלמא בדרך כלל לא בעינן אין אנו צריכים שתיעשה על ידי בעלים.

10 א בענין מה ששנינו במשנה שיש מעבודות המנחה שאינן מעכבות, והמנחה כשרה בלעדיהן, מביאים מה שאמר רב: כל מקום שנאמר בו "תורה" ו"חוקה" אינו אלא לעכב, שאי אפשר בלעדיה. ואומרים: קא סלקא דעתין תרתי בעיא עלה על דעתנו לומר ששני הדברים צריכים, גם תורה וגם חוקה, כדכתיב כמו שנאמר בפרה אדומה: "זאת חקת התורה" במדבר יט, א.

11 סימן לקושיות הבאות נת"ץ יקמ"ל: נ זיר, ת ודה, מצורע, י ום הכיפורים, ק רבנות, מנחה, לחם הפנים ושואלים:

12 והרי נזיר דלא כתיבא ביה שלא כתובה בו אלא תורה בקרבנותיו, שנאמר "וזאת תהיה תורת הנזיר" שם ו, כא, ואמר רב: תנופה בנזיר מעכבא מעכבת! ומשיבים: שאני התם שונה שם, כיון דכתיב שכתוב בו: "כן יעשה" שם, הדגשה זו כמאן דכתיבא בהו כמי שכתובה בו חוקה דמי נחשב.

13 ושואלים: הרי קרבן תודה דלא כתיבא ביה שלא כתובה בו אלא תורה ויקרא ז, א, ותנן ושנינו במשנה: ארבעה מיני לחם שבתודה מעכבין זה את זה! ודוחים: שאני שונה תודה דאיתקש שהוקש לנזיר, דכתיב שכתוב: "על זבח תודת שלמיו" שם ו, יג, והרי די היה שייכתב "על זבח התודה", ואמר מר החכם: "שלמיו" בא לרבות שלמי נזיר, ללמד שדינו של זה כדינו של זה.

14 ושואלים: והרי מצורע דלא כתיב ביה שלא כתוב בו אלא תורה שם יד, ב, ותנן ושנינו במשנה: ארבעה מינין שבמצורע שצריך לטהרתו עץ ארז, ואזוב, ושני תולדת, וצפרים מעכבין זה את זה! ומשיבים: שאני התם שונה שם, כיון דכתיב שכתוב: "זאת תהיה תורת המצרע", ההדגשה "תהיה" כמאן דכתיב ביה כמו שנכתב בו חוקה דמי נחשב.

15 ושואלים: והרי יום הכפורים דלא כתיב ביה שלא כתוב בו אלא חוקה שם טז, כט, ותנן ושנינו במשנה: שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה! אלא יש לומר שהבנתנו הראשונה לא היתה נכונה, אלא לדברי רב, כל מקום שנאמר או תורה או חוקה הרי זה לעכב.

16 ושואלים: והרי כל שאר הקרבנות דכתיב בהו שכתוב בהם תורה, שנאמר: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" שם ז, לז, ולא מעכבי ואינם מעכבים הציוויים שנאמרו בהם! ומשיבים: תורה בעיא צריכה שיהיה כתוב עמה גם חוקה, ורק חוקה לא בעיא צריכה תורה.

17 ושואלים: והא והרי "תורה וחוקה" קא אמר אומר רב, ומשמע ששניהם צריכים זה לזה! ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר: אף על גב דכתיב אף על פי שנכתב תורה, אי כתיבא אם כתובה שם גם חוקה — אין כן, הרי זה מעכב, ואי ואם לא כתובה חוקה — לא, אינו מעכב.

18 ושואלים: והרי מנחה דכתיב שנאמר בה חוקה, שנאמר: "כל זכר בבני אהרן יאכלה חק עולם" שם ו, יז. ואמר רב: כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת מנחה, שנאמר בפרשת המנחה שבפרשת ויקרא ויקרא פרק ב, וחזר ונאמר בפרשת המנחה שבפרשת צו שם ו— יא אינו אלא לעכב. ונדייק מכאן: אם החזיר הכתוב — אין כן, אם לא החזיר — לא, אף על פי שכתובה שם חוקה!

19 ומשיבים: שאני התם שונה שם לגבי מנחה, דכי כתיבא שכאשר כתובה שם המילה חוקה בפרשת צו — לענין אכילה כתיבא היא כתובה, ולא לענין עבודות המנחה.

20 ומקשים: ומה בכך? והרי לחם הפנים, דכי כתיבא שכאשר כתובה בו חוקה על ענין האכילה כתיבא היא כתובה, שנאמר: "ואכלוהו במקום קדוש... חק עולם" שם כד, ט, ותנן ובכל זאת שנינו במשנה: שני סדרים של לחם הפנים מעכבין זה את זה, שני בזיכין של לבונה מעכבין זה את זה, הסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה!

21 אלא בוודאי שכל היכא דכתיבא כל מקום שכתובה חוקה על האכילה — אכולא מילתא כתיבא על כל הענין היא כתובה, לומר שהוא לעכב.

22 ומה שבמנחה אין אומרים כן אלא רק במקום שחזר הכתוב — שאני התם שונה הדבר שם, דאמר קרא שכן אמר המקרא: "מגרשה מסלתה ומשמנה" שם ב, טז, ולא "מגרש ומשמן", כדי להדגיש שהם מעכבים, ומכאן אתה למד:

23 גרש ושמן הם אלו שמעכבין, ואין דבר אחר מעכב, למרות שנאמרה שם חוקה.

24 א ודנים גופא לגופה של אימרה זו שהבאנו לעיל. אמר רב: כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורה בענין מנחה, שנאמר בפרשה אחת ושוב נאמר בפרשה אחרת אינו אלא לעכב, שאם לא עשה כן הרי זה פסול. ושמואל אמר: רק גרש סולת ושמן שחזר עליהם הכתוב מעכבין, ואין דבר אחר מעכב. ותמהים: ולשמואל, כל דבר אחר במנחה, אף על גב דתנא ביה קרא לא מעכבא ליה אף על פי שחזר ושנה בו המקרא אינו מעכב לו?!

25 אלא לדעת הכל כל היכא דתנא ביה קרא כל מקום ששנה בו הכתוב ודאי מעכבא מעכב, והכא וכאן בענין "מלא קמצו" "בקמצו" קא מיפלגי חלוקים הם. דתניא ששנויה ברייתא: נאמר "וקמץ משם מלא קמצו" ויקרא ב, ב, ונאמר במקום אחר: "והרים ממנו בקמצו" שם ו, ח, והשינוי בא להדגיש — דווקא בקומצו ירים — בידו, שלא יעשה כלי מדה לקומץ כדי ליטול על ידו את הקומץ מן המנחה;

26 רב סבר סבור: הא נמי תנא ביה קרא דין זה גם כן, בקומצו ולא בכלי, שנה בו הכתוב לעכב, דכתיב שנאמר על אהרן ביום השמיני למילואים: "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" שם ט, יז — כפו ולא בכלי. ושמואל אומר: מחזרה זו אין ללמוד, כי דורות משעה לא ילפינן אין אנו למדים, שאי אפשר ללמוד את דיני המנחה לדורות מקרבן מנחה שנעשה רק בזמן המילואים. ושואלים:

27 וכי לא יליף לומד שמואל דורות משעה? והתנן והרי שנינו במשנה: כלי הלח, כלומר, כלי שרת שעשויים לקבל בהם משקים, מקדשין את הלח שבתוכם, ומדת יבש מקדשין את היבש, ואין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מדת יבש מקדשין את הלח.

28 ואמר שמואל: לא שנו שאין כלי הלח מקדשים את היבש, אלא במדות הלח, אבל מזרקות של דם, אף שהם עשויים לדברים לחים — מקדשין יבש שנכנס בתוכם, דכתיב שנאמר בקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן: "מזרק אחד כסף... שניהם מלאים סלת" במדבר ז, יג. הרי שהוא למד מחנוכת המשכן, שהיא לשעה, לדברים הנוהגים לדורות!

29 ומשיבים: שאני התם שונה שם, דתנא בה קרא תריסר זימנין ששנה בו המקרא שתים עשרה פעמים, שבכל נשיא ונשיא נאמרה לשון זו, אבל בדרך כלל אין למדים משעה לדורות. ושבים למה שאמר רב, שכל ששנה הכתוב במנחה הרי זה לעכב.

30 אמרו ליה לו רב כהנא ורב אסי לרב: והרי הגשה של המנחה לקרן המזבח, שנאמר: "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח" ויקרא ב, ח, דתנא בה קרא ששנה בה המקרא, ולא מעכבא ואינה מעכבת, כפי ששנינו במשנתנו! ומסבירים: מאן תנא ביה מה, היכן שנה בו המקרא? דכתיב שנאמר: "זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח" שם ו, ז!

31 השיב להם רב: ההוא אותו פסוק לא כדי לצוות על ההגשה בא, אלא לקבוע לה מקום הוא דאתא שבא, להגדיר היכן היו מגישים אותה. דתניא ששנויה ברייתא: נאמר "לפני ה' "שם — יכול יגיש במערב המזבח, שהוא הצד הפונה כלפי פתח ההיכל? תלמוד לומר: "אל פני המזבח" שם — בדרום, שמשם עולים למזבח.

32 אי אם "אל פני המזבח" יכול בדרום, שמשם עולים למזבח? תלמוד לומר: "לפני ה' "— במערב, הא הרי כיצד אתה מיישב את שני הדברים יחד? מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו.

33 ר' אליעזר אומר, כך יש לדרוש את הכתוב: יכול יגישנה למערבה של קרן או לדרומה של קרן, לאיזו שירצה? אמרת אומר אתה: כל מקום שאתה מוצא שתי מקראות, אחד מקיים עצמו ומקיים חבירו, שאפשר לקיים את שניהם, ואחד מקיים עצמו ומבטל את חבירו — מניחין את המקרא שמקיים את עצמו ומבטל חבירו ואין למדים ממנו, ותופשין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו;

34 שכשאתה אומר "לפני ה' " במערב — בטלתה "אל פני המזבח" שהוא בדרום, וכשאתה אומר "אל פני המזבח" שהוא בדרום — קיימתה "לפני ה' ".

35 ושואלים: והיכא והיכן קיימתה "לפני ה' " בדרום המזבח? אמר רב אשי, קסבר האי תנא סבור תנא זה, ר' אליעזר: כוליה כל המזבח בצפון העזרה קאי היה עומד, מאמצעה ולצפון, ונמצא קצהו הדרומי מול פתח ההיכל שבאמצע העזרה, והוא ממש "לפני ה' ".

36 ועוד ביחס למה שאמר רב, שכל שהחזיר עליו הכתוב במנחה הריהו מעכב, מתקיף לה מקשה על כך רב הונא: הרי מלח שצריך לתת על הקומץ המנחה קודם הקרבה, דלא תנא ביה קרא שלא שנה בו המקרא ובכל זאת מעכבא ביה מעכב בו! דתניא ששנויה ברייתא: "ברית מלח עולם הוא" במדבר יח, יט — שתהא