ביאור שטיינזלץ על מנחות ע׳

1 שקצר שיבולים רבות, ולא דש אותן, ואמדינהו אמד אותן, את כמות השיבולים שקצר, ועשרינהו ועישר אותן, הפריש מהן תרומות ומעשרות כשיעור הראוי, ולאחר מכן חזר ושתלינהו ושתל אותן, וצמחו השיבולים והוסיפה להו להן, כמות השיבולים על מה שהיתה בתחילה. ומעתה יש לשאול: האם הולכים אנו אחר העיקר, השיבולים שכבר נפטרו מתרומות ומעשרות, ואף התוספת תהיה פטורה מהן. או שהולכים אנו אחר התוספת, ויש לעשר אותה.

2 ויש להוסיף עוד שאלה: אף אם תמצא מקום להכריע ולומר כי לא אזלינן בתר אין אנו הולכים אחר העיקר, ומשום כך התוספת בעי עשורי צריכה עישור, עדיין יש לשאול: העיקר מאי מה דינו, האם גם אותו צריך לעשר אף שעושר כבר, או שאין צורך לעשרו? אמר ליה לו אביי לרבה בשאלה על בעייתו זו: מאי שנא במה שונה מקרה זה של בעייתך מכל מקרה רגיל של זרעי חיטי ושערי דעלמא חיטים ושעורים סתם, שאף שהופרשו מאותם זרעים תרומות ומעשרות, בכל זאת כאשר חוזרים וקוצרים את התבואה שגדלה מהם, חייבת היא במעשר. ואף במקרה זה של בעייתך — מדוע תהיינה השיבולים שחזרו וצמחו מהשיבולים פטורות מן המעשר!

3 אמר ליה לו רבה לאביי בתשובה: באופן הזריעה הרגיל, בו זורעים גרגרי חיטה ושעורה מעושרים, שהרי זה דבר שזרעו כלה נרקב ומתפרק באדמה עד תום ולאחר מכן צומח ממנו הפרי, לא מיבעיא לא נשאלה לי שאלתי, שהרי ברור הוא שהתבואה הגדלה מהם חייבת בתרומות ומעשרות. אלא כי קמיבעיא כאשר נשאלה לי שאלתי, הרי זה רק בדבר שאין זרעו כלה באדמה עם זריעתו, אלא הולך ומתפתח ומוסיף על מה שהיה בו מקודם. וכאן יש מקום לשאול מאי מה הדין? האם תהא התוספת פטורה ממעשרות ותרומה, כיון שהולכת התוספת אחר העיקר שכבר עושר, אם לאו.

4 ומציעים: תפשוט ליה תפתור לו, לרבה את בעייתו מהא מהלכה זו שאמר ר' יצחק, אמר ר' יוחנן: ליטרא מידת נפח ומשקל של בצל שתיקנו שעישר אותו, וחזר וזרעו אחר כך, וצמח והוסיף הבצל על מה שהיה קודם לכן — הריהו מתעשר לפי כולו, והרי זו ראיה שגם כאשר אין העיקר כלה לאחר שתילתו מחדש והוא עצמו מוסיף וצומח, שחייב בהפרשת תרומות ומעשרות וכאילו לא נתעשר מעולם! ודוחים את הפתרון: אין מכאן תשובה לשאלת רבה.

5 שכן יש הבדל בין המקרים, שהרי התם שם, במקרה של בצל שחזר ונשתל — היינו זהו אופן זריעתו הרגיל. מה שאין כן הכא כאן — לאו היינו אין זה אופן זריעתו הרגיל. ולא נמצא פתרון לשאלה זו, ונשארה בספק.

6 א ובעקבות בעייתו של רבה אמר ליה לו ר' חנינא בר מניומי לאביי: דבר שגדל בעציץ שאינו נקוב, שאינו חייב מן התורה בהפרשת תרומות ומעשרות, מהו דינו להפרשת תרומות ומעשרות? ותמה על הספק: אי אם אמנם המדובר באופן זה של הפרשה מן הגדל בעציץ לא נקוב זה על הדבר שגדל בעציץ לא נקוב אחר — אין כאן כל מקום ספק, שכן הא הרי הדבר הגדל בעציץ לא נקוב חייב אף הוא מדברי חכמים. ומעתה כשם שהצמח הגדל בעציץ לא נקוב זה הריהו חייב מדברי חכמים, אף הצמח הגדל בעציץ לא נקוב אחר הריהו חייב מדברי חכמים, והרי זה איפוא כמפריש מן החיוב על החיוב!

7 והציע אביי לר' חנינא בר מניומי: דלמא שמא למקרה אחר, שבתחילה גדל הצמח בעציץ שאינו נקוב והרי איפוא חלק זה שגדל אינו חייב מן התורה בהפרשת תרומות ומעשרות, ולאחר מכן חזר הבעלים ונקבו, והוסיף הצמח וגדל והרי איפוא חלק זה חייב בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה, ולענין הפרשת תרומות ומעשרות מן הצמח הזה כשלעצמו, קא אמרת הוא שאמרת, התכוונת בשאלתך. וצדדי הבעיה: מן הצד האחד יש לומר שהולכים אחר התוספת אף לענין זה שיהיה הצמח כולו ובכלל זה גם עיקרו שגדל בעציץ שאינו נקוב חייב בהפרשה מן התורה, ומפריש מן הצמח את תרומותיו ומעשרותיו ונפטר בכך. ואולם מן הצד האחר יש לומר שאין העיקר הולך אחר התוספת, ואין חיובו בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן, ולכך אי אפשר להפריש מהצמח תרומות ומעשרות על עצמו, שהרי במה שהוא מפריש יש חלק הבא מן העיקר הפטור מן התורה המופרש אף על התוספת החייבת מן התורה, ואין מפרישים מן הפטור על החייב. וממשיך אביי ואומר, שאף זו אינה בעיה, שאין היא כבעייתו של רבה בדין השיבולים שנקצרו וחזרו ונשתלו, ואין להשוותן.

8 כי הכא כאן, במקרה זה שבבעייתך — כפעולה חדא אחת של זריעה היא נחשבת, שהרי לא נזרע הצמח בעציץ אלא פעם אחת בלבד, שכשניקב העציץ איחבורי חיבור הוא דקא מיחברא שהיא מתחברת אל האדמה ועולה וצומחת, שאף החלק שצמח בעציץ הלא נקוב מתחבר עתה אל הקרקע, ומתחייב איפוא בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה. ואילו התם שם בבעיתו של רבה — שתי זריעות נינהו הן.

9 ב ועוד בעיה דומה לבעיית רבה בעי שאל ר' אבהו: שבולת שמרחה בכרי שהחליק את ערימת התבואה, הגורן, והתחייבה בכך בתרומות ומעשרות, ולאחר מכן חזר ושתלה בקרקע, וקרא עליה שם תרומות ומעשרות, שייחדה להפרשה בהיות הצמח עדיין מחובר לקרקע, מהו דינה של שיבולת זו? האם הפרשה זו חלה. וצדדי השאלה: האם כיון שעמד בתחילה ומרחה בכך השיבולת טבלא לה נעשתה טבל התבואה החייבת בהפרשת תרומות ומעשרות, ומשום כך, כי כאשר קרא עליה שם — קדשה התקדשה לה התבואה, שחלה ההפרשה. או דלמא שמא יש לומר מן הצד האחר, כי כיון שלאחר מכן חזר ושתלה — פקע ליה טבלא מינה פקע לו בכך שם טבל ממנה, ואין השיבולת הזו חייבת עדיין בתרומות ומעשרות, ולכך לא חלה קריאת השם עליה בהיותה מחוברת לקרקע?

10 אמרי ליה רבנן אמרו לו חכמים לאביי: אם נאמר כאחד מצדדי הבעיה שחלה התרומה על התבואה המחוברת לקרקע, אם כן מצינו מצאנו איפוא תרומה בדבר המחובר לקרקע, ואולם הרי תנן שנינו כי לא מצינו תרומה במחובר לקרקע!

11 אמר ליה להם אביי לחכמים: אין להקשות מכאן, שכן כי תניא ההיא כאשר נשנתה אותה הלכה הרי זה רק לענין איחיובי חיוב מיתה בידי שמים על אכילת תרומה זו במזיד על ידי זר, ולענין חיוב תשלומי חומש חמישית נוסף לקרן, אם אכלה בשוגג. וטעם חיוב זה: משום דאי תליש ואכיל שאם הוא תולש מן המחובר לקרקע ואוכל — הרי זו אכילתו של דבר תלוש הוא, ובכגון זה ודאי שחייב. ואי גחין ואכיל ואם הוא גוחן ואוכל מן המחובר לקרקע — אין זו נחשבת אכילה, שאין בני אדם אוכלים כך, ואף שהוא עשה כן, בטלה אינה נחשבת דעתו אצל בהתייחס אל כל אדם, והריהו פטור ממיתה ומחומש על אכילה זו.

12 ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה דינו של האדם האוכל ישירות מן הדבר המחובר, שאין זו נחשבת אכילה, שכן בטלה דעתו אצל כל אדם, מדכתב אפינקסא מדין זה שנמצא כתוב על הפנקס של החכם אילפא בענינן של ביצי נבלת העוף הטהור, ובאופן שהיו מקצתן חלק מהביצים נמצאות בחוץ, מחוץ לגוף העוף, ומקצתן נמצאות בפנים. שהביצים שהן מבפנים — נחשבות כגוף העוף, וכשם שנבלת עוף טהור מטמאת את האדם ואת בגדיו להצריכם כיבוס "מטמא בגדים" אף הן מטמאין את האוכלן בטומאת בגדים כשהן אבית בבית הבליעה. ואילו אכילת הביצים שמבחוץ — אין מטמאין בגדים אבית הבליעה. הרי שאף דרך אכילה לא מקובלת שכזו נחשבת כאכילה, וחייבים עליה!

13 ודוחים: אין הדברים דומים, שכן דבר התלוש כביצים הנמצאות בתוך גוף העוף — עבידי אינשי דאכלי הכי עשויים אנשים שאוכלים כך, אבל בדבר המחובר, וכגון אכילה מן הצמח המחובר לקרקע — לא עבידי אינשי דאכלי אין עשויים אנשים לאכול כך. ולא נפתרה בעיית ר' אבהו, ותעמוד במקומה.

14 ג למעלה נידון דין דבר הנזרע בעציץ שאינו נקוב לענין חובת המעשר, ועוד בדין הדבר הנזרע בעציץ שאינו נקוב, אמר רב טביומי בר קיסנא, אמר שמואל: הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב — אסור מדברי חכמים. אמר אביי: מה השמיענו שמואל שאמר שהדבר אסור, בשלמא אי אשמעינן נניח אם היה משמיע לנו שהעובר על כך לוקה מכת מרדות מדרבנן מדברי סופרים — שפיר יפה לימדנו בכך, אלא במה שאמר שאסור הדבר, מאי קא משמע לן מה הוא משמיע לנו?

15 אם תאמר שמשמיע לנו דמדרבנן הויא שמדברי סופרים הריהי נחשבת זריעה — הלא כבר תנינא שנינו זאת, שכן שנינו: אם תרם מדבר שגדל בעציץ שאינו נקוב החייב בתרומה רק מדרבנן על דבר שגדל בעציץ הנקוב החייב בתרומה מן התורה — הרי זו תרומה, שהרי מדרבנן נחשב כתורם מן החייב על החייב. ואולם דינו הוא שיחזור ויתרום, שכן ביחס לדין תורה, הרי זה כתורם מן הפטור על החייב. והרי איפוא שנחשבת היא הזריעה בעציץ שאינו נקוב?

16 ד משנה חמשת מיני דגן, החיטין, והשעורין, והכוסמין, והשיבולת שועל, והשיפון — הרי אלו חייבין בהפרשת חלה מן העיסה שנעשתה מהם. ומצטרפין זה עם זה לכדי שיעור המחייב הפרשת חלה מן העיסה. ואסורים באיסור אכילת היבול החדש מלפני הבאת העומר בפסח, וכן אסור לקצור מכל אלה מלפני קציר העומר. אם השרישו כל אלה קודם לעומר — העומר מתירן, ואם לאו לא — הריהם אסורין עד שיבא העומר הבא בשנה הבאה.

17 ה גמרא שנינו במשנתנו דינם של חמשת מיני דגן, ובעניינם של אלה עוד תנא שנה בברייתא: הכוסמין — הריהם מין חיטים, שיבולת שועל ושיפון — הריהם מין שעורין. ומפרשים מה טיבם: כוסמין

18 קרויים בארמית גולבא, שיפון — הצמח הנקרא בארמית דישרא, שיבולת שועל — זו הקרויה אף בארמית שבולי תעלא שיבולת שועל. א שנינו במשנה כי העיסה הנעשית מחמשת המינים הללו חייבת בהפרשת חלה, ומדייקים: דווקא זו הנעשית מהני אלה — אין כן חייבת בהפרשת חלה, אבל הנעשית מאורז ומדוחן — לא.

19 ומבררים: מנא הני מילי מנין אלה הדברים, מה מקורם? אמר ריש לקיש: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה של המלה "לחם" האמורה בתורה בדין הפרשת חלה, והמלה "לחם" מתוך הנאמר בתורה בדין אכילת מצה בפסח. ומפרטים: כתיב הכא נאמר כאן, בחלה: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה... מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם" במדבר טו, יט— כא, וכתיב התם ונאמר שם, במצות אכילת מצה בפסח: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים..." דברים טז, ג. ומתוך השוואת דין הפרשת חלה לדין אכילת מצה למדים אנו, כי כשם שאין המצה נאכלת בפסח אלא מחמשת מיני דגן אלה בלבד, אף הפרשת חלה אינה נעשית אלא מעיסה שנעשתה מחמשת מיני דגן אלה בלבד.

20 ושואלים: והתם גופה מנלן ושם במצה עצמה מנין לנו שאין מצוותה אלא בחמשת מיני דגן אלה בלבד? אמר ריש לקיש, וכן תנא דבי שנה החכם מבית המדרש של ר' ישמעאל, וכן תנא דבי שנה החכם מבית המדרש של ר' אליעזר בן יעקב: אמר קרא המקרא בדין המצה: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני" — ומה שהוזכרו בכתוב אחד איסור אכילת חמץ ומצות אכילת מצה, הרי זה להורות כי רק בדברים הבאים העלולים, שיש ביכולתם להגיע לידי חימוץ שהם חמשת מיני הדגן, אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. יצאו מכלל זה אלו אורז ודוחן שאין הן באין לעולם לידי חימוץ אם באו במגע עם מים, אלא רק לידי סירחון קלקול, שאין מקיימים בהם מצות אכילת מצה.

21 ב ועוד שנינו במשנתנו כי חמשת מיני הדגן הללו מצטרפין זה עם זה. ומציינים כי בענין זה עוד תנא שנה החכם בברייתא: גרגרי התבואה והקמחים הבאים מהם לאחר טחינתם, והבציקות הנעשות מהקמח — כל אלה מצטרפין זה עם זה לשיעור הנדרש כדין. ושואלים: למאי הלכתא למה, לאיזו הלכה נאמרו הדברים?

22 אמר רב כהנא: נאמרו הדברים לענין איסור האכילה מן היבול החדש לפני התרתו בפסח, שאם אכל מן החדש כשיעור כזית המורכב מגרגרי תבואה ומקמח ומבצק, הריהו לוקה על כך. רב יוסף אמר: נאמרו הדברים לענין איסור אכילת חמץ בפסח, ולהשמיענו שאם אכל בפסח כזית חמץ המורכב מגרגרים ומקמח ומבצק שהוחמצו, הריהו נענש על כך ככל האוכל כזית חמץ. רב פפא אמר: נאמרו הדברים לענין איסור אכילת פירות מעשר שני מחוץ לחומת ירושלים, וללמדנו דאי אכיל ליה שאם אוכל את אותו מעשר שני בשיעור כזית המורכב מגרגרי תבואה ומקמח ומבצק של מעשר שני חוץ לחומה של ירושלים הריהו לקי לוקה על כך.

23 רבא אמר: נאמרו הדברים לענין צירוף כל אלה לכלל שיעור כביצה, ולטמא בטומאת אוכלין. ומסביר רבא את דבריו, כי הא קא משמע לן דבר זה היא, הברייתא משמיעה, מחדשת לנו, שאין גרגרי התבואה הבאים מן השעורים והקמחין מצטרפים לשיעור המטמא אלא רק כשהם דומיא בדומה לבצקות: מה התם שם, הבצקות — הרי זה אוכלא בעיניה אוכל בעינו, כשלעצמו, וללא תוספת וקליפה, אף הכא נמי כאן, בתבואה ובקמחים גם כן — אוכלא בעיניה אוכל בעינו!

24 ומוסיף רבא עוד: והתניא והרי כך גם שנויה ברייתא: גרגר החטה הטמאה, בין שהיא קלופה, בין שאינה קלופה — מצטרפת החיטה בגרגריה ובקליפתם לאוכל אחר, להשלים לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלין, ואין הדברים אמורים אלא בחיטה, מה שאין כן בשעורה, שהקלופה — מצטרפת לאוכל אחר לכלל שיעור כביצה. ואילו זו שאינה קלופה — אין מצטרפת. ואף הלכה זו אמורה בשעורה, ולכך אין מצטרפים הגרגרים והקמח אלא כשהם ללא קליפה, ובדומה לבצקות.

25 ותוהים: איני כך הוא הדין, שאין גרגרי השעורה מצטרפים לשיעור טומאה אלא בלא קליפתם? והא תנא דבי והרי שנה החכם מבית המדרש של ר' ישמעאל: נאמר בתורה לענין קבלת טומאה של דברי המאכל על ידי הדברים המטמאים בטומאת שרץ "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" ויקרא יא, לז, שכל עוד לא הוכשרו הזרעים לקבל טומאה בנפילת מים או שאר משקים המכשירים לקבל טומאה אינם מקבלים טומאה. ואם הוכשרו — הריהם מקבלים טומאה, כנאמר בהמשך פסוק זה "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" שם לח, ולמדנו מכאן שהאוכל המקבל טומאה הריהו כ"זרע זרוע אשר יזרע", כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, ובפועל: גרגרי חטה בקליפתה וגרגרי שעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן, משמע מכאן שלטומאת אוכלין נחשבות גם הקליפות של השעורים!

26 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: הא זה שאמרנו שקליפת השעורים מצטרפת לקבלת הטומאה — הרי זה דווקא בשעורים לחות, ואילו הא זה שאמרנו שאין קליפת השעורים מצטרפת לקבלת טומאה — הרי זה בשעורים יבשות.

27 ג ועוד נאמר במשנתנו בדינם של חמשת מיני הדגן הנזכרים, שכל אלה אסורין באכילה מן החדש מלפני הפסח, ואין שאר מינים אסורים באכילת החדש. ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו, מה מקורם שאין איסור החדש אלא בחמשת המינים הללו בלבד? אמר ריש לקיש: אתיא נלמד הדבר בגזירה שווה "לחם" "לחם" ממצה, וכדרך שהתבאר למעלה שכשם שהמצה באה מחמשת המינים הללו בלבד, אף איסור אכילת חדש נוהג בחמשת המינים הללו בלבד.

28 ד ועוד שנינו במשנתנו בדינם של חמשת מיני דגן אלה שאסור לקצור אותם לפני העומר. ושואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו, מה מקורם? אמר ר' יוחנן: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה של המלה "ראשית" האמורה בדין קצירת העומר "...כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". ויקרא כג, י, והמלה "ראשית" מתוך הנאמר בדין הפרשת חלה "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה...". במדבר טו, כ. וכשם, שאין החלה באה אלא מעיסה העשויה מחמשת מיני הדגן הללו, אף איסור קצירה לפני העומר אינו נוהג אלא באלה.

29 ה שנינו במשנתנו שאסורים כל חמשת מיני הדגן הללו באיסור חדש קודם לעומר, ושואלים: מאי מה הכוונה בלשון זו "קודם לעומר", שהרי בהבאת העומר ישנם שלבים שונים, המתחילים בקצירתו בלילה, ולאחר מכן מאירים פני המזרח של יום הבאת העומר, ועד להנפתו של העומר במקדש, ולא פירשה המשנה למה כוונתה? ונחלקו חכמים בדבר, שר' יונה אמר כי הכוונה היא לזמן שקודם קצירת העומר, כלומר, בכל הלילה, שהוא הזמן הכשר לקצירה, ובהארת פני המזרח של יום ט"ז בניסן הותרה אכילת היבול החדש. ואילו ר' יוסי בר זבדא אמר שהכוונה היא לזמן שקודם הבאת העומר במקדש, שעדיין אסורה אכילת החדש, אף משהאירו פני מזרח של יום ט"ז בניסן, עד שיובא ממש העומר.

30 ודנים בשיטותיהם: תנן שנינו במשנתנו כי חמשת המינים הללו אסורין באכילת היבול החדש לפני פסח וכמו כן הריהם אסורים מלקצור לפני העומר. בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר שהכוונה באיסור אכילת החדש לזמן שקודם הבאת העומר — היינו זהו הטעם לכך שהתנא במשנתנו לא קא עריב להו אין הוא מערב אותם, את איסור אכילת החדש ואת איסור קצירתו ותני להו ושונה אותם יחד, שהרי אין האכילה אסורה עד הבאת העומר ביום השני של פסח, ואילו הקצירה אסורה רק עד תום זמן קצירת העומר בלילה.

31 אלא למאן דאמר לשיטת מי שאומר שהכוונה באיסור אכילת החדש לזמן שקודם קצירת העומר — אם כן ליערבינהו וליתנינהו שיערב אותם וישנה אותם באופן זה: אסורין בחדש ולקצור לפני הפסח!

32 אלא יש לומר שלא נחלקו ר' יונה ור' יוסי בר זבדא בפירוש כוונת תחילת דברי משנתנו אלא אי איתמר אסיפא איתמר אם נאמרה מחלוקת זו, הרי שעל הדברים שבסוף משנתנו נאמרה, שכך שנינו במשנה: אם השרישו קודם לעומר — העומר מתירן. ובשאלה מאי מה הכוונה בביטוי "קודם לעומר", שר' יונה אמר שהכוונה היא לזמן שקודם הבאת העומר, ואילו ר' יוסי בר זבדא אומר שהכוונה היא לזמן שקודם קצירת העומר.

33 ו שנינו במשנתנו שהעומר מתיר את האסורים באיסור חדש אם השרישו קודם לעומר. ובענין זה אמר ליה לו ר' אלעזר