ביאור שטיינזלץ על מנחות ל״ח

1 בלאו של "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" דברים יז, יא, כלומר, רק דבר שחכמים אסרוהו נדחה מפני כבוד הבריות, אבל לא איסור של תורה, וצריך הייתי להוריד את טליתי מעלי.

2 ואיכא דאמרי ויש שאומרים סוגיה זו באופן אחר: מהתם משם במקום שבו נפסקה הקרן של הטלית של מר בר רב אשי אמר ליה לו רבינא שנפסקה, ואמר ליה לו מר בר רב אשי: מאי דעתיך, למישדייה מה דעתך, שאזרוק אותה, את הטלית מעלי? והאמר מר והרי אמר החכם: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה! ומקשים: והא תרגומה והרי תרגם אותה רב בר שבא קמיה לפני רב כהנא שמדובר שם בלאו של "לא תסור" ולא באיסור טלטול ברשות הרבים, שהוא מן התורה! ומתרצים: הכא נמי כאן גם כן אינו אסור מן התורה, כי המקום שהיו בו לא היה רשות הרבים ממש, אלא כרמלית דרבנן שאסורה מדברי סופרים היא.

4 א משנה התכלת שבציצית אינה מעכבת את הלבן, שגם אם אין לו תכלת נותן חוטי לבן, וכן הלבן אינו מעכב את התכלת. תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש, ואם אין לו של יד מניח של ראש, ושל ראש אינה מעכבת את של יד.

5 ב גמרא ומציעים: לימא מתניתין האם נאמר שמשנתנו שלא כשיטת רבי היא, דתניא ששנויה ברייתא: מה שנאמר "וראיתם אתו" במדבר טו, לט — מלמד שהתכלת והלבן מעכבין זה את זה, אלו דברי רבי, וחכמים אומרים: אין מעכבין.

6 ומסבירים: מאי טעמא מה טעמו של רבי? כיצד הוא למד מכאן? דכתיב שנאמר: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", "ציצית" היא חוטי הלבן, וכמו שדרשו חכמים "ציצית הכנף" — הציצית ממין כנף, כלומר, כצבע הבגד, שהוא לבן בדרך כלל, וכתיב ונאמר: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", ואמר רחמנא ואמרה התורה על שניהם יחד: "וראיתם אותו" בלשון יחיד, ללמד שאינו יוצא ידי חובתו עד דאיכא תרוייהו בחד שישנם שניהם כאחד.

7 ורבנן וחכמים הסבורים שאינם מעכבים זה את זה, מה הם אומרים? "וראיתם אותו" — כל חד לחודיה אחד לעצמו משמע, שמצוה בכל אחד ואחד מהם לעצמו.

8 ואם כן, האם לימא נאמר שמשנתנו האומרת שהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, היא שלא כשיטת רבי? אמר רב יהודה אמר רב: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כשיטת רבי, לא נצרכא המשנה אלא לענין לקדם, לומר, שאף שצריך להקדים את הלבן לתכלת — אין זה מעכב.

9 דתניא ששנויה ברייתא: מצוה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן — יצא, אלא שחיסר מצוה. ושואלים: מאי מה פירוש חיסר מצוה?

10 אילימא אם תאמר שחיסר רק מצוה של לבן, וקיים רק מצוה של תכלת, כיצד יצא ידי חובתו? הלוא לדעת רבי עכובי מעכב אהדדי מעכבים הם זה את זה!

11 אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה היא שחיסר מצוה ומכל מקום עשה מצוה, ומאי ומה פירוש חיסר מצוה? דלא עבד שלא עשה מצוה מן המובחר, שלא הקדים לבן לתכלת. ועשה מצוה — שקיים מצות ציצית, שהרי יש בה לבן ותכלת.

12 ושואלים: לפירוש זה למשנה, התינח זה נוח, מובן מה ששנינו שלבן אינו מעכב את התכלת, שגם אם לא הקדים את הלבן לתכלת — יצא, אלא מה ששנינו על תכלת שאינה מעכבת את הלבן מאי מה היא? כיצד נפרש דבר זה? הלוא הלבן קודם לתכלת!

13 אמר רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת, שבה צריך להקדים את התכלת ללבן.

14 ומעירים: ענין זה איתמר נמי נאמר גם כן באופן אחר, שאמר ליה לו לוי לשמואל: אריוך אריה, מלך! שכך כינה אותו על שם גדולתו! לא תיתיב אכרעך עד דמפרשת לי להא מילתא אל תשב על רגליך עד שתפרש לי דבר זה: מה ששנינו, התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת, מאי מה היא? על מה נאמר? אמר ליה לו: לא נצרכא משנה זו אלא לענין סדין בציצית, שמצוה לאקדומי להקדים את הלבן ברישא בראש,

15 מאי טעמא מה טעם הדבר? שנאמר "ציצית הכנף" במדבר טו, לח לומר שהציצית צריכה להיות ממין הכנף, ואי אקדים ואם הקדים תכלת ללבן לית לן אין לנו בה חשש, כשרה היא.

16 ושואלים: תינח זה נוח, מובן לגבי מה ששנינו על הלבן שאינו מעכב את התכלת, אבל מה ששנינו על התכלת שאינה מעכבת את הלבן מאי מה היא? כיצד יתפרש? והרי הלבן קודם לתכלת!

17 אמר ליה לו רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לטלית שכולה תכלת, שבמקרה זה מצוה לאקדומי להקדים את התכלת ברישא בראש, שהרי "הכנף" — מין כנף, ועל כך נאמר שאי אקדים לבן ברישא לית לן בה אם הקדים את הלבן בתחילה אין לנו בה, כלומר, כשר הדבר.

18 אמר רבא: מידי ציבעא קא גרים כלום הצבע גורם, שאם הטלית עשויה תכלת צריך להקדים ולתת תכלת לפני הלבן? אלא אמר רבא: לא נצרכא משנתנו ששנינו בה שהתכלת אינה מעכבת את הלבן ולהיפך, אלא לענין גרדומין גדמים, שנחתכו חוטי הציצית לאחר שהטילם בבגד, דאי איגרדם שאם נגדם התכלת וקאי וקיים הלבן, ואי איגרדם וכן אם נגדם הלבן וקאי וקיים התכלת — לית לן אין לנו בה, כפי

19 דאמרי שאומרים בני ר' חייא: גרדומי תכלת כשרין, שגם אם נחתכו חוטי הציצית שכולה קרויה "תכלת" בלשון חכמים — כשרה, וכן גרדומי אזוב שמשתמשים בו להזאה של מי פרה אדומה — כשרין. ושואלים: וכמה שיעור יישאר בגרדומין ותהיה הציצית כשרה? אמר בר המדורי אמר שמואל: שיהיו ארוכים כדי לענבן, לעשות בהם עניבה.

20 איבעיא להו נשאלה להם לחכמים: האם כדי לענבן, פירושו לענבן כולהו בהדדי את כולם יחד, או דלמא כל חד וחד לחודיה שמא כל אחד ואחד לחוד, לעצמו, שהוא שיעור קטן יותר? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

21 בעי שאל רב אשי: אלימי דלא מיענבי חוטים עבים שאי אפשר לעשות בהם עניבה ואי הוו קטיני מיענבי ואם היו דקים היו יכולים לעשות בהם עניבה, מאי מהו? אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: כל שכן שהם כשרים אם הם עבים וגדולים, דמינכר מצותייהו שניכרת מצוותם, אף שאינם נענבים. ושבים לעיקר הדיון על דין המשנה.

22 ואומרים: ומאן תנא דפליג עליה ומיהו התנא שחולק עליו על רבי, וסבור שהתכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה? האי תנא תנא זה הוא, דתניא ששנויה ברייתא: ר' יצחק אומר משום ר' נתן, שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי: מי שאין לו תכלת — מטיל רק לבן.

23 ובענין דברי בני ר' חייא שהובאו לעיל, אמר רבא, שמע מינה למד מכאן כי צריך לקשור לעשות קשר על כל חוליא וחוליא של גדיל הציצית, לאחר כל מספר כריכות, ואין להסתפק בקשר האחרון שאחריו מתחיל ה"ענף" של החוטים הפרודים, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך שלא צריך, ודי בקשר האחרון, הא דאמרי זה שאומרים בני ר' חייא: גרדומי תכלת כשרין וגרדומי אזוב כשרין, הרי אם ייפסקו חוטי הציצית במקום הקשר, כיון דאישתרי ליה עילאי אישתרי ליה כולה כיון שהותר לו הקשר העליון, האחרון — תותר לו הציצית כולה, שלא יהיה לה גדיל.