ביאור שטיינזלץ על מנחות י״ג

1 להסברו של אביי, משנתנו ששנינו בה שאין אכילה והקטרה מצטרפים, הא תו זו עוד למה לי? אי אם בשביל לדייק: אבל אם חישב לאכול כחצי זית למחר ושוב חישב לאכול כחצי זית למחר מדבר שאין דרכו לאכול קא משמע לן הוא משמיע לנו שמצטרף וחייבים על כך משום פיגול — הלוא מרישא דסיפא שמעת מינה מתחילתו של סוף המשנה הקודמת שומע אתה, דקתני שהוא שונה שם: כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר — פסול, ונדייק: הא אבל לאכול כחצי זית למחר וכחצי זית למחר — פיגול!

2 אי אם תאמר שלענין לאכול ולהקטיר כלומר, את הדין דהיא גופא של עצמה קא משמע לן משמיעה לנו המשנה, שמחשבות אכילה והקטרה אינן מצטרפות — הלוא מדיוקא דרישא שמעת מינה מהדיוק של ההתחלה של המשנה הקודמת, אתה שומע דבר זה, ששנינו בה: לאכול דבר שדרכו לאכול הרי זה פיגול, ומכאן יש לדייק: אבל לאכול דבר שאין דרכו לאכול — אין חייבים על כך משום פיגול.

3 דהשתא שעכשיו, שהרי מה אם כשחישב לאכול דבר שדרכו לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול — אמרת אומר אתה שלא מצטרף, למרות שבשתיהן חישב על אכילה, אם חישב לאכול ולהקטיר מיבעיא נצרכה לומר שאין מצטרף?

4 ומשיבים: אין כן, גם אם שנינו מתחילה שלאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול אינו מצטרף, עדיין לאכול ולהקטיר איצטריכא ליה הוצרך לו לומר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: התם שם כשמחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול הוא שאינו מצטרף, משום דלא כי אורחיה קמחשב שלא כדרכו הוא מחשב, שהוא מחשב על דבר שאין דרכו בכך,

5 אבל הכא כאן, שמחשב לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, דבהאי כי אורחיה קמחשב שבזה כדרכו מחשב ובהאי כי אורחיה קא מחשב ובזה הוא כדרכו מחשב אימא לצטרף אמור שיצטרפו, אף על פי שכל אחד מהם הוא כחצי זית, על כן קא משמע לן משמיע לנו שאינם מצטרפים.

7 א משנה הקומץ את המנחה על מנת לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר — מודה ר' יוסי בזה שהוא פיגול וחייבין עליו כרת. אבל אם קמץ את המנחה על מנת להקטיר לבונתה למחר, ר' יוסי אומר: פסול הוא, אבל אין בו כרת, וחכמים אומרים: פיגול וחייבין עליו כרת.

8 אמרו לו חכמים לר' יוסי: מה שינה במה שונה דבר זה מן הזבח, שאם שחטו על מנת להקריב אימוריו החלקים המוקטרים על המזבח למחר הרי זה פיגול? אמר להן: יש הבדל, שהזבח דמו ובשרו ואימוריו דבר אחד הם, ולכן כשמחשב על כל אחד מהם הרי הוא מפגל, והלבונה אינה מן המנחה.

9 ב גמרא ושואלים על סגנון המשנה: למה לי למיתנא לשנות: מודה ר' יוסי בזו? די היה לשנות: הקומץ את המנחה לאכול שייריה או להקטיר קומצה למחר — פיגול וחייבים עליו כרת!

10 ומשיבים, משום דקא בעי למיתנא סיפא שהוא רוצה לשנות בסופה של המשנה: להקטיר לבונתה למחר, ר' יוסי אומר: פסול ואין בו כרת.

11 מהו דתימא שתאמר: טעמא טעמו של ר' יוסי שאומר כן הוא משום דקסבר שהוא סבור: אין מפגלין בחצי מתיר, אם חישב להקטיר חצי מתיר חוץ לזמנו אינו עושה פיגול, והרי המתיר של המנחה הוא גם הקומץ וגם הלבונה, ואם כן אפילו רישא נמי בתחילת המשנה גם כן, שמחשב בזמן הקמיצה על הקטרת הקומץ למחר — אינו עושה פיגול, הואיל ואינו מחשב גם על הלבונה,

12 קא משמע לן דבהא משמיע לנו שבזה הוא מודה שאם קמץ על מנת להקטיר רק את הקומץ למחר הרי זה פיגול, שמפגלים בחצי מתיר, ויש טעם אחר לדבריו, כאשר יבואר להלן.

13 א שנינו במשנה: הקומץ את המנחה על מנת להקטיר לבונתה למחר, ר' יוסי אומר: פסול ואין בו כרת. אמר ריש לקיש, אומר היה ר' יוסי כלומר, זהו טעמו: לפי שאין מתיר מפגל את המתיר, אם בשעת עבודת מתיר אחד של קרבן, חישב מחשבת חוץ לזמנו במתיר אחר — אין מחשבה זו מועילה לפגל את המנחה.

14 וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה של לחם הפנים, שאין מתיר אחד מפגל את המתיר השני, ואם הקטיר אחד מהם על מנת להקטיר חבירו למחר — אין מחשבה זו מפגלת.

15 ושואלים: מאי מהו וכן אתה אומר? מה נוסף בזה? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר, טעמא טעמו של ר' יוסי שאין פיגול מועיל בלבונה — משום דלאו שלא מינה של קומץ המנחה היא, אבל בשני בזיכי לבונה, דמינה דהדדי נינהו שהלבונה מין של שניהם היא — אימא מפגלי אהדדי אמור שמפגלים זה את זה, על כן קא משמע לן משמיע לנו שגם במקרה זה אין מתיר מפגל את המתיר.

16 ומקשים: ומי מצית אמרת טעמא והאם יכול אתה לומר שטעמו של ר' יוסי בלבונה לאו אינו משום דלאו שלבונה לא מינה של המנחה היא? והא קתני סיפא והרי הוא שונה בסוף, אמרו לו חכמים לר' יוסי: מה שינתה זו מן הזבח שאם זרק דמו על מנת להקטיר אימוריו למחר הרי זה פיגול? אמר להן: הזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד, ולבונה אינה מן המנחה, משמע שלדעתו אין בזה פיגול משום שהיא מין אחר!

17 ודוחים: מאי מה פירוש שהלבונה אינה מן המנחה? אינה בעיכוב מנחה, דלאו כי היכי דמעכב להו שלא כמו שמעכב הקומץ את השירים, דכמה דלאו מתקטר שכל זמן שלא הוקטר הקומץ לא מיתאכלי אין נאכלים השירים, הכי נמי כך גם כן מעכב לה הקומץ את הלבונה. אינו כן, אלא אי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא אם רוצה מקטיר את זה, הקומץ, בתחילה ואם רוצה מקטיר את זה, הלבונה, בתחילה, ומתוך שאין הקומץ מתיר את הלבונה, אלא הוא מתיר לעצמו — אין הקומץ מפגל בה, שאין מתיר מפגל מתיר.

18 ושואלים: ורבנן וחכמים, הסבורים במשנתנו שהקומץ מפגל בלבונה, מה הם סבורים? ומשיבים: כי אמרינן כאשר אומרים אנו שאין מתיר מפגל את המתיר, גבי אצל מה ששנינו: שחט אחד מן הכבשים המתירים את שתי הלחם בעצרת, על מנת לאכול מחבירו למחר, דאמרת שאתה אומר ששניהם כשרים — הני מילי דברים אלה אמורים היכא דלא איקבעו בחד מנא במקום שלא נקבעו שני המתירים בכלי אחד, אבל היכא דאיקבעו בחד מנא במקום שנקבעו בכלי אחד, כגון הקומץ והלבונה — כחד דמי כאחד הם נחשבים, ומפגלים זה בזה.

19 ב ועוד בענין הלבונה, אמר ר' ינאי: ליקוט לבונה מעל המנחה בזר כדי להקטירה — פסול. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר ר' ירמיה: משום הולכה נגעו בה, שליקוט הלבונה נחשב כהולכה של הלבונה כדי להקטירה על המזבח. ואף שאינו מהלך, אלא נוטל את הלבונה בידו ונותנה לכהן, קסבר סבור הוא ר' ינאי כי הולכה שלא ברגל שמה הולכה, והרי הולכה בזר — פסולה.

20 אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו דבר זה במשנה שפירטה את עבודות המנחה שהמחשבה בהם עושה פיגול, זה הכלל: כל הקומץ ונותן בכלי והמוליך והמקטיר.

21 ונברר: בשלמא נניח, מובן הדבר שהקומץ במנחה היינו הרי זה כמו שוחט בזבחים, מוליך את הקומץ להקטירו נמי היינו גם כן הרי זה כמוליך את דם הזבח לזורקו על המזבח, וכן מקטיר את הקומץ והלבונה במנחה היינו הרי זה כמו זורק את הדם בזבח, אלא נותן את הקומץ בכלי מאי קא עביד מה עבודה הוא עושה בדומה לזבח, שנאמר שהמחשבה מפגלת בו?

22 אילימא אם תאמר משום דדמי שהוא דומה לקבלה של הדם בכלי, מי דמי האם הוא דומה? והרי התם שם הדם נשפך ממילא מאליו לכלי שביד הכהן, ואילו הכא קא שקיל ורמי כאן הוא נוטל את הקומץ מן המנחה ונותן אותו בכלי!

23 אלא משום שכיון דלא סגיא ליה דלא עבד לה שאינו יכול שלא לעשות אותה, אם כן עבודה חשובה היא — על כרחיך משוי לה עושה אותה כקבלה, הכא נמי כאן גם כן בליקוט הלבונה, כיון דלא סגיא לה דלא עבד לה שאינו יכול שלא לעשות אותה, אם כן עבודה חשובה היא — על כרחיך משוי לה עושה אותה כי כמו הולכה.

24 ודוחים: לא, מכאן אין להוכיח לליקוט לבונה. שכן לעולם תפרש לגבי נתינת הקומץ בכלי שהיא מפגלת, מפני דדמי שהיא דומה לקבלה של דם הזבח. ודקא קשיא לך ומה שקשה לך: והרי התם ממילא שם מאליו הוא נשפך לכלי, ואילו הכא קא שקיל ורמי כאן הוא נוטל ונותן!

25 על כך יש להשיב: מכדי תרוייהו הואיל ושניהם ענין של קדושת כלי הוא, שמקדש את המתיר של הקרבן דם או קומץ בכלי שרת כדי להקריבו — מה לי ממילא מה ההבדל אם הדבר נעשה מאליו, מה לי קא שקיל ורמי אם הוא נוטל ונותן.

26 ג משנה שחט שני כבשים הבאים עם שתי הלחם בעצרת, על מנת לאכול אחת מן החלות משתי הלחם למחר, או הקטיר שני בזיכין של לבונה של לחם הפנים, על מנת לאכול אחד מן שני הסדרים המערכות של הלחם למחר, ר' יוסי אומר: אותו החלה ואותו הסדר שחישב עליו לאוכלו למחר — פיגול הוא וחייבין עליו כרת על אכילתו, והשני רק פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים: זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת.

27 ד גמרא אמר רב הונא: אומר היה ר' יוסי כלומר, לשיטתו, לא רק בשתי הלחם מחשבה באחת אינה מפגלת את השניה, אלא אפילו באיברים שונים של בהמה אחת, אם פיגל בירך של ימין ששחט את הזבח על מנת לאכול למחר ירך של ימין — לא נתפגל הירך של שמאל, שאינו חייב כרת על אכילתה. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? איבעית אימא אם תרצה אמור סברא סברה היא, ואיבעית אימא ואם תרצה אמור קרא מקרא הוא.

28 ומפרטים: איבעית אימא סברא אם תרצה אמור סברה: לא עדיפא מחשבה פסולה ממעשה הטומאה, והלוא אילו איטמי חד אבר אם היה נטמא איבר אחד מי איטמי ליה כוליה האם היה נטמא הזבח כולו? ואיבעית אימא קרא ואם תרצה אמור מן המקרא, שנאמר בפיגול: "והנפש האכלת ממנו עונה תשא" ויקרא ז, יח, ונדייק מכאן: הנפש האוכלת ממנו ולא מחבירו.

29 איתיביה הקשה לו רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו, וחכמים אומרים: לעולם אין בו כרת בשתי הלחם, עד שיפגל בשתיהן בכזית כלומר, עד שישחוט את הכבשים כדי לאכול כזית אחד משתיהן. ונדייק: אם חישב על כזית בשתיהן — אין כן, יש בזה פיגול, אבל אם חישב על כזית באחת מהן — לא פיגל בחבירתה.

30 ונברר: מני כשיטת מי היא ברייתא זו? אילימא רבנן אם תאמר כשיטת חכמים של משנתנו, הרי לשיטתם אפילו חישב באחת מהן נמי גם כן פיגל גם בחבירתה! אלא פשיטא פשוט שהיא כשיטת ר' יוסי שאם חישב באחת לא פיגל בחבירתה. ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שלדעת ר' יוסי ירך ימין וירך שמאל חד גופא כגוף אחד הוא, ואם חישב על אחת מהן פיגל גם בשניה — משום הכי כך מובן מדוע בשתי הלחם שאינן גוף אחד, אם חישב על כזית משתיהן ביחד הרי זה מצטרף.