ביאור שטיינזלץ על מנחות נ״ו

1 לא בא מקרא יתר זה "השעיר" אלא לרבות את קרבנות שעירי עבודה זרה של ציבור שטעה ועבד עבודה זרה בהוראת בית דין לדין הסמיכה הנוהג בהם.

2 מתקיף לה מקשה עליה, על תשובה זו רבינא: תינח נניח לדעת ר' יהודה הסבור שנוהג דין סמיכה בשעיר נחשון, היה איפוא מקום לומר שינהג בו אף דין שחיטת צפון כבשאר החטאות, ולכך בא המיעוט "אותו" ללמדנו שאין בו דין שחיטת צפון. ואולם לדעת ר' שמעון הסבור שבשעיר נחשון אין דין סמיכה, אין איפוא מקום לחשוב שינהג בו דין שחיטה בצפון, ומעתה, מאי איכא למימר מה יש לומר בדרשת המיעוט הנלמדת מהמלה היתרה "אותו"?

3 אמר ליה לו החכם מר זוטרא בריה בנו של רב מרי לרבינא בשאלה על דבריו אלה: והרי לדעת ר' יהודה נמי גם כן יש לומר מאי דאיתרבי מה שהתרבה כגון סמיכה — איתרבי התרבה, ואולם מאי דלא איתרבי מה שלא התרבה, כגון שחיטה בצפון — לא איתרבי לא התרבה, ואין צורך במיעוט יתר ולשם מה המלה "אותו"?!

4 וכי תימא ואם תאמר, אי לא מעטיה קרא אם לא היה ממעט אותו המקרא הוה אמינא תיתי הייתי אומר שתילמד בדרך הלימוד של "בנין אב" דימוי ממקרים דומים הכתובים בתורה משאר חטאות שכולן נשחטות בצפון, אם כן סמיכה גופה עצמה לישתוק קרא מיניה ותיתי שישתוק הפסוק ממנה ולא ידבר בה ותילמד בבנין אב משאר חטאות! אלא קרבן שנעשה לשעה כגון שעיר נחשון מדבר שנעשה לדורות לא ילפינן לא למדים אנו, אם כן הכא נמי כאן גם כן אפשר לומר אותו נימוק: שעה מדורות לא ילפינן לא למדים אנו.

5 וממשיכים את הדיון, אלא הכתוב "ושחט אותו" מה הוא בא למעט? לומר: אותו השעיר דווקא הוא שטעון חייב שתהא שחיטתו בצפון, ואולם אין השוחט את הקרבן חייב שיהיה אף הוא עומד בצפון, שיכול אף לעמוד בדרום ולשחוט את השעיר העומד בצפון באמצעות סכין ארוכה.

6 ומקשים: והרי דינו של השוחט מדבריו של ר' אחייה נפקא יוצא, נלמד! דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' אחייה אומר על הנאמר בשחיטתו של קרבן עולה "ושחט אתו על ירך המזבח צפונה" ויקרא א, יא: מה תלמוד לומר מלמדנו "אותו" שבפסוק זה?

7 לפי שמצינו מצאנו בדינו של הכהן המקבל את דם הקרבן שחייב שיהיה עמד בצפון ומקבל בצפון, ואם עומד בדרום וקיבל בצפון — פסול, ומעתה יכול אדם להסביר שאף בדינו של זה הכהן השוחט את הקרבן כן הוא הדין. לכך תלמוד לומר: "אתו על ירך המזבח צפונה" — להשמיענו כי דווקא אותו הקרבן עצמו הוא שצריך להיות בצפון בשחיטתו, ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון!

8 אלא כך צריך ללמוד מ"אותו" האמור בשעיר נשיא: דווקא אותו שוחטים בצפון, ואין מליקתו של בן עוף חייבת להיעשות בצפון. שכן שנינו בברייתא: נאמר בעולה הבאה מן הצאן "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" ולכאורה "אותו" האמור בכתוב זה מיותר, אלא סלקא דעתך אמינא ליתי יעלה על דעתך לומר שיבוא, שילמד דינו של קרבן בן עוף בקל וחומר מדינו של קרבן בן צאן, ובאופן זה: ומה בן צאן הקל בדינו, שהרי לא קבע לו חייבו הכתוב שדווקא כהן הוא השוחטו, שהרי כל אדם רשאי לשחוט אותו — בכל זאת קבע לו חייבו הכתוב שתהא שחיטתו בצפון. בן עוף, החמור, שהרי קבע לו כהן למליקתו, שאין המליקה נעשית אלא על ידי כהן בלבד — אינו דין שנקבע לו צפון במליקתו. לכך בא הכתוב "אותו" למעט את מליקת עוף, שאינה חייבת להיות בצפון.

9 ודוחים: אין ללמוד מקל וחומר זה, שכן אפשר לפורכו ולומר: מה לבן צאן שיש בו צד חמור מבן עוף, שכן קבע לו חייבו הכתוב בכלי לשחיטתו, סכין, ולכן גם החמירו בו שתהא שחיטתו דווקא בצפון, ואולם בן עוף דינו קל שנמלק בלא כלי, בציפורנו של הכהן ומשום כך אף לא החמירו בו שתהא מליקתו בצפון, וממילא נשאר "אותו" מיותר.

10 אלא כך יש ללמוד מן הכתוב "אותו": דווקא אותו שעיר נשיא נשחט בצפון, ואין קרבן הפסח נשחט בצפון. ומקשים על כך: והרי דין זה של קרבן הפסח, שאין הוא נשחט בצפון, אינו נלמד מ"אותו", אלא מדברי ר' אליעזר בן יעקב הריהו נפקא יוצא, נלמד!

11 דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא קרבן הפסח טעון חייב להישחט בצפון? והרי דין קל וחומר הוא המלמדנו כן, ובאופן זה: ומה קרבן עולה, שיש בה צד קל, שהרי לא קבע לה הכתוב זמן מוגדר בשחיטתה והיא נשחטת בכל יום, בכל זאת קבע לה הכתוב חיוב שחיטה בצפון. קרבן פסח, החמור שקבע לו הכתוב זמן מוגדר לשחיטתו בארבעה עשר בניסן — אינו דין שקבע לו הכתוב חיוב שחיטתו בצפון!

12 ומשיבים: אין ללמוד מקל וחומר זה, שהרי ניתן לפורכו, ובאופן זה: מה לעולה שיש בה צד חמור מקרבן פסח, שכן היא עולה על המזבח כליל, ואילו קרבן פסח נאכל!

13 ומקשים על כך: ועדיין יש מקום לדרשת קל וחומר זו, ויילמד דין קרבן הפסח מדין קרבן החטאת. שהרי החטאת קלה היא מקרבן הפסח בזה שאין לה זמן קבוע, ואולם אין בה את צד החומרה שיש בקרבן עולה שהרי אינה עולה כליל על המזבח, ודינה של החטאת שנשחטת היא בצפון. וממנה נלמד קל וחומר לקרבן פסח שיישחט בצפון. ודוחים: אף לקל וחומר זה פירכה: מה לקרבן חטאת שיש בו צד חמור מקרבן פסח, שכן החטאת מכפרת על חייבי עונשי כריתות, ואילו קרבן פסח אינו בא לכפרה.

14 ושואלים עוד: ועדיין היה מקום ללמוד דין קרבן פסח מדין קרבן האשם בקל וחומר, ולומר שאם בקרבן האשם הקל בדינו מקרבן פסח שהרי אין זמן מוגדר להבאתו ואין בו לא צד חומרה שיש בעולה העולה כליל, ולא צד חומרה שיש בחטאת המכפרת על חייבי כריתות, שחיטתו בצפון — קל וחומר שכך הוא הדין אף בקרבן פסח החמור ממנו! ודוחים: אף קל וחומר זה יש לו פירכה: מה לקרבן אשם שיש בו צד חומרה שאין בקרבן פסח, שכן הריהו מכלל קדשי קדשים, ואילו קרבן פסח אינו אלא מכלל קדשים קלים. ומוסיפים ואומרים: אף מכולהו מכולם, מכל הקרבנות הללו, עולה חטאת ואשם ביחד, נמי גם כן לא היה מקום ללמוד שיהא קרבן הפסח נשחט בצפון, בקל וחומר מהדבר המשותף לכל אלה "הצד השווה", שהריהם קלים מקרבן פסח שכן אין להם זמן שחיטה מוגדר — שכן יש צד חומרה המשותף לכולם שאין בקרבן פסח, שכולם הם קדשי קדשים, ואילו קרבן פסח מכלל קדשים קלים. ואם כן חוזרת השאלה למקומה: מה למדנו מ"אותו"?

15 ומשיבים: אלא לעולם יש לומר כדקאמרינן מעיקרא כמו שאמרנו מתחילה ובא הכתוב "אותו" האמור בשעיר נשיא ללמדנו כי דווקא אותו הקרבן עצמו הוא שעומד בצפון בשעת שחיטתו, ואין השוחט אותו חייב לעמוד בצפון, ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך שאין צורך בכתוב ללמדנו זאת, שכן מדברי ר' אחייה הדורש את הכתוב "אותו" האמור בעולה נפקא יוצא, נלמד הדבר — על כך יש להשיב: דרשתו של ר' אחייה, לאו למעוטי לא למעט שוחט בצפון הוא דאתא שבא, שהרי דין זה נלמד מ"אותו" האמור בשעיר נשיא, אלא הכי קאמר כך אמר ר' אחייה בדרשתו: הכתוב "אותו" האמור בשחיטת עולה בא ללמדנו שאין השוחט חייב להיות דווקא בצפון בשעה ששוחט, אבל מקבל הדם צריך להיות בצפון בשעת קבלת הדם.

16 ומקשים על כך: הרי דין זה שמקבל הדם צריך להיות בצפון כשמקבל את הדם, לא מכאן הוא נלמד, אלא מייתור הכתוב, ממה שיכול היה הכתוב לומר "ולקח", וכתב בוא"ו יתירה "ולקח הכהן מדם החטאת" ויקרא ד, לד. ומיתור זה נפקא יוצא, נלמד הדין שגם המקבל צריך להיות בצפון! ומשיבים: הלימוד הזה של שינוי המלה מ"לקח" ל"ולקח", לא משמע ליה אינו נשמע, נראה לו, לחכם שבברייתא, ולכן הוא צריך ללמוד את הדברים ממקום אחר.

17 א ועוד שנינו במשנתנו כי העושה את המנחה בחימוץ הריהו חייב מלקות על כל אחת מעבודותיה. על לישתה, ועל עריכתה ועל אפייתה של המנחה. ובענין זה אמר רב פפא: אפאה למנחה בחימוץ — הרי זה לוקה שתים שתי סדרות מלקות, אחת — על עריכתה. ואחת נוספת — על אפייתה. ומקשים עליו: והא והרי אמרת בברייתא המובאת בעמוד הקודם כי מה אפייה מיוחדת, שהיא מעשה יחידי, וחייבין עליה בפני עצמה, ואינו מתחייב אלא סדרת מלקות אחת, ולא שתיים!

18 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה מברייתא זו, שכן מדובר באופנים שונים: הא זה שאמרה הברייתא שאין חייבים על האפייה עצמה שתים — במקרה דעריך שערך הוא ואפה הוא, שאותו אדם גם ערך את עיסת מנחת החמץ, וגם אפאה. וכיון שכבר התחייב מלקות על עריכתה, אין הוא מתחייב באפייה אלא סדרת מלקות אחת נוספת. ואילו הא זה שאמר רב פפא שחייב האופה בשתי סדרת מלקות — מדובר במקרה דעריך חבריה ויהיב ליה שערך את הבצק חבירו ונתן לו בצק ערוך והוא אפה, שאף שהעורך חייב סדרת מלקות אחת על עריכתה, מכל מקום האופה חייב שתי סדרות, שכן באפייתו גם גמר את עריכת הבצק.

19 ב ודנים עוד בדין חימוץ המנחה. ובתחילה מביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים בדינו של קרבן בכור תם, שאין בו מום, שאחזו דם, שחלה מחמת ריבוי דם, וכדי להצילו ממוות יש להקיז לו דם, שנחלקו חכמים בדבר. שיש אומרים כי מקיזין אותו את הדם, ואולם רק במקום שאין עושין בו מום קבוע על ידי ההקזה, ששב האיבר שנפגע ומתרפא. ואין מקיזין את הדם במקום שעושין בו מום, שאין האיבר שנפגע שב ומתרפא. אלו דברי ר' מאיר.

20 וחכמים אומרים: יקיז, אף במקום שעושין בו מום, ובלבד שלא ישחוט לאחר מכן את הבכור כחולין על מנת לאוכלו, על סמך אותו מום שעשה על ידי ההקזה, אלא ימתין לו עד שיפול בו מום אחר. ואילו ר' שמעון אומר:

21 אף נשחט לחולין על סמך אותו מום. ואילו ר' יהודה אומר: אפילו אם מת ימות הבכור אם לא יקיזו את דמו — אין מקיזין לו כלל את הדם.

22 ובהתייחס לדעות הללו אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: הכל כל החכמים הללו החולקים אם מותרת הקזת דם בבכור שאחזו דם מודים באדם הבא ומחמץ עיסת מנחה אחר מחמץ שקדם לו, שכבר היתה העיסה חמץ, והוא הוסיף להחמיצה, שהוא חייב על מעשהו מלקות. וטעם הדבר, דכתיב שכן נאמר בכתוב בדין זה של איסור חימוץ המנחה "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" ויקרא ב, יא ועוד נאמר בכתוב "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי" שם ו, י, הרי איפוא שחייבים על כל מעשה ומעשה של חימוץ הנעשה במנחה עד גמר עשייתה.

23 וכמו כן, כל החכמים מודים באדם הבא ומסרס את הבהמה אחר מסרס אחר, שקדם וסירס בהמה זו, והוסיף השני בסירוסה, שאף הוא חייב, דכתיב שכן נאמר: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" שם כב, כד, ויש מקום לשאול: אם על כורת את ביצי הבהמה "וכרות" בלבד הוא חייב, על הנותק אותן לגמרי מגוף הבהמה לא כל שכן שהוא חייב, ומה טעם הזכירו הכתוב במיוחד? — לא ציינו הכתוב אלא כדי להביא לרבות את הנותק אחר הכורת, שגם הוא חייב משום מסרס.

24 ולא נחלקו החכמים הללו אלא באדם המטיל מום בבהמת קדשים שהוא כבר בעל מום. שר' מאיר סבר סבור כי כיון שנאמר בדינו של הקרבן "תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו" שם כב, כא, הרי לשון כוללת זו "כל מום" באה לרבות איסור הטלת מום אף בבהמה שהיא כבר בעלת מום. ואילו רבנן סברי חכמים סבורים כי כיון שנאמר "תמים יהיה לרצון" הרי זה בא להורות שאין איסור הטלת מום נוהג אלא בקרבן שאינו בעל מום "תמים" הראוי להקרבה "יהיה לרצון".

25 ודנים בטעמיהם של ר' מאיר וחכמים: ולר' מאיר, הלומד זאת מן הכתוב "וכל מום לא יהיה בו", נמי הכתיב גם כן הרי נאמר בכתוב זה "תמים יהיה לרצון", המורה שאין המדובר אלא במי שאינו בעל מום! ומשיבים: הכתוב ההוא בא למעוטי למעט מכלל איסור זה רק מי שהיה בעל מום מעיקרא מתחילתו, שכך נולד, ואולם הקרבן שהיה בתחילתו תמים, ונפל בו מום לאחר מכן, אסורה הטלת מום בו אף לאחר מכן.

26 ותוהים על כך: בעל מום מעיקרא מתחילה אין צורך למעט, שהרי כדיקלא בעלמא דקל בלבד הוא, שאין עליו קדושת הגוף כלל, וברור שאין בו איסור הטלת מום!

27 אלא צריך לומר כי לא בא הכתוב "תמים יהיה לרצון" כי אם למעוטי למעט את פסולי המוקדשים קדשים שנפסלו מהקרבה שלאחר פדיונם ויציאתם לחולין, אין נוהג בהם איסור הטלת מום. ונדרש כתוב מיוחד ללמדנו כן, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ואסירי והם אסורים, אף לאחר שנפדו והריהם חולין, בגיזה של צמרם ובעבודה בהם, היה מקום לומר כי במומם נמי ליתסרי גם כן ייאסרו, בהטלת מום בם, על כן קא משמע לן הוא, כתוב זה משמיע לנו שמותר להטיל בהם מום.

28 ומבררים עתה את שיטת חכמים: ורבנן ולחכמים שלמדו כן מהכתוב "תמים יהיה לרצון", נמי הכתיב גם כן הרי נאמר: "כל מום לא יהיה בו" הבא לרבות עוד אופנים בהם אסורה הטלת מום. ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה לכדתניא נצרך לו לדרשה אחרת, וכמו ששנויה בברייתא: ממה שנאמר "וכל מום לא יהיה בו" אין לי ללמוד אלא שלא יהא בו מום על ידי מעשה האדם, מנין שבכלל איסור זה אף שלא יגרום לו מום על ידי אחרים, וכגון שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן של בהמת הקדשים כדי שיבא הכלב ויטלנו ואגב כך יקרע את האוזן, ויוטל מום בה? תלמוד לומר: "כל מום". שאמר הכתוב "מום", והוסיף הכתוב ואמר בלשון כוללת "כל מום" — לרבות גרימת הטלת מום על ידי אחרים, שהיא אסורה.

29 א ועוד בענין זה של גרימת חימוץ המנחה אמר ר' אמי: הניח שאור בצק מחומץ הגורם להתססת העיסה ולחימוצה על גבי עיסה של מנחה, והלך וישב לו ולא עשה דבר, ונתחמצה העיסה מאליה — חייב עליה מלקות, והרי זה כמעשה שבת, כמי שעושה מלאכה בשבת באופן דומה וכגון שהניח בשר על גבי גחלים, ונצלה הבשר מאליו, שחייב על כך. ושואלים על השוואה זו: ומעשה שבת כי האי גוונא, מי מיחייב כגון זה, האם הוא מתחייב עליו? והאמר והרי אמר רבה בר בר חנה,