ביאור שטיינזלץ על מנחות ע״ה

1 כי מה כאן במנחת מרחשת — הריהי טעונה מתן שמן בכלי קודם עשייתה כדרך שנאמר בה "ואם מנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה". ויקרא ב, ז. אף להלן במנחת מחבת הנלמדת ממנה בגזירה שווה — יש מתן שמן בכלי. ומצד אחר, מה להלן במנחת מחבת — יש יציקה ובלילה שכן נאמר בה "ואם מנחה על המחבת קרבנך סולת בלולה בשמן מצה תהיה. פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא". שם ה— ו, אף כאן במנחת מרחשת — יש יציקה ובלילה.

2 א שנינו במשנתנו כי נחלקו רבי וחכמים בדרך בלילת המנחות הבאות חלות מצות מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, אם כאשר הן חלות הריהו בוללן בפתיתיהן, אלו דברי רבי, ואילו חכמים אומרים שאף במנחות הללו נעשית הבלילה בעודן סולת.

3 ובענין זה עוד תנו רבנן שנו חכמים מה שנאמר במנחת מחבת "סלת בלולה בשמן" שם ה, מלמד שמנחת המחבת נבללת כשהיא עדיין סולת, וכשיטת חכמים. רבי אומר: כשהיא חלות הריהו בוללן בשמן ולא כשהיא עדיין סולת, וטעמו: שכן נאמר בפסוק הקודם, במנחת מאפה תנור "חלות בלולות" שם ד, ומכאן שמנחה הבאה חלות נבללת כשהיא חלות. אמרו לו חכמים לרבי בפירכה על שיטתו: ומכאן אתה למד? והלא אף לחמי תודה הבאים עם בהמת השלמים נאמר בהן כלשון הזו "חלות מצות בלולות בשמן... וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" שם ז, יב, והן ודאי נבללות בעודן סולת, שהרי אי אפשר לבוללן כשהן כבר חלות, אלא בעודן סולת!

4 ומסבירים: כיצד בדיוק הוא עושה לשיטת חכמים בבלילת המנחה? בתחילה הריהו נותן מעט שמן בכלי בו תיעשה המנחה קודם לעשייתן וזו היא נתינה ראשונה משלוש נתינות השמן, ולאחר מכן הריהו נותנה את הסולת לאותו כלי, ונותן פעם נוספת מעט שמן עליה ובוללה וזו היא נתינה שניה מנתינות השמן. ולשה במים פושרים, ואופה אותה במחבת או במרחשת, כפי נדרו עשר מצות. ולאחר שנאפו החלות, הריהו פותתה את החלה האפויה לפתיתים, ונותן עליה שוב שמן וזו היא נתינה שלישית, וקומץ ממנה את הקומץ העולה להקטרה.

5 ואילו לשיטת רבי האומר כי בהיותן חלות הריהו בוללן, שכן נאמר בלחמי תודה "חלות בלולת בשמן", כיצד הוא עושה את הבלילה? בתחילה הריהו נותן שמן בכלי קודם לעשייתה וזו היא נתינה ראשונה של שמן, ונותנה את הסולת באותו כלי, ולשה במים פושרים, ואופה אותה בכלי כנדרו, מחבת או מרחשת, ופותתה את החלה האפויה לפתיתים, ונותן עליה שמן וזו היא נתינת שמן שניה, הבלילה, ובוללה בפתיתיה, וחוזר ונותן עליה שמן וזו היא נתינת שמן שלישית, היציקה, וקומץ ממנה את קומצה, ומקטירה.

6 ומבררים: "אי אפשר לבוללן כשהן חלות אלא סולת", דקאמרי ליה רבנן שאמרו לו חכמים לרבי בענין לחמי התודה, כפירכה על הוכחתו, מאי מה היא, מה ההסבר לדבריהם, מדוע אין אפשרות לבלול את לחמי התודה לאחר שנאפו? אמר ר' שמואל בר רב יצחק בהסבר דברי חכמים: רביעית לוג שמן בלבד היא הניתנת לעשר חלות ולעשרה רקיקים, והיאך מתחלקת מידה כה מועטה של שמן לכמה חלות שתיבללנה בו? אלא ודאי הוא שהן נבללות כשהן עדיין סולת.

7 ב שנינו במשנה שהחלות של מנחת מאפה תנור טעונות חייבות בלילה בשמן, ואילו הרקיקין אינם חייבים בלילה בשמן, אלא במשיחה של שמן עליהם. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מה שנאמר במנחת מאפה התנור "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור סולת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן" שם ב, ד, בא ללמדנו: דווקא כשהמנחה באה חלות מצוותן שיהיו בלולות בשמן, ולא כשהיא באה רקיקין יהיו בלולין בשמן. ונצרכים אנו ללימוד זה, שכן יכול אדם לטעון: והלא דין קל וחומר הוא: ומה חלות הקלות בדינן מרקיקים, שהרי אינן טעונות משיחה בשמן כרקיקים — בכל זאת הריהן טעונות בלילה, הרקיקין החמורים בדינם מן החלות, שהרי הם טעונין משיחה — אינו דין שיהיו אף הם טעונין בלילה! לכך תלמוד לומר מלמדנו האמור "חלות מצות בלולות בשמן" — דווקא חלות הן המצוות להיבלל בשמן, ולא רקיקין בלולין.

8 ומצד שני מה שנאמר "ורקיקי מצות משוחים בשמן" בא ללמדנו שדווקא הרקיקין מצוותם שיהיו משוחין בשמן, ולא החלות משוחות בשמן. ונצרכים אנו ללימוד זה, שכן יכול אדם לטעון: והלא דין קל וחומר הוא: ומה רקיקין הקלים מחלות, שהרי אינן טעונין בלילה כחלות — בכל זאת הריהם טעונין משיחה. מעתה, החלות החמורות בדינן מרקיקים, שהרי הן טעונות בלילה — אינו דין שיהיו אף טעונות משיחה! לכך תלמוד לומר "ורקיקי מצות משוחים בשמן" — ללמדנו: דווקא הרקיקין הם המצווים להיות משוחים בשמן, ולא החלות מצוות להיות משוחות בשמן.

9 ושואלים על דרשה זו: מאי תלמודא מה הלימוד, מה ההכרח לדרוש באופן זה, והרי אפשר לומר שהכתוב "בלולות" מוסב על שניהם, כשם שהכתוב "משוחים" מוסב על שניהם! אמר רבא בתשובה: אין מקום לומר כן, שהרי בכל המקומות בתורה לא לישתמיט לא נשמט, סוטה הכתוב מדרכו, ותמיד נאמר במקרא שהחלות הן הבלולות, והרקיקים הם המשוחים, שאם לא כן ולכתוב ושיכתוב "חלות משוחות ורקיקין בלולין".

10 ג עוד שנינו במשנה בתיאור משיחתם של הרקיקים: כיצד מושחן? כמין כי, והשאר מן השמן נאכל לכהנים. ושואלים: מאי מה פירוש "כמין כי"? אמר רב כהנא בהסבר דברי המשנה: כמין האות כי שבלשון יווני.

11 ד ועוד בענין בלילת החלות ומשיחת הרקיקים תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מנחה מאפה תנור הבאה מחצה חמש חלות ומחצה וחמישה רקיקין כשיטת ר' שמעון, שאפשר להביא מנחת מאפה תנור אף באופן זה, כיצד נוהגים בשמן הניתן בהם? הריהו מביא לוג שמן, כשיעור השמן הניתן לעשרון סולת, וחוצהו לשני חצאי לוג. חציו האחד מיועד לחלות, וחציו האחר מיועד לרקיקין. ואת ה

12 חלות בוללן בשמן, כדינן. ואת הרקיקין מושחן בשמן, כדינם. ומושח את הרקיק על פני כולו, ולא כצורת האות היוונית כי. ואת שאר השמן שנשאר אחרי המשיחה הריהו מחזירו לבלילת החלות. ר' שמעון בן יהודה משום בשם ר' שמעון אומר: הריהו מושחן לרקיקים כמין האות היוונית כי, ושאר השמן נאכל לכהנים.

13 ובענין זה תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: עשרה רקיקין הבאים בפני עצמן כמנחת מאפה תנור, כיצד נוהגים בנתינת השמן עליהם? מביא לוג שמן, ומושחן, ומן הנשאר מהשמן הריהו חוזר ומושחן שוב ושוב, עד שיכלה כל השמן שבלוג. ואילו ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון: מושחן כמין כי, ושאר השמן נאכל לכהנים.

14 ה משנה כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה שבירה, וכדרך שתתבאר במשנה הבאה.

15 ו גמרא שנינו במשנתנו כי כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה, ולשון זו באה למעט את הקדשים שאינם נעשים בכלי שאינם טעונים פתיתה. ומבררים: למעוטי מאי למעט את מה באו הדברים? אמר רב פפא: למעוטי למעט את שתי הלחם ואת לחם הפנים, שאין הם נאפים בכלי אלא בתנור, ואינם טעונים פתיתה.

16 ז למדנו למעלה, כי אין שתי הלחם ולחם הפנים טעונים פתיתה. ובענין זה מביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מה שנאמר בדין מנחת המחבת "פתות אתה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא" ויקרא ב, ו בלשון הפותחת בדין הפתיתה, ומסיימת בלשון כוללת "מנחה היא", מורה כי דין הפתיתה נוהג בכל מנחה, ולמדנו לרבות דין כל המנחות לחיוב פתיתה. ומעתה יש מקום לומר: יכול שמכאן אני מרבה אף את שתי הלחם ולחם הפנים לפתיתה? לכך תלמוד לומר מלמדנו האמור באותו כתוב "פתות אתה" — דווקא היא ולא אחרת, ולמעט את שתי הלחם ואת לחם הפנים.

17 ובדומה לכך, דורשים עוד: מה שנאמר בכתוב זה "ויצקת עליה שמן מנחה היא" — הרי בלשון הפותחת בדין היציקה, ומסיימת בלשון הכוללת "מנחה היא", מורה כי דין היציקה נוהג בכל מנחה, ולמדנו מכאן לרבות את דינן של כל המנחות ליציקה. ומעתה יש מקום לומר: יכול שמכאן אני מרבה אף את מנחת מאפה לדין היציקה? לכך תלמוד לומר באותו כתוב "ויצקת עליה שמן" כי דווקא היא ולא אחרת, ולמעט את מנחת המאפה מדין היציקה.

18 ועדיין יש מקום לשאול: האם אוציא מכלל דין היציקה את החלות של מנחת מאפה תנור, ולא אוציא מכלל דין היציקה את הרקיקין? לכך תלמוד לומר אותו כתוב "מנחה היא", למעט גם את הרקיקים מכלל דין היציקה. ושואלים: מאי תלמודא מה הלימוד, מה ההכרח ללמוד באופן זה, שבא המיעוט "היא" למעט רקיקים, שמא אימא אמור כי הריהו בא להוציא מנחת כהנים מכלל דין היציקה!

19 אמר רבה בתשובה: אין הכתוב הזה, שיש בו שני מיעוטים "עליה", "היא" בא אלא למעט דבר הנצרך לשני מיעוטים, שכן יש בו שני מינים שונים. ואיזהו הדבר שצריך שני מיעוטין? הוי אומר: זו מנחת מאפה, שיש בה גם חלות וגם רקיקים.

20 א משנה שנינו במשנה הקודמת כי כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה. ומסבירים כיצד נעשית הפתיתה: מנחת ישראל, כיצד פותתים אותה? קופל כופל כל אחד מן החלות לאחר אפייתן לשנים, ושב וכופל אותן שנים, ובכך נכפלו לארבעה, ומבדיל מחלק, שובר את החלה במקום בו נכפלה. וכיצד פותתים את מנחת כהנים? — קופל כל אחד מן החלות לשנים, ושב וכופל אותן שנים לארבעה כבמנחת ישראל, ובכך הוא מקיים בה מצות פתיתה. ואולם במנחת כהנים אינו מבדיל שוברה במקום שנכפלה, שכיון שאינה נקמצת שהריהי עולה כולה למזבח, אין צריך הבדלה זו. ואילו במנחת כהן משיח הנקראת גם "מנחת חביתין", מנחתו של הכהן הגדול המוקרבת בכל יום — לא היה מקפלה. אלו דברי חכמים, ואילו ר' שמעון חולק ואומר כי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין נוהגת בהן כלל מצות פתיתה, מפני שאין נוהגת בהן מצות קמיצה, וכלל הוא: כל שאין בהן קמיצה — אין בהן פתיתה. וכולן, כל המנחות הנזכרות למעלה הריהו פותתן לפתיתים שגודלם כזיתים.

21 ב גמרא שנינו במשנתנו כי מנחת ישראל נכפלת אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, בעוד שמנחת כהנים נכפלת אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל בה. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נאמר במנחת מחבת "פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא" ויקרא ב, ו, ומן האמור בה "פתות" — יכול אתה לומר כי הכוונה שיש לחלקה פעם אחת, לשנים בלבד, ולא יותר. לכך תלמוד לומר מלמדנו האמור הנוסף בכתוב זה "פתים" — שיהיו השנים שנפתתו, נפתתים שוב, לארבעה. ועדיין יכול אתה לשאול: אי אם למדים אנו מהכתוב הנוסף "פתים" שיש לחזור ולפותת את השנים שנפתתו כבר, יכול יהא הדין שהריהו חוזר ופותת אותה עד שיעשנה פירורין? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה בין "פתות" לבין "פתים" "אתה" "פתות אותה פתים" — להדגיש: דווקא אותה את המנחה עצמה הריהו פותת לפתיתים, ולא עושה פתיתה לפתיתים.

22 הא הרי כיצד יעשה? במנחת ישראל — הריהו קופל אחד לשנים ושנים לארבעה, ולאחר מכן הריהו מבדיל. ואילו מנחת כהנים היה מקפלה אחד לשנים ושנים לארבעה, ולא היה מבדיל. ומנחת כהן משיח — היה מקפלה לשנים שכן נאמר בה "...תופיני מנחת פתים תקריב". ויקרא ו, יד — שהריהי נפתתת. ותוהים על הנאמר בברייתא שאת מנחת כהן משיח היה מקפל לשנים, והא אנן תנן והרי אנו שנינו במשנתנו במפורש כי לא היה מקפלה! אמר רבה בתשובה: מה שנאמר במשנה שלא היה מקפלה, הכוונה היא שאינו מקפלה לארבעה שהרי לא נאמר בה, כדרך שנאמר במנחת ישראל "פתות... פתים", אבל מקפלה לשנים.

23 ג עוד שנינו במשנתנו כי ר' שמעון אומר שמנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה, ובהמשך הדברים נאמר כי בכל המנחות הטעונות פתיתה — פותתים אותן לפתיתים שיש בהם כשיעור זית לפחות. אמר רב יוסף: האי זו החביצא תבשיל קדירה שבו פירורי לחם דאית שיש בה פירורין של לחם ששיעורם כזית — מברכינן מברכים אנו עליה לפני אכילתה "המוציא לחם מן הארץ", כמו על הלחם. ואולם אי לית אם אין בה פירורין ששיעורם כזית — מברכינן מברכים אנו עליה לפני אכילתה ברכת "בורא מיני מזונות".

24 אמר רב יוסף: מנא אמינא לה מנין אני אומר, למד אותה הלכה? — דתניא שכן שנויה ברייתא אדם מישראל שלא הקריב מנחה מימיו, שהיה עומד ומוסר לכהן שיהיה מקריב עבורו מנחות בירושלים, הריהו אומר: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". ולאחר שנקמצו המנחות, ואת שיירי המנחה נטלן הכהן על מנת לאכלן, בטרם שיאכלן אומר הכהן: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". והרי תנן שנינו במשנתנו כי המנחות שנפתתות וכולן הפתיתים הריהם בשיעור כזית לפחות. ומכאן, שכאשר יש פתיתי לחם בגודל של כזית מברכים עליהם "המוציא".

25 אמר ליה לו אביי לרב יוסף בקושיה על דבריו: ולדברי תנא דבי חכם בית המדרש של ר' ישמעאל שאמר כי כל המנחות שדינן בפתיתה, לאחר אפייתן הכהן מפרכן משברן שוב ושוב, עד שהוא מחזירן למצב שהיו בו בתחילתן, כשהן בסלתן קמחן, האם הכי נמי כך גם כן תאמר שלא מברך הכהן על אכילתן ברכת "המוציא"!

26 וכי תימא ואם תאמר כי הכי נמי אכן כך הוא הדין גם כן לשיטת חכם זה, והתניא והרי שנויה ברייתא שאם ליקט אדם מכולן, מפירורים שאין בכל אחד מהם שיעור כזית, וצברם לכלל כזית, ואכלו — הרי זו נחשבת כאכילה, ולכך אם מפירורי חמץ הוא ואכלם בפסח — הריהו ענוש כרת על כך, ככל האוכל כזית חמץ בפסח. ואם מפירורי מצה הוא זה — אדם יוצא בהן ידי חובתו לאכול מצה בפסח. הרי שנחשבים אף הפירורים שאין בהם כזית לענין אכילה, ומכאן שיש לברך אף עליהם "המוציא"!

27 ענה לו רב יוסף: הכא כאן, בברייתא זו המלמדת שאף בפירורים שאין בהם כזית נחשבת האכילה, במאי עסקינן במה עוסקים אנו? במקרה שלא רק ליקט את הפירורים לכדי שיעור כזית, אלא שאף עירסן לש וצירף אותם לכלל יחידה אחת, ולכך נחשבת אכילתם כאכילה.

28 הקשה אביי על תירוץ זה: אי הכי אם כך הוא, יש להקשות: היינו דקתני עלה זהו, אותו משפט מסייג ששנינו עליה, כתוספת הסבר לאותה ברייתא: "והוא אין דין זה אמור אלא בזמן שאכלן את אותם פירורים בשיעור זמן שהוא כדי אכילת פרס מחצית ככר לחם". ואי ואם מדובר, כהסברך במקרה שעירסן את פירורי הלחם — "והוא שאכלו בכדי אכילת פרס" מיבעי ליה נצרך היה לו לומר, שהרי המדובר בלחם אחד! אלא יש לומר תירוץ אחר: הכא במאי עסקינן כאן במה עוסקים אנו? בפירורי לחם הבא מלחם גדול. ולכן אף שכשלעצמם אין בהם חשיבות אכילה בהיותם פחות מכשיעור כזית, ואולם משום שבאו מלחם גדול הריהם נחשבים ויש לברך עליהם ברכת "המוציא".

29 ושואלים: מאי הוי עלה מה היה עליה, מה סוכם בה על ברכתה של החביצה שיש בה פירורים שהם פחות מכזית? רב ששת אמר: מברכים על אכילתה ברכת "המוציא" אפילו כשיש בה פירורין שאין בהן כזית. אמר רבא בתוספת הגדרה: והוא ובלבד דאיכא תוריתא דנהמא עלייהו שיש תואר, מראה של לחם עליהם, על אותם פירורים שבה.