ביאור שטיינזלץ על מנחות נ״א

1 ומלשון הכתוב למדים אנו שדין מנחת חביתים הרי היא כמנחת תמידין. ומכאן נסיק כי כשם שקרבנות התמיד דוחים את השבת כנאמר בהם "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה", במדבר כח, י — אף עשיית מנחת החביתים דוחה את השבת.

2 רבא אמר מקור אחר, שכן מה שנאמר בה "על מחבת בשמן תיעשה..." ויקרא ו, יד מלמד שמנחת חביתים טעונה כלי שרת לעשייתה. ומעתה אי אפי לה אם אופה אותה שלא ביום השבת, אלא מאתמול — איפסיל ליה נפסלה לה המנחה בלינה, שהרי התקדשה בכלי השרת. ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רבא: מה שנאמר "על מחבת" — מלמד שטעונה כלי.

3 א ומאחר שהביאו את תחילתה של ברייתא זו, מביאים עוד מדבריה על הכתוב "על מחבת בשמן תיעשה": המלה "בשמן" שבכתוב זה בה"א הידיעה, וכאילו נאמר "בהשמן" — מורה כי יש להוסיף לה למנחה זו שמן יתר. ואולם עדיין איני יודע מלימוד זה

4 כמה שמן יש להוסיף. ולכך הריני דן דבר זה כך: נאמר כאן במנחת חביתים "שמן", וכמו כן נאמר להלן שם, בספר שמות במנחת הנסכים "שמן" "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד... ועשרון סולת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד". שם לח-מ. מה להלן במנחת נסכי התמיד — שיעור השמן הניתן הוא שלשת לוגין שמן לעשרון סולת, אף כאן במנחת חביתים — שיעור השמן הניתן הוא שלשת לוגין שמן לעשרון סולת.

5 או שמא כלך לך לדרך דרשה זו: נאמר כאן במנחת חביתים "שמן", וכמו כן נאמר במנחת נדבה "שמן" "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה". ויקרא ב, א. מה להלן במנחת נדבה — שיעור השמן הניתן הוא לוג אחד לעשרון כנלמד להלן מנחות פח,א. אף כאן במנחת חביתים — שיעור השמן הניתן בעשרון הוא לוג אחד.

6 ומאחר שיש שתי אפשרויות לימוד, נראה למי מבין אלה דומה יותר מנחת חביתים. מצד אחד יש לומר כי ראוי הוא שנהיה דנין למדים בגזירה שווה דבר שיש בו ארבעה דינים שסימנם בראשי תיבות הוא תבש"ט מדבר שאף בו יש ארבעת הדינים הללו שסימנם הוא תבש"ט, שהם ראשי תיבות של המלים: תדיר שהרי הן מנחת התמיד והן מנחת חביתים באות פעמיים בכל יום ויום, מה שאין כן מנחת נדבה הבאה לעיתים; באה חובה שהן מנחת התמיד והן מנחת חביתים הן חובה, מה שאין כן מנחת נדבה; דוחה שבת שהן מנחת התמיד והן מנחת החביתים דוחות את השבת, מה שאין כן מנחת נדבה; דוחה טומאה שכן מנחת התמיד ומנחת החביתים, בהיותן מנחות ציבור, קרבות אף בטומאה. מה שאין כן מנחת נדבה, וראוי איפוא ללמוד ממנחת נסכי התמיד את דין מנחת חביתים.

7 ואין אנו דנין את דינו של דבר שיש בו תבש"ט מדבר כמנחת נדבה שאינו תבש"ט.

8 או שמא כלך לדרך זו: דנין דבר זה שיש בו ארבעה דינים שסימנם בראשי תיבות הוא יגי"ל מדבר זה שאף בו יש ארבעת הדינים הללו שסימנם הוא יגי"ל, שהם ראשי תיבות של המלים: יחיד שהן מנחת נדבה והן מנחת חביתים באות על ידי היחיד. מה שאין כן מנחת נסכי התמיד שהיא קרבן ציבור; באה בגלל עצמה הן מנחת נדבה והן מנחת חביתים באות כשלעצמן, שאינן נלוות לקרבן כלשהו. מה שאין כן מנחת נסכי התמיד שנלווית לתמיד; טעונה יין הן למנחת הנדבה והן למנחת החביתים נלווה יין. מה שאין כן למנחת הנסכים עצמה אין נסכי היין הבאים אתה נלווים אליה אלא לקרבן התמיד; וטעונה לבונה הן מנחת הנדבה והן מנחת החביתים. מה שאין כן מנחת נסכי התמיד.

9 ואין אנו דנין את דינו של דבר שיש בו יגי"ל כמנחת חביתים מדבר שאינו יגי"ל. ונמצא איפוא כי שקולות הן שתי אפשרויות הלימוד הללו.

10 ומעתה בהכרעת השאלה מהו שיעור השמן הבא במנחת חביתים, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: נאמר במנחת חביתים "זה קרבן אהרן... עשירית האיפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב" ויקרא ו, יג, ובא הכתוב "סלת מנחה תמיד" המכנה את מנחת אהרן "תמיד" — להורות: הרי היא לך בדינה של מנחת תמידין, ונלמד ממנחת התמידים: מה מנחת תמידין — שיעור השמן המובא בה הוא שלשה לוגין לעשרון סולת, אף במנחה זו מנחת חביתים — שיעור השמן המובא בה הוא שלשה לוגין לעשרון.

11 שמעון אומר: ריבה כאן במנחת נדבה הכתוב בשיעור השמן הניתן בה, וכן ריבה הכתוב במנחת נסכי הכבשים בשיעור השמן המובא בה, שהוא יותר מלוג שמן. מה להלן שם, במנחת נסכי הכבשים — שיעור שמנם הוא שלשת לוגין לעשרון סולת, אף כאן במנחת חביתים — שיעור שמנה הריהו שלשת לוגין לעשרון סולת.

12 או שמא כלך לך לדרך זו: ריבה הכתוב כאן בשמן, וכמו כן ריבה הכתוב אף במנחת הנסכים הבאה עם הפרים והאילים בשיעור השמן המובא בהם. מה להלן שם, במנחת נסכי פרים ואילים — שיעור שמנם הוא שני לוגין לעשרון סולת, אף כאן במנחת חביתים — שיעור שמנם הוא שני לוגין לעשרון?

13 ומעתה, ששתי אפשרויות לימוד הן, נראה למי מבין אלה השתיים דומה יותר מנחת חביתים. מצד אחד ראוי שנהיה דנין למדים את דינה של מנחת חביתים שהיא מנחה הבאה מעשרון סולת בלבד מדינה של מנחת נסכי הכבשים, שאף היא מנחה הבאה בעשרון, ואין ראוי שנהיה דנין את דינה של המנחה הבאה עשרון מדינה של מנחה הבאה שנים ושלשה עשרונים כמנחת פרים ואילים.

14 ותוהים: הא גופא קשיא ברייתא זו עצמה קשה, סותרים דבריה אלה את אלה, שכן בתחילה אמרת בברייתא שהכתוב "בשמן" האמור במנחת חביתים בא להורות כי יש להוסיף לה שמן יותר על הלוג האחד המובא במנחת נדבה. והדר תני וחזר ושנה כהצעה שכיון שנאמר כאן "שמן", ונאמר במנחת נדבה "שמן", שיהיה שיעור השמן הניתן במנחת חביתים כשמן הניתן במנחת נדבה, והרי כבר למדנו כי הכתוב בא לרבות במתן השמן במנחת חביתים!

15 אמר אביי בתירוץ שאלה זו: כשיטת מאן מי דעת התנא הסבור שהכתוב "בשמן" בא להוסיף בשיעור שמנה של מנחת חביתים? — שיטת ר' שמעון היא, הסבור כי מכתוב זה למדים שהתרבה שמנה של מנחת חביתים, ואולם כמה הוא ריבוי זה, הוא למד ממנחת נסכי הכבשים שהם שלשה לוגים שמן. ובדרך "אילו לא נאמר" קאמר הוא, ר' שמעון, אומר, שאילו לא היה נאמר ריבוי זה של "בשמן" — היינו מעמידים את דינה של מנחת החביתים בלוג שמן אחד. ובהצעת השאלה שהועלתה בברייתא לאחר מכן שיילמד דינא הדין, הגזירה שווה ממנחת נדבה, ולא יהיה שיעור מנחת חביתים אלא לוג אחד בלבד — מאן קא מהדר מי הוא המחזיר, השואל? — ר' ישמעאל הוא.

16 ואילו רב הונא בריה בנו של רב יהושע אמר הסבר אחר בתירוצה של שאלה זו: ברייתא זו כולה, כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, הלמד את דין כמות השמן במנחת חביתים מהשוואתה למנחת התמיד.

17 ואשר לאפשרות כי יילמד דינה של מנחת חביתים ממנחת נדבה, ויהיה שיעור שמנה לוג אחד בלבד — הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונתו: לא בא הכתוב "בשמן" אלא ללמדנו שיש להוסיף לה למנחת החביתים שמן על מידת השמן שבשאר מנחות. וראיה לדבר: דאי שאם תאמר שבא הכתוב רק לקבוע שמן, כלומר, שיהיה בה שמן — לכך לא צריך כתוב מיוחד במנחת חביתים, שהרי כיון דכתיב שנאמר בה "על מחבת" — כמנחת מחבת דמיא הריהי דומה, וממילא הריהי באה בשמן.

18 או שמא תאמר כי כתוב זה אכן אינו בא אלא לקבוע לה חובת נתינת שמן, וטעם הדבר שנצרכים אנו לכך — דאי שאם לא כתב רחמנא לא היתה כותבת התורה "בשמן", הוה אמינא הייתי אומר כי תיהוי תהיה מנחת החביתים כמנחת חוטא שאין בה שמן כלל.

19 הדר חזר ואמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה בברייתא: אף אם תיהוי נמי תהיה גם כן כאפשרות השניה שהוצעה, שלא בא הכתוב "בשמן" אלא בשביל לקבוע לה שמן, על כל פנים תיתי מדינא תילמד מהדין, מגזירה שווה כמה שמן היא צריכה. ודן דינא דין, גזירה שווה ממנחת נסכים ואולם לא אתיא ליה באה, עלתה לו הדרשה, שכן כנגדה אפשר להציב גזירה שווה אחרת. ולאחר שלא נלמד בדרך זו, עמד ואצרכא קרא והצריך לכך את דרשת המקרא "סלת מנחה תמיד" כדרך שאמנם מסיים ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה את מילתיה הדבר, את דברי הברייתא.

20 רבה אמר הצעת הסבר אחרת בדברי ברייתא זו: כולה כשיטת ר' שמעון היא, ובלשון "אילו לא נאמר" קאמר הוא אומר,

21 והכי קאמר וכך הוא אומר: הכתוב "בשמן" מלמדנו כי יש להוסיף לה שמן, וטעם הדבר: דאי שאם לא בא הכתוב אלא כדי לקבוע לה חובת נתינת שמן ובשיעור לוג — לכך לא צריך כתוב זה להיאמר, שהרי היינו יודעים זאת מעצמנו. שכיון דכתיב שנאמר בה "על מחבת" — הרי כמחבת דמיא היא נחשבת, שכשם שבמנחת מחבת יש שמן כך גם בה, ועד שלא יאמר הכתוב "בשמן" כבר יש לי הלכה זו של חיוב מנחת חביתים בשמן, בדין.

22 הוסיף ר' שמעון ודן דינא דין, גזירה שווה ממנחת נדבה ללמוד שאין במנחת חביתים אלא לוג אחד של שמן, ואולם לא אתיא ליה לא באה, עלתה לו הדרשה, שכן כנגדה אפשר להציב גזירה שווה אחרת. ולאחר שלא נלמד הדבר בגזירה שווה, עמד ואצרכא והצריכה את דרשת הכתוב "בשמן". ואולם, אף לאחר דרשה זו, אין אנו יודעים אלא שמרובה היא שיעור שמנה של מנחת חביתים משאר מנחות, ועדיין אין אנו יודעים בכמה. לכך הדר חזר ואמר: שמא תיהוי תהיה מנחת חביתים כמנחת פרים ואילים, ששיעור שמנם הוא שני לוגים ולא שלושה.

23 והדר חזר ואמר כי אין לומר כן, משום שדנין

24 מנחה הבאה מעשרון סולת ממנחה הבאה מעשרון סולת, ואין למדים דינה של מנחה הבאה מעשרון סולת ממנחה הבאה משלושה עשרונים כמנחת נסכי הפר או משני עשרונים כמנחת נסכי האיל.

25 א משנה כהן גדול שהביא מנחת חביתים והקריב את מחציתה של בוקר ומת, ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, ועתה צריכים להקריב את מנחת החביתים של בין הערביים, מנכסיו של מי היתה קריבה? ר' שמעון אומר: משל ציבור היא באה. ר' יהודה אומר: מנכסיהם של היורשין של הכהן הגדול היא באה. ומודים הכל כי מנחת חביתים זו, כל עוד לא נתמנה כהן גדול חדש, מעשירית האיפה "עשרון" סולת שלימה היתה קריבה.

26 ב גמרא בשאלה מממונו של מי באה מנחת חביתים בזמן שמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו, מנין שתהא מנחתו קריבה מנכסיהם של היורשין? תלמוד לומר בדינה של מנחת חביתים "...והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה חק עולם לה' כליל תקטר" ויקרא ו, טו, ומן הנאמר "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה" למדים אנו שמשל יורשיו של הכהן הגדול הריהי נעשית.

27 יכול שיורשו של הכהן הגדול שמת, אף הוא יקריבנה חצאין כדרך שהיה מקריב הכהן הגדול שמת? לכך תלמוד לומר "אתה" — לומר: את עשירית האיפה סולת כולה הוא מביא ולא את חציה, אלו דברי ר' יהודה.

28 ר' שמעון אומר: מה שנאמר בכתוב זה "חק עולם" בא להורות כי באופן זה שמת הכהן הגדול, ולא מינו עדיין כהן גדול אחר, באה מנחת החביתים משל עולם הכלל, הציבור. ומה שנאמר בכתוב זה "כליל תקטר" בא להורות: שכיון שהיא באה משל ציבור, תהא כולה בהקטרה, שהריהי קריבה שלימה ואינה נאכלת.

29 ומבררים את השיטות: ר' יהודה למד מן הכתוב "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה", ואולם האם האי זה הכתוב "הכהן המשיח" להכי לכך הוא דאתא שבא ללמד?

30 והרי האי מיבעי ליה זה הכתוב נצרך לו לדרשה אחרת, לכדתניא לכמו ששנויה בברייתא: מה שנאמר "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו" בא להורות שכל כהן וכהן, הדיוט או גדול, מביא מנחה זו ביום היכנסו לעבודה "מנחת חינוך". ועדיין יש מקום לשאול: כיון שאחז הכתוב לשון יחיד "זה קרבן אהרן ובניו" יכול יהא הדין שיהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ביום המשחם? לכך תלמוד לומר לאחר מכן "אשר יקריבו לה' "— אהרן מקריב מנחה בפני עצמו ככהן גדול, ובניו מקריבים מנחה בפני עצמן, ככהנים הדיוטות הנכנסים עתה לעבודתם, שאינה קרבה אלא פעם אחת. שכן "בניו" — אלו כהנים הדיוטות.

31 ואולם עדיין יש מקום לשאול: אתה אומר שכוונת הדברים ב"בניו" היא לכהנים הדיוטות ולגבי מנחת חינוכם, או שמא מובן המלה "בניו" אינו אלא כהנים גדולים הבאים אחרי אהרן הכהן הגדול הראשון, וללמדנו שדין מנחת חביתי כהן גדול נוהג בכל הכהנים הגדולים שיעמדו אחרי אהרן? הרי כשהוא הכתוב אומר באותו ענין "והכהן המשיח תחתיו מבניו" — הרי דין מנחת חביתי כהן גדול אמור כאן, ומעתה הא הרי במה אני מקיים מעמיד את הכתוב "בניו" האמור בפסוק "זה קרבן אהרן ובניו"? אלו כהנים הדיוטות, ולענין מנחת חינוכם. הרי שאין עניינו של הכתוב הזה לענין יורשיו של כהן גדול שמת!

32 ומשיבים: פסוק זה בא ללמד הן לענין הבאת מנחת חביתיו של כהן גדול בידי יורשיו, והן לענין חובת הבאת מנחת חביתים בכל כהן גדול שיעמוד אחר אהרן הכהן. וראיה לדבר, שאם כן שבא הכתוב רק לענין הבאת מנחת חביתיו של כהן גדול בידי יורשיו — לכתוב קרא די היה שיכתוב המקרא "הכהן המשיח תחתיו בניו יעשה", מאי מה הוא לשון "מבניו"? שמעת מינה תרתי למד אתה מכאן שני דברים, הן לענין מנחת חביתים של כהן גדול שמת המובאת מאת יורשיו, והן לענין מנחת חביתים של כל כהן גדול שיעמוד אחר אהרן הכהן.

33 ושואלים: ור' שמעון הלמד מן הכתוב "כליל תקטר", שהריהי קרבה כולה ולא חציה. האי זה הכתוב "אתה" ממנו למד ר' יהודה דבר זה, מאי עביד ליה מה עושה בו, למד ממנו? ומשיבים: מיבעי ליה נצרך לו כתוב זה לעניינו של כהן גדול שמת לאחר שהביא את מחצית המנחה של הבוקר ומינו אחר תחתיו באותו יום, ולהשמיענו שלא יביא הכהן הגדול החדש רק חצי עשרון מביתו, וכן שלא יביא לצורכה את חצי העשרון של הראשון שהובא מתחילתו לשם כך. אלא יביא עשרון שלם, ויחצהו, וחצי אחד יוקרב למנחת החביתים, וחציו האחר יאבד.

34 ומקשים על הסבר זה: ומדוע נזקק ר' שמעון ללימודה של הלכה זו מהכתוב "אותה", תיפוק ליה תצא, תילמד, לו הלכה זו מן הכתוב בפרשיה זו "ומחציתה" וכדרך שנלמדה הלכה זו בדף הקודם! ומשיבים: לא למד ר' שמעון הלכה זו מן הכתוב "ומחציתה", שכן את הוי"ו היתירה שבמלה "ומחציתה" הוא לא דריש אינו דורש.

35 שואלים עוד: ור' יהודה אשר למד את דינו מן הכתוב "והכהן המשיח האי זה הכתוב "חק עולם" ממנו למד ר' שמעון דין זה מאי עביד ליה מה ר' יהודה עושה לו, למד ממנו? ומשיבים: הרי זה מלמדנו שמצות הבאת מנחת חביתים בידי כהן גדול חוקה לעולם תהא.

36 ועוד שואלים: לשיטת ר' יהודה הכתוב "כליל תקטר" למה לי מה מלמדנו? ומשיבים: מיבעי ליה נצרך לו כתוב זה ללמדנו, לכדתניא לכמו ששנינו בברייתא: מהכתוב שלפנינו אין לי ללמוד אלא בדינה של המנחה הנזכרת עליונה למעלה, מקודם, היא מנחת חביתי כהן גדול שהיא במצוות "כליל תקטר". ובדינה של המנחה הנזכרת תחתונה למטה, אחר כך, שהיא מנחת נדבתו של כהן הדיוט שהיא באיסור "לא תאכל".

37 ואולם מנין לי ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, שנוהגת מצות "כליל תקטר" אף במנחת נדבתו של כהן הדיוט, ונוהג איסור "לא תאכל" אף במנחת חביתים של כהן גדול? לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר בפרשיה זו "כליל" ו"כליל" "כליל תקטר" "כליל תהיה", לגזירה שוה, נאמר כאן במנחת חביתי כהן גדול "כליל" ונאמר להלן שם, במנחת נדבתו של כהן הדיוט "כליל",

38 מה כאן, במנחת חביתים — הריהי ב"כליל תקטר", אף להלן, במנחת הדיוט — הריהי ב"כליל תקטר". ומצד אחר, מה להלן, במנחת נדבתו של כהן הדיוט — בא הכתוב ליתן איסור לא תעשה על אכילתו, אף כאן, במנחת חביתים — יש ליתן לא תעשה על אכילתה. ושואלים על דבריהם: ר' שמעון הביא ראיה לשיטתו מן הכתוב "חק עולם".

39 ואולם האם אכן סבר ר' שמעון כי דין זה שמביאים מנכסיו של ציבור הריהו דאורייתא מן התורה?

40 והתנן והרי שנינו במשנה במסכת שקלים כי אמר ר' שמעון: שבעה דברים בעניינים שונים התקינו בית דין, וזה התקנה שהוזכרה קודם, בענין המוצא בהמה בירושלים או בסמוך לה הריהי אחד מהן. והתקנה השניה הריהי בדינו של גוי ששלח את קרבן עולתו ממדינת הים, שאם שלח עמה את דמי הנסכים שהרי טמאים הם — נסכי קרבן זה קריבה משלו, מדמי הנסכים ששלח עם הקרבן. ואם לאו לא שלח הגוי דמי נסכים עם הקרבן — הרי הנסכים קריבין משל ציבור

41 וכן תקנה שלישית, בעניינו של גר שמת ואין לו יורשים, והניח אחריו בהמות שהוקדשו לזבחים קרבנות, אם יש לו לקרבנותיו נסכים הבאים עימם, שהפריש הגר נסכים לצורכם — הנסכים קריבין משלו, ואם לאו לא הפריש נסכים בחייו — נסכיו קריבין משל ציבור. ותקנה רביעית, ש

42 תנאי בית דין הוא זה, בדינו של כהן גדול שמת ועדיין לא מינו כהן גדול אחר תחתיו, שתהא מנחתו מנחת חביתיו קריבה משל ציבור. וכך מפרט ר' שמעון עוד שלש תקנות נוספות. ובכל אופן דעתו המפורשת של ר' שמעון כי הלכה זו שמנחת חביתים של כהן גדול שמת מובאת משל ציבור הריהי מתקנת חכמים, ולא מדין תורה!

43 אמר ר' אבהו בתשובה: אכן סבור ר' שמעון כי הלכה זו היא מדין תורה, ואולם בענין זה שני תקנות הוו היו, שכן בתחילה נהג דין זה שמ

44 דאורייתא מן התורה, והביאו את מנחת החביתים במקרה זה משל ציבור, מתרומת הלשכה, ואולם כיון דחזו שראו חכמים דקא מידחקא שעל ידי כך היא נדחקת מתדלדלת מנכסיה הלישכה שבבית המקדש — עמדו ותקינו דלגבי תיקנו שיגבו את מנחת החביתים מהיורשים של הכהן הגדול שמת. ואולם כיון דחזו שראו חכמים דקא פשעי שהם, היורשים, פושעים, מתרשלים בה בהבאתה של מנחת החביתים — חזרו ואוקמוה אדאורייתא העמידו אותה שוב על דין תורה שצריך להביאה משל ציבור.

45 ג כיון שהובאה הברייתא, דנים בנושא אחר נזכר בה. ששנינו בה: ועוד תקנה שהתקינו בית דין על פרה אדומה שלא יהא מועלין באפרה שאין הנהנה ממנו חייב בקרבן מעילה. ושואלים: וכי תקנת חכמים היא זו, והרי דאורייתא מדין תורה היא! דתניא שכן שנויה ברייתא לשון הכתוב "חטאת" שנאמר בפרה אדומה "חטאת היא" במדבר יט, ט, מלמד שדין הפרה האדומה כדין החטאת, ומכאן שמועלין בה, בפרה אדומה עצמה. ואילו הכתוב "היא" שהריהו לשון מיעוט — מלמד שדווקא בה מועלין,