ביאור שטיינזלץ על מנחות ק״ו

1 ומרקיקין כאחד, ואילו באופן זה קא קמיץ הוא קומץ מחלות לעצמן על מנחה שיש בה גם רקיקין, ומרקיקין לעצמם על מנחה שיש בה חלות!

2 ומשיבים: אף זו אינה שאלה, שכן כבר שמעינן ליה שמענו אותו את ר' שמעון שאמר שהמביא מנחת מאפה תנור שחלק מלחמיה הם חלות וחלק רקיקים, שאם קמץ ועלה בידו בקומצו רק מאחד מאלה, מחלות בלבד או מרקיקים בלבד על שניהם — יצא בכך ידי קמיצה.

3 ומקשים עוד על שיטת אביי: והא איכא והרי יש מותר שמן הנשאר לאחר משיחתם של הרקיקים. ושנינו למעלה עה,א שמנחה הבאה מחציתה חלות ומחציתה רקיקים, שמביא לוג שמן, וחוצהו לשנים, את המחצית האחת נותן לבלילתן של החלות, ובמחצית השניה הוא מושח את הרקיקים. ושאר השמן הנשאר ממשיחת הרקיקים ניתן אף הוא לבלילת החלות. ואולם מנחה שכולה רקיקים, השמן הנותר לאחר המשיחה, ניתן לכהנים. ומעתה יש לשאול לשיטת ר' שמעון, דאי שאם מנחה של מחצה חלות ומחצה רקיקין הוא זה שאמר בנדרו — דינו של מותר השמן שהוא מחזירו לחלות. ואולם, אי אם מנחה שכל לחמיה כולהו כולם של רקיקין הוא שאמר בנדרו — דינו של מותר השמן שהוא נאכל לכהנים!

4 ומשיבים: הוא סבור כדעת ר' שמעון בן יהודה, שאמר בשם ר' שמעון, שאף מותר השמן במנחה שהיא מחצה חלות ומחצה רקיקים ניתן לכהנים. דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון: גם את החלות מושחן כמין האות היוונית כי, ומותר השמן נאכל לכהנים.

5 א אמר ליה לו רב כהנא לרב אשי בשאלה: מדוע האומר שפירש בנדרו איזו מנחה עליו להביא, ושכח עתה מהי אותה מנחה, מביא רק את חמשת מיני המנחות, והא איכא לספוקה והרי יש מקום להסתפק בסוג נוסף של מנחה, במנחת נסכים הבאה עם קרבנות עולה שונים, שאף היא באה בנדבה, שכן אמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום!

6 ומשיבים: אין מנחת נסכים בכלל הספק, שכן כי קא מסתפקא ליה כאשר הוא מסופק לו איזו מנחה נדב, הרי זה במנחות מסויימות. ומפרטים ונותנים סימן לזכרון מהם אותם דברים שיוזכרו להלן: מנחה הבאה כקרבן יחיד; מנחה הבאה בגלל עצמה; מנחה החייבת בלבונה; מנחה הבאה בלוג אחד של שמן; מנחה שהוא מקמצה, ולא הפטורה מקמיצה: בכלל הספק מנחה ה

7 באה רק בגלל בעקבות נדבתו של יחיד כחמשת מיני המנחות הללו, אבל במנחת נסכים, שהיא באה אף בגלל ציבור, בקרבנות ציבור — לא מסתפקא ליה לא מסופק לו.

8 ועוד: כי קא מסתפקא ליה כאשר מסופק לו — הרי זה דווקא במנחה הבאה בגלל עצמה, כחמשת מיני המנחות הללו, אבל במנחת נסכים, שכאשר היא באה בחובה הריהי באה בגלל זבח, משום הקרבן, ולא מכח עצמה — לא מסתפקא ליה לא מסופק לו.

9 ועוד: כי קא מסתפקא ליה כאשר מסופק לו — הרי זה דווקא במנחה הטעונה הבאת לבונה עמה, כאותם חמשת מיני המנחות, אבל במנחת נסכים, שאינה טעונה לבונה — לא מסתפקא ליה לא מסופק לו.

10 ועוד: כי קא מסתפקא ליה כאשר מסופק לו — הרי זה דווקא במנחה הבאה בלוג אחד של שמן לעשרון סולת, כחמשת מיני המנחות הללו, אבל במנחת נסכים, הבאה בשלשה לוגין הם כמידת "רביעית ההין". במדבר טו, ה. האמורה בנסכים הבאים עם קרבן הכבש, ובארבעה לוגים "שלישית ההין". שם ו, האמורה בנסכים הבאים עם האיל ובששה לוגים "חצי ההין". שם ט, האמור בנסכים הבאים עם הפר — לא מסתפקא ליה לא מסופק לו.

11 ועוד: כי קא מסתפקא ליה כאשר מסופק לו — הרי זה דווקא במנחה הטעונה קמיצה, כחמשת מיני המנחות הללו, מה שאין כן מנחת נסכים, שאינה טעונה קמיצה — לא קא מסתפקא ליה לא מסופק לו.

12 ב שנינו במשנתנו שהאומר "פירשתי בשעה שנדרתי שעלי להביא מנחה של עשרונים, ושכחתי, ואיני יודע עתה כמה עשרונים פירשתי בנדרי" — שלדעת חכמים יביא מנחה של ששים עשרונים, ולדעת רבי יביא ששים מנחות, ממנחה שיש בה עשרון אחד ועד למנחה שיש בה ששים עשרונים.

13 ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא, האומר "פירשתי בנדרי כמה עשרונים עלי להביא במנחה מסויימת, וקבעתי שמנחה זו שאביא תהיה בכלי אחד של עשרונים, ושכחתי מה נדרתי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא מנחה אחת של ששים עשרונים, אלו דברי חכמים. רבי אומר: יביא ששים מנחות בששים כלים של עשרונים מעשרון אחד ועד ששים עשרונים, שהן בסך הכל אלף ושמונה מאות ושלשים מנחות.

14 ואם אומר הנודר כי "בשעה שנדרתי פירשתי בנדרי להביא מנחה מסויימת בכלי אחד שיש בה מספר מסויים של עשרונים, ושכחתי, ועתה איני יודע מה פירשתי, ואי זו מהן מכלל חמש המנחות פירשתי שאביא בנדרי, ואיני יודע כמה עשרונים שיהיו במנחה פירשתי" — יביא מספק את חמש סוגי המנחות, של ששים ששים עשרונים בכל אחת מהן, שהן שלש מאות עשרונים, אלו דברי חכמים. רבי אומר: יביא חמש מנחות, שכל אחת מאלה של ששים מנחות שיש בהן מספר עשרונים מאחד ועד ששים, שהן תשעה אלפים ומאה וחמשים עשרונים.

15 ומבררים: במאי קא מיפלגי במה, באיזו שאלה, הם, חכמים ורבי, חלוקים? אמר רב חסדא: בשאלה האם מותר להכניס חולין לעזרה קא מיפלגי חלוקים הם, שרבי סבר סבור כי אסור להכניס חולין לעזרה, ולכן אין להביא בכלי אחד מנחה של ששים עשרונים — שהרי ספק הוא מה נדר, ואפשר שנדר מנחה בת פחות מששים עשרונים, ועתה כשמביא ששים עשרונים הריהו מכניס חולין לעזרה. ואילו רבנן סברי חכמים סבורים כי מותר להכניס חולין לעזרה, ולכך אף שיתכן שהוא מכניס חולין לעזרה — אין בכך כלום.

16 רבא אמר הסבר אחר ביסוד מחלוקת חכמים ורבי: דכולי עלמא לדעת הכל ואף לחכמים אסור להכניס חולין לעזרה, ואולם הכא כאן בשאלה האם מותר לערב חובה בנדבה קא מיפלגי חלוקים הם.

17 רבנן סברי חכמים סבורים כי מותר לערב חובה בנדבה, ולכך יכול הוא להביא בכלי אחד ששים עשרונים, ולהתנות שכמספר העשרונים שנדר בשעתו — יעלו לו לקרבן חובתו, ושאר העשרונים שבמנחה — יהיו בנדבתו, ולהביאם יחד, אף שמעורבים הם. ואילו רבי סבר סבור כי אסור לערב חובה בנדבה, ולכך אינו יכול להביא ששים עשרונים בכלי אחד, ולהתנות, אלא צריך להביא ששים כלים נפרדים, שבכל אחד מספר עשרונים מאחד ועד ששים, ולהתנות שאותה מנחה שיש בה כמספר העשרונים שנדר — תעלה לו לחובתו, ושאר המנחות שבשאר הכלים — יבואו בנדבתו.

18 אמר ליה לו אביי לרבא בשאלה: לשיטת רבנן דאמרי חכמים שאומרים שמותר לערב חובה בנדבה, ולפיכך מותר להביא בכלי אחד ששים עשרונים, חלקם חובה וחלקם נדבה — הא בעינן הרי צריכים אנו מעתה קמיצתם של שני קמצים ממנחה זו, אחד ממנחת החובה ואחד ממנחת הנדבה! השיב רבא: לשיטת חכמים, אכן הריהו קומץ פעמיים, דקמיץ והדר קמיץ שקומץ וחוזר וקומץ.

19 הקשה על כך אביי: והא והרי כיון שמעורבות הן מנחת החובה ומנחת הנדבה בכלי אחד, ואינן ניכרות לעצמן, יתכן שקא קמיץ הוא הכהן קומץ מהחובה על הנדבה וכן להיפך, מהנדבה על החובה!

20 השיב רבא: אין זו שאלה, שכן מדובר באופן דתלי ליה שתולה אותו מביא המנחה בדעת הכהן הקומץ. שכך אמר מביא המנחה מראש: כל היכא דמטיא ידא כל היכן שתגיע ידו של הכהן השתא עכשיו בקמיצה הראשונה — יהיה זה מקומה של מנחת חובה, וכל מקום בו תגיע ידו בקמיצה לבסוף בפעם השניה — יהיה זה מקומה של מנחת הנדבה.

21 והוסיף אביי ושאל את רבא: ואקטורי היכי מקטר ולהקטיר את שני הקמצים הללו, איך הוא מקטיר? שכן אם תאמר שליקטר שיקטיר את הקומץ של מנחת הנדבה ברישא בתחילה — אם כן, את הקומץ של מנחת החובה היכי מקטר לה איך הוא מקטיר אותו? שהרי יש מקום לחשש דלמא שמא נדר להביא מנחה של ששים עשרונים, וכולה איפוא חובה היא, וחייבת היא בקמיצת קומץ אחד, ושאר המנחה הריהי בכלל "שירים". ונמצא איפוא שכשקמץ למנחת נדבה קודם שקמץ למנחת החובה חסרו להו להם השירים, שהרי הוקטר כבר אותו קומץ לנדבה שלמעשה הריהו חלק מהשיריים של מנחת החובה,

22 והרי אמר מר החכם בברייתא ששירים שחסרו בין הקמיצה של המנחה להקטרה של הקומץ — אין מקטיר קומץ עליהן!

23 ואם תאמר ליקטר שיקטיר את קומץ מנחת החובה ברישא בתחילה, אם כן, את הקומץ של מנחת הנדבה היכי מקטר לה איך הוא מקטיר אותו?

24 והרי יש מקום לחשש דלמא שמא נדר להביא מנחה של ששים עשרונים, ואז המנחה כולה חובה היא החייבת היא בקמיצת קומץ אחד ושאר כל המנחה היא "שיריים", וכלל הוא שכל דבר קודש שהוא חלק ממנו ניתן לאישים מוקרב על המזבח הרי הוא שאר הקרבן בכלל האיסור "בל תקטירו" "...כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ".

25 ויקרא ב, יא — שאין להקריב על המזבח דברים שאינם ראוים לקרבן. ואם כן כיצד מקטירים את הקומץ השני של מנחת הנדבה, לאחר שכבר הוקטר הקומץ הראשון של מנחת החובה! אמר ר' יהודה בריה בנו של ר' שמעון בן פזי: בתחילה אכן מקטירים את הקומץ של מנחת החובה, ובאשר להקטרת הקומץ השני — יש לומר דמסיק להו שמעלה אותם על המזבח, לא לשם הקטרת קומץ, אלא לשום לשם עצים הנשרפים במערכה. וכשיטת ר' אליעזר. דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: יש דברים שלריח ניחוח כקרבן העולה על המזבח אי אין אתה מעלה, אבל אתה מעלה אותם על המזבח לשום לשם עצים.

26 א אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: ודלמא ושמא נאמר כי דכולי עלמא לדעת הכל, ואף לדעת חכמים אסור להכניס חולין לעזרה, וכמו כן לדעת הכל, ואף לדעת רבי, מותר לערב חובה בנדבה, ואולם הכא כאן בדברי ר' אליעזר קא מיפלגי הם חלוקים, ובאופן זה: דרבנן שחכמים הסבורים שמביא ששים עשרונים בכלי אחד — אית להו יש להם, מקבלים את שיטת ר' אליעזר שמותר להעלות למזבח, לשם עצים, את האסור בהקטרה, ולכן יש תקנה למנחה המסופקת, שיכול הוא לקמוץ שני קמצים, האחד לשם חלק מנחת החובה שבששים העשרונים, והאחר לשם מנחת נדבה שבתוך ששים העשרונים, ויקטיר את קומץ מנחת החובה לשם חובתו, ואת קומץ מנחת הנדבה לשם עצים. ואילו רבי הסבור שיש להביא ששים מנחות מעשרון אחד ועד ששים עשרונים — לית ליה אין לו, אינו מקבל את שיטת ר' אליעזר?!

27 אמר ליה לו רב אשי: אין לומר כן, שהרי אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר שלדעת רבי מותר לערב חובה בנדבה, ולכך היה מקום אף לשיטת רבי להביא ששים עשרונים בלבד ולהתנות עליהם שהחלק שנדר יהיה לחובה והשאר יהיה לנדבה, וכחכמים, והטעם שלדעת רבי אין לעשות כן הוא מפני שרבי את שיטת ר' אליעזר לית ליה אין לו, אינו מקבל, משום כך לא היה צריך רבי להצריך את הנודר להביא ששים מנחות שונות, שכן אפשר לו דמייתי שיתין שיביא ששים עשרונים בחד מנא בכלי אחד וכחכמים, ויביא עוד עשרון חד אחד של מנחה לנדבה בחד מנא בכלי אחד, ומגע להו ומגיע אותם, גורם להם שיגעו זה בזה, והריהם נחשבים כדבר אחד, ומעתה קמיץ קומץ מאותו עשרון על חלק מששים העשרונים שהם לנדבה, ומתוך ששים העשרונים הריהו קומץ על אותו חלק שהוא לחובתו! אלא על כרחך אין להסביר את מחלוקת חכמים ורבי כר' אליעזר.

28 ב ועוד הסבר במחלוקתם של חכמים ורבי, רבא אמר: דכולי עלמא לדעת הכל, ואף לדעת רבי מותר לערב חובה בנדבה, וכמו כן דכולי עלמא אית להו לדעת הכל, ואף לדעת רבי יש להם, מקבלים את שיטת ר' אליעזר האומרת שמותר להעלות למזבח, לשם עצים, את האסור בהקטרה. ואולם הכא כאן, בדין המנחה המסופקת, בפלוגתא במחלוקת של ר' אליעזר בן יעקב ורבנן קא מיפלגי וחכמים הם חלוקים, דתנן שכן שנינו במשנה לעיל מנחות פח,א:

29 אפילו מנחה של ששים עשרון סולת — נותן לה ששים לוג שמן. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אפילו מנחה של ששים עשרון סולת — אין לה אלא לוגה, הלוג שלה, לוג אחד בלבד. שכן נ אמר בפרשת המצורע "למנחה ולג שמן" ויקרא יד, כא

30 — להורות, שכל מנחה, בכל גודל, אינה טעונה אלא לוג אחד של שמן. וכך תוסבר מחלוקת חכמים ורבי: רבנן חכמים של משנתנו — סברי כרבנן סבורים כחכמים החולקים על ר' אליעזר בן יעקב, דאמרי שאומרים שיש להביא למנחה של ששים עשרונות ששים לוג שמן. ולכך אף במנחה המסופקת, אפשר להביא ששים עשרונים בכלי אחד, וכל חד וחד אחד ואחד עשרון שבששים העשרונות הללו, לוגה קא שקיל הוא מקבל לוג אחד, כדין.

31 ואילו רבי — סבר סבור כר' אליעזר בן יעקב, שאמר כי אין לה למנחה, בכל גודל אלא לוגה בלבד. ולכן במקרה זה של מנחה מסופקת אין אפשרות להביא ששים עשרונים במנחה אחת, שהרי לא ידעינן אין אנו יודעים אי חדא אם אחת מנחה היא זו וכגון שנדב ששים עשרונים, וכולה מנחה של חובה — דסגי שדי לה איפוא בחד באחד לוג שמן, אי או ששתי מנחות נינהו הן, שחלק מהעשרונים של מנחת חובה, וחלק של מנחת נדבה — דבעינן שצריכים אנו לתת בהן שני לוגין של שמן, לוג אחד לכל מנחה.

32 ולכך אין דרך לפתרון הספק אלא להביא ששים מנחות שונות, בששים כלים, ובכל אחת מהן ינתן לוג שמן כשיטת ר' אליעזר בן יעקב . ג רב אשי אמר הסבר אחר למחלוקת חכמים ורבי: שבדינו של זה שהתחייב להביא קרבן קטן ובמקום זה הביא קרבן גדול קמיפלגי הם חלוקים. רבנן סברי חכמים סבורים שאם נדר להביא קרבן קטן והביא קרבן גדול — יצא בכך ידי חובתו. ולכך אף במקרה שבמשנתנו, יכול הוא להביא מנחה של ששים עשרונות, אף אם בשעתו נדר מנחה בת פחות עשרונים. ואילו רבי סבר סבור כי הנודר מנחה קטנה והביא מנחה גדולה לא יצא בכך ידי חובתו, שהרי לא הביא כפי שנדר. ולכך במקרה שבמשנתנו, אינו יכול להביא מנחה בת ששים עשרונים, שמא נדר מנחה הקטנה מכך. ואינו יוצא ידי ספקו, אלא כשמביא ששים מנחות בגדלים שונים, שאחת מהן היא כשיעור המנחה שנדר, והשאר תהיינה לנדבה.

33 ושואלים על הסברו זה של רב אשי: והא איפלגו והרי כבר נחלקו חכמים ורבי בה בשאלה זו חדא זמנא פעם אחת, דתנן שכן שנינו במשנה בפרקנו: הנודר לקרבן שור קטן והביא שור גדול — יצא ידי חובתו. רבי אומר: לא יצא ידי חובתו. ומה טעם יחלקו אף במשנתנו בעקרון זה?

34 ומשיבים: אף על פי כן צריכא צריך שייאמרו הדברים בשני המקרים. שכן, דאי איתמר בהא שאם היתה מחלוקתם נאמרת רק בזו, במשנתנו — הייתי אומר כי דווקא בהא בהלכה זו בנודר להביא קרבן קטן והביא גדול קא אמרי רבנן הוא שאמרו חכמים שיצא ידי חובתו, ומשום דאידי ואידי שגם בזו, המנחה הקטנה, וגם בזו, המנחה הגדולה קומץ אחד הוא שנקמץ, ודרך עבודתם איפוא שווה. אבל התם שם. בנודר שור קטן והביא שור גדול, דקא נפישי שהם רבים, גדולים יותר האימורין חלק הקרבן הקרב על המזבח של השור הגדול מאלה של השור הקטן, אימא מודו ליה אמור שמודים חכמים לו לרבי שהמביא שור גדול במקום שור קטן שנדר, לא יצא בכך ידי חובתו. ולכך נצרך לשנות גם את ההלכה ההיא.

35 ומן הצד האחר, אי איתמר ואם היתה מחלוקתם של חכמים ורבי נאמרת רק בההיא באותה משנה בענין שור קטן ושור גדול — הייתי אומר כי דווקא בהלכה ההיא, בענין הקרבנות קאמר אומר רבי שלא יצא ידי חובתו, ומשום הטעם שמרובים הם אימוריו של השור הגדול מזה של השור הקטן. אבל בהא במקרה זה שבמשנתנו במנחה המסופקת, ששוים הם הקומץ המורם ממנחה גדולה לזה המורם ממנחה קטנה, אימא מודי להו לרבנן אמור שרבי מודה להם לחכמים, ואף לדעתו יצא בכך ידי חובתו. על כן צריכא צריכה מחלוקת זו להיאמר בשני המקומות הללו.

36 ונותנים סימן להלכות שבמשניות שתבואנה להלן: עצים. זהב. יין. עולה. תודה. שור.

37 ד משנה הנודר "הרי עלי להביא למקדש עצים", ולא פירש כמה עצים — לא יפחות משני גזירין חתיכות עץ, כגזירי העץ שאותם עורכים על המזבח. האומר "הרי עלי להביא לבונה" — לא יפחות מקומץ.

38 ואומרים בעניינו של הקומץ, כי חמשה קמצים הם: האומר "הרי עלי לבונה" — לא יפחות מקומץ, כאמור; המנדב להביא מנחה — יביא עמה אף קומץ לבונה; המעלה המקטיר את הקומץ בחוץ לעזרה — חייב כרת, אם עשה כן במזיד; שני בזיכין של לבונה הבאים עם לחם הפנים הריהם טעונין שני קמצים של לבונה, בכל אחד קומץ.

39 ועוד בדיני לשונות נדבה שאינם מפורשים, הנודר ואומר "הרי עלי להביא זהב לבדק הבית" ולא פירש כמה זהב — לא יפחות מדינר זהב. האומר "הרי עלי להביא לבדק הבית כסף" — לא יפחות מדינר כסף. אמר "הרי עלי להביא לבדק הבית נחשת" — יביא נחושת ששוויה לא יפחות ממעה כסף. ואם אמר "פירשתי בשעה שנדרתי כמה זהב וכיוצא בזה, כסף או נחושת עלי להביא, ושכחתי מה אמרתי, ועתה איני יודע מה פירשתי בנדרי" — יהא מביא זהב עוד ועוד, עד שיאמר "הסכום הזה גדול מדי, שלא לכך נתכוונתי, אלא לפחות מזה".

40 ה גמרא שנינו במשנתנו את דינו של הנודר עצים, ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נאמר בפרשת המנחות "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'..." ויקרא ב, א, והמלה "קרבן" לכאורה מיותרת. אלא הריהו מלמד שמתנדבין גם עצים להקריב על המזבח, כדרך שמתנדבים מנחה. וכמה מה שיעורה של נדבת עצים? שני גזירין. וראיה לדבר שאף העצים באים כקרבן, שכן הוא אומר בסדרי המקדש שהתקינו בימי נחמיה "והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזומנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה" נחמיה י, לה. רבי אומר: עצים אלה קרבן הם, כקרבן מנחה, ולכן הריהם טעונין מלח וטעונין הגשה אל קרן המזבח, כקרבן המנחה.

41 אמר רבא: ולדברי רבי הללו, יש להוסיף עוד שהעצים טעונין קמיצה, כדינה של המנחה. שצריך ליטול חלק מהם, ולפוררם לחלקים קטנים, כדי קמיצה בכף היד. הוסיף ואמר רב פפא: לדברי רבי הללו, עצים שהוקדשו לקרבן, כיון שמעתה הם קרבן הקרב על המזבח, צריכין הם עצים אחרים של הקדש, שיבערום, כדרך כל קרבן הנשרף על גבי המזבח.

42 ו שנינו במשנתנו שהנודר לבונה לא יפחות מן הקומץ. ושואלים: מנלן מנין לנו דבר זה? ומשיבים: דכתיב שכן נאמר בדין המנחה "והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה' " ויקרא ו, ח — מקיש משווה הכתוב את הלבונה "ואת כל הלבונה אשר על המנחה" לחלק המנחה בו מתקיימת מצות הרמה של המנחה "והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה", לומר: מה שיעור הרמה של מנחה — הריהו קומץ, כמפורש בכתוב, אף שיעור הלבונה נמי גם כן הריהו קומץ.

43 ז ועוד בדיני נדבת לבונה, תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אמר "הרי עלי למזבח" ולא פירש מה נודר — יביא לבונה, שאין לך דבר שקרב לגבי מזבח בשלימות אלא לבונה. אמר "בשעה שנדרתי פירשתי מה אני רוצה להביא למזבח, ושכחתי לאחר מכן, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא מכל דבר שקרב למזבח.

44 ושואלים: ותו ליכא ועוד דברים הקרבים כולם על המזבח אין? והא איכא והרי יש קרבן עולה שקרב הוא כולו על המזבח! ומשיבים: אין כל קרבן העולה קרב על המזבח, שהרי איכא יש את עורה של הבהמה, שאינו קרב על המזבח, אלא ניתן לכהנים.

45 ושואלים שוב: והא איכא והרי יש את עולת העוף הנשרפת כולה על המזבח, ואף עורה בכלל! ומשיבים: אף עולת העוף אינה קריבה כולה על המזבח, שהרי איכא יש