ביאור שטיינזלץ על מנחות צ״ב

1 נסכי רחלה כבשה בת שנתיים הבאה כקרבן, בכמה יין הוא מביא בנסכיה, האם כשל כבש או כשל איל? ופשטינא ליה ממתניתין ופתרנו לו את שאלתו זו ממשנתנו במסכת שקלים, בסדר הבאת התרומות כי ארבעה סוגי חותמות נהגו במקדש, ועל אחד מהם היה כתוב "גדי", והוא היה משמש כסימן לצורך נסכי צאן של גדולים ושל קטנים, של זכרים ושל נקבות, חוץ משל אילים. ונמצאנו למדים שאין הבדל בין הנסכים של כבש וכבשה, בין שהם מבוגרים בין שהם צעירים, ואף הרחלה כמותם. ורק נסכי האיל שונים מנסכי שאר הצאן.

2 א משנה כל קרבנות הצבור אין בהן דין הסמיכה של הידים על ראש הקרבן חוץ מן קרבן הפר הבא על כל המצו‍ת הנקרא כרגיל "פר העלם דבר של ציבור", מובא כאשר הורו סנהדרין הוראת טעות, והתירו עשייתו של דבר שהוא אסור מן התורה באיסור חמור שעונש העושה כן במזיד הריהו כרת, ובשוגג — בחטאת, והלך רוב עם ישראל ועשה כן, ולאחר מכן נודע לסנהדרין כי שגגו בהוראתם. וקרבן זה טעון סמיכת ידיהם של שלושה מחברי הסנהדרין עליו. וכן טעון סמיכה גם השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, שהכהן הגדול סומך את ידיו עליו. ר' שמעון אומר: בדומה לפר העלם דבר של ציבור, כן הדין אף בקרבן חטאת השעיר הבא על הוראת הסנהדרין בטעות להתיר מעשה עבודה זרה, ועשה רוב עם ישראל על פי הוראתם זו, ולאחר מכן נודעה להם טעות הוראתם זו — סומכים בית דין ידיהם עליו.

3 אבל כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה, חוץ מן קרבנות הבכור והמעשר והפסח. וקרבנו של

4 היורש, המביא את קרבן מורישו כגון שהקדיש האב בהמה לקרבן עולה או שלמים, ומת הריהו סומך על קרבן זה ומביא עימו מנחת נסכים. וכיוצא בדבר, נחשב היורש כבעלים של הקרבן אף לענין שהוא מימר שיש בו דין תמורה: שאם המיר בהמת חולין בבהמת קרבן זו של אביו — הרי זו תמורה, שעבר על איסור תמורה, ושתיהן קדושות.

5 ב גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת תנא קמא כל קרבנות הציבור אינם טעונים סמיכה, חוץ מקרבן פר העלם דבר של ציבור "פר הבא על כל המצוות" ושעיר המשתלח ביום הכיפורים. ולדעת ר' שמעון אף שעיר שגגת עבודה זרה של ציבור טעון סמיכה. ובענין מחלוקת זו עוד תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה, חוץ מפר הבא על כל המצו‍ת ושעירי עבודה זרה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: שעירי עבודה זרה אין בהן סמיכה, ואת מי מכלל קרבנות הציבור אביא בדין הסמיכה תחתיהם של שעירי עבודה זרה? את שעיר המשתלח.

6 ותחילה דנים בדבריו, וכי לא סגיא לא די לדעת ר' יהודה בכך שלא מעייל לא יכניס קרבן ציבור אחר במקום שעירי עבודה זרה, ויהיה דין הסמיכה נוהג רק בפר העלם דבר של ציבור? אמר רבינא בהסבר הדברים: גמירי למודים, מקובל במסורת בידי חכמים כי שתי סמיכות יש בקרבנות צבור. ולכך, כאשר הוציא ר' יהודה את שעירי עבודה זרה מדין סמיכה, צריך הוא להביא תחתם קרבן ציבור אחר שנוהג בו דין סמיכה.

7 אמר לו ר' שמעון לר' יהודה כקושיה על שיטתו: והלא אי אפשר לומר שינהג דין סמיכה בשעיר המשתלח, שהרי אין הסמיכה נעשית אלא בידי הבעלים של הקרבן, ואילו זה, השעיר המשתלח, אהרן הכהן הגדול וכמותו כן הכהן שיעמוד מבניו לשמש ככהן גדול, הם הסומכין בו, ואין הם בעליו של הקרבן המתכפרים בו בסמיכתם עליו! אמר לו ר' יהודה לר' שמעון בתשובה לשאלתו זו: אף זה השעיר המשתלח גם אהרן ובניו מתכפרין בו, והרי זו איפוא סמיכה בבעלים.

8 ובהסבר מחלוקת זו אמר ר' ירמיה: ואזדו לטעמייהו והולכים ר' יהודה ור' שמעון במחלוקתם זו לפי טעמיהם, לשיטתם,

9 דתניא שכן שנויה ברייתא על הפסוק האמור בסוף סדר כפרת יום הכיפורים העוסק בהזאת דם פר החטאת שמביא הכהן הגדול, ובהזאת דם שעיר החטאת המובא מאת בני ישראל: "וכפר את מקדש הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" ויקרא טז, לג, ובכוונת הדברים האמורים בכתוב זה אמרו: "וכפר את מקדש הקדש" — כתוב זה עניינו בכפרה על טומאת מקדש וקדשיו שאירעה בתחום לפני ולפנים קודש הקדשים. "ואת אהל מועד" — כתוב זה עניינו בכפרת הטומאה שאירעה בהיכל. "ואת המזבח יכפר" — הרי זה כמשמעו. והכתוב היתר "יכפר" האמור בכתוב "ואת המזבח יכפר" שהרי די היה לומר "ואת המזבח" — כוונתו: אלו טומאות שאירעו בתוך העזרות, שאף הן מתכפרות בהזאת דם הפר ודם השעיר של יום הכיפורים. "ועל הכהנים" — כמשמען, שהזאת דם הפר מכפרת על טומאת מקדש וקדשיו שנעשתה על ידי הכהנים. "ו על כל עם הקהל" — אלו ישראל, שאף הם מתכפרים, בהזאת דם השעיר, על טומאות מקדש וקדשיו שעשו. והכתוב היתר "יכפר" האמור בכתוב "ועל כל עם הקהל יכפר" — כוונתו: אלו הלוים, שמתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו שעשו.

10 ולאחר שלמדנו מכתובים נפרדים כי הכהנים והישראליים והלויים מתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בדם הפר ובדם שעיר החטאת, נמצא שהושוו כולן לכפרה אחת על שאר עבירות, שמתכפרין הם כולם בוידוי הנעשה על השעיר המשתלח לעזאזל. אלו דברי ר' יהודה. הרי שר' יהודה מגלה דעתו שאף הכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח.

11 ואילו ר' שמעון אומר: כשם שהזאת דם השעיר הנעשה בפנים בקדש הקדשים מכפר על ישראל על חטא טומאת מקדש וקדשיו, כך הזאת דם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו. וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות, כך וידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות. נמצא שלדעת ר' שמעון אין הכהנים מתכפרים על שאר עבירות בשעיר המשתלח, ומכאן שאין סמיכתם עליו סמיכת בעלים.

12 ושואלים על שיטתו זו של ר' שמעון: הא הרי ודאי למדים אנו מן הכתוב שלפנינו כי הושוו כולם, כהנים וישראליים, לכפרה על שאר עבירות, ומדוע הוא מחלק ביניהם, שכהנים מתכפרים בוידויו של פר ואילו ישראל מתכפרים בוידוי של שעיר המשתלח? ומשיבים: אין כן, אמנם הושוו כהנים וישראליים לענין זה שבני כפרה נינהו הם על שאר עבירות שעשו, מיהו ואולם כל חד וחד אחד ואחד מהם הריהו מכפר בדנפשיה מתכפר בשל עצמו: כהנים מתכפרים בוידויו של פר המובא על ידי הכהן, וישראליים מתכפרים בוידויו של שעיר המשתלח.

13 ובסיכום: לשיטת ר' יהודה — על טומאת מקדש וקדשיו ישראל מכפרי מתכפרים בהזאת הדם של השעיר הנעשה בפנים שעיר החטאת, והכהנים מתכפרים על טומאה זו בהזאת דם הפר של אהרן, ואילו בשאר עבירות אלו ואלו כהנים וישראליים מכפרי מתכפרים בוידוי שעיר המשתלח לעזאזל. ולשיטת ר' שמעון — בשאר עבירות נמי גם כן כהנים בוידוי של פר מתכפרי מתכפרים,

14 כדקתני כמו ששנינו בברייתא אחרת: אחד בין ישראל ואחד ובין כהנים ואחד ובין כהן משיח כולם שווים לכפרה ביום הכיפורים על שאר עבירות שעשו, שכולם מתכפרים בשעיר המשתלח לעזאזל. מה איפוא הוא ההבדל בין כפרתם של ישראל לכפרה לכהנים ולכהן משיח? אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ואילו הישראליים מתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בדם שעיר החטאת. זו דברי ר' יהודה. ואילו

15 ר' שמעון אומר: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל, כך דם הפר מכפר על הכהנים. וכשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים.

16 ג ועוד במחלוקתם של ר' יהודה ור' שמעון, תנו רבנן שנו חכמים בברייתא נאמר בפר העלם דבר של ציבור "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר" ויקרא ד, טו, ובא לשון הדגשה זו "הפר" להורות כי דווקא פר העלם דבר של ציבור טעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה, אלו דברי ר' יהודה.

17 ר' שמעון אומר: בא הכתוב להורות כי דווקא פר טעון סמיכה בזקנים, ואין שעירי עבודה זרה טעון סמיכה בזקנים, אלא באהרן, כלומר, הכהן הגדול סומך עליו.

18 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו במקום אחר על הנאמר בשעיר המשתלח לעזאזל "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם..." שם טז, כא, ובא לשון הדגשה זו "החי" לומר — דווקא השעיר החי שעיר המשתלח לעזאזל הוא הטעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' שמעון אומר: הכתוב בא להורות כי דווקא השעיר החי טעון סמיכה באהרן, כלומר, בכהן גדול,

19 ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה בידי אהרן הכהן אלא בזקנים, ונמצא שדברי ר' שמעון הללו סותרים את דבריו שהובאו בברייתא הקודמת כי סמיכת שעירי עבודה זרה היא בכהנים!

20 אמר רב ששת בתירוץ הסתירה: ותסברא דהך קמייתא מתרצתא וכי סבור אתה שברייתא הראשונה הזו מתורצת, מתוקנת היא, שאפשר להקשות מן האמור בה? הא הרי אמר ר' שמעון שסמיכה בבעלים בעינן צריכים אנו ואילו על השעיר המשתלח סומך הכהן הגדול אף שהבעלים הם כל ישראל. ואם גם שעירי עבודה זרה לדעת ר' שמעון סמיכתם בכהנים — אין זו סמיכה הראויה שהרי אינה בבעלים שהם ישראל. הרי שלדעת ר' שמעון סמיכתם של שעירי עבודה זרה היא בזקנים, ולא בכהנים. נמצא שאין דברי הברייתא הראשונה מתוקנים.

21 אלא את דברי הברייתא הזו תריץ הכי תרץ, תקן, וגרוס בה כך: נאמר בפר העלם דבר של ציבור "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר" ויקרא ד, טו, ובאה לשון הדגשה זו "הפר" לומר: דווקא פר העלם דבר של ציבור הוא הטעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה, אלו הם דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: נאמר בשעיר המשתלח לעזאזל "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם..."שם טז, כא, ובאה לשון הדגשה זו "החי" לומר: דווקא החי שעיר המשתלח הוא הטעון סמיכה באהרן, בכהן גדול, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה באהרן אלא בזקנים. ומסבירים עתה את טענת ר' שמעון כנגד דעת ר' יהודה,

22 הכי קא אמר ליה כך הוא אמר לו ר' שמעון לר' יהודה: שעירי עבודה זרה בעו צריכים סמיכה, ואי שמיע ואם נשמע, יש בקבלה לך מרבותיך שלא בעו לא צריכים שעירי עבודה זרה סמיכה — באהרן בכהן הגדול דווקא הוא דשמיע שנשמע לך שאין הם טעונים סמיכה, ואולם בסמיכה עצמה הם טעונים. ומיעוטא והמיעוט המלמד בדין סמיכה בשעירי עבודה זרה — ממה שנאמר "החי" הוא.

23 ושואלים עתה לשיטת ר' יהודה: למה לי למעטינהו למעט אותם, את שעירי עבודה זרה מדין סמיכה מקרא מדרשת הכתוב, "הפר"? והא והרי אמר רבינא כי גמירי למודים היו, מקובל בידי חכמים ששתי סמיכות בלבד ישנן בקרבנות הצבור, ומאחר ומצאנו כי נוהגת הסמיכה בפר העלם דבר של ציבור ובשעיר המשתלח, מוכח מכאן כי אין היא נוהגת בקרבנות אחרים ובכלל זה בשעירי עבודה זרה! ומשיבים: לדעת ר' יהודה, מסורת לימוד זו, אינה כמסורת הלכה למשה מסיני, אלא גירסא בעלמא לימוד בלבד היא, ושגורה בפי חכמים, ואולם מקורה של הלכה זו הוא מדרשת הכתוב.

24 ושואלים עתה לשיטת ר' שמעון, שעירי עבודה זרה דין זה דבעיא שצריכים סמיכה מנלן מנין לנו?

25 ומשיבים: נפקא לן מדתניא יוצא לנו, נלמד הדבר ממה ששנינו בברייתא על הנאמר בפרשת שעיר הנשיא "אשר נשיא יחטא... והביא את קרבנו שעיר עזים תמים זכר תמים. וסמך ידו על ראש השעיר..." שם ד, כב— כד. ובא הכתוב היתר "השעיר" האמור בפסוק "וסמך ידו על ראש השעיר" לרבות שעיר נחשון שעירי חטאת שהביאו נשיאי העדה בכלל קרבנותיהם בזמן חנוכת המשכן, במדבר ז, ב— פח, ולפי שראשון להם היה נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, שם יב— יז נקראו על שמו לחיוב סמיכה, שאף הם טעונים סמיכה. אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: מקרא זה בא לרבות שעירי עבודה זרה לחיוב סמיכה. שהיה ר' שמעון אומר: כל חטאת שנכנס דמה לפנים, כלומר, לקודש הקדשים, הריהי טעונה סמיכה.

26 ושואלים: למה לי למימרא לומר "שהיה ר' שמעון אומר שכל חטאת שנכנס דמה לפנים הריהי טעונה סמיכה", שנראים הדברים כהסבר לשיטתו ששעירי עבודה זרה חייבים בסמיכה, והלא מקור שיטתו זו היא דרשת הכתוב "השעיר", וכדרך שהראינו למעלה? ומשיבים: אין הדברים הללו באים כראיה לשיטת ר' שמעון, אלא הרי זה כעין סימנא בעלמא סימן בלבד, לזכור על ידו את שיטת ר' שמעון.

27 ומקשים: ור' שמעון, מנין לו לרבות מלשון הריבוי "השעיר" סמיכה בשעירי עבודה זרה, אימא אמור לרבות מכאן לסמיכה את השעיר הנעשה בפנים, שעיר של יום הכיפורים הנעשה בקודש הקדשים! ומשיבים: ר' שמעון סבור כי יש לרבות מהכתוב "השעיר" האמור בחטאת נשיא, דבר שהוא דומיא בדומה לשעיר נשיא המכפר על עבירות המצוה הידועה לו, מה שאין כן שעיר הנעשה בקודש הקדשים על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים, שבא על עבירה שלא נודעה לו שהרי אם כבר נודעה לו עבירה שעבר, הריהו מביא קרבן עולה ויורד.

28 ושואלים עוד: ולדברי רבינא שאמר כי גמירי למודים חכמים שיש שתי סמיכות בציבור, דרשת קראי כתובים אלה "השעיר" למה לי? ומדוע אין די בהלכה זו ללמוד ממנה ששעירי עבודה זרה טעונים סמיכה, שהרי בהם משלימים מנין שתי סמיכות בציבור!

29 ומשיבים: איצטריך הלכתא ואיצטריך קראי נצרכת ההלכה המקובלת, ונצרכת גם דרשת המקראות.

30 משום דאי שאם היינו למדים מקרא מן המקרא הזה בלבד, ובלא ההלכה ששתי סמיכות הן — הוה אמינא הייתי אומר שאף זבחי שלמי ציבור שני הכבשים הבאים עם שתי הלחם בחג השבועות יהיו חייבים בסמיכה מקל וחומר,

31 כי קשיא אמתניתין דהך פירקא כמו שהיה קשה לנו על המשנה של אותו פרק, ששנינו בו שכל המנחות באות מצה, ששם אמר ר' שמעון כי שלשה מינין של קרבנות זבחי שלמי ציבור, זבחי שלמי יחיד, ואשם מצורע הם הטעונין שלש מצו‍ת, תנופה בעודם חיים, סמיכה בעודם חיים, ותנופה לאחר שחיטתם, בכל אחד מהם שנים מתוך השלושה, ולכאורה יש מקום לומר כי

32 ליתי שיילמד הדבר בקל וחומר, ויהו זבחי שלמי ציבור טעונין סמיכה מקל וחומר, ובאופן הזה: מה שלמי יחיד הקלים, שהרי אין הם טעונין תנופה בהיותם בחיים — ובכל זאת הריהם טעונין סמיכה בהיותם בחיים. שלמי ציבור, החמורים, שטעונים תנופה בהיותם בחיים — בודאי שטעונים סמיכה בהיותם בחיים. על כן איצטריך הלכתא הוצרכה ההלכה האומרת כי רק שתי סמיכות יש בקרבנות ציבור, שהם פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה.

33 ולהיפך, ואי ואם היינו למדים רק מהלכתא מההלכה האומרת ששתי סמיכות הן בקרבנות ציבור, ולא מדרשת הכתוב — הוה אמינא הייתי אומר כי עדיין לא ידעינן הי נינהו איננו יודעים אילו הם קרבנות הציבור הטעונים סמיכה. לכן קמשמע לן הוא משמיע לנו אף את דרשת הכתוב "השעיר" ממנו למדים שיש לרבות דבר שהוא דומיא בדומה לשעיר נשיא, שמכפר על עבירות מצוה ידועה.

34 א שנינו במשנה שכל קרבנות היחיד טעונין סמיכה, חוץ מבכור ומעשר ופסח.

35 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא על לשונות "קרבנו" הנאמרות בפרשת השלמים, המשמשים כלשונות מיעוט: "קרבנו" האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא הבכור טעון סמיכה. שכן יכול הייתי לומר והלא דין קל וחומר הוא זה המלמד שבכור טעון סמיכה: ומה שלמים הקלים, שהרי אין קדושתן באה מרחם — טעונין סמיכה. קרבן הבכור החמור, שהרי ק דושתו מרחם — אינו דין שטעון סמיכה! לכך תלמוד לומר "קרבנו" — למעט: ולא הבכור.

36 ועוד דרשו: "קרבנו" האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא קרבן מעשר. שכן יכול הייתי לומר והלא דין הוא זה המלמד שמעשר טעון סמיכה, ובזה האופן: ומה שלמים הקלים בדינם, שהרי אין הם מקדשין את הבהמות שלפניהם ושלאחריהם — הריהם טעונין סמיכה. קרבן המעשר החמור בדינו, שהרי הוא מקדש אף את הבהמה שלפניו ושלאחריו כגון זה שקרא "עשירי" לבהמה שיצאה כתשיעית מן הדיר, תוך כדי ספירתן לצורך הפרשת מעשר בהמה, או שקרא לבהמה האחת עשרה "עשירי", שאף הן, מלבד הבהמה העשירית קדושות — אינו דין שהריהו טעון סמיכה! לכך תלמוד לומר עוד "קרבנו" — למעט, ולא מעשר.

37 ועוד דרשו: "קרבנו" האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא קרבן הפסח, שכן יכול הייתי לומר והלא דין הוא זה המלמד שפסח טעון סמיכה, ובזה האופן: ומה קרבן השלמים הקל בדינו, שהרי הוא אינו בכלל הקרבנות בהם אומרים לאדם "עמוד והבא את קרבנך", שהרי אין מצות עשה להביא שלמים בנדבה — בכל זאת טעונין סמיכה. קרבן הפסח החמור בדינו, שהרי הוא בכלל הקרבנות שאומרים לו לאדם "עמוד והבא את קרבנך", שהרי מצות עשה להביא פסח — אינו דין שהריהו טעון סמיכה! לכך תלמוד לומר "קרבנו" — למעט: ולא קרבן הפסח.

38 ושואלים: כל אחת משלוש הדרשות הללו באה להוציא מקל וחומר שיכול היה להיאמר, ואולם איכא למיפרך יש לפרוך את כל אחד מהקל וחומר הללו, בפירכה הבאה: מה לשלמים שכן יש בהם צד חמור שאין בשלושת אלה, בכור ומעשר ופסח, שהרי השלמים טעונין נסכים ותנופת חזה ושוק, מה שאין כן בבכור מעשר ופסח! ומשיבים: דרשות קראי המקראות הללו שהבאנו הריהם אסמכתא בעלמא סמך בלבד.

39 ושואלים: אם כן, אלא