ביאור שטיינזלץ על מנחות מ״ג

1 בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא ושורה אותה, את הצמר הצבוע בתכלת, בתוכם, בתוך הסממנים הללו, מהערב ועד הבוקר, איפרד חזותיה אם התקלקלה מראיתו ודהה — פסולה, שאינה תכלת אמיתית מחלזון, לא איפרד חזותיה לא התקלקלה מראיתו — כשרה.

2 ורב אדא קמיה לפני רבא משמיה משמו של רב עוירא אמר: מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפיא לה בגוויה מביא שאור קשה של שעורים ואופה אותה, את התכלת הזו, בתוך השאור, אישתנאי למעליותא אם נשתנתה לטובה כלומר, שנעשה צבעה חזק יותר — הרי זו כשרה, מפני שהיא תכלת אמיתית, אם נשתנה הצבע לגריעותא לגריעות, שדהה — הרי היא פסולה, וסימניך לזכור את הדבר: שינוי שקר, שינוי אמת כלומר, שינוי לרעה מגלה את השקר, ושינוי לטובה מגלה שתכלת אמיתית היא. על כל פנים מכאן עולה שיש בדיקה לתכלת, שלא כדברי הברייתא!

3 ומסבירים: אין הכוונה לבדיקה שמטרתה להבחין בין תכלת לדבר אחר, אלא מאי מה פירוש אין לה בדיקה נמי דקאמר גם כן שהוא אומר — לענין טעימה, שלא ניתן לבדוק אם צמר זה נצבע לשם ציצית או לשם נסיון, שהוא פסול.

4 מספרים, החכם מר מהמקום משכי אייתי תכלתא בשני הביא תכלת בשנים שהיה רב אחאי גדול הדור, בדקוה בדקו אותה באופן שהציע רב יצחק בריה בנו של רב יהודה ואיפרד חזותיה ונתקלקלה מראיתו, ושוב בדקו אותו באופן שהציע רב אדא ואישתנאי למעליותא והשתנתה לטובה,

5 סבר למיפסלה סבורים היו לפסול אותה משום שלא עמדה בבדיקה הראשונה, אמר להו להם רב אחאי לתלמידים: אלא נמצא לכאורה כי הא לא תכילתא זו לא תכלת היא, ולא קלא אילן היא, שהרי היא עומדת בבדיקה אחת ולא באחרת, ולא שמענו על כך! אלא שמע מינה שמועתא אהדדי איתמר למד מכאן שהשמועות הללו יחד נאמרו, כיצד?

6 היכא דבדקנא אם במקום שבדקנו בדרך שהציע רב יצחק בריה בנו של רב יהודה לא איפרד חזותיה לא נתקלקלה מראיתו — הרי היא כשרה, ואין צורך בבדיקה נוספת, אבל אם איפרד חזותיה נתקלקלה מראיתו — בדקינן לה בודקים אותה בדרך שהציע רב אדא בחמירא ארכסא בשאור ישן, אם אישתני למעליותא השתנתה לטובה — כשרה, אם השתנתה לגריעותא לגריעות — פסולה. וכן שלחו מתם משם מארץ ישראל: שמועתא אהדדי איתמר השמועות הללו זו על זו נאמרו כמו שהסברנו.

7 ר' מני דייק וזבין כחומרי מתניתא היה מדקדק וקונה תכלת לפי החומרות ששנינו בברייתות לעיל;, שטעימה פסולה, והיה קונה תכלת רק מן המומחה. אמר ליה ההוא סבא אמר לו זקן אחד: הכי עבוד קמאי דקמך ואצלח עיסקייהו כך עשו ראשוני הראשונים שלפניך והצליח עיסקם בתכלת.

8 תנו רבנן שנו חכמים: הלוקח טלית מצוייצת שיש בה ציציות ובהן תכלת מן השוק, אם קנה אותה מישראל — הרי היא בחזקתה שהיא כשרה. לקחה מן הגוי, אם לקחה מן התגר סוחר — הרי היא כשרה, שמן הסתם אינו רוצה לעשות שם רע לעצמו, וקונה מאדם מוסמך. אם לקחה מן ההדיוט — פסולה, שיש להניח שהגוי עצמו צבעה.

9 והתירו לקנות מתגר גוי אף על פי שאמרו: אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לגוי עד שיתיר ציציותיה, מפני שפעמים מזדמן שאדם עושה שלא כדין ומוכר טליתו לגוי כשהיא מצוייצת.

10 ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר אסרו למכור לגוי טלית עם ציצית? הכא תרגימו כאן תרגמו והסבירו: משום זונה, שילך הגוי אצל זונה, ויחשבו שהיה זה ישראל. רב יהודה אמר: שמא הישראל יתלוה עמו בדרך ויחשוב שגם הוא ישראל, ויהרגנו הגוי.

11 א מסופר, רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה היה מטיל תכלת, ציצית לטלית של אנשי ביתו כלומר, של אשתו. וכן היה מברך כל צפרא בוקר על טליתו את הברכה "להתעטף בציצית".

12 ושואלים: מדרמי מתוך שהיה מטיל ציצית בבגדי אשתו נראה כי קסבר סבור הוא: מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא הציצית, ולכן גם הנשים חייבות בה, ואולם אם כן הוא, אמאי מדוע היה מברך על טליתו כל צפרא וצפרא כל בוקר ובוקר? הרי לא היה פטור ממנה בלילה!

13 ומשיבים: רב יהודה עשה כן כדעת רבי, דתניא ששנויה ברייתא: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, ואפילו כמה פעמים ביום. דברי רבי.

14 ומקשים: אי הכי אם כך, כל שעתא נמי כל שעה שפושט את הטלית ולובש גם כן יברך על הטלית, ולא רק בבוקר! ומשיבים: רב יהודה איניש צניעא הוה אדם צנוע היה, ולא שרי ליה לגלימיה כוליה יומא ולא היה מתיר, פושט, את גלימתו כל היום. ושואלים: ומאי שנא מצפרא ובמה שונה, שהיה מברך בבוקר? ומסבירים: היה עושה כן כי משני כאשר היה משנה מכסות לילה לכסות יום.

15 ב תנו רבנן שנו חכמים: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים. ר' שמעון פוטר בנשים, מפני שהציצית מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ודנים בברייתא זו.

16 אמר מר החכם: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים. ותוהים: פשיטא פשוט שכך הוא, דאי שאם כהנים לוים וישראלים פטירי פטורים, מאן ליחייב מי יהיה חייב בציצית?

17 ומשיבים: הדין שכהנים חייבים בציצית איצטריכא ליה הוצרך לו לומר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר, הואיל וכתיב ונאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. גדילים תעשה לך" דברים כב יא— יב, היינו אומרים: מאן דלא אישתרי מי שלא הותרו כלאים שעטנז לגביה אצלו בלבישה — הוא דמיחייב שמחויב בציצית, אבל הני אלה הכהנים, הואיל ואישתרי והותרו כלאים לגבייהו אצלם, שיש בבגדי הכהונה אבנט שהוא עשוי כלאיים, אם כן לא ליחייבו לא יהיו חייבים כלל בציצית, על כן

18 קא משמע לן משמיע לנו: נהי דאישתרי בעידן גם אם אמנם הותרו ללבוש כלאיים בשעת עבודה במקדש, בלא עידן שלא בזמן עבודה לא אישתרי לא הותרו, ולכן הם חייבים.

19 שנינו שר' שמעון פוטר בנשים, מפני שהציצית מצות עשה שהזמן גרמא. ושואלים: מאי טעמא מה טעמו של ר' שמעון שהוא סבור כן? דתניא ששנויה ברייתא: "וראיתם אותו" במדבר טו, לט — פרט לכסות לילה, שלא ניתן לראות בלילה.

20 ויש לשאול, אתה אומר: פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא, שאינו יכול לראות את הציציות שלו? כשהוא אומר: "אשר תכסה בה" דברים כב, יב, והוא ביטוי מיותר לכאורה, שכבר נאמר לפני כן "כסותך" — הרי כסות סומא אמור, ולפיכך הא הרי מה כיצד אני מקיים את הפסוק "וראיתם אותו"? פרט לכסות לילה.

21 ושואלים: ומה ראית לרבות כסות סומא מ"אשר תכסה בה", ולהוציא כסות לילה מ"וראיתם אותו"? ושמא נאמר להיפך, שהרי אין לכך הכרע ממשמעות הכתוב! ומשיבים: מרבה אני כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים, ואף שהוא עצמו אינו רואה, ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה גם אצל אחרים.

22 ושואלים: ורבנן וחכמים החולקים על ר' שמעון,

23 האי הפסוק הזה "אשר תכסה בה" דברים כב, יב מאי עבדי ליה מה עושים הם לו? מה הם לומדים ממנו? ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא נצרך הוא להם לכמו ששנויה בברייתא: נאמר "על ארבע כנפות כסותך" שם, ומכאן נלמד: ארבע ולא שלש, שכסות בעלת שלוש כנפות פטורה מציצית.

24 ויש לשאול: אתה אומר ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש? כשהוא אומר: "אשר תכסה בה" לרבות — הרי בעלת חמש אמור, ומה אני מקיים "על ארבע"? לומר: ארבע ולא שלש.

25 ושואלים: ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש? מדוע לא תלמד להיפך? ומשיבים: מרבה אני בעלת חמש — מפני שיש בכלל חמש ארבע, ומוציא אני בעלת שלש — מפני שאין בכלל שלש ארבע.

26 ושואלים: ור' שמעון, כיצד לומד הוא הלכה זו לחייב בעלת חמש? ומשיבים: מהמילה הנוספת "אשר תכסה" נפקא יוצא הדבר. ורבנן וחכמים? ללמוד מן המלה "אשר" לא משמע להו להם.

27 ושואלים: ורבנן וחכמים, האי אותו הכתוב "וראיתם אתו" במדבר טו, לט, שר' שמעון למד ממנו לפטור כסות לילה, מאי עבדי ליה מה הם עושים בו? כיצד מפרשים הם אותו? ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא נצרך להם לכמו ששנויה ברייתא: "וראיתם אתו וזכרתם" שם לומר: ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו? זו מצות קרית שמע, דתנן ששנינו במשנה: מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן שבציצית.

28 ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: "וראיתם אותו וזכרתם" — ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה בכתוב, ואיזו זו? זו מצות כלאים, דכתיב שנאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. גדילים תעשה לך" דברים כב, יא—יב.

29 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצו‍ת ה' "במדבר טו, לט, כיון שנתחייב אדם במצוה זו של ציצית — נתחייב בכל מצו‍ת כולן. ומעירים: ודעת ר' שמעון היא, שאמר: ציצית מצות עשה שהזמן גרמא היא, שרק אנשים חייבים בה ולא נשים, ולכן רק מי שחייב בציצית חייב גם בכל המצוות, להוציא נשים שאינן חייבות בכל המצוות.

30 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצו‍ת ה' ", לומר: שקולה מצוה זו כנגד כל המצו‍ת כולן.

31 ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: "וראיתם אתו וזכרתם... ועשיתם" — ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה. ור' שמעון בר יוחאי אומר: כל הזריז במצוה זו של ציצית, ששוקד לקיימה כראוי — זוכה ומקבל פני שכינה, כתיב הכא נאמר כאן: "וראיתם אתו", וכתיב התם ונאמר שם: "את ה' אלהיך תירא ואתו תעבד" דברים ו, יד, מה "אותו" האמור שם מתייחס לשכינה, אף "וראיתם אותו" מתייחס לשכינה.

32 תנו רבנן שנו חכמים: חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצו‍ת מכל צד, שיש תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן על מצוות אלה אמר דוד: "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך" תהלים קיט, קסט, שתי תפילין, ארבע ציציות ומזוזה — הרי שבע.

33 ומוסיפים: ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במצות המילה שבבשרו נתיישבה דעתו עליו, שהרי בכל זאת יש בו מצוה. לאחר שיצא מבית המרחץ, אמר עליה על מצות מילה שירה מיוחדת, שנאמר: "למנצח על השמינית מזמור לדוד" תהלים יב, א — על מילה שניתנה ביום השמיני להולדת הבן.

34 ר' אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו — הכל בחיזוק כלומר, מחוזק הוא מכל צד שלא יחטא, שנאמר: "והחוט המשלש לא במהרה ינתק" קהלת ד, יב, והן שלוש המצוות המוזכרות כאן, ואומר: "חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" תהלים לד, ח, שמלאך ה' מסבב את יראי ה' המקיימים מצוותיו ומחלצם מן החטא.

35 תניא שנויה ברייתא, היה ר' מאיר אומר: מפני מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין שאותו בחר ה' לציצית? מפני שהתכלת דומה בצבעה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" שמות כד, י, וכתיב ונאמר: "כמראה אבן ספיר דמות כסא" יחזקאל א, כו.

36 תניא שנויה ברייתא, היה ר' מאיר אומר: גדול עונשו של המבטל לבן שבציצית יותר מעונשו של המבטל תכלת, למרות שהתכלת חשובה יותר, משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו ציוה עליהם, לאחד אמר: הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר: הבא לי חותם של זהב, ופשעו התרשלו שניהם ולא הביאו, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא, שהרי הוא זול ומצוי לכל.

37 ועוד תניא שנויה ברייתא בשם ר' מאיר, היה ר' מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך" דברים י, יב, "מה", כמו "מאה".

38 מסופר, רב חייא בריה בנו של רב אויא בשבתא וביומי טבי בשבת ובימים טובים, שהתפילות קצרות יותר, ואין שמונה עשרה ברכות בתפילה, טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי היה טורח וממלא אותן, את מאה הברכות, בבשמים ומגדים שהיה מברך עליהם.

39 עוד תניא שנויה ברייתא, היה ר' מאיר אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום לשבח את הקב"ה על חסדיו, ואלו הן: "שלא עשאני גוי", "שלא עשאני אשה", "שלא עשאני בור".

40 מסופר, רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דהוה קא שמע את בנו שהיה מברך "שלא עשאני בור" כדברי הברייתא, אמר ליה לו: כולי האי נמי כל כך גם כן אתה מברך? כלומר, אין זה מן הראוי לזלזל בכבוד ישראל אף כשהם בורים. אמר ליה לו: ואלא מאי מה מברך כדי להשלים את מנין הברכות? אמר לו: "שלא עשאני עבד". שאל אותו: היינו הרי זה בדיוק כמו הברכה "שלא עשאני אשה", שעל שניהם מוטל שיעבוד! השיב לו: עבד