ביאור שטיינזלץ על מנחות ע״ב

1 ומתרצים: אין זו קושיה, שכן ר' מאיר סבר לה כוותיה סבור הוא כשיטתו, של ר' עקיבא רבו בחדא בדבר אחד, בדינה של התבואה שלא הביאה עדיין שליש, שאין קצירתה נחשבת כתחילת הקצירה הכללית, ופליג וחולק ר' מאיר עליה עליו, על ר' עקיבא, בחדא בדבר אחר, בתבואה שהביאה שליש, שבעוד שלר' עקיבא אף בזו אין הקצירה נחשבת כתחילת הקצירה הכללית, ר' מאיר סבור שזו נחשבת קצירה ואפילו כשהיא לצורך בהמה, ולכך אין היא מפסיקה את השדה לענין פאה.

2 א שנינו במשנתנו כי אף שאין קוצרים את התבואה החדשה לפני העומר מכל מקום קוצרין אותה מפני הנטיעות, ומפני בית האבל, ומפני בית המדרש. ושואלים: מאי טעמא מה טעם, מה מקור הדברים? ומשיבים: בדין העומר "...והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" ויקרא כג, י אמר רחמנא אמרה התורה, והרי זה בא למעט: קצירת העומר היא הקצירה הראשונה לקצירות הרשות "קצירכם" — ואולם היא לא הקצירה הקודמת לקציר מצוה, כגון אלה המנויים במשנתנו, שלשם מצוה נקצרת התבואה אף לפני העומר.

3 ב ועוד שנינו במשנתנו כי אף באלה שהותרה הקצירה בהם לפני העומר, לא יעשה את התבואה הנקצרת כריכות, אבל מניחן צבתים. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? ומשיבים: אף שהתירו חכמים את הקצירה, מכל מקום כל כמה שאפשר להימנע מטירחת יתר, וכגון עשיית כריכות, לא טרחינן אין אנו טורחים.

4 ג ובדיני מצות העומר לכתחילה, שנינו במשנתנו שלוש הלכות: מצות העומר הראויה היא להביא את התבואה החדשה מן הקמה העומדת בשדה. ואולם אם לא מצא קמה לקצור, וכגון שכבר נקצר הכל — יביא מן העומרים אלומות קצורות וכרוכות מן התבואה החדשה; מצות העומר הראויה היא שיביאו מן התבואה הלחה. ואולם אם לא מצא מן הלח — יביא מן היבש; מצות העומר הראויה היא להביאו מן הנקצר בלילה, במוצאי יום טוב ראשון של פסח. ואולם אם לא נקצר העומר בלילה — יביא מן הנקצר ביום. ועוד שנינו במשנתנו כי קיום מצות העומר דוחה את השבת. ועוד בענין זה תנו רבנן שנו חכמים: נאמר במצות העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" ויקרא ב, יד. ודנים בכתוב זה: מה תלמוד לומר מה מלמדנו האמור בתחילת הפסוק "ואם תקריב מנחת בכוריך", שהרי כדבר הזה נאמר בסוף הפסוק "תקריב את מנחת בכוריך"? — לפי שמצות העומר לכתחילה היא להביא אותו מן הקמה דווקא, ויתור הכתוב מלמדנו על כך. מנין לנו שאם לא מצא להביא עומר מן הקמה, שיביא מן העומרין? — תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך" — לרבות אף את הבא מן העומרים.

5 דבר אחר דרשה אחרת מן הכתוב הזה: מה מלמדנו הכתוב "תקריב את מנחת בכוריך"? — לפי שהמצוה היא להביא את העומר מן יבול התבואה הלח דווקא, ומנין לנו שאם לא מצא להביא עומר מן הלח, שיביא מן היבש? לכך תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך" — לרבות אף את הבא מן היבש. דבר אחר: מה מלמדנו הכתוב "תקריב את מנחת בכוריך"? — לפי שמצותו הראויה של הקרב לעומר לקצור אותו בלילה של מוצאי יום טוב הראשון של פסח, בליל ט"ז בניסן. מנין לנו שאם לא נקצר אלא ביום שהוא כשר להבאה? לכך תלמוד לומר "תקריב את מנחת בכוריך" — לרבות אף את הנקצר ביום.

6 ועוד מדרשות הכתוב הזה, לענין ארבע הלכות שבו: מנין שהוא דוחה את איסור מלאכת השבת ומתירו בעשייה; תלמוד לומר "תקריב". ועוד אתה לומד מלשון זו: "תקריב" — שיש להביאו בכל אופן שהוא, ואף מן העומרים אם אין בנמצא קמה לצורך קצירת העומר; "תקריב" — שיש להביאו מכל מקום שהוא אם לא נמצא במקום הקרוב לירושלים, ואף מהמקום המרוחק מירושלים; "תקריב" — ואפילו בשבת; "תקריב" — ואפילו בטומאה, שהריהו דוחה את הטומאה.

7 ד שנינו במשנתנו שאף שמצות העומר היא להיקצר בלילה, ואולם אם נקצר ביום — הריהו כשר. ושואלים על כך: והתנן והרי שנינו במשנה במסכת מגילה: כל הלילה של ליל ט"ז בניסן כשר לקצירת העומר, ולהקטיר לשרוף על המזבח את החלבים של הקרבנות שנזרק דמם ביום, ואת האברים של קרבן עולה. זה הכלל: כל דבר שזמן קיום מצותו כל היום — הריהו כשר כל היום, וכיוצא בו, כל דבר מצוה שזמן מצותו בלילה — הריהו כשר כל הלילה.

8 ויש לדייק בדברי משנה זו: קתני שנה בה דין דבר שמצוותו בלילה דומיא בדומה לדבר שמצוותו ביום, ומעתה כיון שהושוו זה לזה, נלמד עוד מהשוואתם: מה כמו שדברי מצוה של יום הריהם כשרים דווקא אם נעשו ביום, ואם נעשו בלילה — לא התקיימה מצוותם, אף בדברי מצוה של לילה שנעשו ביום — נמי גם כן לא התקיימה מצוותם. ושלא כמשנתנו האומרת שהנקצר ביום הריהו כשר למצות העומר!

9 אמר רבה: לא קשיא אין זה קשה, שכן ניתן לומר שהא משנתנו זו האומרת שמצוה של לילה, כגון קצירת העומר, כשרה אם נעשתה ביום — הריהי כשיטת רבי, ואילו הא זו, המשנה במסכת מגילה שדבר מצוה של לילה שנעשה ביום פסול — הריהי כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון. והיכן נחלקו? — דתניא שכן שנויה ברייתא: היה עומד ומקריב את מנחת העומר ובתוך כך נטמאת המנחה בידו, מה יעשה? אם יש אפשרות להביא את העומר מתבואה אחרת מן החדש — אומר לו החכם למביא העומר: "הבא את מנחת העומר האחרת תחתיה במקומה". ואם לאו אין אפשרות להביא את העומר מתבואה אחרת — אומר לו: "הוי היה פקח, ושתוק, והבא אותה כפי שהיא" שכן טומאה דחויה בקרבן ציבור, כעומר, אלו דברי רבי.

10 ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: בין כך כשאין אפשרות להביא מנחת עומר אחרת, ובין כך כשיש אפשרות להביא מנחת עומר אחרת, אומר לו: "הוי פקח, ושתוק", שהרי אף כשיש תבואה אחרת — אין היא כשרה להבאה לעומר, שהרי לא נקצרה בלילה כמצוות העומר, וכלל הוא: שכל העומר שנקצר שלא כמצותו — פסול להבאה. הרי שנחלקו בדבר זה רבי ור' אלעזר בר' שמעון.

11 ה למעלה הובאו דברי ר' אלעזר בנו של ר' שמעון הסבור שכל שלא נקצרה התבואה בלילה של מוצאי יום טוב ראשון של פסח, אינה כשרה לעומר. ובענין זה אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: ר' אלעזר בר' שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה לשיטתו זו. דתנן שכן שנינו במשנה, כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה האסורה בשבת, שהיה אפשר לו לעשותה מערב שבת — גם אם יש בה מצוה, אינה דוחה את השבת, שאין השבת נדחית מפני מצוה שזמנה בשבת אלא כאשר אי אפשר לעשות את ההכנה לה קודם לכן.

12 וכמו כן סבר לה סבור הוא ר' אלעזר בנו של ר' שמעון כשיטת ר' ישמעאל, שאומר כי קצירת העומר, בהיותה מצוה, הריהי דוחה את השבת. דתנן שכן שנינו במשנה, נאמר בדין השנה השביעית "בחריש ובקציר תשבות" שמות לד, כא, ולכאורה אין צורך בכתוב זה, שהרי נאמר מקרא מלא ומפורט "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור..." ויקרא כה, ד— ה. אלא ר' ישמעאל אומר: בא כתוב זה ללמדנו לענין שבת, ובאופן זה: מה חריש האסור בשבת אינו אלא של רשות שהרי אין חריש של מצוה — אף קציר האסור בשבת אינו אלא זה של רשות, יצא מכלל איסור שבת קציר העומר שהיא של מצוה. ומעתה נאמר:

13 אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר שהעומר הנקצר שלא כמצותו, כגון זה שנקצר ביום כשר להבאה, אמאי דחי מדוע אם כן דוחה קציר העומר את איסור השבת כדעת ר' ישמעאל, נקצריה שיקצרנו מערב שבת, והרי זו איפוא מלאכה שאפשר לעשותה בערב שבת, שאינה דוחה את השבת! אלא מדדחי מתוך שקציר העומר דוחה את השבת, שמע מינה למד מכאן שאם נקצר שלא כמצותו — פסול. ונמצא איפוא ששיטת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון הריהי כשיטת ר' עקיבא רבו של ר' שמעון אביו וכשיטת ר' ישמעאל.

14 ותוהים: והאם רבי, החולק על ר' אלעזר בנו של ר' שמעון, לאו תלמידיה לא תלמידו של ר' שמעון שהוא תלמידו של ר' עקיבא הוא? וכשם שר' אלעזר בנו של ר' שמעון הולך בשיטת ר' עקיבא רבו של ר' שמעון, אף דעת רבי החולק על ר' אלעזר בר' שמעון צריכה להיות כשיטת ר' עקיבא. ואף רבי סבור שכל מצוה שאפשר לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת, ואם העומר הנקצר ביום כשר לדעת רבי אף שהוא שלא כמצוותו — אם כן יקצרנו מערב שבת ולא ידחה את השבת!

15 ומנין לנו שרבי הוא תלמידו של ר' שמעון, שכן התניא הרי שנויה ברייתא, אמר רבי: כשהיינו למדין תורה אצל ר' שמעון בישוב תקוע, היינו תלמידיו מעלין מביאים לו בשבת שמן לסוך בו את גופו, ואלונטית לנגב בה. וכיצד היינו מעבירים אותם? שלא כדרך הרגילה, אלא היינו מעלים אותם מחצר הבית לגג הבית, ומגג הבית לקרפיף החצר האחורית של הבית, ומקרפיף בית זה לקרפיף בית אחר, ובאופן זה היינו מעבירים אותם עד שאנו מגיעין למעיין שאנו רוחצין בו!

16 ומשיבים: אכן רבי הוא תלמידו של ר' שמעון, וראוי היה איפוא שילך כשיטת ר' עקיבא רבו של ר' שמעון, ואולם רבי סבר לה כאידך סבור הוא כברייתא אחרת של ר' שמעון. דתניא שכן שנויה ברייתא, אמר ר' שמעון: בא וראה כמה חביבה היא קיום מצוה בשעתה, שהרי הקטר הקרבת החלבים ואברים של קרבנות התמידים והמוספים של שבת כשרים כל הלילה, ואפשר היה איפוא להמתין לצאת השבת, ולהקריבם במוצאי השבת וללא עשיית מלאכה בשבת, ובכל זאת לא נהגו כן במקדש, שלא היה הכהן המקריב אותם ממתין להן מלהקריבם עד שתחשך שתצא השבת, אלא היה מקריבם בשבת עצמה, משום חביבותה של המצוה המקויימת בשעתה. ואף בקציר העומר, אף שהנקצר ביום הריהו כשר, ואפשר היה לקצור את העומר לפני השבת בכל זאת קציר העומר דוחה את השבת, משום חביבות קיום המצוה בשעתה.

17 ושואלים על הסבר זה בשיטת רבי: והאם ר' אלעזר בר' שמעון לא שמיע ליה לא שמע קביעה עקרונית זו של אביו שחביבה היא המצוה המקויימת בשעתה, ולכך אין ממתינים במצוה שיש בה מלאכה בשבת למוצאי שבת?!

18 אלא שאני התם שונה הוא הענין שם, בהקטר חלבים ואברים בשבת שהותרה מלאכה זו בשבת, שהרי כבר דחתה השחיטה של הקרבן שהיא תחילת ההקרבה את השבת, והקטרת החלבים והאברים הבאה שלאחר מכן, היא כהשלמה להקרבה זו. ואין ללמוד מכאן להתיר בשבת את קצירת העומר כיון שאפשר לה שתיעשה שלא בחילול שבת ולא היתה מלאכה קודמת לה שנעשתה כבר בשבת.

19 ושואלים: והלא אף לשיטת רבי הכי נמי כך גם כן יש להבחין בין מצות הקטר חלבים ואברים לבין מצות קצירת העומר, שהרי בהקטר חלבים ואברים כבר דחתה שחיטה את השבת, מה שאין כן בקציר העומר! אלא צריכים לומר הסבר אחר בשיטת רבי: קסבר סבור הוא רבי כי קצירת העומר לא דחיא אינה דוחה את השבת, ושלא כשיטת ר' ישמעאל, ולכך אין להביא ראיה מכאן כסברת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון החולק על רבי שקציר העומר שנעשה שלא בזמנו פסול. ולדעת רבי קציר העומר שנעשה שלא בזמנו כשר.

20 ומקשים על כך: והאם סבור רבי שקצירת העומר לא דוחה את השבת? והתנן והרי שנינו במשנה בתחילת פרקנו במחלוקתם של ר' ישמעאל וחכמים כאשר חל ט"ז בניסן זמן קציר העומר בשבת, שלדעת ר' ישמעאל ממעטים את הכמות הנקצרת לכדי שלוש סאים בלבד בעוד שביום חול קוצרים חמש סאים, ואילו חכמים אומרים כי אחד בשבת ואחד הנעשה בחול — משלש סאים תבואה נקצרת היה העומר בא. הרי שאף חכמים, החולקים על ר' ישמעאל במספר הסאים הנקצרים בחול סבורים שהעומר נקצר בשבת, ואף רבי לכאורה סבור כן! ומתרצים: משנה זו הריהי שלא כשיטת רבי, שהוא סבור שאין קציר העומר דוחה את השבת.

21 ומוסיפים ושואלים מן האמור עוד באותה משנה שר' חנינא סגן הכהנים אומר שהעומר היה נקצר בשבת על ידי אדם אחד, ובמגל אחד, וניתנת התבואה הנקצרת לתוך קופה אחת, ואילו חכמים אומרים כי אחד קציר העומר הנעשה בשבת ואחד קציר העומר הנעשה בחול — נעשה בשלשה אנשים, וניתנת התבואה הנקצרת בשלש קופות ומתבצע הקציר בשלש מגלות. הרי שלדעת הכל העומר נקצר בשבת, ואף רבי לכאורה סבור כן! ומשיבים: אף דברי משנה זו הם שלא כשיטת רבי, שהוא סבור שאין קציר העומר דוחה את השבת.

22 ומוסיפים ושואלים ממה ששנינו עוד לאחר מכן לעיל מנחות סה,א, בדרך בה היה נקצר העומר בשבת, שמלבד השאלות הקבועות שהיו הקוצרים שואלים את כל בני העיירות שהתקבצו לאותו מקום בו נקצר העומר, בשבת יאמר להם גם את השאלה "האם אקצור בשבת זו?". והרי איפוא שקציר העומר דוחה את השבת, וכן היא לכאורה גם דעת רבי! ודוחים שוב: אף משנה זו הריהי שלא כשיטת רבי, שהוא סבור שאין קציר העומר דוחה את השבת.

23 ומקשים עוד ממה ששנינו במשנתנו, שאם נקצר העומר ביום — הריהו כשר, ודוחה את השבת. ויש לדייק בדברים הללו: מאן מיהו התנא ששמעת ליה אותו שאמר בדין העומר שנקצר ביום שהוא כשר? הלוא זה רבי, החולק על ר' אלעזר בנו של ר' שמעון, וקתני ושנה עוד התנא במשנתנו בענין העומר ודוחה את השבת, מאי לאו האם לא מוסבים דברים אלה אף לענין הקצירה, שקצירת העומר דוחה את השבת, הרי שאף רבי סבור שקציר העומר דוחה את השבת! ודוחים: לא, אין זו ראיה, שכן ניתן לומר שדחיית השבת במשנתנו היא לענין ההקרבה של העומר, אך לא לענין קצירתו.

24 ושואלים על תירוץ זה: לדעתך, רבי סבור שדחיית השבת בעומר היא דווקא בהקרבתו, אבל לענין הקצירה של העומר בשבת סבור רבי שהיא לא דוחה את השבת? ואולם יש להקשות על כך, שכן התניא הרי שנויה ברייתא, רבי אומר: נאמר בפסוק החותם את פרשת המועדות שבפרשת אמור "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" ויקרא כג, מד, ויש לשאול: מה תלמוד לומר איזה לימוד בא להשמיענו כתוב זה? שהרי כבר נאמר בפסוקים הפותחים את פרשת המועדים "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי" שם א— ב. אלא בא כתוב זה ללמדנו: לפי שלא למדנו עד כה אלא לקרבנות התמיד והפסח בלבד שהם דוחים את השבת ואת הטומאה, שכן נאמר בהן הלשון "במועדו" בקרבן התמיד: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד", במדבר כח, ב— ג. בקרבן הפסח: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". שם ט, ב. והלשון "במועדו" באה להורות שקרבנות אלה קרבים תמיד במועד הקבוע להם, ואפילו ביום השבת, שדוחה הקרבתם את איסורי השבת. ועוד באה לשון "במועדו" להורות שקרבנות אלה קרבים תמיד במועד הקבוע להם, ואפילו בטומאה.

25 ויש עוד לדון: שכך הוא הדין בקרבן תמיד ופסח שמענו, ואולם אף בשאר קרבנות הצבור מנין לנו? לכך תלמוד לומר בחתימת פרשת קרבנות המועדים שבפרשת פינחס, שקרבנות ציבור הם אלה: "אלה תעשו לה' במועדיכם" שם כט, לט, ובאה המלה "במועדיכם" להורות שהם קרבים אף בשבת ואף בטומאה.

26 ודנים עוד: ומנין לנו שיש לרבות לענין דחיית השבת ודחיית הטומאה אף את העומר הקרב בפסח, וכן את קרבן הכבש הקרב עמו, וכן את שתי הלחם הקרבים בשבועות, ואת קרבן שני הכבשים הקרב עמהן, שאינם נזכרים בפרשה זו? לכך תלמוד לומר בחתימת פרשת המועדות שבפרשת אמור שבה נאמרו בין שאר קרבנות המועדים אף העומר וקרבנותיו, שם פסוק יא— יג, ושתי הלחם וקרבנותיהם, שם יז— כ "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" — הכתוב קבע מועד לכולן, ומכאן שאף הם דוחים את השבת ואת הטומאה.

27 ומעתה יש לברר: למאי למה, לאיזה ענין מענייני העומר אמר רבי בברייתא זו שהעומר דוחה את השבת? אילימא אם תאמר שהכוונה היא להקרבה של העומר, ובדומה לכך הקרבת שתי הלחם — יש להקשות על כך: וכי שתי הלחם בני הקרבה נינהו הם? והרי אין מקריבים אותם!

28 אלא פשיטא פשוט, ברור מאליו שהכוונה בשתי הלחם היא לענין טחינה של הקמח הבא לשתי הלחם, וכן להרקדה ניפוי הקמח, שהן מלאכות שיכול לעשותן אף מערב שבת, ובכל זאת סבור רבי שהן דוחות את השבת. ומכאן נסיק כי אף דכותה כיוצא בה, גבי אצל העומר הכוונה אינה להקרבתו בשבת, אלא לענין הקצירה, ולדעת רבי קא דחי הוא דוחה את השבת, והרי איפוא שסבור רבי שקציר העומר דוחה את השבת!

29 ודוחים: לא כך יש לפרש את דברי רבי שבברייתא, אלא באופן אחר, ומה שאמר רבי שהעומר דוחה את השבת, אין הכוונה לענין הקצירה אלא לענין ההקרבה של העומר, ומה שאמר רבי בשתי הלחם שהם דוחים את השבת — אין הכוונה לטחינה ולהרקדה, אלא לאפיה, והותרה האפיה בשבת, משום שאין זו מלאכה שיכולה להיעשות מערב שבת, כי קסבר סבור הוא רבי שהתנור בו נאפים שתי הלחם הוא שמקדש אותם באפיה, ולכן אי אפשר לאפותם מערב שבת, שכן אי אפי לה אם אופה אותה, את שתי הלחם מאתמול — הרי איפסילה נפסלה לה בכך בלינה. ושואלים על כך: האם

30 סבר סבור רבי כי התנור הוא שמקדש את שתי הלחם? והתניא והרי שנויה ברייתא: כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם בחג השבועות, אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. כיצד באיזה אופן בשחיטת הכבשים מתקדש הלחם? אם שחטן את כבשי העצרת לשמן כדין, וכן גם זרק את דמן על המזבח לשמן כדינם הראוי — בכך קדש הלחם.

31 ואולם אם שחטן שלא לשמן, וכן גם זרק את דמן שלא לשמן — לא קדש הלחם בשחיטת הכבשים. ואם שחטן לשמן, ואולם זרק את דמן שלא לשמן — נחלקו בכך חכמים, שיש האומר כי הלחם קדוש ואינו קדוש, והם דברי רבי.

32 ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר כי לעולם שתי הלחם אינו קדוש מתקדש עד שגם ישחוט את הכבשים לשמן וגם יזרוק את דמן לשמן. הרי שסבור רבי שלא התנור הוא שמקדש את שתי הלחם!

33 אמר רב נחמן בר יצחק בתשובה לשאלה זו: לדעת רבי אכן התנור הוא המקדש את שתי הלחם, ואולם כוונת דברי רבי בבריייתא לענין קדושת הלחם "קדש הלחם", "לא קדש הלחם", "קדוש ואינו קדוש" אינם לעצם קדושת הלחם, שכן כבר התקדשו באפייתם, אלא הוקבעו או לא הוקבעו קא אמר אומר הוא רבי. שכוונתו היא לענין היקבעותם של שתי הלחם לכבשים, אם יכול הוא לייעד את הלחם לקרבן אחר אם לאו שאם נשחטו הכבשים ונזרק דמם כדין — אין הוא יכול לשנות את יעוד הלחם, ואם לא נשחטו ולא נזרק דמם כדין — יכול הוא לשנות, ואם נשחטו הכבשים כדין ואולם נזרק דמם שלא כדין — הרי זה תלוי במחלוקת החכמים.

35 א משנה ואלו הן המנחות הנקמצות על ידי הכהן, ושיריהן שנותרו לאחר שניטל מהן הקומץ נאכלים בעזרה לכהנים: חמש מנחות נדבה של זכר יחיד מישראל, שהן: מנחת הסלת ויקרא ב, א— ג; ומנחת המחבת שם ה— ו; ומנחת המרחשת שם ז; ומנחת מאפה תנור, והיא שני מינים: הבאה כולה חלות, והבאה כולה רקיקין שם ד, מנחת גוים שהתנדבו אותן גוים, וכן מנחת נשים. ונוסף עליהן מנחות חובה, אם של ציבור, שהיא מנחת העומר הבאה בט"ז בניסן מן השעורים, ואם של יחיד, שהיא מנחת חוטא שמביא אדם מישראל שחטא בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקדשיו, שאם הוא עני ביותר הריהו מביא עשירית האיפה סולת שם ה, יא— יב, וכן מנחת קנאות מנחת סוטה. במדבר ה, יב— טו.

36 ר' שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים, אף שאין שייריה נאכלים על ידי הכהנים, שכן כל המנחה כולה עולה כליל על המזבח "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", ויקרא ו, טז, הריהי נקמצת, והקומץ קרב על המזבח לעצמו, והשירים שאינם נאכלים, קריבים על המזבח לעצמן.

37 ב גמרא אמר רב פפא ככלל: כל היכא דתנן כל מקום ששנינו במשנה לשון "ואלו מנחות" — ברשימה זו עשר מנחות תנן שנינו. ותוהים: מאי קא משמע לן מה הוא משמיע לנו בכך? הרי אפשר לספור ולהיווכח שהן עשר!

38 ומשיבים: כלל זה בא ללמד, שהן עשר בלבד ולא יותר, ולאפוקי להוציא, לשלול מדעת ר' שמעון שאמר שהנודר להביא מנחת מאפה — יכול להביאה בעשר חלות, או בעשרה רקיקים. ואם רצה להביא מחצה חמש מהן חלות ומחצה וחמש אחרות רקיקין — יביא. ונמצא איפוא כי לשיטה זו יש אחת עשרה מנחות. לכך קא משמע לן הוא רב פפא משמיע לנו שלא כך סבורה משנתנו, אלא שמביאים עשרה לחמים רק מאותו סוג, ומשום כך אין כלל המנחות אלא עשר בלבד.

39 ג ועוד שנינו במשנתנו כי שיריהן של כל המנחות הנקמצות ניתנים לכהנים לאכילה. ומבררים: מנלן מנין לנו שכך הוא הדין? ותוהים על עצם השאלה: מה מקום לשאלה זו, שהרי מהמנחות המנויות במשנתנו, זו דכתיבא שנאמר בה במפורש בתורה ששייריה ניתנים לכהנים לאכילה כגון מנחות הנדבה של יחיד — הלא כתיבא אמורה, ואף זו שלא כתיבא לא נאמרה בה במפורש הלכה זו — הרי כתיב נאמר בה בתחילת פרשת המנחה, בלשון כוללת: "וזאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה" ויקרא ו, ז— ט, ולמדנו מכאן דין כולל "וזאת תורת" ששיירי המנחה נאכלים לכהנים לאחר הקמיצה!

40 אלא מסבירים את השאלה: במנחה שהיא באה מן החיטין — לא קמיבעיא לן לא נשאלה לנו מה המקור ששייריה ניתנים לכהנים, שנאמר בה "הנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", ואולם כי קא מיבעיא לן כאשר נשאלה לנו השאלה הרי זה במנחה הבאה מן השעורין מנחת העומר, ומנחת הסוטה, מה המקור ששייריהן של אלה ניתנים לכהנים. ומקשים: המנחה הבאה מן השעורין נמי גם כן פשוט ששייריה ניתנים לכהנים, שכן מתוך שהיא נקמצת כנאמר בתורה בדינה — אף שיריה לכהנים!

41 ומסבירים: אכן אליבא דרבנן לשיטת חכמים שבמשנתנו, המונים את המנחות הנקמצות, שכולן שייריהן נאכלים לכהנים — לא קא מיבעיא לן לא נשאלה לנו שאלה זו, ואולם כי קא מיבעיא לן כאשר נשאלה לנו השאלה הרי זה אליבא לשיטת ר' שמעון שאמר כי איכא יש מנחה דמיקמצא שנקמצת ואולם היא כלומר, שייריה לא מיתאכלא לא נאכלת,

42 דתנן שכן שנינו במשנתנו שר' שמעון אומר שמנחת חוטא של כהנים נקמצת, אבל שייריה אינם נאכלים לכהנים, אלא קריבים על המזבח, שהקומץ קרב בעצמו, והשירים קריבין בעצמן, ועל כך היתה השאלה מנלן מנין לנו שלשיטת ר' שמעון השיריים של המנחות הבאות מן השעורים נאכלות לכהנים, שהרי לשיטתו יש מנחה נקמצת ואינה נאכלת?

43 ומשיבים: המקור הריהו כדרך שאמר חזקיה: ממה שאמר קרא הכתוב בדיני המנחות הניתנות לכהנים לאכילה: "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" שם ז, י למדנו שכל המנחות ניתנות לכהן. ובודאי לא בא כתוב זה ללמדנו שכך הוא דין המנחות הבאות מן החיטים, שהרי למדנו כבר שהן ניתנות לכהנים מן הכתוב "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו" שם ו, ט, ומה הוסיף כתוב זה ללמדנו? אלא שאם הנלמד מהפסוק הזה אינו ענין למנחה הבלולה בשמן הבאה משל חיטין — תנהו ענין למנחה הבלולה בשמן הבאה משל שעורין, היא מנחת העומר. וכמו כן יש לומר: אם הנלמד מהפסוק הזה אינו ענין למנחה חרבה יבשה, שאין נותנים בה שמן הבאה משל חיטין שהרי כבר נאמר דינה של זו — תנהו ענין למנחה חרבה הבאה משל שעורין, היא מנחת הסוטה.

44 ומקשים על דרשתו זו של חזקיה: והאם האי פסוק זה להכי לכך, לדרשה זו הוא דאתא שבא ללמד? הא מיבעי ליה והרי נצרך הוא ללימוד הלכה אחרת, כדרך דתניא ששנויה בברייתא: מנין שאין הכהנים חולקין מחליפים ביניהם מנחות כנגד זבחים, שלא יאמר כהן אחד לכהן אחר: קח אתה ממני זבחים שנפלו בחלקי תמורת מנחות באותו שווי שנפלו בחלקך?