ביאור שטיינזלץ על מנחות נ׳

1 ואם כן מכל מקום עדיין השאלה במקומה עומדת: והרי שבעה טלאים הוו הם שצריכים להיות בלשכת הטלאים! אלא יש לומר כי התנא בעלמא קאי בכלל, באופן כללי, הוא עומד, מתייחס בדבריו, לכל השנה כולה, ומאי ומה זה שאמר בתוך דבריו "כדי לשבת ושני ימים טובים של ראש השנה"? — סימנא בעלמא סימן בלבד הוא, לזכור שמדובר במספר טלאים הנצרכים לשלושה ימים, ולא פחות מכך.

2 ומעירים: דיקא נמי מדויק גם כן בלשון המשנה, דקתני שהוא התנא שנה בה "כדי לשבת ושני ימים טובים של ראש השנה", ולא קתני ולא שנה בה "לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה" שמשמעו: לצורך אותם ימים. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכך הוא פירוש הדברים.

3 א שנינו במשנתנו כי אף אם אירע שלא הקריבו את הכבש לקרבן תמיד הבא בבוקר — יקריבו את כבש קרבן התמיד של בין הערביים. וכן שאם לא הקטירו את מחצית הקטורת הבאה בבוקר — יקטירו את המחצית הבאה בערב. ובענין זה אמר ר' שמעון: וכל הקטורת כולה, ואף המחצית שהיתה צריכה להיות מוקטרת בבוקר, היתה קריבה בין הערבים. ובטעם הדבר: שהרי אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בהקטרת מידה שלימה מנה של קטרת הסמים ולא את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את שולחן הפנים אלא בסידור לחם הפנים ביום השבת, ולא את המנורה אלא בהדלקת שבעת נרותיה בין הערביים. ותוהים: ענין חינוך של כלי המקדש ששנינו מאן דכר שמיה מי הזכיר את שמו, לאיזה צורך הובאו הדברים, שהרי אין זה עניינה של משנתנו?!

4 ומסבירים: חסורי מיחסרא והכי קתני חסרה היא המשנה וכך היא שנויה: אם לא הקריבו כבש לתמיד הבא בבקר — לא יקריבו את כבש התמיד הבא בין הערבים. במה דברים אמורים? בזמן שעדיין לא נתחנך המזבח עד עכשיו. וכיון שדרך חינוכו של מזבח העולה הוא בהקרבת התמיד של שחר — אין מקריבים בו בתחילה את התמיד של בין הערביים. אבל בזמן שכבר נתחנך המזבח, אם לא הקריבו את כבש התמיד של שחר — יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים.

5 ובענין זה אמר ר' שמעון: אימתי נאמרה הלכה זו? דווקא בזמן שהיו אנוסין או שוגגין בדבר זה. אבל אם היו מזידין בדבר, שלא הקריבוהו בזדון, כיון שלא הקריבו את כבש התמיד הבא בבקר — לא יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים. ובענין הקטורת, אם לא הקטירו את מחצית הקטרת הבאה בבקר — יקטירו את המחצית האחרת בין הערבים.

6 ב ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו שאם לא הוקרב הכבש לקרבן תמיד של שחר, שוב אין מוקרב הכבש לתמיד של בין הערביים? דתנו רבנן שכן שנו חכמים בברייתא: מה שנאמר בקרבנות התמיד "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" שמות כט, לט בא לומר שהקרבן השני שבקרבנות התמיד של כל יום הוא הקרב בין הערבים, ולא הקרבן הראשון שבקרבנות התמיד יקרב בין הערבים.

7 ושבים לדברי המשנה, ובנוסח המשלים את החסר במשנתנו: במה דברים אמורים שאין מקריבים את התמיד של בין הערביים אם לא הוקרב התמיד של שחר? רק בזמן שעדיין לא נתחנך המזבח עד עכשיו, שאין מקריבים את הקרבן הראשון לתחילת חינוכו של המזבח בין הערבים, שכן הכתוב "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" בחינוכו של מזבח נאמר. אבל אם כבר נתחנך המזבח — אפילו את הראשון מקריבים בין הערבים.

8 אמר ר' שמעון: אימתי אמור דין זה? רק בזמן שהיו אנוסין או שוגגין בזה שלא הוקרב התמיד של שחר. אבל אם היו מזידין בדבר, אם לא הקריבו את כבש התמיד הבא בבקר — לא יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים. ובענין הקטורת, אף אם לא הקטירו קטרת בבוקר — יקטירו בין הערבים.

9 ותוהים על דברי ר' שמעון: וכי משום שהכהנים חטאו, יהא המזבח בטל לגמרי?! אמר רבא, הכי קאמר כך הוא, ר' שמעון אומר, זו כוונת דבריו: אם לא קרב תמיד של שחר בזדון הכהנים — לא יקריבו הן אותם כהנים את כבש התמיד של בין הערביים, אבל כהנים אחרים — יקריבו.

10 אבל אם לא הקטירו הכהנים את הקטרת בבקר בזדון — אף אותם כהנים יקטירו את קטורת בין הערבים, שבזה אין קונסים אותם, ומדוע? שכיון שהקטרת הקטורת לא שכיחא אינה מצויה כהקרבת התמיד שהוא קרבן עולה, הקרב לרוב, ומלבד זאת, יש בקטורת מעלה שהיא מעתרא מעשירה את מקטיריה, משום כך הריהי חביבא להו חביבה עליהם, על הכהנים, ולא פשעי ולא מתרשלים בה.

11 ג שנינו במשנתנו שאמר ר' שמעון שקטורת שלא הוקטרה מחציתה בבוקר כולה היתה קריבה בין הערבים, ושלא כדעת חכמים שרק מחציתה היתה מוקטרת בערב. וטעם שיטתו זו: שהרי אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים של בין הערבים וכו'. ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא בדרך חינוכו של מזבח הזהב שהוא נעשה בקטרת הסמים של שחר! ומשיבים: הלכה זו במחלוקת תנאי תנאים היא שנויה, שיש אומרים שחנוכת מזבח הזהב היא בהקטרת קטורת הסמים של ערב, ויש אומרים שחינוכו בהקטרת קטורת הסמים של שחר.

12 וכהצעה להכרעתה של מחלוקת זו, אמר אביי: מסתברא מסתבר לומר כשיטת מאן דאמר מי שאומר כי בקטרת הסמים של בין הערבים היה נחנך מזבח הזהב, דכתיב שכן נאמר במזבח הזהב "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם" שמות ל, ז-ח.

13 ומתוך דברי הכתוב שהטבת הנרות נעשית בבוקר, נלמד כי קדמה לה הדלקתם של שבעת נרות המנורה בין הערביים, שהרי אי לאו דעבד אם לא שעשה כבר הכהן הדלקה מאורתא מהערב, הטבה דישון הנרות, ניקויים מאפר הפתילות בצפרא מהיכא בבוקר מהיכן תבוא?! ומכאן ראיה כי חינוך המנורה הינו בהדלקת בין הערביים. ומכאן נלמד כי אף חינוך מזבח הזהב נעשה בין הערביים שהרי כרך הכתוב כאחד את חינוכם של מזבח הזהב והמנורה!

14 ושואלים: ולשיטת מאן דאמר מי שאומר כי מזבח הזהב נחנך בקטרת הסמים של שחר, מנין לו? ומשיבים: גמר למד בהיקש מדרך חינוכו של מזבח העולה, מה להלן שם, במזבח העולה הריהו נחנך בהקרבת כבש התמיד של שחר ולא של בין הערביים — אף כאן, במזבח הזהב — הריהו נחנך בקטרת הסמים של שחר, ולא בקטורת של בין הערביים.

15 ד ועוד שנינו במשנתנו באופני חינוך כלי המקדש כי לא היו מחנכים את השלחן אלא בלחם הפנים שמסדרים עליו ביום השבת. ומקשים: אלא נסיק מכאן שסידור הלחם ביום חול — רק לענין איחנוכי חינוך הוא שלא מחנך חונך את השולחן, הא קדושי הרי כי לענין קידוש — הלחם הריהו מיקדיש מוקדש כשמסדר אותו על השולחן בחול?! והרי זה שלא כהלכה, שכן רק סידור הלחם ביום השבת הוא המקדש את הלחם!

16 ומשיבים: היא גופה עצמה, את ההלכה הזו קא משמע לן הוא, תנא משנתנו, משמיע לנו, שהן החינוך של השולחן, והן הקידוש של הלחם — בסידור הלחם על השלחן בשבת הוא. וכדקתני סיפא כמו שהוא שונה בסוף משנתנו בענין חינוכה של המנורה: ולא מחנכים את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים, והרי בכלל חינוכה של המנורה אף קידושה. וכך הוא גם בענין חינוכו וקידושו של השולחן ולחם הפנים.

17 ה ומביאים עוד בדין הקטרת הקטורת מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא בעניינה של הקטרה מסויימת שיתברר טיבה להלן שיש בה כמה צדדי ייחוד: זהו קטרת שעלתה לאדם יחיד, ולא לציבור, המביא כרגיל את הקטורת, והוקטרה על מזבח החיצון, ולא על המזבח הפנימי, מזבח הזהב, כקטורת הרגילה, והקטרתה לא הותרה לדורות, אלא הוראת שעה היתה, שלא הותר לעשות כן אלא באותו זמן בלבד. ובתחילה מבררים: היכא היכן, באיזו קטורת נאמרו הדברים הללו? אמר רב פפא: מדובר בקטורת שהביא עימו כל אחד מן הנשיאים נשיאי שבטי ישראל בזמן חנוכת המשכן במדבר כנאמר בקרבנו של נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה המקריב הראשון "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת". במדבר ז, יד. וכן בקרבנותיהם של שאר הנשיאים, והוקטרה קטורת זו על המזבח החיצון.

18 ומקשים: מן הנאמר בברייתא שהוראת שעה היתה הקרבה זו, אין אנו למדים אלא שכרגיל שלא בהוראת שעה קטורתו של יחיד דווקא על מזבח החיצון הוא שלא מקטירים אותה, הא הרי מכאן נסיק שעל מזבח הפנימי — מקריב אותה. ותו ועוד: מן הנאמר בברייתא שבהוראת שעה היתה הקטרה זו, נלמד שכרגיל על מזבח החיצון דווקא יחיד הוא שלא מקטיר קטורת, הא הרי מכאן נסיק שציבור מקרבו מקריבים קטורת על מזבח החיצון.

19 ואולם התניא הרי שנויה ברייתא מפורשת שלא כשני דיוקים אלה. שכן שנינו בה: יכול יהא הדין שיחיד מתנדב קטורת למקדש ומביא, כיוצא בה בקטורת הנשיאים שבאה בנדבה, וקורא אני בה בנדבה זו, כמו בשאר נדבות, את הכתוב "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך" דברים כג, כד? תלמוד לומר מלמדנו הנאמר במזבח הפנימי "לא תעלו עליו קטרת זרה" שמות ל, ט. הרי איפוא שאין היחיד מקטיר קטורת על המזבח הפנימי, שלא כדיוק הראשון בדברי הברייתא!

20 ועוד שנינו בה בהמשך אותה ברייתא: יכול לא יהא כן הדין אלא רק ביחיד המביא קטורת, וטעם הדבר: שהרי אין היחיד מביא חובתו כיוצא בה, שהרי אין עליו שום קרבן חובה של קטורת,

21 אבל בצבור יהא מביא קטורת בנדבה, שהרי הציבור אף מביא קטורת חובה כיוצא בה? לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר בלשון רבים "לא תעלו עליו קטורת זרה" שמות ל, ט, להורות שאף הציבור אינם מביאים קטורת נדבה.

22 ועדיין שמא יכול שמכתוב זה למדים אנו כי לא יעלו הציבור קטורת נדבה דווקא על מזבח הפנימי, אבל יעלו הציבור קטורת נדבה על מזבח החיצון? לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר בעשיית המשכן "ו את שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקדש ככל אשר צויתך יעשו" שם לא, יא — לומר: אין לך אלא מה שאמור בענין ולא באופן אחר, שאין הקטורת באה אלא בציבור, וכחובה, ומוקטרת על המזבח הפנימי. וקשה על הדיוק השני בדברי הברייתא, שהציבור מביא קטורת נדבה!

23 אמר רב פפא: אין זה קשה שכן בלשון לא מיבעיא קאמר לא נצרכה הוא אומר. לא מיבעיא לא נצרכה לומר שהציבור אינו מקטיר קטורת נדבה על מזבח החיצון, שהרי לא אשכחן לא מצאנו בציבור אופן כזה של הקטרה. וכמו כן לא מיבעיא לא נצרכה לומר שהיחיד אינו מקטיר על מזבח הפנימי, שהרי לא אשכחן לא מצאנו בו אופן זה של הקטרה. אלא אפילו הקטרת יחיד על מזבח החיצון, דאשכחן שמצאנו כיוצא בה בנשיאים — גם היא אסורה, שכן אף הקטרת הנשיאים הוראת שעה היתה ואין למדים ממנה.

24 א משנה שתים עשרה חלות המצות הנעשות מעשירית האיפה סולת של מנחת חביתי כהן גדול ונקראת מנחה זו "מנחת חביתין" — על שמטגנים אותה במחבת אחר אפייתה המובאות בכל יום מחציתן בבוקר ומחציתן בערב, לא היו באין מביתו של הכהן הגדול בשני חצאין, שיביא בכל פעם את המחצית הקריבה, אלא הריהו מביא בכל יום למנחתו עשרון "עשירית האיפה סולת", ויקרא ו, יג שלם, וחוצהו לשני חצאים — והריהו מקריב מחצה אחת בבקר ואת המחצה השנית בין הערבים.

25 כהן גדול שמביא הקריב את המחצה הראשונה בשחרית, ולאחר מכן מת, ומינו כהן אחר תחתיו לשמש ככהן גדול — לא יביא הכהן הגדול החדש חצי עשרון מביתו לצורך הקרבת בין הערביים, וכמו כן לא יקריב את חצי עשרונו של הכהן הגדול הראשון הקודם שמת, אלא מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו ומקריב מחצה אחת בין הערביים, ואילו המחצה השנית אבד, שאינו קרב. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין של שני העשרונות הללו מחצית אחת משל הכהן הראשון, ומחצית אחת משל השני קריבין, ושני החצאין האחרים אובדין.

26 ב גמרא שנינו במשנתנו בדין הבאת שתי מחציותיה של מנחת חביתים. ומביאים עוד, תנו רבנן שנו חכמים בברייתא על הכתוב במנחת החביתים "זה קרבן אהרן... עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב" שם: אילו היה נאמר "מנחה תמיד מחצית בבוקר ומחצית בערב" — הייתי אומר מכאן שהכהן הגדול מביא חצי עשרון "מחצית" מביתו בשחרית ומקריב אותו, ואחר כך מביא עוד חצי עשרון מביתו בערבית ומקריב אותו — לכך

27 תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב" — מחצה משלם הוא מקריב, הא הרי זה כיצד נעשה? הריהו מביא מביתו בבוקר עשרון סולת שלם וחוצהו לשתי מחציות, ומקריב מחצה אחת בבקר, ואת המחצה השנית הריהו מקריב בין הערבים.

28 ואם אירע ולאחר שקרבה המחצית של שחר, נטמא המחצה של בין הערבים, או שאבד מחצה זה, יכול צריכים היינו לומר שיביא הכהן הגדול חצי עשרון מביתו בערבית ויקריב? לכך תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב" — מחצה משלם הוא מביא.

29 הא הרי זה כיצד נעשה? הריהו מביא עשרון שלם נוסף מביתו, לפני בין הערביים, וחוצהו לשתי מחציות. ומקריב מחצה אחת מהן, והמחצה השנית אבד. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין מחצית העשרון הראשון שקרבה בבוקר, ומחצית העשרון השני שקרבה בין הערביים קריבין, ושני חצאין המחצית השניה של העשרון הראשון שנטמאה או שאבדה, והמחצית השניה של העשרון השני

30 אובדין. כהן גדול שהביא עשרון סולת מביתו, והקריב את המחצה הראשונה שלו בשחרית ומת לאחר מכן, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, יכול תאמר שיביא הכהן הגדול החדש חצי עשרון מביתו להקרבת מחצית מנחת החביתים של בין הערביים. או שיביא הכהן הגדול החדש את חצי עשרונו של הכהן הגדול הראשון הקודם? לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר "ומחציתה בערב" — מחצה משלם הוא מביא ומקריב.

31 הא הרי זה כיצד יעשה הכהן הגדול החדש? הריהו מביא מביתו עשרון סולת שלם, וחוצהו, ומקריב מחצית אחת, ואילו המחצה השנית של עשרון זה — אבד. נמצאו איפוא כי במקרה זה שני חצאין המחצית השניה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית השניה של עשרון הכהן הגדול החדש — אובדין, ושני חצאין המחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול שמת, והמחצית הראשונה של עשרון הכהן הגדול החדש — קריבין.

32 ג שנינו בברייתא בדין מנחת חביתים של כהן גדול שמת לאחר הקרבת מנחת חביתים של בוקר והתמנה כהן גדול חדש תחתיו, כי שתי מחציות אבדו, זו של הכהן שמת וזו של הכהן החדש. ובענין זה תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רב נחמן: מחצה של הכהן הראשון שמת ומחצה של הכהן השני שהולכות לאיבוד — תעובר צורתן תחילה. כלומר, ימתין להם עד שיעבור עליהם לילה ויפסלו בלינה, ואז יצאו לבית השריפה.

33 אמר ליה לו רב נחמן: בשלמא נניח, מובן שיש לפסול בלינה את החצי של הכהן הראשון לפני שמוציאים אותו לשריפה — שכן איחזי היה ראוי חצי זה להקרבה מתחילה, לפני שמת הכהן הגדול הקודם, ולכן אי אפשר לאבדו מיד. אלא החצי של הכהן הגדול השני למה ליה לו עיבור צורה? והרי מעיקרא מתחילה, מייד כשהובא עשרון סולת שלם ונחצה לשניים, לא היה ראוי חצי זה להקרבה והיה ברור כי לאיבוד קא אתי הוא הולך ומדוע יהא צריך לעיבור צורה?

34 אלא זה שאמר לך גירסה זו של דבריך, מני מי הוא? התנא דבי של בית מדרשו של רבה בר אבוה הוא, שכן אמר רבה בר אבוה כי כל קודש שנפסל, ואפילו פסול פיגול שחמור, ופסול מן התורה — אינו נשרף מייד, אלא טעון תחילה עיבור צורה, ורק לאחר מכן יוצא לבית השריפה.

35 רב אשי אמר הסבר אחר לנוסח הדברים: אפילו תימא תאמר שהוא כשיטת רבנן חכמים החולקים על רבה בר אבוה, וסבורים כי הנפסל בפיגול אינו טעון עיבור צורה, כיון דבעידנא דפלגי בהו שבזמן שחולק אותם הכהן הגדול החדש את שתי המחציות מהעשרון שהביא, אי בעי אם רוצה — הרי את האי זה החצי הוא מקריב, ואי בעי ואם רוצה — את האי זה החצי השני הוא מקריב, שהרי אין חצי מסויים שהוגדר מתחילה לקדושה, אם כן שני החצאים הללו נחשבים כמיחזא חזו ראויים להקרבה, ולכך יש להמתין בשריפתו של השני עד שייפסל בלינה.

36 ד ומביאים עוד בדין מנחת חביתים. איתמר נאמר בברייתא: חביתי כהן גדול, כיצד בדיוק עושין אותן? שכן נאמר בהם "על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה תופיני מנחת פתים תקריב" שם יד, והרי אלה אופני עשייה שונים. ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן שכך מנחת חביתים נעשית: בתחילה הריהו אופה בתנור, ואחר כך הריהו מטגנה במחבת. ואילו ר' אסי אמר בשם ר' חנינא שבתחילה הריהו מטגנה במחבת, ואחר כך הוא אופה בתנור.

37 ומסבירים חכמים אלה את שיטותיהם, אמר ר' חייא בר אבא: כוותיה דידי מסתברא כשיטתי שלי מסתבר לומר — שכן הכתוב "תפיני" פירושו: תאפינה נאה, שצריכה המנחה להיות נאה בשעה שהיא נאפית בתנור, ואילו יטגנוה בתחילה ורק לאחר מכן יאפוה — אין היא נאה בשעת אפייה. ואילו ר' אסי אמר: כוותיה דידי מסתברא כשיטתי שלי מסתבר לומר — שכן הכתוב "תפיני" פירושו: תאפינה נא, שבשעת אפייתה בתנור תהא המנחה כבר מבושלת במקצת, אך לא מבושלת כל צורכה "נא". ולכך יש לטגנה לפני אפייתה.

38 ומעירים: מחלוקת אמוראים זו הריהי כמחלוקת תנאי תנאים שחלקו כבר בנושא זה. שכך שנינו בברייתא: משמעות הכתוב "תפיני" — תאפינה נא. ואילו רבי אומר: משמעות "תופיני" — תאפינה נאה. ועוד דעה נוספת, ר' יוסי אומר: אמר הכתוב "תופיני" בלשון רבים — תאפינה רבה הרבה, לומר שאופים אותה, ולאחר מכן מטגנים אותה, ושבים ואופים אותה. שכן אית ליה יש לו, מקבל ר' יוסי הן את הדעה הסבורה שיש לאפות את המנחה כשהיא נא ולכך מטגננים אותה לפני אפייתה, ואולם אית ליה יש לו, מקבל ר' יוסי גם את הדעה הסבורה שיש לאפות את המנחה כשהיא נאה לפני טיגון, ולכך הריהו מצריך שתי אפיות, לפני טיגון ולאחר טיגון.

39 ה ועוד בדרך עשייתה של מנחת חביתי כהן גדול, תנן התם שנינו שם, במשנה בהמשך: חביתי כהן גדול — לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים העזרה שבמקדש, ודוחות את השבת.

40 ושואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו שדוחה עשייתן את השבת? אמר רב הונא: בענין מנחה זו נאמר "תפיני", וכוונתו — תאפינה נאה, שכשהן אפויות שתהיינה נאות ואי אפי לה ואם אופה אותה מאתמול — אינשפה התקלקלה לה ושוב אינה נאה. מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף: אם טעם הדבר הוא כדי למנוע את קלקולה של המנחה — אימא אמור שיאפה אותה בערב שבת, ודכביש ליה בירקא ושיכבוש אותה, יכסנה, בירק כדי שלא תתקלקל!

41 טעם אחר להיתר אפייתה של מנחת חביתים בשבת, החכם דבי של ביתו מדרשו של ר' ישמעאל תנא שנה: נאמר "על מחבת בשמן תעשה", והלשון "תעשה" באה להדגיש שתיעשה המנחה בכל אופן ומצב, ואפילו בשבת, "תעשה" — ואפילו בטומאה.

42 טעם אחר אביי אמר, שכן אמר קרא הכתוב: "סלת מנחה תמיד" שם,