ביאור שטיינזלץ על מנחות ט״ז

1 א משנה פיגל בקומץ ולא בלבונה, שחישב על אכילת השיריים למחר בשעת הקטרת הקומץ ולא בשעת הקטרת הלבונה, או שחישב בשעת הקטרת לבונה ולא בשעת הקטרת הקומץ, ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, והמתיר של המנחה הוא הקומץ והלבונה גם יחד.

2 ומודים חכמים לר' מאיר במנחת חוטא ובמנחת קנאות, שאין בהן לבונה, שאם פיגל בקומץ — שהוא פיגול וחייבין עליו כרת, מפני שבמקרה זה הקומץ לבדו הוא המתיר.

3 אם שחט אחד מן הכבשים של שתי הלחם בשבועות על מנת לאכול את שתי החלות למחר, או הקטיר אחד מן הבזיכין של לחם הפנים על מנת לאכול את שני הסדרים של הלחם למחר — ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ושני הכבשים יחד מתירים את שתי הלחם, וכן שני הבזיכים יחד הם מתירי לחם הפנים.

4 שחט אחד מן הכבשים של שתי הלחם על מנת לאכול ממנו למחר — הוא פיגול, שהוא המתיר של עצמו, וחבירו כשר. ואם חישב לאכול מחבירו למחר — שניהם כשרים, שאין מתיר מפגל מתיר אחר.

5 ב גמרא אמר רב: מחלוקת זו, כשפיגל בקומץ ולא בלבונה או להיפך, האם הוא פיגול, היא כגון שנתן את הקומץ על המערכה להקטירו בשתיקה בסתם, ואחר כך נתן את הלבונה במחשבה לאכול את השיריים למחר, שבוודאי חישב רק באחד מהם.

6 אבל אם נתן הקומץ במחשבה לאכול את השיריים למחר, ואת הלבונה בשתיקה — דברי הכל פיגול, וגם לדעת חכמים, והסברה היא: שכל העושה — על דעת ראשונה הוא עושה. ושמואל אמר: עדיין הוא מחלוקת כלומר, אף בזו חלוקים חכמים.

7 מסופר, יתיב יושב היה רבא וקאמר לה להא שמעתא ואומר את השמועה הזו בשם רב. איתיביה הקשה לו רב אחא בר רב הונא לרבא ממה ששנינו: במה דברים אמורים שהקומץ לבדו מפגל את המנחה — כשחישב מחשבת חוץ לזמנו בשעת קמיצה ובמתן כלי ובהילוך, אבל אם מש

8 בא לו להקטרה, נתן את הקומץ על גבי אש המערכה בשתיקה, ואת הלבונה נתן במחשבה חוץ לזמנו, או אם נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה — ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

9 קתני מיהא הריהו שונה על כל פנים: נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה, ובכל זאת פליגי חלוקים חכמים, ואין אומרים שהעושה על דעת ראשונה עושה. והרי זו קושיה על דברי רב!

10 השיב לו רבא: אימא אמור והסבר את הלשון כך: נתן את הקומץ במחשבה וכבר נתן את הלבונה בשתיקה מעיקרא מתחילה. וטוענים, שתי תשובות בדבר, כדי לדחות הסבר זה: חדא אחת, שלפי הסבר זה נמצא דהיינו קמייתא שזו היא ההלכה הראשונה שנאמרה כבר: נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה! ועוד, התניא הרי שנויה ברייתא אחרת ששנו בה במפורש: ואחר כך הקטיר את הלבונה!

11 תרגמא הסביר, תירץ אותה רב חנינא את הברייתא לפי שיטת רב: מדובר כאן בשתי דיעות כלומר, בשני כהנים, שאחד הקטיר את הקומץ במחשבת חוץ לזמנו, והשני את הלבונה. שהואיל ואין מחשבתו של אחד קשורה בזה של חבירו — אין לומר שהמקטיר את הלבונה בשתיקה על דעת ראשונה עושה.

12 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו בברייתא ביחס לפיגול בזריקת דם הזבח: במה דברים אמורים שאם חישב מחשבת חוץ לזמנו במתנת הדם הראשונה, שהוא פיגול — בדמים הניתנין על מזבח החיצון, כגון עולה, שמתנה אחת מתירה את הקרבן, והשאר אינו מעכב.

13 אבל דמים הניתנין על מזבח הפנימי, כגון ארבעים ושלש הזאות של פר ושעיר של יום הכיפורים, או אחת עשרה הזאות של פר כהן משוח, וכן אחת עשרה של פר העלם דבר של ציבור, שאם חיסר הזאה אחת נפסל הקרבן, אם פיגל בין בהזאה הראשונה בין בשניה ובין בשלישית, במקרה זה ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, וכיון שכל ההזאות כולן הן המתיר, אין פיגול עד שיחשב בכל אחת מהן.

14 קתני מיהא שונה הוא על כל פנים: פיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, ופליגי וחלוקים חכמים על ר' מאיר במקרה שפיגל בראשונה, ואין אומרים שהזאה שניה נמשכת אחר מחשבתו הראשונה!

15 וכי תימא ואם תאמר, הכא נמי כאן גם כן מדובר בשתי דעות, שהיו שני כהנים גדולים שעשו את ההזאה, וכגון שנפסל הכהן הגדול והחליפו כהן אחר, ומשום כך אין לומר שהשני עושה על דעת הראשון — הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר: "בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפר" וכו' ויקרא טז, ג, "בפר" — ואפילו בדמו של פר כלומר, שיכול כהן גדול להמשיך ולהזות את שאר ההזיות מדמו של פר שהביאו כהן אחר מתחילה, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר: "בפר" ולא בדמו של פר, ויש צורך להביא פר אחר ולהתחיל את ההזיות מחדש, אם כן מאי איכא למימר מה יש לומר? הלוא אין אפשרות של שתי דעות בעבודת קרבן אחד!

16 אמר רבא: לדעת רב, יש לתרץ את הברייתא באופן אחר: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שפיגל הכהן הגדול במחשבה בהזאה בראשונה, ושתק בהזאה שניה, ופיגל בשלישית, דאמרינן שאנו אומרים: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך שגם כאן יש להניח שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, אם כן מיהדר פיגולי לחזור ולפגל בפעם השלישית במפורש למה לי? אלא יש להניח שבמקרה זה לא התכוון לעשות את ההזאה השניה על דעת הזאה ראשונה, ולפיכך סבורים חכמים שאינו פיגול, מפני שלא פיגל בכל המתיר.

17 מתקיף לה מקשה על כך על תירוץ זה רב אשי: מידי כלום שתק בשניה קתני הוא שונה שם? אלא אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים? כגון שפיגל גם בראשונה וגם בשניה וגם בשלישית, שחזר ואמר בכל פעם שהוא עושה כן במחשבת חוץ לזמנו, ואת ההמשך עשה בשתיקה, דאמרינן שאומרים אנו: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך שגם במקרה זה כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, אם כן מיהדר פגולי לחזור ולפגל בה במפורש בשניה ובשלישית למה לי?

18 ומקשים: גם הסבר זה אינו עומד, והא והרי "בין בראשונה בין בשניה" קתני הוא שונה, משמע שגם אם חישב בכל אחת מהן פיגל, ולא רק בשלושתן יחד! ומעירים: אכן קשיא קשה הדבר.

19 א ודנים בברייתא זו לגופה. אמר מר החכם בברייתא: פיגל בהזאות של פר ושעיר יום הכיפורים, בין בהזאה ראשונה, בין בשניה ובין בשלישית, ר' מאיר אומר: פגול הוא וחייבין עליו כרת. ושואלים: מכדי הרי כרת לא מיחייב אינו חייב על אכילת פיגול עד שיקרבו כל המתירין,

20 דאמר מר החכם: נאמר בפיגול "לא ירצה" ויקרא ז, יח — ללמד שכהרצאת כשר, כדרך שמרצה קרבן כשר שנאמר בו "ירצה" שם כב, כז — כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר אינה מרצה עד שיקרבו כל המתירין כראוי, אף הרצאת פסול אינה עושה פיגול עד שיקרבו כל המתירין כראוי חוץ ממחשבת הפיגול עצמה.

21 והאי וזה, הדם של הפר והשעיר של יום הכיפורים, כיון דחשיב שחישב בה מחשבת חוץ לזמנו כשהיזה ממנו בפנים בקדש הקדשים — הרי פסליה פסלו, אם כן, כי מדי כאשר מזה אחר כך בהיכל — מיא בעלמא הוא דקא מדי מים בלבד הוא שהוא מזה, ולא דם הראוי להזאה, ונמצא שלא קרבו כל המתירים כראוי, וכיצד הוא נעשה פיגול?

22 אמר רבה: משכחת לה מוצא אתה אותה בארבעה פרים וארבעה שעירים, שלאחר שפיגל בהזאות שבפנים נשפך הדם, והוצרך להביא פר ושעיר אחרים ולהזות מדמם על הפרוכת, ופיגל בהם. ושוב נשפך הדם, והביא פר ושעיר להזאות על קרנות מזבח הזהב, ופיגל בהם. ונשפך הדם, והוצרך להביא עוד פר ושעיר להזאות על גגו של מזבח הזהב.

23 רבא אמר: אפילו תימא תאמר שמדובר בפר אחד ושעיר אחד, והדם שנותר נפסל, על כל פנים לפגולי מרצי לענין פיגול הוא מרצה כאילו השלים את כל העבודה כראוי.

24 עוד שנינו בברייתא שסך כל ההזאות ביום הכיפורים היה ארבעים ושלש מתנות. ושואלים: והתניא והרי שנויה ברייתא: ארבעים ושבע מתנות היו שם! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: הא זו ששנינו בה ארבעים ושלוש, הרי היא כמאן דאמר כדעת מי שאומר שלאחר שהיזה בפנים ועל הפרוכת מערבין את דם הפר והשעיר לצורך הזאה על ארבע קרנות של מזבח הזהב, והא וזו ששנינו בה ארבעים ושבע, היא כמאן דאמר כדעת מי שאומר שאין מערבין, אלא מזים מכל אחד בנפרד, ונמצא שיש ארבע הזאות נוספות.

25 ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא אחרת: ארבעים ושמונה הזאות! ומסבירים: לא קשיא אין זה קשה: הא זו ששנינו ארבעים ושמונה, היא כמאן דאמר כדעת מי שאומר: שירים של דם הפר והשעיר, שצריך לתת על יסוד מזבח החיצון, מעכבין את העבודה, ואם כן יש עוד מתנת דם — שפיכת השיריים, הא זו ששנינו ארבעים ושבע היא כמאן דאמר כדעת מי שאומר שירים לא מעכבין, ויש רק ארבעים ושבע.

26 ב ביחס למה ששנו חכמים במשנתנו, שאם פיגל בחצי מתיר, וכגון שחישב בשעת הקטרת הקומץ לאכול את השיריים למחר, ולא חישב גם בשעת הקטרת הלבונה — אין זה פיגול, איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: אם פיגל בשעת הולכה של הקומץ למזבח לשם הקטרה, ולא פיגל בשעת הולכת הלבונה, מהו הדין?

27 אמר ר' יוחנן: הולכה של הקומץ דינה כקמיצה של הקומץ, שאם חישב בה פיגל, מפני שהיא נחשבת כמתיר שלם שהרי אין קמיצה בלבונה. וריש לקיש אמר: הולכה של הקומץ דינה כהקטרה של הקומץ, שאין מפגלים בה כשלעצמה, כיון שיש גם הקטרה של הלבונה.

28 ושואלים: בשלמא נניח לשיטת ריש לקיש נחשב הדבר כמפגל בחצי מתיר, שהרי איכא נמי יש גם כן הולכה של הלבונה, אלא לשיטת ר' יוחנן מאי טעמא מה הטעם שפיגל בהולכת הקומץ? והרי לא פיגל בכל ההולכה!

29 אמר רבא, קסבר סבור ר' יוחנן: כל עבודה כגון הולכה, שאינה מתרת כשלעצמה את הקרבן, אם עשאה אפילו באחד מן המתירים כגון בקומץ ולא בלבונה עבודה חשובה היא לפגל עליה בפני עצמה, ואין זה כמפגל בחצי מתיר, שהרי אינה מתיר.

30 אמר ליה לו אביי: הרי שחיטת אחד מן הכבשים של שתי הלחם בעצרת, שהשחיטה עבודה שאינה מתירתה לא את הקרבת האימורים, ולא את אכילת הבשר ושתי הלחם, שהרי זריקת הדם היא המתירה אותם, ופליגי ובכל זאת חלוקים בה חכמים, וסבורים שהיא נחשבת חצי מתיר ואינה מפגלת כשלעצמה,

31 דתנן ששנינו במשנה: שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר, או הקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר, ר' מאיר אומר: פגול וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר!

32 אמר ליה לו רבא: מי סברת האם סבור אתה שלחם כבר בתנור נעשה קדוש, ולא הוצרך אלא לזריקת הדם כדי להתירו? לא, שחיטת כבשים מקדשא ליה מקדשת אותו את הלחם, והבא לקדש, כגון שחיטת הכבשים — כבא להתיר דמי נחשב, ושחיטת כבש אחד נחשבת איפוא כחצי מתיר, ולכן אינה מפגלת לעצמה.

33 עוד מתיב מקשה רב שימי בר אשי ממה ששנינו בענין שחיטת קרבן הפסח, אחרים אומרים: כששחט אחד מן הסימנים קנה או ושט במחשבה ראויה, ואחד במחשבת פסול, אם הקדים מחשבה שיאכלו ממנו מולים למחשבה שיאכלו ממנו ערלים שהיא פוסלת — הרי הוא כשר, אם הקדים ערלים למולים — פסול;

34 וקיימא לן ומוחזק בידינו שתנא קמא ואחרים בעבודת חצי מתיר פליגי חלוקים הם, האם היא פוסלת. והרי שחיטה זו לא באה לקדש דבר, ובכל זאת נחשבת שחיטת אחד הסימנים לחצי מתיר! אמר ליה לו רבא: אין זו קושיה, מי סברת האם סבור אתה שדם כבר בצואר בהמה קדוש? לא, דם — הסכין מקדשא ליה מקדשת אותו, והבא לקדש כבא להתיר דמי נחשב, ונמצא ששחיטת סימן אחד היא כחצי מתיר.

35 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו: במה דברים אמורים שאם פיגל בקומץ ולא בלבונה הרי זה פיגול — בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך;

36 מאי לאו האם אין הכוונה להילוך שמוליך את הקומץ להקטרה? הרי שמפגלים בהולכת הקומץ לבדה, שלא כדברי ריש לקיש! ודוחים: לא, הכוונה להילוך של מתן כלי שמוליך את הקומץ כדי לקדשו בכלי שרת, והוא עבודה שלימה, שאין מתן כלי בעבודת הלבונה.

37 ומקשים: אי הכי אם כך, מדוע הוא שונה בסדר העבודות: "במתן כלי ובהילוך", שמשמע שההילוך נעשה לאחר הנתינה בכלי, לצורך הקטרה? והלוא בהילוך ובמתן כלי מיבעי ליה צריך היה לו לומר! ומשיבים: הא לא קשיא זה אינו קשה, תני הכי שנה כך, תקן את נוסח הדברים: בהילוך ובמתן כלי.

38 ועוד מקשים: לפי דבריך, שהולכה של הקומץ לשם הקטרה דינה כהקטרה, ואין מפגלים עד שיפגל גם בלבונה, הרי מה ששנינו בהמשך: בא לו להקטרה אינו פיגול עד שיפגל גם בלבונה — בא לו להולכה ולהקטרה מיבעי ליה צריך היה לו לומר! ומשיבים: הא לא קשיא זה אינו קשה, כיון שהולכה זו צורך של הקטרה היא, קרי לה קורא לה הקטרה כלומר, זהו חלק מעבודת ההקטרה.

39 וחוזרים ומקשים: אלא מה ששנינו שם: נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה וכו' — הוליך את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה מיבעי ליה צריך היה לו לומר גם כן! ומעירים: אכן, דבר זה קשיא קשה.

40 ג ועוד בענייני פיגול למחצה: אם הקטיר כשיעור שומשום מן הקומץ ומן הלבונה במחשבה לאכול כדי שומשום מן השיריים שלא בזמנו, וכך הקטיר את הקומץ והלבונה מעט מעט במחשבה זו עד שכלה קומץ כולו — רב חסדא ורב המנונא ורב ששת נחלקו בזה, חד אחד מהם אמר: אם עשה כן הרי זה פיגול, וחד ואחד מהם אמר: פסול הוא, וחד ואחד מהם אמר: כשר הוא.

41 ומציעים, לימא האם נאמר כך: מאן דאמר מי שאומר שהוא פיגול סבור כר' מאיר, שמפגלים גם בעבודת מקצת המתיר, וכגון במשנתנו שחישב בהקטרת הקומץ בלבד לאכול את השיריים למחר, ומאן דאמר ומי שאומר שהוא פסול סבור כרבנן כחכמים, האומרים במשנתנו שאם פיגל בחצי מתיר אינו פיגול, אבל הוא פסול. ומאן דאמר ומי שאומר שהוא כשר סבור כרבי שאמר לעיל מנחות יד,א שהשוחט כל כבש מכבשי עצרת כדי לאכול חצי כזית מחלה אחרת הרי זה כשר, שאין חצאיה מצטרפים לשיעור פיגול?

42 ודוחים: ממאי ממה אתה מסיק זאת? דלמא שמא עד כאן לא קאמר אומר ר' מאיר התם שם שמפגלים בעבודת חצי מתיר, אלא כשחישב בשיעורו השלם של אכילה למחר, אבל הכא כאן שלא חישב בשיעורו, אלא בכל פעם שהקטיר חישב לאכול כדי שומשום — לא! ועוד, שמא

43 עד כאן לא קא אמרי רבנן התם לא אומרים חכמים שם שאין מפגלים בחצי מתיר, אלא במקרה שלא חישב ביה בכוליה בו בכל עבודת המתיר, אלא רק בשעת הקטרת הקומץ, אבל הכא דחישב ביה בכוליה מתיר כאן שחישב בו במתיר כולו, בשעת הקטרת הקומץ והלבונה, אף שחישב בכל פעם בהקטרת כמות קטנה — הכי נמי דפגיל כך גם כן יש לומר שפיגל!

44 ועוד, שמא עד כאן לא קא אמר לא אומר רבי התם שם שהוא כשר כשחישב על חצי כזית מכל חלה, אלא במקרה דלא הדר מלייה שלא חזר ומילא אותו במחשבתו את שיעור האכילה לכזית מאותה עבודה עצמה, שהרי בעבודת כל כבש חישב רק על כחצי זית, אבל הכא דהדר מלייה כאן שחזר ומילא אותו את שיעור האכילה מאותה עבודה עצמה, שבסיכומו של דבר חישב בהקטרה על אכילה בשיעור המחייב — הכי נמי דפסיל כך גם כן יש לומר שפוסל!

45 אלא צריך להסביר את המחלוקת באופן אחר: מאן דאמר מי שאומר שהמקטיר כדי שומשום כדי לאכול כדי שומשום הרי זה פיגול — לדברי הכל הוא פיגול, וכן מאן דאמר מי שאומר פסול — דברי הכל הוא פסול, וכן מאן דאמר מי שאומר כשר — לדברי הכל הוא כשר.

46 ומסבירים: מאן דאמר מי שאומר שהוא פיגול לדברי הכל, קסבר סבור הוא: דרך אכילה בכך מעט מעט, וגם דרך הקטרה בכך. ומאן דאמר ומי שאומר פסול לדברי הכל, קסבר סבור הוא: אין דרך אכילה בכך במעט מעט, ולכן אין במחשבה לאכול באופן זה משום פיגול, ואולם גם אין דרך הקטרה בכך, והואי לה והרי היא איפוא כמנחה שלא הוקטרה כראוי, ולא הותרה לכהנים, ולכן היא פסולה. ומאן דאמר ומי שאומר כשר לדברי הכל, קסבר סבור הוא: דרך הקטרה בכך, והקטרה ראויה היא, ואולם אין דרך אכילה בכך, ולכן אין זו מחשבת פיגול.

47 אמרי אמרו