ביאור שטיינזלץ על מנחות כ״ט

1 ותמני סרי ושמונה עשר של הקנים, שהרי היו ששה קנים, ונאמר: "שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד" שמות כה, לג — הא עשרין ותרתין הרי עשרים ושנים. כפתורין נמי גם כן אחד עשר הם, כיצד? כפתורין תרי דידה שנים שלה, שנאמר "כפתוריה" שם פסוק לד ומיעוט רבים שנים, וששה של הקנים, שנאמר "בקנה האחד כפתור ופרח" שם פסוק לג — הרי שמונה, ועוד מה שנאמר: "וכפתר תחת שני הקנים ממנה וכפתר תחת שני הקנים ממנה וכפתר תחת שני הקנים ממנה" שם פסוק לה — הא חד סר הרי אחד עשר.

2 אלא פרחים תשעה מנלן מנין לנו? והרי פרחים תרי דידה שנים שלה שנאמר "ופרחיה" שם פסוק לד, וששה של הקנים, שנאמר "בקנה האחד כפתור ופרח" שם פסוק לג, אם כן תמניא הוו שמונה הם! אמר רב שלמן, כתיב נאמר: "עד ירכה עד פרחה מקשה היא" במדבר ח, ד, לומר שיש עוד פרח אחד, שהיה סמוך לירכה.

3 אמר רב: גובהה של מנורה תשעה טפחים. איתיביה הקשה לו רב שימי בר חייא לרב ממה ששנינו: אבן היתה לפני מנורה ובה שלש מעלות מדרגות, שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות, ואם גובהה של המנורה תשעה טפחים, לשם מה צריך הכהן מעלות!

4 אמר ליה לו רב: שימי את אתה? אתה הוא המקשה לי? כי קאמינא כאשר אמרתי שגובה המנורה תשעה טפחים, לא אמרתי על כל גובהה של המנורה שהוא שמונה עשר טפחים, אלא משפת קנים ולמעלה, מאותה נקודה שהקנים מתחילים להתפצל ממנה.

5 א כתיב נאמר: "והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מכלות זהב" דברי הימים ב ד, כא. ושואלים: מאי מה פירוש "מיכלות זהב"? אמר רב אמי: שכילתו המנורה וכליה לכל הזהב הסגור של שלמה, שהשתמש לעשייתה בזהב סגור שם פסוק כ בכמות מרובה מאד, שאמר רב יהודה, אמר רב: עשר מנורות עשה שלמה, וכל אחת ואחת הביא לה לצורכה אלף ככר זהב, והכניסוהו את הזהב אלף פעמים לכור לזקק אותו, עד שנתמעט ונשאר זהב נקי ביותר, והעמידוהו על ככר אחד לכל מנורה, כפי שנאמר "ככר זהב טהור יעשה אותה" שמות כה, לט.

6 ושואלים: איני כן הוא? וכי לא נותר לו זהב? והכתיב והרי נאמר: "וכל כלי משקה המלך שלמה זהב וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" דברי הימים ב ט, כ! ומשיבים: זהב סגור קא אמרינן אומרים אנו שכילתה המנורה, אבל זהב רגיל היה לו.

7 ושואלים: ומי חסר כולי האי והאם הזהב חסר כל כך עד שיוצא ככר אחד מזיקוק של אלף ככרות? והתניא והרי שנויה ברייתא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: מעשה והיתה מנורת בית המקדש יתירה במשקל על מנורה של משה בדינר זהב קורדיקיני, והכניסוה שמונים פעמים לכור עד שהעמידוהו על ככר בדיוק! ומשיבים: כיון דקאי קאי שעמד עמד לאחר שזיקק אותו שלמה שוב לא ירד ממנו אלא כדי דינר ולא יותר.

8 ב אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן, מאי דכתיב מהו שנאמר: "על המנרה הטהרה" ויקרא כד, ד? לומר שירדו מעשיה ממקום טהרה, מן השמים, שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה מנורה ועשה כמותה. ושואלים: אלא מעתה, מה שנאמר "על השלחן הטהור" שם פסוק ו, תאמר גם כן שירדו מעשיו ממקום טהור? אלא אנו אומרים אחרת: טהור — מכלל שהוא יכול להיות גם טמא, שהוא ראוי לקבל טומאה, ואם כן, הכא נמי כאן גם כן, לגבי המנורה, תפרש: טהורה מכלל שהיא יכולה להיות גם טמאה!

9 ודוחים: בשלמא התם נניח, מובן הדבר שם לגבי השולחן כדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב מהו שנאמר: "על השלחן הטהור", שמכלל הדברים אתה למד שהוא יכול להיות טמא? הלוא כלי עץ העשוי לנחת הוא, שאינו מיועד לטלטול, וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה! אלא מלמד שלא תמיד היה מונח במקומו, אלא פעמים היה מיטלטל, שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים ומראים להם לחם הפנים שהיה עליו, ואומר להם לבאים: ראו חיבתכם לפני המקום, וכיון שכך עשוי היה לקבל טומאה.

10 אגב כך שואלים: מאי מה פירוש חיבתכם? מה החיבה שיש בדבר? ומשיבים: כדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים, סילוקו לאחר שבוע שלם שהיה מונח על השולחן — כסידורו, שנשאר חם כיום שהניחוהו על השלחן, שנאמר בלחם הפנים: "לשום לחם חם ביום הלקחו" שמואל א כא, ז, שהיה חם ביום שהיו לוקחים אותו.

11 ושבים לעיקר הענין: אלא הכא כאן לגבי המנורה, האם יש לפרש טהורה מכלל שהיא טמאה? הלוא פשיטא פשוט שהיא יכולה להיות טמאה, שהרי כלי מתכות נינהו הם, וכלי מתכות מקבלין טומאה, אפילו אם אינם מיטלטלים! אלא בהכרח צריך אתה לדרוש: שירדו מעשיה ממקום טהרה.

12 ג ועוד תניא שנויה ברייתא בענין זה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה את תבניתם ועשה כמותם, שנאמר לאחר הציווי על כלים אלה: "וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר" שמות כה, מ.

13 ושואלים: אלא מעתה, לפי זה, מה שנאמר "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" שם כו, ל, הכי נמי כך גם כן תפרש, שהראה לו משכן של אש? ומשיבים: הכא כתיב כאן נאמר "כמשפטו", כלומר, הלכותיו נאמרו לו, התם כתיב שם נאמר "כתבניתם", משמע שהראה לו תבנית.

14 ועוד בענין זה אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: גבריאל המלאך חגור כמין פסיקיא חגורה רחבה היה, כדרך האומנים, שחוגרים עצמם כדי שלא ייגררו בגדיהם, והראה לו למשה כיצד מעשה המנורה בפועל, דכתיב שנאמר: "וזה מעשה המנרה" במדבר ח, ד, משמע שהראה לו בדיוק כיצד נעשית המנורה.

15 תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של רבי ישמעאל: שלשה דברים היו קשין לו למשה להבינם בדיוק, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו כיצד הם, ואלו הן: צורת המנורה, וראש חדש מתי בדיוק זמן המולד, ושרצים מה הם השרצים האסורים. ומפרטים: מנורה — דכתיב שנאמר: "וזה מעשה המנרה" במדבר ח, ד. ראש חודש — דכתיב שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים" שמות יב, ב. שרצים — דכתיב שנאמר: "וזה לכם הטמא" ויקרא יא, כט. ויש אומרים: אף הלכות שחיטה הראה לו, שנאמר: "וזה אשר תעשה על המזבח" שמות כט, לח, ושחיטה היא תחילת עשיית המזבח.

16 ד נאמר במשנה: שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, ואפילו כתב אות אחד מעכבן. ותמהים: פשיטא פשוט שכתב אחד מעכב, שהרי נאמר "וכתבתם" דברים ו, ט שצריך שתהא הכתיבה תמה ושלמה!

17 אמר רב יהודה, אמר רב: לא נצרכה הלכה זו אלא לקוצה של יוד, שאפילו חסר קוצה של יוד הרי זה פוסל את המזוזה. ושואלים: והא נמי פשיטא והרי זה גם כן פשוט, שהרי לא עשה את האות כראוי! אלא נצרכה הלכה זו לכאידך לכ דבר אחר שאמר רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה, אמר רב: כל אות שאין גויל חלק מוקף לה מארבע רוחותיה, אלא שהיא דבוקה לאות אחרת — הרי זו פסולה.

18 ובדומה לכך אמר חכם אשיאן בר נדבך משמיה משמו של רב יהודה: אם ניקב תוכו של ה"י שהיה נקב בחלל של הה"י — הרי זה כשר, אבל אם היה נקב ביריכו של הה"י — פסול. אמר ר' זירא: לדידי מפרשה לי מיניה לי נתפרש הדבר ממנו מפיו של רב הונא, ורבי יעקב אמר: לדידי מפרשה לי מיניה לי נתפרש הדבר ממנו מפיו של רב יהודה באופן זה: ניקב תוכו של ה"י — כשר. אבל אם ניקב יריכו, אם נשתייר בו בחלק המחובר לגג האות כשיעור אות קטנה כלומר, כשיעור יו"ד — כשר, ואם לאו — פסול.

19 מסופר, אגרא חמוה חמיו של ר' אבא

20 איפסיקא ליה כרעא נפסקה לו הרגל של הה"י במילה "העם" שמות יג, ג שבתפילין בניקבא על ידי נקב, אתא לקמיה בא לפני ר' אבא חתנו לשאול מה הדין, אמר ליה לו: אם משתייר בו ברגל הה"י כשיעור אות קטנה שמחובר לגג האות — כשר, ואם לאו — פסול.

21 מסופר, ראמי בר תמרי שהוא חמוה חמיו של רמי בר דיקולי, איפסיקא ליה כרעא נפסקה לו הרגל של הוי"ו במילה "ויהרג ה' כל בכור" שם טו שבתפילין בניקבא על ידי נקב, אתא לקמיה בא לפני ר' זירא לשאול, אמר ליה לו: זיל אייתי ינוקא דלא חכים לך הבא תינוק שלא חכם ולא טפש, כלומר, ילד ממוצע, אי קרי ליה אם הוא קורא את המילה "ויהרג" — כשר הוא, שאות זו יש לראותה כוי"ו, אי אם לא — הרי "יהרג" הוא, כאילו היה כתוב "ייהרג" עם שני יודי"ן, ופסול.

22 א אמר רב יהודה, אמר רב: בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים עושה תגים לאותיות התורה, אמר לפניו משה: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? כלומר, מי מונע ממך לתת את התורה כפי שהיא? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, ר' עקיבא, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ מהכתרים הללו תילין תילין של הלכות, ובשבילו צריך לעשות אותם.

23 אמר לפניו: רבונו של עולם, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך משה רבינו וישב בסוף שמונה שורות בבית המדרש של ר' עקיבא, ולא היה יודע מה הן אומרים, שלא הבין את המשא ומתן, תשש כחו מחולשת הדעת. כיון שהגיע רבי עקיבא לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך דבר זה? אמר להן: הלכה למשה מסיני. שמע כך משה רבינו ונתיישבה דעתו, שגם זה בכלל התורה שהוא עומד לקבל.

24 חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם גדול כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק ואל תערער, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני מה יהיה שכרו. אמר לו: חזור שוב לאחורך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין את בשרו של ר' עקיבא במקולין באיטליז, שנהרג ביסורים על ידי הרומאים, אמר לפניו: רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

25 ב ועוד בענין תגי האותיות אמר רבא: שבעה אותיות מתוך האל"ף בי"ת צריכות שלשה זיונין תגים על כל אחת מהן, ואלו הן: האותיות שעטנ"ז ג"ץ. אמר רב אשי: חזינא להו לספרי דווקני דבי ראיתי אותם את הסופרים הדייקנים של בית רב דחטרי להו לגגיה שהיו עושים כעין חטוטרת לגגה של האות חי"ת, ותלו ליה לכרעיה ותולים את הרגל השמאלית של הה"י באויר, שדקדקו שלא תהיה מחוברת לגג האות;

26 חטרי להו לגגיה עושים כעין חטוטרת בגגו של החי"ת — רמז הוא: כלומר, חי הקב"ה הוא ברומו של עולם, ותלו ליה לכרעיה ותולים את הרגל של הה"י, טעמו של דבר הוא כדבעא מיניה כמו ששאל ממנו ר' יהודה נשיאה מר' אמי, מאי דכתיב מהו שנאמר: "בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים" ישעיהו כו, ד? אמר ליה לו: כל התולה בטחונו בהקדוש ברוך הוא, הרי הוא לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא.

27 אמר ליה לו ר' יהודה נשיאה: מה שקשה לי הוא לא פירושו הפשוט של הפסוק, אלא אנא הכי קא קשיא לי אני כך קשה לי, מאי שנא דכתיב במה שונה שנאמר "ביה" ולא כתיב נאמר "יה"?

28 אמר לו: כמו שדרש ר' יהודה בר ר' אילעאי: "ביה ה' צור עולמים" — אלו שני עולמות שברא הקדוש ברוך הוא, בשם י—ה, אחד בה"י ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י, אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י;

29 כשהוא אומר: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" בראשית ב, ד, אל תקרי תקרא "בהבראם" אלא: בה"י בראם את השמים והארץ, הוי אומר: העולם הזה השמים והארץ נברא בה"י, והעולם הבא ביו"ד.

30 ומפני מה נברא העולם הזה בה"י דווקא? מפני שהאות ה"י שפתוחה מצידה התחתון דומה בצורתה לאכסדרה, הפתוחה לרווחה מצידה האחד, רמז שכל הרוצה לצאת יצא, שרשות ביד האדם בעולם הזה לבחור בטוב או ברע. ושואלים: ומאי טעמא תליא כרעיה ומה הטעם תלויה רגלו השמאלית של הה"י, שאינה מגיעה לגג? ומשיבים: דאי הדר בתשובה מעיילי ליה שאם הוא חוזר בתשובה מכניסים אותו מן הפתח העליון.

31 ושואלים: וליעייל בהך ושיכנס בזה שממנו יצא! ומשיבים: לא מסתייעא מילתא אין הדבר מסתייע, מפני שכדי לעשות תשובה צריכים סיוע מלמעלה, כדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש, מאי דכתיב מהו שנאמר: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" משלי ג, לד? אם בא אדם לטהר — מסייעין אותו מלמעלה "לענוים יתן חן", בא לטמא — פותחין לו, רק מאפשרים לו ללכת בדרכו "ללצים יליץ". ועוד שואלים: ומאי טעמא אית ליה תאגא ומה טעם יש לו כתר לה"י בקצה גגו? ומשיבים: אמר הקדוש ברוך הוא אם אדם חוזר בו מעבירה שבידו — אני קושר לו קשר של כתר מלמעלה.

32 ועוד שואלים: מפני מה נברא העולם הבא ביו"ד שהיא האות הקטנה? ומשיבים: מפני שצדיקים שבו מועטים. ומפני מה כפוף ראשו של יו"ד כמין קוץ בצידו השמאלי? מפני שצדיקים שבו בעולם הבא כפוף ראשיהם מפני מעשיהן, לפי שמעשיהן אינן דומין זה לזה, וכל אחד בוש מחבירו.

33 ג אמר רב יוסף: הני תרתי מילי אלה שני הדברים אמר רב לגבי ספרים, ותניא תיובתיה ושנויה תשובה לדבריו בברייתא: חדא אחת, הא זו שאמר רב: ספר תורה שיש בו שתי טעיות בכל דף ודף, כלומר, בכל עמודה ועמודה — יתקן, אם היו בו שלש טעויות בכל דף — יגנז הספר;

34 ותניא תיובתיה ושנויה תשובתו בברייתא: אם היו בו שלש טעויות בכל דף — יתקן, ארבע או יותר — יגנז. ובענין זה תנא שנה החכם בברייתא: אם יש בו בספר דף אחת שלימה בלי טעויות — מצלת על כולו, ואפשר לתקן את הכל. אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה משמו של רב: והוא דכתיב רוביה דספרא שפיר בזמן שכתוב רובו של הספר כראוי, ולא שכולו מלא טעויות.

35 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: אי אית בההוא אם יש באותו דף שלם שלש טעיות מאי מה הדין? אמר ליה: הואיל ואיתיהיב לאיתקוני מיתקן הואיל ודף זה כשלעצמו ניתן לתיקון מיתקן הספר כולו. ומוסיפים: והני מילי ודברים אלה שאמרנו, שלא ניתן לתקן את הספר כשהיו בו טעויות רבות, אמורים כשהיו בו אותיות חסירות שצריך להוסיף אותן בין השורות, אבל יתירות לית לן אין לנו בה, מפני שיכול למחוק אותן, ואין זה פגם. ושואלים: חסירות מאי טעמא מה טעם לא ניתן לתקן? אמר רב כהנא: משום דמיחזי שנראה הספר כמנומר כשמוסיפים אותיות רבות בין השורות.

36 וכן מסופר, אגרא חמוה חמיו של ר' אבא הוה ליה היו לו אותיות יתירות רבות בסיפריה בספרו, אתא לקמיה בא לפני ר' אבא לשאול, אמר ליה לו: לא אמרן לא אמרנו שלא יכול לתקן, אלא בחסירות,