ביאור שטיינזלץ על מנחות ע״ג

1 לכך תלמוד לומר מלמדנו האמור בתורה "וכל המנחה אשר תאפה וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה. וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה בתנור לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" ויקרא ז, ט— י, ובא הכתוב ללמדנו שכל בני אהרן מחלקים בשווה את המנחה, ומודגש שדווקא את המנחה חולקים הכהנים, ואולם אין הם חולקים את המנחה כנגד הזבחים.

2 וממשיכים לדון: יכול שלא יחלקו ביניהם הכהנים מנחות כנגד זבחים, וסברה היא: שהרי המנחות לא קמו אינן מובאות תחתיהן במקומם של הזבחים בדלות, שגם הדל, שאינו יכול להביא בהמה לקרבן כגון בקרבן חטאת עולה ויורד — אינו מביא מנחה במקום הזבח, אבל שמא תאמר שיחלקו הכהנים ביניהם מנחות כנגד עופות, שהרי קמו תחתיהן בדלות, שאם היה המקריב עני מאד "דלי דלות", ואין הוא יכול להביא קרבן עוף בקרבנו, הריהו מביא מנחה — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "וכל נעשה במרחשת... לכל בני אהרן תהיה...", והרי זה מקרא יתר הבא להורות שדווקא באותה מנחה חולקים הכהנים, ואין הם חולקים במנחות אף כנגד עופות.

3 ועדיין יכול אתה לומר כי לא יחלקו מנחות כנגד עופות, שהרי הללו העופות הם מיני דמים שיש בהם נתינת דם על המזבח, ואילו הללו המנחות הינן מיני קמחים, ואולם שמא יחלקו ביניהם עופות כנגד זבחים, שכן הללו והללו מיני דמים? — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "ועל מחבת... לכל בני אהרן תהיה...", ואף מקרא זה יתר, ובא ללמד שדווקא באלה הכהנים חולקים, ואין הם חולקים בדבר אחר. ומאחר שכבר למדנו שאינם חולקים מנחות כנגד עופות, בא פסוק זה להורות שאף אינם חולקים בעופות כנגד זבחים.

4 ועדיין יכול שלא יחלקו דווקא בעופות כנגד זבחים, שכן יש ביניהם הבדל, שהללו העופות עשייתן שחיטתן נעשית ביד במליקה בצפורן, ואילו הללו הזבחים עשייתן שחיטתם נעשית בכלי בסכין, אבל שמא יחלקו מנחות מסוג אחד כנגד מנחות מסוג אחר, שהרי דומות הן, שכן אלו ואלו עשייתן קמיצתן ביד? — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "וכל מנחה בלולה בשמן... לכל בני אהרן תהיה...", ואף מקרא זה יתר, ובא ללמד שאין חולקים מנחות כנגד מנחות.

5 ועדיין יכול שלא יחלקו מנחת מחבת כנגד מנחת מרחשת ומנחת מרחשת כנגד מנחת מחבת, משום שהן שונות זו מזו, שהרי זו המחבת מעשיה הדברים הנעשים בה, בשל היותה רחבה ואינה עמוקה קשין, ואילו זו המרחשת מעשיה הדברים הנעשים בה, בשל היותה עמוקה רכין, אבל שמא יחלקו מנחת מחבת שהביא אדם זה, כנגד מנחת מחבת שהביא אדם אחר. וכן מנחת מרחשת שהביא אדם זה כנגד מנחת מרחשת שהביא אדם אחר? — לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "וחרבה לכל בני אהרן תהיה...", ואף זה מקרא יתר, ללמד שגם אופן זה של חלוקת מנחה כנגד אותה מנחה אסורה.

6 ועדיין שואלים: יכול שלא יחלקו בקדשי קדשים, כמו מנחות, אבל יחלקו בקדשים קלים? — לכך תלמוד לומר עוד בסוף הכתוב הזה "איש כאחיו", ובסמוך לו נאמר דין הקדשים הקלים: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה..." שם י— יא — לומר: כשם שאין חולקין בקדשי קדשים, כך אין חולקים בקדשים קלים כגון תודה.

7 ועוד נדרש מהכתוב "איש כאחיו": "איש" — ללמד כי דווקא כהן שהוא איש בוגר הוא שחולק נוטל חלק בקרבנות המשמר, ואפילו הוא בעל מום, ואין הכהן הקטן חולק נוטל חלק בקרבנות המשמר, שאינו אוכל אלא מחלק אביו, ואפילו הוא תם שאין בו מום. הרי שנדרשו הכתובים "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה" ללמדנו לענין איסור חלוקה בין הכהנים, וכיצד איפוא דרש חזקיה מייתור הכתובים הללו לענין אכילת שיירי מנחת עומר ומנחת הסוטה!

8 ומשיבים: הלימוד ההוא המובא בברייתא מהכתובים הללו לענין איסור החלוקה אינו מכל הכתוב "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה", אלא רק ממה שנאמר "כל" "וכל מנחה" נפקא יוצא, נלמד, ואילו חזקיה למד לענין אכילת שתי המנחות הללו מגוף הכתוב. ושואלים על כך: והא אפיקתיה והרי כבר הוצאת אותו, למדת ממנו, מהמלה "כל" דרשה אחרת, לכמו מה שאמר ר' יוסי בר' יהודה לעיל מנחות דף סג,ב שאין הנודב מנחת מאפה תנור מביא שני מיני מנחות, אלא עשר חלות או עשרה רקיקים! ומשיבים: אלא הלימוד ההוא לענין חלוקה הריהו מתוספת האות ו' במלה "וכל" "וכל מנחה" הבאה לרבות.

9 א רבינא אמר: המקור לשיטת ר' שמעון שאף מנחת העומר ומנחת הקנאות נאכלות אתיא באה, נלמדת הלכה זו מדתני מאותה ברייתא ששנה החכם לוי, דתני שכן שנה לוי ברייתא: נאמר בתחילת פרשת מתנות הכהונה: "זה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קודש קדשים לך הוא ולבניך" במדבר יח, ט, ותוספת "כל" בכל אחד מן הפרטים שבפסוק זה באה לרבות:

10 "כל קרבנם" — לרבות לוג שמן של מצורע, שניתן לכהנים למאכל. ויש צורך בריבוי מיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר, כי כיון ש"מן האש" שם כתב רחמנא כתבה התורה בפסוק זה, ולוג שמן של מצורע, אינו עולה על המזבח, לכך קא משמע לן הוא, הכתוב משמיע לנו שגם זה בכלל הניתנים לכהנים.

11 וממשיכה הברייתא: "לכל מנחתם" — בא לרבות שאף מנחת העומר ומנחת קנאות ניתנות לכהנים לאכילה. ונצרך לכך ריבוי, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי כיון שבענין אכילת הכהנים מן הקדשים "ואכלו אתם אשר כפר בהם" שמות כט, לג אמר רחמנא אמרה התורה, והיה מקום לומר כי רק דבר הבא לכפר ניתן לכהנים, והאי וזו מנחת העומר — להתיר את אכילת התבואה החדשה קא אתיא היא באה ולא לכפרה, ואידך נמי והאחרת, מנחת קנאות, גם כן אינה באה לכפרת האשה הסוטה, אלא לברר אם חטאה האשה בניאוף קא אתיא היא באה, והיה מקום לומר שלא תינתנה אלה לכהנים לאכילה, לכך קא משמע לן הוא, הכתוב משמיע לנו, שאף אלה ניתנות לכהנים.

12 וממשיכה עוד הברייתא: ומה שנאמר "לכל חטאתם" — הרי הוא לרבות חטאת העוף, שניתנת לכהנים. ונצרך לכך ריבוי מיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר שאינה ניתנת לכהנים לאכילה לפי שנבילה היא, שהרי היא נמלקת מן העורף ויקרא ה, ח, ואסורה באכילה, על כן קא משמע לן הוא, הכתוב משמיע לנו שהיא ניתנת לכהנים לאכילתם.

13 ומה שנאמר בכתוב זה "לכל אשמם" — בא לרבות אף את אשם נזיר שנטמא, ואשם מצורע שניתנים לכהנים. ותוהים: מה צורך בדרשה מיוחדת ללמד על אשם מצורע, שניתן לכהנים לאכילה, והרי בהדיא כתיב ביה במפורש נאמר בו שהוא נאכל על ידי הכהנים, שכן נאמר "כי כחטאת האשם הוא לכהן" שם יד, יג!

14 אלא כוונת הדברים היא, שבא כתוב זה לרבות אשם נזיר שנטמא, לומר שיהא דינו כאשם מצורע, שאף הוא נאכל. שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר שאשם נזיר אינו בא לכפר, אלא רק להכשיר לאפשר לו להתחיל מחדש את נזירותו קא אתי הוא בא, ואילו אשם מצורע מכשירו לאכול מן הקדשים, והרי אכילת הכהנים נאמרה ביחס לקדשים המכפרים "ואכלו אותם אשר כופר בהם", לכך קא משמע לן הוא הכתוב משמיע לנו שגם אלה ניתנים לכהנים לאכילה.

15 ומה שנאמר בכתוב זה "אשר ישיבו" — זה הוא גזל הגר, שהגוזל מן הגר שאין לו יורשים, צריך לתת לכהנים את הגזילה בתוספת חומש מערכה. ומה שנאמר עוד בכתוב "לך היא ולבניך" — לומר כי שלך היא, לכל דבר, והינך נוהג בה כקניינך הממוני, שאתה מורישה לבניך ואפילו יכול אתה לקדש בו את האשה, שאין זה דבר השייך למקדש.

16 ב ועוד בדין אכילת כהנים מן הקדשים, אמר רב הונא:

17 שלמי הגוים, שנדר הגוי בהמה שתוקרב כקרבן שלמים במקדש — אין הם קרבים כשלמים, אלא הריהם קרבים כעולות הנשרפות כליל על אש המזבח. ומסבירים את טעם הדבר, איבעית אימא אם תרצה אמור שיש ראיה לכך מקרא מן המקרא, ואיבעית אימא ואם תרצה אמור כי מן הסברא היא. ומפרטים: איבעית אימא אם תרצה אמור כי סברא היא: הגוי הנודר קרבן למקדש — מחשבת לבו הינה שיהיה הקרבן מוקדש כולו לשמים כקרבן עולה, ולא שיאכלו ממנו בני אדם. ולכך קרבנותיו קרבים כעולה.

18 ואיבעית אימא קרא ואם תרצה אמור כי ראיה לכך מן המקרא, שכן נאמר "...איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעלה" ויקרא כב, יח — ללמד שכל קרבנות דמקרבי שמקריבים, שנודרים ונודבים להקריב הגויים, קרבן עולה ליהוי שיהיה.

19 מתיב מקשה רב חמא בר גוריא על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא: גוי שהתנדב להביא שלמים למקדש, אם נתנן לישראל כדי שיאכלם — אותו ישראל הוא האוכלן, ואם נתנן לכהן שיאכלם — אותו הכהן אוכלן. הרי ששלמי הגויים קרבים ונאכלים כשלמים!

20 אמר רבא בתירוץ דברי רב הונא: הכי קא אמר כך היא אמרה, זו כוונת הברייתא: גוי שהתנדב להביא שלמים למקדש, על מנת שיתכפר בהן שיצא בהם ידי חובתו ישראל שנדב שלמים — אותו ישראל אוכלן. וכן אם התנדב הגוי שלמים למקדש על מנת שיתכפר בהן כהן שנדב שלמים — אותו כהן אוכלן. ומה שאמר רב הונא שאין שלמי הגויים נאכלים אלא קרבים כליל, הרי זה כאשר נדר הגוי שלמים לשם עצמו.

21 מתיב מקשה רב שיזבי על דברי רב הונא ממה ששנינו במשנתנו: אלו מנחות נקמצות ושיריהן נאכלים לכהנים, ובכללן אף מנחת גוים, הרי שניתנת מנחת הגויים לאכילת הכהנים, ומכאן שאף שלמי הגוי ניתנים לאכילת כהנים שכן דין המנחה כדין השלמים, לענין אכילת כהנים! אמר ר' יוחנן: לא קשיא אין זה קשה: הא זו משנתנו, הסבורה ששלמי הגויים נאכלים — הריהי כשיטת ר' יוסי הגלילי, ואילו הא זו, דעת רב הונא, שאין שלמי הגויים נאכלים — הריהי כשיטת ר' עקיבא.

22 דתניא שכן שנויה ברייתא: נאמר "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם... לעולה". ודנים בכתוב: אחר שנאמר "איש", מה אם כן תלמוד לומר מלמדנו עוד האמור "איש איש"? — הרי זה בא לרבות אף את הגוים שנודרין נדרים ונדבות קרבנות להקריבם במקדש, כישראל.

23 ומה שנאמר עוד בכתוב זה "אשר יקריבו לה' לעולה" — אין לי מכאן אלא שהגוים נודרים ונודבים קרבנות לעולה, ואולם שהם נודרים גם קרבנות שלמים מנין לנו? לכך תלמוד לומר מלמדנו האמור כתוב יתר "נדריהם" ללמד על כך. ומבררים עוד: שמביאים הגויים אף קרבנות תודה מנין לנו? תלמוד לומר כתוב יתר "נדבותם".

24 ומנין לרבות אף את עולות העופות, ונסכי היין, והלבונה, והעצים שמביאים אותם הגויים? תלמוד לומר "נדריהם", הבא בלשון כוללת — "לכל נדריהם", וכן גם האמור "נדבותם" הבא בלשון כוללת — "לכל נדבותם".

25 ומעתה יש לשאול, אחר שהתרבו הגויים לכל אלה, אם כן מה תלמוד לומר "אשר יקריבו לה' לעולה" — הרי זה בא למעט: עולה סתם הגויים מביאים, פרט מלבד לעולת נזירות, שאם הגוי נדר נזירות — אין זו חלה עליו, ואין הוא חייב איפוא בהבאת עולה. אלו הם דברי ר' יוסי הגלילי. ואילו ר' עקיבא אומר: ממה שנאמר "אשר יקריבו לה' לעלה" — אין לי שמביא הגוי אלא קרבן עולה בלבד.

26 ולענין דרשתו של ר' יוסי הגלילי שואלים: והאי וזה הלימוד שהוא למד מן הכתוב "אשר יקריבו לה' לעולה" — פרט לנזירות, האם מהכא נפקא מכאן, מפסוק זה הוא יוצא, נלמד? והרי מהתם נפקא משם, מפסוק אחר הדבר יוצא, נלמד, ממה שנאמר בתחילת פרשת הנזירות "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה' " במדבר ו, ב — לומר שבני ישראל נודרין בנזיר, ואין הגוים נודרים בנזיר!

27 ומשיבים: אף שמשם נלמד שאין הגויים נודרים נזירות, עדיין נזקקים אנו לדרשת הכתוב "אשר יקריבו לה' לעולה". שכן אי אם היינו למדים רק מהתם משם, מהאמור בפרשת נזירות — הוה אמינא הייתי אומר כי קרבן נזירות הוא דלא לייתי שלא יביא הגוי שנדר נזירות, אבל הנזירות עצמה היינו אומרים שחלה עלייהו עליהם, על הגוי שנדר נזירות, לכך קא משמע לן הוא, הכתוב "אשר יקריבו לה' לעולה" משמיע לנו שאף עצם הנזירות אינה חלה בגוי הנודר נזירות.

28 א למעלה הובאה מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא אם מביאים הגויים לקרבן רק עולות כשיטת ר' עקיבא, או אף שאר קרבנות כשיטת ר' יוסי הגלילי. ומבררים: כמאן אזלא הא דתנן כשיטת מי הולכת, נשנתה, משנה זו ששנינו במסכת שקלים: אמר ר' שמעון, שבעה דברים בעניינים שונים התקינו בית דין, וזה אחד מהן: גוי ששלח את קרבן עולתו ממדינת הים ושילח עמה את דמי נסכיה — נסכי קרבן זה קריבין משלו, מדמי הנסכים ששלח. ואם לאו לא שלח הגוי דמי נסכים עם הקרבן — קריבין הנסכים משל ציבור מתרומת הלשכה. הרי שהגוי מקריב אף לנסכים, ולא רק לעולה.

29 ושואלים: האם לימא לומר שכשיטת ר' יוסי הגלילי הם דברים אלה, ולא כשיטת ר' עקיבא! ודוחים: אפילו תימא תאמר שהם כשיטת ר' עקיבא, ואולם אף הוא סבור שהגוי מביא את קרבן העולה ואת כל חבירתה הנלווה לקרבן, ובכלל זה נסכים.

30 ושואלים עוד: כשיטת מאן מי דין זה שתנא להא דתנו רבנן שנה את מה ששנו חכמים בברייתא על האמור בדין הנסכים "כל האזרח יעשה ככה להקריב אשה..." שם טו, יג — אזרח אדם מישראל הוא המביא נסכים, ואין הגוי מביא נסכים לעצמם. ויש לברר: יכול שאף לא תהא עולתו של הגוי טעונה חייבת נסכים? לכך תלמוד לומר מלמדנו האמור בפסוק "ככה" — שהבאת הנסכים עם העולה מעכבת, שאין עולה בלא נסכים עמה. ומעתה יש לשאול: כשיטת מני מי היא ברייתא זו, שכן הריהי שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי ואף לא כשיטת ר' עקיבא.

31 ומסבירים את השאלה: שהרי אי אם תרצה לומר שהיא כשיטת ר' יוסי הגלילי — הא הרי ר' יוסי הגלילי אמר בברייתא שאפילו יין לנסכים לעצמם נמי גם כן מביא הגוי! ואי אם תרצה לומר שהיא כשיטת ר' עקיבא — הא הרי ר' עקיבא אמר באותה ברייתא כי עולה — אין כן מביא הגוי, ואולם כל מידי אחרינא דבר אחר — לא מביא!

32 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור שהברייתא היא כשיטת ר' יוסי הגלילי, ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שהברייתא היא כשיטת ר' עקיבא. ומסבירים: איבעית אימא אם תרצה אמור כי הברייתא כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, ואין להקשות שר' יוסי הגלילי הזכיר בדבריו בברייתא שהגוי מביא אף יין לנסכים לעצמם, שכן סמי מההיא מחק מאותה ברייתא מדברי ר' יוסי את המלה יין, ואף לדעתו אין הגוי מביא נסכים לעצמם. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור כי כשיטת ר' עקיבא היא ברייתא זו, ואף שאמר ר' עקיבא בברייתא שאין הגוי מביא אלא עולה בלבד — כוונתו שהגוי מביא עולה ואת כל חבירתה הנלוה לה, כנסכים.

33 ב שנינו במשנתנו כי ר' שמעון אומר שמנחת חוטא של כהנים נקמצת, והכל נשרף. ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו?

34 ומשיבים: דתנו רבנן שכן שנו חכמים בברייתא: נאמר במנחת חוטא "והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה על אשי ה' חטאת היא. וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו והיתה לכהן כמנחה" ויקרא ה, יב— יג. ויש לשאול: מה מלמדנו כתוב זה "והיתה לכהן כמנחה", והרי במנחה אמורים הדברים? אלא בא הכתוב ללמדנו שתהא עבודתה של מנחת חוטא כשרה אף בו, בכהן שחטא ומביא מנחה זו.

35 ודנים בדבר: אתה אומר שלמדים מכתוב זה שתהא עבודתה של מנחת החוטא כשרה אף בו, או אינו בא אלא להתיר את אכילתה של מנחת חוטא של כהנים, כמנחת חוטא של ישראל? ולפי זה מה כיצד אני מקיים את האמור "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" שם ו, טז? ואף שאולי מדובר רק במנחת נדבתו של כהן — אבל מנחת חובתו תהא נאכלת?

36 לכך תלמוד לומר "והיתה לכהן כמנחה", מקיש משווה הכתוב דין מנחת חובתו של כהן לדין מנחת נדבתו, מה מנחת נדבתו של כהן — אינה נאכלת, אף מנחת חובתו של כהן — אינה נאכלת. כנגד דרך דרשה זו אמר ר' שמעון: וכי נאמר בכתוב "והיתה לכהן כמנחתו", שנלמד ממנו כי יש להקיש דין מנחת חוטא של כהן לדין מנחת נדבתו? והלא לא נאמר אלא "והיתה לכהן כמנחה" — כמנחה סתם, שאינה מנחת כהנים! אלא בא הכתוב להקיש