ביאור שטיינזלץ על מנחות ק״ט

1 ומעתה יש להקשות לשיטת רבה בר אבוה: אמאי ליחזי היידן מדוע מראה המוכר ללוקח איזה בית שנפל, ואומר לו "בית זה קנית", וכן מדוע מראה היידן איזה עבד שמת, ואומר לו "עבד זה קנית", הרי לדעתו כאשר אמר "בית בבתיי" או "עבד בעבדיי" ודאי התכוון למשובח שבאותו מין ולא לאלה!

2 ותוהים על עצם שאלה זו: וכי מדין לוקח קונה ומוכר קא אמרת אתה אומר להקשות על דברי רבה בר אבוה שאמר את דינו בענין הקדש?! שאני שונה הוא דין הלוקח, שהרי כלל הוא בדיני קניה ומכירה כי במקרה של ויכוח בין הקונה לבין המוכר באשר למה נכלל במכירה, יד בעל השטר הקונה, המחזיק בשטר המכירה על התחתונה, והוא מקבל את מה שאפשר לומר פחות בשטר.

3 ומעירים: השתא דאתית להכי עכשיו שהגעת לכאן, לסברה זו, אם כן בדעת עולא שהאומר "בית בביתי אני מוכר לך", נותן לקונה עליה שהובאה לעיל כקושיה על דברי רבה בר אבוה, ניתן לומר כי אפילו תימא תאמר שכוונת דבריו לעלייה ממש ולא כדרך שתירצנו שהוא כינוי למעולה שבבתיו, זו דגריעה שגרועה מכל בתיו — אין זו קושיה על רבה בר אבוה, שהרי גם שם טעם הדבר, הוא משום שבענייני מכירה יד בעל השטר על התחתונה.

4 א משנה האומר "הרי עלי להביא קרבן עולה" — יקריבנה בבית המקדש אשר בירושלים. ואם הקריבה בבית חוניו שבארץ מצרים — לא יצא ידי חובתו. האומר "הרי עלי עולה, שאקריבנה בבית חוניו" — יקריבנה במקדש, ואולם אם עמד והקריבה בבית חוניו — יצא. ר' שמעון אומר: זה האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", אינו מחיל כלל קדושה, ולכך אין זו הבהמה שהופרשה לכך בכלל קדושת עולה, ונוהגים בה כבשאר בהמות חולין.

5 האומר "הריני נזיר" — לאחר מלאות ימי נזירותו כראוי, יגלח את שער ראשו בבית המקדש אשר בירושלים, ומביא בו את קרבנותיו, כמפורש בדינו בתורה במדבר ו, יג—יח. ואם במלאות ימי נזירותו גלח את שער ראשו בבית חוניו, והביא בו את קרבנותיו — לא יצא ידי חובתו, והריהו צריך לשוב ולגלח ולהביא קרבנותיו בבית המקדש בירושלים. האומר "הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו" — יגלח במקדש, שאין תנאו שאמר שיגלח בבית חוניו נחשב. ואולם אם עמד וגלח בבית חוניו, וכפי שאמר בתנאו — יצא. ר' שמעון אומר: כל האומר "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו" אין זו לשון קבלת נזירות כלל, ולכך אין זה נזיר כלל, ומותר הוא איפוא בשתיית יין ולהיטמא למתים.

6 ב גמרא שנינו במשנתנו שלדעת חכמים האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", עליו להקריבה בבית המקדש שבירושלים, ואולם אם עבר והקריבה בבית חוניו — יצא ידי חובת נדרו. ותוהים על כך: הרי כשאמר "הרי עלי עולה" — התחייב להקריבה כדינה בשחיטה ובשאר עבודות הקרבן שאחריה כראוי. ואילו זה, הא הרי כששחטה בבית חוניו לא שחטה כשחיטת הקרבן הראויה, שהרי שחטה מחוץ למקדש, ובכך בעצם מקטל קטלה הריגה הרג אותה!

7 אמר רב המנונא: הקדשה ראויה הקדיש האדם הזה, ואין כוונת הלשון "יצא" שיצא ידי נדרו לפי שאכן הביא עולה כפי שנדר, אלא שיצא ידי חובתו מלהביא עולה אחרת. ואף שאמר בלשון "הרי עלי" וחייב להביאה כתיקנה, מכל מקום כיון שהוסיף ואמר "שאקריבנה בבית חוניו" — נעשה בכך כאומר "הרי עלי עולה, על מנת שלא אתחייב באחריותה", וכאילו אמר "הרי עלי על מנת שאהרגנה".

8 אמר ליה לו רבא לרב המנונא: אלא מעתה, לפי דבריך, אף סיפא דקתני סוף משנתנו, ששנה בה שהאומר "הריני נזיר על מנת שאגלח את השיער, ואביא את הקרבנות, ביום מלאת ימי נזירותי בבית חוניו" — יגלח ויביא קרבנותיו במקדש, ואם גילח בבית חוניו — יצא, האם הכי נמי כך גם כן תאמר שפירוש הלשון "יצא" שנעשה כאומר "הריני נזיר, על מנת שלא אתחייב באחריות קרבנותיו", ומעתה אינו צריך להביא שוב את קרבנותיו ביום מלאת ימי נזירותו? והלא הנזיר כל כמה עוד דלא מייתי שלא מביא את קרבנותיו — לא מתכשר אינו יוצא מידי נזירותו, להיות מותר מאיסורי הנזיר!

9 אלא אמר רבא הסבר אחר: אין זו הקדשה ראויה, ולכך הבהמה שהביא בקרבנו אין בה כל קדושה, שכן אדם זה האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו" כל עיקרו להבאת דורון מתנה נתכוין, ולא לקרבן ממש. שכך ודאי אמר אדם זה שמקומו קרוב יותר לבית חוניו מאשר לירושלים: אי סגיא אם די לי להביא את הבהמה הזו בבית חוניו — טרחנא טורח אני ומביאה לשם. ואולם טפי יותר מכך, ללכת לירושלים לבית המקדש, ולהביאה לשם להקרבה — לא מצינא לאיצטעורי איני יכול להצטער כל כך. ונמצא איפוא כי לא היתה זו הקדשה לעולה של ממש. וכוונת משנתנו שראוי מלכתחילה שיעלנה לירושלים, ויקדישנה כראוי, ותוקרב בבית המקדש. ואולם אם לא עשה כן, אלא הקריבה בבית חוניו — יצא בכך ידי נדרו, ואין הוא צריך להביא קרבן אחר תחתיו.

10 וכן בזה האומר "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו" נמי גם כן, כל עיקרו של האי גברא זה האיש אינה לנזירות של ממש, אלא לצעורי נפשיה קא מיכוין לצער את עצמו, בהימנעות משתיית יין ושאר איסורי הנזיר, הוא מתכוין. ולכך אמר: אי סגיא אם דיה לקבלה זו שלי, שבסוף ימי הנזירות אגלח את שערי ואביא את קרבנותי בבית חוניו — טרחנא טורח אני, ומביא את קרבנותי לשם. ואולם טפי יותר מכך, ללכת לירושלים לבית המקדש, ולהביא שם את קרבנותי — לא מצינא לאיצטעורי איני יכול להצטער כל כך. וכוונת משנתנו שמלכתחילה יעלה לירושלים לבית המקדש, ויקדיש את קרבנותיו, ויגלח ויקריבם כראוי ביום מלאת ימי נזירותו. ואולם אם לא עשה כן, אלא גילח והקריב אותם בבית חוניו — יצא בכך ידי חובה, ואינו צריך לשוב ולהביאם.

11 ומעירים: ורב המנונא אמר לך יכול לומר לך כמענה לדברי רבא: בענין דברי משנתנו בנזיר שנדר לגלח בבית חוניו — אכן אפשר לומר כדקאמרת כמו שאמרת, הסברת, ואולם בענין דברי משנתנו בנודר עולה להקריבה בבית חוניו — נשאר אני בהסברי, שטעם הדבר הוא משום שעל מנת שלא אתחייב באחריותה קאמר הוא אמר.

12 ומעירים: אף ר' יוחנן סבר לה להא סבור הוא כהסברו זה של רב המנונא, שכן אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", והקריבה בארץ ישראל אך לא בבית המקדש — יצא. והריהו ענוש כרת על הקרבה זו, שכן הוא שחט קדשים בחוץ. וכשיטת רב המנונא.

13 ומוסיפים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן הסבורה כך, כשיטתו של רב המנונא: האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה במדבר סיני" שכן סבור הוא שנותרה במדבר סיני עדיין קדושה בשל המשכן שהיה בו, והקריבה בעבר הירדן — יצא, וענוש כרת כמקריב קדשים בחוץ.

14 ג משנה הכהנים ששמשו שעבדו בבית חוניו — לא ישמשו בבית המקדש שבירושלים, שנפסלו לעבודת הקודש בכך. ואין צריך לומר כי כהנים ששימשו לדבר אחר עבודה זרה, שפסולים לעבוד בבית המקדש. וראיה לדבר, שכן נ אמר: "אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בקרב אחיהם" מלכים ב כג, ט — שנקבע בדינם של הכהנים שהקטירו בבמות אפילו לשם ה', שנפסלו מלעבוד במקדש, אולם הריהם מותרים באכילת מנחות וכן שאר קדשים, שלענין זה הריהם כשאר הכהנים "בתוך אחיהם". והרי אלו נחשבים ככהנים בעלי מומין, שחולקין זכאים לקחת חלק בקרבנות ואוכלין מהם, אבל לא מקריבין.

15 ד גמרא שנינו במשנתנו כי אין כהני בית חוניו רשאים לעבוד בבית המקדש, ובודאי שכך דינו של כהן שעבד עבודה זרה "דבר אחר". ובעניינו של כהן זה אמר רב יהודה: כהן ששחט לעבודה זרה, ולא הקריב לה, ולאחר מכן שב בתשובה — קרבנו הקרב בבית המקדש לאחר מכן הריהו בכלל האמור בקרבנות ריח ניחוח, שכשר הוא.

16 אמר רב יצחק בר אבדימי: מאי קראה מה הוא המקרא המלמד על כך? — שכן נאמר: "...כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לכל בן נכר אשר בתוך בני ישראל. כי אם הלויים אשר רחקו מעלי בתעות ישראל אשר תעו מעלי אחרי גלוליהם ונשאו עוונם. והיו במקדשי משרתים פקודות אל שערי הבית ומשרתים את הבית המה ישחטו את העולה ואת הזבח לעם והמה יעמדו לפניהם לשרתם. יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם והיו לבית ישראל למכשול עו‍ן על כן נשאתי ידי עליהם נאם ה' אלהים ונשאו עו‍נם" יחזקאל מד, ט—יב, וכתיב בתריה ונאמר בפסוק אחריו: "ולא יגשו אלי לכהן לי ולגשת על כל קדשי אל קדשי הקדשים...". הרי למדנו מן הכתוב "אשר ישרתו" שרק אי עבד אם עשה הכהן עבודה שהיא בגדר שירות לעבודה זרה — אין כן, הריהו פסול לעבודה במקדש, אבל שחיטה לאו לא בכלל שירות הוא, שהרי שחיטה נעשית גם בכל אדם, ובשל השחיטה בלבד אינו נפסל לעבודה במקדש.

17 ה ועוד בדיני כהן שעבד עבודה זרה, איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בדינו של כהן ששגג בזריקה של דם הקרבן לעבודה זרה, האם קרבנו הקרב בבית המקדש כשר הוא. שרב נחמן אמר: קרבנו הריהו כשאר קרבנות כשרים, שנאמר בהם ריח ניחוח, וכשר. ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו של כהן זה בכלל ריח ניחוח, שפסול הוא להקריב.

18 אמר רב ששת: מנא אמינא לה מנין, מה המקור בתורה להלכה זו שאני אומר אותה שאין קרבנו של השוגג בזריקה לעבודה זרה כשר — דכתיב שכן נאמר בדברי הנביא יחזקאל המובאים למעלה בדינם של אלה שעבדו עבודה זרה ובאים לעבוד במקדש: "והיו לבית ישראל למכשול עו‍ן", מאי לאו האם לא הכוונה היא: או זה שעבד עבודה זרה במכשול או זה שעבד עבודה זרה בעו‍ן — אין עבודתם כשרה במקדש, והרי "מכשול" — משמעו: עבירה בשוגג, ו"עו‍ן" — משמעו: עבירה במזיד. נמצא שאף השוגג בעבודה זרה פסול לעבודה במקדש.

19 ושואלים: ורב נחמן הסבור שקרבנו במקדש כשר, מה יענה על ראיה זו? ומשיבים: לדעתו לא כך הוא פירוש הדברים, אלא הכוונה היא לעבירה במכשול של עו‍ן, שרק העובד עבודה זרה במזיד הוא הפסול לעבודה במקדש, ולא זה העובד בשוגג.

20 אמר רב נחמן: מנא אמינא לה מנין, מה המקור בתורה להלכה זו שאני אומר אותה שקרבנו של השוגג בזריקה לעבודה זרה כשר? — דתניא שכן שנויה ברייתא על האמור בשוגג בעבודה זרה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת. וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו ונסלח לו" במדבר טו, כז—כח, ומן הכתוב "על הנפש השוגגת" מובן כי אף נפשו שלו השוגגת ומביאה חטאת מתכפרת בקרבן, והרי כתוב זה מלמד איפוא שכהן מתכפר בקרבנותיו, אף על ידי עבודתו בהם בעצמו.

21 ומעתה נברר: במאי במה, באיזה חטא עבודה זרה חטא בשגגה כהן זה? אילימא אם תאמר ששגג בשחיטה לעבודה זרה — מאי איריא מה שייך דווקא בשוגג? אפילו מזיד נמי גם כן קרבנו כשר וכדברי רב יהודה למעלה! אלא לאו האם לא הכוונה היא ששגג בזריקה לעבודה זרה, והרי נאמר בו שקרבנו כשר.

22 ורב ששת הסבור שקרבנו פסול אמר לך יכול לומר לך בדחיית ראיה זו: לעולם מדובר בכהן ששגג בשחיטה לעבודה זרה ולא בזריקה, ואף רב יהודה לא הכשיר את הכהן השוחט לעבודה זרה, אלא כשהיה שוגג בדבר, אבל אם היה מזיד הריהו פסול להקרבה. שטעמו של רב יהודה הוא משום שאין השחיטה נחשבת שירות, וכי השוחט במזיד לא נעשה משרת לעבודה זרה?! ומעירים כי רב נחמן ורב ששת

23 אזדו הולכים במחלוקתם זו לטעמייהו לטעמם, לשיטתם בענין אחר, דאתמר שנאמר שנחלקו בדינו של הכהן שהזיד בשחיטה לעבודה זרה, שרב נחמן אמר כי קרבנו שהקריב בבית המקדש הריהו בכלל ריח ניחוח, וכשר. ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו ריח ניחוח, שאינו כשר.

24 ומנמקים את שיטותיהם: רב נחמן אמר כי קרבנו ריח ניחוח — שהרי לא עבד לא עשה במעשהו זה עבודה שהיא בגדר "שירות", שהשחיטה אינה בגדר "שירות". ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו ריח ניחוח,

25 שאין השחיטה נחשבת כשירות אלא כאשר נעשתה בשוגג, ואולם כשנעשתה במזיד — הריהו נעשה בכך משרת לעבודה זרה. ומנמקים את שיטותיהם.

26 אמר רב נחמן: מנא אמינא לה מנין, מה המקור בתורה להלכה זו שאני אומר אותה? דתניא שכן שנויה ברייתא: כהן שעבד עבודה זרה, ושב בתשובה, קרבנו הקרב בבית המקדש הריהו ריח ניחוח, מקובל ומרצה.

27 ויש לברר: במאי במה עבד עבודה זרה? אילימא אם תאמר שעבד בשוגג — מאי מה הענין שנאמר בברייתא "שעבד עבודה זרה ושב בתשובה", והלא כהן זה שב ועומד הוא אדם כשר הוא מיסודו, שהרי לא התכוון לחטוא! אלא פשיטא פשוט הוא שמדובר בברייתא זו שעשה הכהן כן במזיד. ומעתה אי אם מדובר באופן שחטא הכהן במזיד בזריקה של דם הקרבן לעבודה זרה — גם כי כאשר שבבתשובה על כך, מאי הוי מה נהיה, מה בכך? עדיין פסול הוא להקרבה במקדש, שכן הא עבד הרי עשה לה לעבודה זרה שירות, ונפסל על ידי כך! אלא לאו האם לא מדובר באופן שעשה זאת בשחיטה. ומכאן איפוא ראיה לשיטתי, שהשוחט במזיד אינו נפסל להקרבה במקדש.

28 ורב ששת אמר לך יכול לומר לך בדחיית ראיה זו: לעולם מדובר בשוחט לעבודה זרה בשוגג, ואשר לשאלה כיצד תוסבר הלשון "ושב" באדם זה — הכי קאמר כך הוא אומר, זאת כוונת הדברים: אם כהן זה שב מעיקרו שאדם כשר הוא מיסודו, בודאי דכי עבד שאף שכאשר עשה דבר עבירה, ששחט לעבודה זרה — בשוגג עבד עשה כן, ולכך קרבנו ריח ניחוח, ואולם אם לאו לא כן הוא אלא אינו כשר מעיקרו, ודאי אם שחט במזיד — אין קרבנו ריח ניחוח.

29 א ועוד נחלקו רב נחמן ורב ששת בעניינים דומים. האחד, בדין קרבנו של כהן שהשתחוה לעבודה זרה ואחר כך הקריב קרבן בבית המקדש, שרב נחמן אמר כי קרבנו ריח ניחוח, מקובל ומרצה. ואילו רב ששת אמר כי אין קרבנו של כהן זה ריח ניחוח. והשני, בדין קרבנו של הכהן שהודה שהצהיר בפיו לעבודה זרה כאלוהיו, שאף בזה רב נחמן אמר שקרבנו ריח ניחוח, ואילו רב ששת אמר בזה שאין קרבנו ריח ניחוח.

30 ב ולאחר שהובאה מחלוקתם של רב נחמן ורב ששת במקרים שונים של עבודה לעבודה זרה זריקה בשוגג, שחיטה במזיד, השתחויה, הודאה בפה, מסבירים כי צריכא צריך שתיאמרנה כל המחלוקות הללו, דאי אשמעינן הך קמייתא שאם היה משמיע לנו רק את זו הראשונה, זריקה בשוגג, הייתי אומר כי דווקא בההיא קאמר באותה עבודה אמר רב ששת שאין קרבנו מתקבל, ומשום דעבד ליה שעשה לו שירות לעבודה זרה, אבל במקרה שרק עשה שחיטה לעבודה זרה, דלא עבד ליה שלא עשה בה שירות לעבודה זרה, אף שעשה כן במזיד — אימא אמור שמודה ליה לו רב ששת לרב נחמן שקרבנו מתקבל.

31 וכן אי אשמעינן אם היה משמיע לנו את מחלוקתם רק בענין שחיטה במזיד — הייתי אומר שרב ששת סבור שאין קרבנו מתקבל, משום דעבד ליה שעשה לו על כל פנים עבודה. אבל במקרה שהשתחוה לעבודה זרה, דלא עבד ליה שלא עשה לו עבודה — אימא אמור שאף לרב ששת קרבנו של כהן זה לא נפסל. על כן צריכא צריך שתיאמר אף מחלוקתם בענין השתחואה לעבודה זרה.

32 ואי אשמעינן ואם היה משמיע לנו את מחלוקתם רק בענין השתחואה — הייתי אומר שרב ששת סבור שאין קרבנו מתקבל, משום דעביד ליה שעשה לו מעשה של השתחואה, אבל אם רק הודה בפיו לעבודה זרה, דדיבורא בעלמא שדיבור בלבד הוא זה, ולא מעשה — אימא אמור שאף לדעת רב ששת לא ייפסל קרבנו. על כן צריכא צריך להיאמר אף אופן זה של מחלוקתם.

33 ג שנינו במשנתנו כי הכהנים ששימשו בבית חוניו פסולים לעבודה בבית המקדש שבירושלים, והוסיפה המשנה כי אין צריך לומר שכך הוא דינם של הכהנים ששימשו לדבר אחר עבודה זרה. ודנים בדברים הללו: מדקאמר ממה שהוא אומר כי אין צריך לומר שכך הוא הדין בכהן ששימש לדבר אחר, מכלל כך ניתן ללמוד שבית חוניו עצמו — לאו לא בית עבודה זרה הוא.

34 ומעירים: וכמו כן תניא שנויה ברייתא הסבורה כשיטת מאן דאמר מי שאומר כי בית חוניו לאו לא בית עבודה זרה הוא. דתניא שכן שנויה ברייתא המוסרת כיצד נוסד בית חוניו זה: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, ששימש ככהן גדול, אמר להן לחכמים: בשנה זו הוא כלומר, אני מת, אמרו לו: מנין אתה יודע זאת?

35 אמר להן: בכל שנה ושנה ביום הכפורים, כשנכנסתי לקודש הקדשים בסדר עבודת היום, נזדמן לי מראה דמותו של זקן אחד הלבוש בבגדים לבנים ונתעטף ראשו בלבנים, וכשנכנסתי לקודש הקדשים היה נכנס עמי, ושוהה עמי בעת עבודתי שם, ולאחר מכן יצא עמי אל מחוץ לקודש הקדשים. ואילו בשנה זו נזדמן לי זקן אחד הלבוש בבגדים שחורים ונתעטף בשחורים, ובשעה שנכנסתי לקודש הקדשים אמנם נכנס עמי ואולם בשעה שיצאתי מקודש הקדשים לא יצא עמי.

36 ואכן, מיד לאחר יום הכיפורים, לאחר הרגל חג הסוכות חלה שמעון הצדיק שבעת ימים, ומת. ומעירים אגב כך, כי מאז פטירתו של שמעון הצדיק, חשו הכל שיש שינוי וירידה בדורות, נמנעו אחיו הכהנים מלברך את ישראל ברכת כהנים בשם המפורש שהיו אומרים, כדרך הנאמרת עד עתה, בכינוי.

37 ושבים לענין יסודו של בית חוניו: בשעת פטירתו של שמעון הצדיק, אמר להם לחכמים בצוואה: חוניו בני ישמש כהן גדול תחתי במקומי. נתקנא בו בחוניו שמעי אחיו, שכן היה גדול ממנו מחוניו שתי שנים ומחצה. הסתיר את קנאתו, ואמר לו בתחבולה על מנת להכשילו: בא ואלמדך סדר עבודה של הכהן הגדול שכן היה שמעי חכם ממנו. הלבישו שמעי את חוניו באונקלי גלימה, וחגרו בצילצול חגורה מקושטת, העמידו אצל המזבח. ואחר כך אמר להם שמעי לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה ואף קיים את מה שנדר לאהובתו, שכך אמר לה: "ב אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה — אלבוש באונקלי שליכי שלך ואחגור בצילצול שליכי שלך".

38 בקשו אחיו הכהנים להרגו לחוניו, על בזיון הקודש, רץ ברח מפניהם, ורצו אחריו, עד שהלך לאלכסנדריא של מצרים, ובנה שם מזבח, והעלה עליו קרבנות לשום לשם עבודה זרה. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה זה חוניו שעדיין לא ירד לה לא הגיע לכהונה גדולה, כיון שנלקחה ממנו — כך קלקל, שהקים בית עבודה זרה. זה היורד לה שכבר הגיע לגדולה — על אחת כמה וכמה שהריהו מקלקל אם היא נלקחת ממנו. אלו דברי ר' מאיר. ונמצא שלדעת ר' מאיר שימש בית חוניו מיסודו לעבודה זרה.

39 וממשיכה הברייתא כי אמר לו ר' יהודה לר' מאיר: לא כך היה מעשה, אלא שאף שציווה שמעון הצדיק כי חוניו הוא שיכהן תחתיו ככהן גדול, מכל מקום לא קיבל עליו חוניו את התפקיד, משום שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ולכך נעשה שמעי לכהן גדול. ואף על פי כן שחוניו עצמו לא רצה לשמש ככהן גדול, מכל מקום נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו על שהוא משמש ככהן גדול שכן חוניו היה חכם ממנו, וביקש להכשילו. מה עשה? אמר לו חוניו לשמעי: בא ואלמדך סדר עבודה של כהן גדול. והלבישו באונקלי, וחגרו בצילצול, והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, "אותו היום שישתמש בכהונה גדולה — אלבוש באונקלי שליכי שלך ואחגור בצילצול שליכי שלך":

40 בקשו אחיו הכהנים להרגו את שמעי על כך. עמד שמעי וסח להם לכהנים את כל המאורע שהוטעה לעשות כן על ידי חוניו. בקשו הכהנים לפיכך להרוג את חוניו שגרם לזה. רץ חוניו מפניהם, ורצו אחריו. רץ לבית המלך, ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא, זה הוא, שידעו מי הוא, ולא יכול היה להימלט שם. לפיכך הלך לאלכסנדריא של מצרים, ובנה שם מזבח, והעלה עליו לשם שמים. לקיים מה שנאמר "והיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' "שם יט. הרי שלדעת ר' יהודה שימש בית חוניו כבית לעבודת ה'.

41 וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: ומה זה חוניו שברח ממנה מן הכהונה הגדולה, שהרי בתחילה לא רצה בה, כל כך גברה קנאתו כשראה את אחיו משמש בה, עד שעשה כך להכשיל את אחיו באופן כה חמור. זה המבקש לירד לה ועדיין לא הגיע לגדולה — על אחת כמה וכמה גדולה היא קנאתו במי שמשמש בגדולה זו.

42 ד ובעקבות דברי חכמים הללו באשר לתוצאותיה האפשריות של העלייה לגדולה, מביאים עוד מה שתניא שנינו בברייתא, אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחלה כל האומר לי "עלה לה לגדולה של נשיאות" שכן היה ר' יהושע בן פרחיה נשיא — הרי אני כופתו ונותנו לפני הארי מפני כעסי עליו, על הצעתו זו. ואולם, עתה שהריני משמש בנשיאות, כל האומר לי לירד ממנה — אני מטיל עליו קומקום של חמין, מפני כעסי עליו, שכך היא טבעה של העליה לגדולה.

43 וראיה לדבר, שהרי מוצאים אנו כי שאול ברח ממנה מן הגדולה, שלא רצה לשמש כמלך על ישראל "ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים". שמואל א י, כב, ואולם כשעלה למלכות, וסבור היה כי עומד דוד ליטלה ממנה — בקש להרוג את דוד שם פרקים יח—כז.

44 ה למעלה הובא שלדעת ר' מאיר שימש בית חוניו לעבודה זרה ולדעת ר' יהודה שימש לעבודת ה', והביא ר' יהודה ראיה לדבריו מן הנאמר בנבואת ישעיהו על מצרים, שעתיד לקום בית לעבודת ה' במצרים. ובענין זה אמר ליה לו מר קשישא הזקן בריה בנו של רב חסדא לאביי: ר' מאיר, האי קרא זה הפסוק שהביא ר' יהודה מאי עביד ליה מה הוא עושה בו, כיצד הוא מפרש אותו?

45 השיב לו אביי: מקרא זה מתפרש לכדתניא לכמו ששנויה ברייתא: לאחר מפלתו של צבא סנחריב מלך אשור שצר על ירושלים מלכים ב פרקים יח—יט, יצא חזקיה המלך אל מחוץ לירושלים ומצא גויים בני מלכים שהביא אתו סנחריב ממסעות כיבושיו, שהיו יושבין בקרונות של זהב, והדירן הביא אותם לנדור שלא לעבוד עבודה זרה, והם קיימו את הנדר והתפזרו למקומותיהם, שכן נאמר באותה נבואת ישעיהו על מצרים: "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען