ביאור שטיינזלץ על מנחות פ״ב

1 ואילו דין השלמים שהם באים אף ממעות מעשר, אתה למד מגזירה שווה של המלים "שם" הנאמרת בשלמים "וזבחת שלמים ואכלת שם", דברים כז, ז, ו"שם" הנאמר במעשר "ואכלת... במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך..." שם יד, כג. ומינה וממנה, מגזירה שווה זו נסיק: מה קרבנות השלמים — אין גופן הם עצמם באים מן המעשר עצמו שהרי המעשר הוא מן הצומח, אף לחמי התודה נמי גם כן — אין גופה באה מן המעשר עצמו, והני חיטי ואותן חיטים הלקוחות במעות מעשר שני, נמי גם כן כיון שאין גופן מעשר, יכול להביא בהן לחמי תודה.

2 ועתה, אימא טעמא דידי אומר מה הטעם שלי, שאין מביאים לחמי תודה אף מחיטים הלקוחות ממעות מעשר שני: דין התודה עצמה, מהיכא קא ילפינא לה מהיכן אנו לומדים אותה? משלמים, ואת דין השלמים שהם באים אף ממעות מעשר, אתה למד מגזירה שווה "שם" "שם" ממעשר. ומכאן נסיק: מה קרבנות השלמים — אין הם ממין מעשר, אף תודה — אין מין מעשר, ולכך נלמד מכאן לאפוקי להוציא, למעט את לחמי התודה שאינם באים מחיטין הלקוחות במעות מעשר שני, שכן מין מעשר נינהו הם.

3 א ועוד בדין הבאת שלמים ממעות מעשר שני, אמר ר' אמי: המתפיס המקדיש מעות שחילל עליהן מעשר שני והריהן עתה קדושות בקדושת מעשר שני לדמי קרבן השלמים — לא קנו כלומר, לא חלה עליהן קדושת שלמים. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? שכן לא אלימא אין תקיפה, חזקה קדושת השלמים למיחל שתחול על קדושת מעשר שני שבמעות אלה.

4 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו במסכת מעשר שני כי עיקר מצות דמי פדיון מעשר שני המועלים לירושלים לקנות בהם דברי אכילה, הוא להביא בהם זבחי שלמים והקונה בהם בהמה לשלמים — רק בשרה נתפס בקדושת מעשר שני, ולא עורה, והריהו יוצא לחולין. ואף שמעיקר הדין יכול לקנות בהם שאר דברי מאכל ואף בהמה לאכילת חולין, גזרו חכמים שאין לקנות בהם אלא בהמה לזבחי שלמים ולא לאכילה סתם "בשר תאוה". ומעתה, הלוקח הקונה בכסף מעשר שני שלא כהוגן, וכגון שקנה חיה שאינה עולה לקרבן לזבחי שלמים, וכן בהמה לבשר תאוה — קנסוהו חכמים, ולא יצא העור לחולין. ויש לדון בדברים הללו: לאו למימרא דקני האם אין כוונת הדבר אלא לומר שקונים, שחלה קדושת דמי שלמים על העור, והרי זה שלא כדברי ר' אמי האומר שאין קדושת שלמים חלה על קדושת מעשר שני!

5 ודוחים: אין זו כוונת הדברים, שכן הא איתמר עלה הרי כבר נאמר עליה, בפירוש משנה זו, שאמר רב: הכוונה היא שלא קני לא קנו, לא חלה קדושת שלמים על העור. ומאי ומה פירוש הנאמר באותה משנה "לא יצא העור לחולין"? הכי קאמר כך הוא אומר, זו הכוונה: החיה אינו בתורת שלמים כלל לצאת לענין הוצאת העור מקדושת מעשר שני לחולין, שבכלל לא חלה קדושת מעשר שני על החיה, מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר רבה: כיון שלקחה שלא כדין, הריהו נעשה נחשב כמי שלוקח בדמי מעשר שני שור לצורך חרישה, שאין חלה עליו כלל קדושת מעשר שני.

6 ב ועוד בענין זה, איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בדין המתפיס מעות מעשר שני לשלמים, שר' יוחנן אמר: קני קונה, חלה עליהם קדושה, של שלמים. ואילו ר' אלעזר אומר: לא קני לא קונה, לא חלה קדושת שלמים.

7 ומסבירים את מחלוקתם: אליבא על פי שיטת ר' יהודה שאמר כי מעשר שני כממון של הדיוט הבעלים הוא נחשב — דכולי עלמא שהכל, ואף ר' אלעזר לא פליגי דקני אינם חלוקים שקונה, שחלה קדושה, כי פליגי כאשר נחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר הרי זה אליבא על פי שיטתו של ר' מאיר שאמר כי מעשר שני כממון גבוה הוא נחשב. ובזאת נחלקו: מאן דאמר מי שאומר, ר' אלעזר כי לא קני לא קונה, הריהו סבור בפשטות כר' מאיר, שהמעשר הריהו ברשות ההקדש. ומאן דאמר ומי שאומר, ר' יוחנן כי קני קונה הריהו סבור כי כיון שמעשר קרי ליה הריהו קרוי שלמים, שכן בהמה הנקנית בסתם מדמי מעשר שני קריבה למזבח כשלמים, לכך כי מיתפסת ליה כאשר מתפיסים אותם, את דמי מעשר שני בשלמים — נמי תפיס גם כן תופסת בהם קדושת שלמים.

8 מיתיבי מקשים על דברי ר' אלעזר הסבור שאין נתפסת קדושת שלמים על דמי מעשר שני, מברייתא ששנינו בה כי המתפיס מעות מעשר שני לשלמים — חלה קדושת שלמים עליהן, ויש בהן קדושת מעשר שני וקדושת שלמים. ולכך כשהוא פודן את המעות הללו ודין הפודה שהוא מוסיף חומש בפדיונו — הריהו מוסיף עליהם שני חומשין: חומש אחד — לקדש קדושת שלמים שבו, וחומש אחד — למעשר קדושת מעשר שני שבו. הרי איפוא שחלה קדושת שלמים על מעות מעשר שני!

9 ומשיבים: מכאן אין קושיה, שכן מי סברת האם סבור אתה שברייתא זו כדברי הכל היא? — אין כך הדבר, אלא הא זו הברייתא כשיטת מני מי היא? כשיטת ר' יהודה היא, הסבור שמעשר שני הריהו ממון הדיוט, ולכך חלה עליו קדושת שלמים. ואילו ר' אלעזר אמר את דבריו לשיטת ר' מאיר, הסבור שמעשר שני הריהו ממון גבוה.

10 ג משנה שנינו במשנה הקודמת פא,ב כי הנודר "הרי עלי תודה" מביא את התודה ואת לחמיה מן החולין, ואסור לו להביאם ממעשר שני. ומרחיבים עוד בענין זה: מנין לאומר "הרי עלי תודה", שלא יביא את התודה ואת לחמה אלא מן החולין? — תלמוד לומר בקרבן הפסח "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" דברים טז, ב, ויש לדון בכתוב זה: והלא קרבן פסח אין בא אלא מן הכבשים ומן העזים כנאמר בו "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו", שמות יב, ה, אם כן מה תלמוד לומר "צאן ובקר"? להקיש כל קרבן חובה הבא מן הצאן ומן הבקר לקרבן הפסח, וללמדנו: מה קרבן הפסח הריהו דבר שבחובה, ואין הוא בא אלא מן החולין, שדין פסח הנוהג לדורות כפסח הראשון שקרב בהיות בני ישראל במצרים, שבא מן החולין ולא מן המעשר שהרי לא חלו דיני מעשר שני אלא לאחר שנכנסו ישראל לארץ, אף כל דבר קרבן אחר שבחובה אין בא אלא מן החולין.

11 לפיכך, האומר "הרי עלי תודה", או "הרי עלי שלמים", הואיל וקרבנות אלה באין חובה בחיוב נדרו — לא יביאו אלא מן החולין. ואילו הנסכים הבאים עם התודה והשלמים — בכל מקום בכל אופן את נסכיהם לא יביאו אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני. שאין מביאים ממעשר שני אלא דברים הנאכלים לאדם, מה שאין כן הנסכים הקרבים על המזבח.

12 ד גמרא שנינו במשנתנו שלמדים שאין מביאים דבר שבחובה ממעות מעשר שני נלמד מקרבן פסח, ושואלים: וקרבן פסח גופיה עצמו מנא לן מנין לנו שאינו בא אלא מן החולין? ומסבירים: דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: נאמר בתורה שמות יב דין קרבן פסח שהוקרב במצרים "פסח מצרים" בלבד, ונאמר בתורה דין קרבן פסח הקרב לדורות. ומן ההשוואה ביניהם יש ללמוד: מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין, אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין.

13 אמר לו ר' עקיבא לר' אליעזר בשאלה: וכי דנין למדים דין דבר שאפשר שניתן במציאות להיעשות, וכגון להביא קרבן פסח דורות ממעשר שני מדבר שאי אפשר שלא ניתן במציאות להיעשות, וכגון בפסח מצרים, שלא היו להם באותה עת מעשר שני?! אמר לו ר' אליעזר לר' עקיבא: אף על פי שאכן פסח מצרים מוגדר כ"אי אפשר", ואולם בכל זאת ראייה גדולה היא, ונלמד הימנה.

14 חזר ר' עקיבא ודנו דין והקשה קושיה אחר על דברי ר' אליעזר: אין ללמוד דין פסח דורות מהשוואתו לפסח מצרים, שהרי יש לומר כי מה לפסח מצרים דווקא הוא אינו בא אלא מן החולין שכן אין הוא טעון מתן נתינת דמים על המזבח, והקרבת האימורין חלקי הקרבן הקרבים לגבי אצל מזבח,

15 תאמר כן אף בקרבן פסח הקרב לדורות שטעון מתן דמים על המזבח, והקרבת אימורין לגבי אצל המזבח?! ויש מקום אם כן לומר שקרבן פסח הבא לדורות יבוא אף מן המעשר!

16 אמר לו ר' אליעזר לר' עקיבא בדחייה: יש להשוות את קרבן פסח דורות לקרבן פסח מצרים, שהרי הוא, הכתוב הנאמר לבני ישראל במצרים, אומר: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה" שמות יג, ה, ומכאן שיהיו כל דיני העבודות של חודש הזה פסח דורות כדיני פסח זה, פסח מצרים.

17 ודנים בדברי ר' עקיבא: בתחילה הקשה ר' עקיבא על דברי ר' אליעזר המשווה את דין פסח דורות לדין פסח מצרים קושיה עקרונית שאין ללמוד דבר שאפשר מדבר שאי אפשר, ולאחר מכן חזר ר' עקיבא והקשה על השוואה זו קושיה פרטנית המצביעה על השוני שבין שני הקרבנות הללו. ואי אם ר' עקיבא סבר לה הריהו סבור שכלל הוא שאין דנין למדים דבר שאפשר מדבר שאי אפשר — ליקו במילתיה שיעמוד בדברו זה לדחות את דברי ר' אליעזר!

18 ואי הדר ביה אם חזר בו ר' עקיבא ומודה שאפשר ללמוד משאי אפשר, והאי וזה שהוא לא גמר לא למד את דין פסח דורות מפסח מצרים משום האי פירכא פירכה זו הוא — על כך יש להקשות: קרבן פסח שהקריבו ישראל בהיותם במדבר בשנה השנית לצאתם ממצרים יוכיח שלא כדברי ר' עקיבא אלה, שלמרות שאינו בא אלא מן החולין שהרי באותה עת לא נהג עדיין מעשר שני, חייב בנתינת דמים על המזבח ובהקרבת אימורים עליו, ויהא כך הדין אף בפסח דורות!

19 ומשיבים: עיקר טעמו הוא משום שאין ללמוד דבר שאפשר מדבר שאי אפשר. ומה שחזר ר' עקיבא והקשה על ר' אליעזר על השוני שבין הקרבנות, שכן לדבריו לשיטתו של ר' אליעזר קאמר הוא אמר. שכך אמר ר' עקיבא לר' אליעזר: לדידי לי עצמי, לשיטתי אין דנין דין דבר שאפשר מדבר שאי אפשר, ודי לי בטענה זו כשלעצמה, להסיק שאין ללמוד דינו של פסח דורות מדינו של פסח מצרים. ואולם אף לדידך לך עצמך, לשיטתך שאמרת כי דנין אפשר משאי אפשר, מכל מקום אפשר לפרוך את ההשוואה הזו, שהרי מה לפסח מצרים שכן אינו טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, תאמר בפסח דורות שטעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח? ובתשובה על כך

20 אמר ליה לו ר' אליעזר כי למרות שוני זה יש ללמוד את דינו של פסח דורות מפסח מצרים, משום הכתוב "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה".

21 ושואלים: ומדוע נזקק ר' אליעזר להביא פסוק זה, לימא ליה שיאמר לו, לר' עקיבא כי פסח מדבר יוכיח שהרי אף פסח מדבר שהיתה בו נתינת דם והקרבת אימורים על המזבח, לא בא אלא מן החולין!

22 ומשיבים: לדבריו של ר' עקיבא קאמר ליה הוא אומר לו, שכך אמר ר' אליעזר לר' עקיבא: לדידי לי עצמי, לשיטתי דנין אפשר משאי אפשר, ומשום האי פירכא פירכה זו ששאלת ביחס לשוני שבין פסח מצרים לפסח דורות — פסח מדבר יוכיח שאין זו הסיבה שבגללה אין הפסח בא אלא מן החולין. ואולם אף לדידך לך עצמך, לשיטתך שאמרת כי אין דנין אפשר משאי אפשר — יש להביא ראיה מן הפסוק "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה" המקיש את פסח דורות לפסח מצרים.

23 ושואלים: ואף השתא עכשיו, שהביא ר' אליעזר היקש זה, נמי ליפרוך גם כן יש לפרוך את ההיקש הזה בטענה שאין ללמוד דבר שאפשר כפסח דורות מדבר שאי אפשר כפסח מצרים! אמר רב ששת, זאת אומרת מכלל נלמד כי אין משיבין מקשים על ההיקש, שאין בטענה זו של לימוד דבר שאפשר מדבר שאי אפשר כדי לפרוך היקש.

24 ומוסיפים כי בתרביצא בבית המדרש דנו חכמים בדברי משנתנו שכל הקרבנות הבאים חובה אין באים אלא מן החולין, ונלמד דינם זה מהיקש לקרבן פסח, ובענין זה אמור אמרו חכמים בשאלה: וכי דבר הלמד בהיקש פסח דורות, שנלמד בהיקש מפסח מצרים חוזר ומלמד על דינם של קרבנות אחרים בהיקש? ומשיבים: אין זה נחשב כלימוד היקש מדבר הנלמד בהיקש, אלא בכללא איתמר בדרך כוללת נאמר הדבר, שהוקשו כל הקרבנות לקרבן הפסח, שכן הפסח כוליה כולו, בכל ענייניו פסח מצרים, ופסח דורות חדא מילתא היא דבר אחד הוא.

25 ומבררים: ולשיטת ר' עקיבא, שדחה את ראיותיו של ר' אליעזר, הלכה זו שהפסח אינו בא אלא מן החולין מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נלמד לו דין זה מהא משמועה זו שאמר שמואל משום בשם ר' אליעזר: מה שנאמר בסוף פרשת הקרבנות "זאת התורה לעלה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" ויקרא ז, לז, בא ללמדנו שהושוו קרבנות אלה זה לזה, ובאופן זה:

26 "עולה" — מה עולה טעונה חייבת כלי שרת כדי להתקדש, אף שאר כל קרבן טעון כלי שרת. ומבררים: מאי מה היא כוונת הדברים שהעולה חייבת בכלי שרת? אילימא אם תאמר שנצרך דם העולה להינתן על המזבח במזרק כלי לקבלת הדם, וללמדנו שהוא הדין בכל הקרבנות — ואולם לשם זה אין צורך ללמוד מעולה, שכן גבי אצל זבחי שלמי ציבור נמי כתיב גם כן נאמר "...ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. ויקח משה חצי הדם וישם באגנת וחצי הדם זרק על המזבח" שמות כד, ה—ו, הרי שבקרבנות עולה ושלמים נאמר כבר שנזרק דמם על המזבח מן הכלי!

27 אלא הכוונה היא שצריכה העולה סכין לשחיטתה, וממנה נלמדים שאר כל הקרבנות. ומבררים: ועולה גופה מנלן עצמה מנין לנו שצריכה סכין לשחיטתה? דכתיב שכן נאמר בעקידת יצחק: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו" בראשית כב, י, והתם ושם יצחק הלא קרבן עולה הוא נחשב, דכתיב שכן נאמר לאחר מכן "...והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו" שם יג.

28 וממשיכים עוד בדרשת הכתוב: מה שנאמר בו "ל מנחה" בא להקביל את דין כל הקרבנות לדין המנחה, מה המנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה כהנים זכרים, אף בשרם של כל הקרבנות אין נאכלין אלא לזכרי כהונה. ומבררים: מאי מה כוונת הדברים שבשר כל הקרבנות נאכל על ידי זכרי כהונה? אי אם הכוונה היא לבשר קרבנות החטאת והאשם,