ביאור שטיינזלץ על מנחות פ״ט

1 ומשום כך אולי מוטב היה ליעבד שייעשה פי הנר מזהב כל דהו כל שהוא ואף מאיכות גרועה, ולאו דווקא זהב טהור. לכן קא משמע לן היא, דרשת הכתוב הזה משמיעה לנו, מלמדת אותנו שגם פי הנר צריך להיות מזהב טהור.

2 א שנינו במשנתנו כי מידת חצי לוג שהיתה במקדש שימשה למדידת מחצית לוג השמן הניתן לשלושת מיני המצה שהיו בלחמי התודה.

3 ובענין זה תניא שנויה ברייתא על הנאמר בענין לחמי התודה: "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" ויקרא ז, יב— יג. ר' עקיבא אומר: מה תלמוד לומר מלמדנו האמור "בשמן" בחלות המצות "חלות מצות בלולות בשמן", ושוב נאמר "בשמן" ברקיקים "ורקיקי מצות משוחים בשמן" שני פעמים? — נצרכים שניהם להיאמר, שכן אילו לא היה נאמר אלא "בשמן" אחד, הייתי אומר: הרי דין לחמי התודה הוא כדינם של כל שאר המנחות לענין מידת השמן, שהוא לוג שמן. עכשיו שכתב "בשמן" "בשמן" שתי פעמים — הוי הריהו ריבוי אחר ריבוי, וכלל הוא בדרכי דרשת הכתוב כי אין ריבוי אחר ריבוי בא אלא למעט, ולמדנו מכאן כי מיעטו הכתוב את השיעור הניתן ללחמי תודה מלוג, לחצי לוג.

4 ותוהים: האם ריבוי אחר ריבוי הוא זה?! הלא רק חד אחד ריבוי הוא, "בשמן" האמור בשנית. שהרי "בשמן" האמור בפעם הראשונה נצרך לעצמו לומר שדין לחמי התודה כדין שאר המנחות לענין השמן!

5 אלא יש לתקן את הנוסח, וכך יש לשנות: אילו לא נאמר "בשמן" כל עיקר — הייתי אומר כי דין לחמי התודה הרי הוא כדינם של כל שאר המנחות ללוג שמן הניתן בהן. עכשיו שנאמר "בשמן" "בשמן" שתי פעמים, וכל אחד מהם הריהו ריבוי — הוי הריהו ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ובכך מיעטו הכתוב לחצי לוג.

6 וממשיכים בדברי ר' עקיבא: ומעתה שלמדנו מן המיעוט, לענין מידת השמן הניתנת בלחמי התודה, שהוא רק חצי לוג שמן, יש מקום לשאול, יכול יהא חצי לוג זה מתחלק בשווה לכל שלשת המינין של לחמי התודה הבאים מצות, לחלות ולרקיקין ולרביכה? כשהוא, הכתוב, שב ואומר "בשמן" אף ברביכה, ויש לשאול על כתוב זה: שאין תלמוד לומר הנאמר מלמדנו דבר, שהרי יודעים אנו כבר כי מידת השמן בלחמי התודה היא מחצית הלוג, ולא לוג שלם. לכך יש לומר כי בא כתוב נוסף זה, וריבה בשיעור השמן הניתן לרביכה על פני שיעור השמן הניתן לחלות ולרקיקים. הא הרי זה כיצד נוהגים למעשה? מביא חצי לוג שמן וחוציהו, כאשר חציו האחד ניתן לעשר החלות ולעשרת הרקיקין גם יחד, וחציו האחר ניתן לעשרת הלחמים שברביכה.

7 אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא: עקיבא, גם אם אתה מרבה כל היום כולו "בשמן" "בשמן" — איני שומע לך איני מקבל דבריך, שיש ללמוד את ההלכות הללו מן הכתובים, אלא ההלכה האומרת שחצי לוג הוא שיעור השמן הניתן לתודה וההלכה האומרת שרביעית לוג הוא שיעור השמן הניתן ללחמי נזיר, וההלכה האומרת שהאשה הרואה דם בתוך אחד עשר היום שבין נדה לנדה לאחר שבעת ימי נדתה, הריהי זבה אם ראתה שלושה ימים — כל אלה הן הלכה למשה מסיני, ואין ללמדן מן הכתובים.

8 ב עוד שנינו במשנתנו כי בכלי המידה של לוג היה מודד שמן לכל המנחות הבאות למקדש, שכן כל עשרון סולת המובא למנחה טעון לוג שמן. ולכך, אפילו היתה זו מנחה של שישים עשרונות סולת — הריהו מביא בה שישים לוג שמן. ואילו לדעת ר' אליעזר בן יעקב אין מביאים שמן למנחה אלא לוג שמן אחד בלבד, ולכך אפילו הביא מנחה של שישים עשרונות סולת — הריהו מביא בה לוג שמן אחד בלבד.

9 ובענין זה עוד תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: במצורע עני המיטהר מטומאת צרעתו, ואין ידו משגת להביא שני כבשים אחד לעולה ואחד לאשם, וכבשה לחטאת, נאמר שמביא בקרבנותיו כבש אחד לאשם ועשרון אחד סולת למנחה. ובמה שבענין מנחה זו כתיב נאמר "ו עשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן" ויקרא יד, כא לימד הכתוב על כל עשרון סולת הבא למנחות שטעון לוג שמן בפני עצמו, ולמנחה בת שישים עשרון דרושים שישים לוג שמן. אלו דברי חכמים.

10 ר' נחמיה ור' אליעזר אומרים: כל מנחה אינה באה אלא עם לוג שמן אחד, ולכך אפילו מנחה של ששים עשרונים — אין לה אלא לוגה ולא יותר, שכן נאמר בכתוב זה "למנחה ולג שמן". ושואלים: לשיטת

11 ר' נחמיה ור' אליעזר האי זה הכתוב "עשרון... בלול... ולג" שממנו למדו חכמים כי כל עשרון הבא למנחה טעון לוג שמן, מאי עבדי ליה מה הם עושים בו? ומשיבים: ההוא אותו כתוב נצרך לגופיה לגופו, לעצמו, דקא אמר רחמנא שאמרה התורה: לייתי שיביא המצורע העני חד אחד עשרון סולת, ולא ללמד על כל עשרון.

12 ושואלים עתה לצד שכנגד: ואידך והאחר, חכמים החולקים עליו, לדעתם, כתוב זה לגופיה לגופו של דין המצורע העני שיביא עשרון סולת לא צריך. שכן, מתוך דגלי רחמנא גבי שגילתה התורה אצל המצורע הרגיל, שאיננו עני, שמביא ביום טהרתו שלשה קרבנות ושלשה עשרונות, הרי אנו יודעים שהכא כאן, במצורע העני דחד שרק אחד קרבן הוא מביא, שממילא רק חד אחד עשרון הוא מביא, ולא נצרך הכתוב אלא ללמדנו שכל עשרון טעון לוג שמן.

13 ושואלים עתה לצד שכנגד: ואידך והאחר, ר' נחמיה ור' אליעזר — לדעתם עדיין איצטריך נצרך כתוב זה במצורע העני להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך, היה מקום לומר כי הואיל וחס רחמנא עליה וחסה התורה עליו, על המצורע העני, ואמרה שעליו לאתויי להביא קרבן זה בדלות, אימא אמור שלא ליבעי מינה לא יצטרך ממנה כלל שמן. ולכן נצרך כתוב זה להשמיענו שהמצורע העני מביא עשרון סולת ולוג שמן. ואידך ואחרים, חכמים אומרים שאין צורך בכך, שכן מנחה שלגמרי לא יהיה בה שמן לא אשכחן לא מצאנו.

14 ושואלים: ורבנן וחכמים, החלוקים על ר' נחמיה ור' אליעזר, בהאי זה הפסוק "למנחה ולג שמן" ממנו למדו ר' נחמיה ור' אליעזר את שיטתם, מאי עבדי ליה מה עושים, לומדים, בו? ומשיבים: לדעת חכמים, הפסוק ההוא בא ללמד לעניינו של המתנדב מנחה ולא פירש את שיעורה שלא יפחות מדבר משיעור הטעון לוג, ומאי ניהו ומה הוא שיעור זה? — עשרון, שאין מתנדבים מנחה בפחות מזה. ושואלים לצד שכנגד: ואידך והאחר, ר' נחמיה ור' אליעזר, שלמדו מפסוק זה כמקור לשיטתם, מאין להם הלכה זו? ומשיבים: לדעתם, תרתי שמעת מינה שני דברים אתה למד ממנה, מפסוק זה, שאין מביאים במנחה בכל שיעור אלא לוג שמן אחד, וכי המתנדב למנחה מביא סולת בשיעור עשרון ולא פחות.

15 ג שנינו במשנתנו כי ששה לוגים שמן חצי ההין היו מובאים למנחת נסכי הפר, ארבעה לוגים שליש ההין למנחת נסכי האיל, ושלשה לוגים רבע ההין למנחת נסכי הכבש. ודנים בדברים הללו: מנלן מנין לנו שכך הוא? — דכתיב שכן נאמר "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין" במדבר כח, יד.

16 והרי שיעור ההין — תריסר לוגי הויין שנים עשר לוגים הוא, דכתיב שכן נאמר: "ו שמן זית הין" שמות ל, כד, וכתיב ונאמר לאחר מכן, עוד בשמן : "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" שם לא, וכך למדו: המלה "זה" בגימטריא — תריסר הויין שנים עשר הם. ומכאן, ששיעור הנסכים שנאמר בתורה שהוא מחצית ההין, שלישית ההין ורביעית ההין, הריהו בהתאם ששה לוגים לפר, וארבעה לוגים לאיל, ושלושה לוגים לכבש, כנשנה במשנתנו.

17 ד עוד שנינו במשנתנו כי שלשה ומחצה לוגים שמן היו מובאים להדלקת המנורה במקדש, חצי לוג לכל נר משבעת נרות המנורה. ודנים בדברים הללו: מנא הני מילי מנין הדברים הללו, שכך הוא שיעור השמן הניתן למנורה? — דתנו רבנן שכן שנו חכמים בברייתא: נאמר בהדלקת המנורה "...ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד... וערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" שמות כז, כ— כא. והגדרת הזמן "מערב עד בקר" באה להורות: תן לה למנורה שמן כמדתה הראויה של הדלקה, שהוא כדי שתהא המנורה דולקת והולכת מערב עד בקר. דבר אחר אמרו חכמים לפרש פסוק זה בענין אחר: "מערב עד בקר" בא לומר שאין לך עוד עבודה במקדש שהיא כשירה אם נעשתה מערב לאחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים עד בקר אלא עבודה זו בלבד. ושיערו חכמים כמה שמן נדרש להדלקה זו — חצי לוג שמן בכל נר ונר משבעת נרות המנורה, להדלקה רצופה מאורתא ועד צפרא מהערב ועד הבוקר. וכיצד הגיעו חכמים לקביעה זו?

18 איכא דאמרי יש אומרים כי מלמעלה למטה שיערו. כלומר, מתחילה נתנו כמות שמן הגדולה מחצי לוג בהדלקת הערב, ולמחרת לכשראו שנותר מהשמן, עמדו והפחיתו, והדליקו בערב הבא בכמות מופחתת, עד שהגיעו לכמות השמן שלא נותר ממנה שמן בבוקר, ואפילו בלילות החורף הארוכים. ואיכא דאמרי ויש שאומרים שדרך הקביעה היתה הפוכה מזו, שממטה למעלה שיערו, שנתנו בתחילה פחות ממחצית לוג שמן, ולכשראו שאין כמות זו מספיקה להדלקה עד הבוקר, עמדו והוסיפו עליה, עד שהגיעו לשיעור זה של מחצית לוג שמן.

19 ומסבירים את נימוקי שתי השיטות הללו: מאן דאמר מי שאומר כי ממטה למעלה שיערו חכמים ולא מלמעלה למטה — מפני השיקול שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ואף חכמים חסו על השמן היתר על המידה שתיקבע בסוף המתבזבז. ומאן דאמר ומי שאומר כי ממעלה למטה שיערו חכמים ולא מלמטה למעלה משום השיקול של "התורה חסה על ממונם של ישראל" — כי אין נוהגים מנהגי עניות הנהגות של עניים במקום עשירות, בבית המקדש, וראוי לעשות את הבדיקה כדרכם של עשירים, ביד רחבה, ואין לדקדק במעט שמן המתבזבז אגב כך.

20 ה משנה מערבין נסכי פרים שמובאים בהם שלושה עשרונים סולת הנבללים בששה לוגים שמן, ונמצא שיעור הבלילה הוא שני לוגים שמן לכל עשרון סולת בנסכי אילים שאף בלילתם של אלה היא בשיעור של שני לוגים שמן לכל עשרון סולת. שכן מובאים בנסכי האילים שני עשרונים סולת וארבעה לוגים שמן. וכן מערבים נסכי כבשים בנסכי כבשים אחרים, שכן כל מנחת נסכים של כבשים הריהי באה עשרון של סולת עם שלושה לוגים שמן. וכן מערבים נסכים של יחיד בנסכים של ציבור,

21 וכן מערבים נסכים של קרבן שהוקרב היום בנסכים של קרבן שהוקרב אמש, אם בלילתם של מנחות הנסכים הללו שווה כגון ששני הקרבנות הם כבשים, שזה וזה דרך בלילתו היא בשלושה לוגים הניתנים לעשרון סולת אחד. שכן רשאי אדם להביא מנחת נסכיו אף לאחר יום הקרבת קרבנו.

22 אבל אין מערבין נסכי כבשים שבלילתם היא בשלושה לוגים שמן הניתנים בעשרון סולת אחד בנסכי פרים ואילים שבלילתם היא בשני לוגים שמן הניתנים בעשרון סולת אחד. ואם בללן לאותן המנחות בסלתן ובשמנן כדינן, אלו מנחות נסכי כבשים בפני עצמן ואלו מנחות נסכי פרים ואילים בפני עצמן, ולאחר מכן נתערבו אלו באלו — הריהם כשרים להקריבן על המזבח. ואולם אם עד שלא בלל את המנחות הללו בסלתן ובשמנן הראוי, נתערבו זו בזו — פסול להקרבה.

23 הכבש הבא הקרב עם הנפת העומר למחרת יום טוב ראשון של פסח, אף על פי שמנחתו שהיא שני עשרונים סולת, כפולה משאר מנחות הכבשים, שהן של עשרון סולת — לא היו נסכיו כפולים מנסכיהן של שאר מנחות הכבשים, שאף בו היו מביאים שלושה לוגים שמן ושלושה לוגים יין.

24 א גמרא שנינו במשנתנו כי מערבים נסכי פרים בנסכי אילים, ומכאן שמותר לערב את מנחות הנסכים שדרך בלילתן שווה, ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה לכך, ממה ששנינו בברייתא על הנאמר בדרך הקטרת חלקי קרבן השלמים: "והקריב מזבח השלמים... את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על פי הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה. והקטירו אותו בני אהרן המזבחה..." ויקרא ג, ג— ה.

25 ובאה בכתוב הלשון "והקטירו אותו", בצורת יחיד אף שמדובר בהקטרתם של דברים רבים, המנויים לפני כן — להורות שיש להקריב חלביו של כל קרבן לעצמו, שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן זה. וכיוצא בדבר, אין לערב מנחת נסכים של קרבן זה במנחת נסכים של קרבן אחר!

26 אמר ר' יוחנן: אף משנתנו לא אמרה שמותר לכתחילה לערב נסכים של קרבן זה בנסכים של קרבן אחר, אלא שאם נתערבו יכול להקריבם קא אמר הוא, תנא של משנתנו אומר.

27 ומקשים על כך: אי הכי אם כך שמשנתנו מדברת על בדיעבד, יוצא איפוא מכאן כי מה שנאמר בהמשך המשנה "ואין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים" — אין הכוונה לאיסור עירוב לכתחילה, אלא שאסור הדבר מכל וכל, ואפילו אם נתערבו בדיעבד — נמי גם כן לא יהיו כשרים להקרבה. והא והרי מדקתני סיפא ממה ששנה התנא במשנתנו בסוף המשנה שאם לאחר שבללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן קרה הדבר ונתערבו אלו באלו — הריהם כשרין להקרבה. ומכלל הדברים אתה למד כי ההלכה דרישא שבתחילת המשנה הנשנית בלשון "מערבין" — שלכתחלה יכול הוא לערב אותם קא אמר הוא אומר!

28 אמר אביי, הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונת דברי משנתנו: אכן דבר הדומה לחלבים, שאף הוא קרב על המזבח, וכגון סלתן ושמנן של המנחות — אין לערבו, ואולם מערבין את נסכי יינן של הקרבנות שאינם דומים לחלבים שהרי אינם מוקטרים על המזבח. ואולם אף הם אינם מותרים בעירוב אלא אם כן כבר נתערב סלתן ושמנן של המנחות וכך, אין עוד מקום לחשש, שמתוך שמערבים את היין, יבואו לערב אף את הסולת והשמן.

29 ושואלים על כך: וכי כך הוא הדין שיינן של הקרבנות לכתחלה לא מערבים, אלא אם כן התערב כבר סלתן ושמנן של המנחות? והתניא והרי שנויה ברייתא: במה דברים אמורים שאינו מערב? — דווקא בסלת ובשמן, אבל יין מערבין. ומשמע איפוא שמערבים יין בכל אופן, גם אם לא התערבו קודם לכן הסולת והשמן!

30 אלא אמר אביי בהסבר הדברים: כשאמר התנא של משנתנו "מערבין נסכי אילים בנסכי פרים" הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונתו: נסכי היין מותרים לכתחילה בעירוב, והיכא היכן, במקרה שהוקטר כבר סלתן ושמנן של המנחות — מערבין יין אף לכתחלה. ואף היכא היכן, במקרה שלא הוקטר עדיין שמנן וסלתן של המנחות, אם כבר נתערב סלתן ושמנן ושוב אין חשש שמא יבואו לערבם — מערבין נמי גם כן את יינן. ואולם אם לאו לא נתערבו הסולת והשמן, ועדיין לא הוקטרו — אין מערבין את נסכי היין, מחשש דלמא שמא מתוך כך אתי יבוא גם לאיערובי לערב סלת ושמן לכתחלה.

31 ב שנינו במשנתנו כי כבש הבא עם העומר, אף שמנחתו היתה כפולה ממנחות שאר קרבנות כבשים, אין נסכיו כפולים משלהם. ובענין זה מביאים עוד מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא: במה שנאמר בקרבן העומר "ומנחתו שני עשרונים" ויקרא כג, יב—יג לימד הכתוב על כבש הבא עם העומר שמנחתו כפולה משאר מנחות הכבשים הבאות רק מעשרון אחד סולת.

32 יכול שתאמר כי כשם שמנחתו כפולה בשיעורה, כך גם שיעור נסך יינו של כבש זה כפול משל שאר נסכי הכבשים ששיעורם הוא רבע ההין, ויהא מחצית ההין? לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר בהמשך הפסוק: "ונסכו יין רביעית ההין" — שאינו אלא רביעית ההין. ועדיין יכול שאמנם לא יהא שיעור יינו של הכבש הבא עם העומר כפול משל שאר קרבנות הכבשים, ומהטעם שהיין אינו נבלל עם מנחתו, אבל בשמן, שהוא נבלל בסולת המנחה, יהא שיעור שמנו של הכבש הבא עם העומר חצי ההין כפול מזה של שאר קרבנות הכבשים שהוא רביעית ההין, לפי שהוא נבלל עם מנחתו? לכך תלמוד לומר עוד בכתוב זה "ונסכו יין רביעית ההין" — שכל נסכיו של כבש זה לא יהו אלא רביעית ההין, ולא יותר.

33 ושואלים: מאי תלמודא מה הלימוד? כיצד נלמד הדבר מן הכתוב? אמר ר' אלעזר: הכתיב של המלה הוא "ונסכה" כצורת שיוך המתייחסת לנקבה, ואולם קרינן קוראים אנו אותה "ונסכו" כצורת שיוך המתייחס לזכר, ומעתה

34 כיצד ניישב את הדברים? — הרי זה בא ללמד כי נסכה של מנחה זו הריהו כנסכו של יין, מה היין לכבש הבא עם העומר שיעורו רביעית ההין, אף השמן נמי גם כן הניתן במנחתו שיעורו רביעית ההין, ולא יותר.

35 ג ומתוך שנידון דינו של הכבש הבא עם העומר, מביאים דברים שיש בהם נגיעה לקרבן זה. אמר ר' יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו אלא לשם קרבן אחר, אף שלא עלה ולא יצאו בו הבעלים ידי חובתם — הריהו טעון נסכים כאשם מצורע, ושלא כשאר קרבנות אשם, שאין באים אתם נסכים. וטעמו של דבר: שכן הוא כשלעצמו כשר, ואם אי אין אתה אומר כן שהוא בא בנסכים — פסלתו מלקרב על המזבח שכן אין הוא ראוי לאשם מצורע, כיון שנשחט שלא לשמו, וכן אין הוא ראוי לעולה.

36 מתקיף לה מקשה על כך רב מנשיא בר גדא: אלא מעתה, שכדי למנוע את פסילתו של הקרבן, אתה מטעינו בנסכים, ושלא כדינו המקורי, נאמר כן גם בכבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו, ולא יצאו ידי חובתו, ואולם הריהו כשר ודינו כשאר קרבן עולה — יישמר דינו המקורי שהוא בא בשני עשרונים למנחה, ותהא מנחתו כפולה משל שאר כבשי עולה הבאים בעשרון אחד בלבד. משום השיקול "שאם אי אתה אומר כן שיובא הכבש כדינו הראשון — פסלתו"! וכן קרבן

37 תמיד של שחר ששחטו שלא לשמו, ולא יצאו בכך ידי חובתו, ואולם הריהו כשר ודינו כשאר קרבן עולה — שיישמר דינו הראשון, ויהא טעון סידור ונתינת שני גזירין של עץ על המזבח, בידי כהן אחד, וכדרך שעושים בעולת התמיד של שחר ואין עושים כן בשאר עולות. משום שאם אי אתה אומר כן שיובא הקרבן כדינו הראשון — פסלתו! וכן יש לשאול ביחס לקרבן התמיד של בין הערבים ששחטו שלא לשמו, שיישמר דינו הראשון, ויהא טעון סידור ונתינת שני גזירין עצים על המזבח, בידי שני כהנים, וכדרך שעושים בעולת התמיד של בין הערביים ואין עושים כן בשאר עולות. משום שאם אי אתה אומר כן שיובא הקרבן כדינו הראשון — פסלתו!

38 ומסכם רב מנשיא בר גדא את שאלתו: אין הכי נמי כן, כך הוא הדין גם כן בכל המקרים הללו, שצריך לעשות בהם כאמור. ואולם עדיין קשה מדוע לא הזכיר ר' יוחנן בדבריו אלא אשם מצורע שנשחט שלא לשמו! אלא אמר אביי: אמנם כך הוא הדין, לדעת ר' יוחנן, אף בכל המקרים הללו שנמנו. אלא שחדא מינייהו נקט אחד מהם לקח כדוגמה, וממנו נלמד לשאר המקרים.

39 ואילו ר' אבא אמר: לא נצרך ר' יוחנן לומר את דבריו בדינם של הקרבנות הללו שנשחטו שלא לשמם, שכן בשלמא הנך נניח אלה עולות נינהו הם,