ביאור שטיינזלץ על מנחות ק״ז

1 בה מוראה ונוצה שאינם קרבים, אלא נזרקים אצל המזבח.

2 ושואלים: והאיכא והרי יש יין הנסכים שניתנים כולם על המזבח! ומשיבים: אין הם קרבים ממש על המזבח, אלא ניתנים לספלים שעל המזבח, ומשם לשיתין החללים שמתחת למזבח הם אזלי הולכים.

3 ועוד שואלים: והאיכא והרי יש מנחת נסכים, שכולה נשרפת על עצי המערכה שבמזבח! ומשיבים: כשאומר בלשון סתומה "הרי עלי למזבח", ניכר מתוך דבריו שהתכוון לדבר שעניינו ברור שהוא למזבח בלבד. ואולם מנחת נסכים, מאחר והיא מכלל המנחות, אם כן כיון דאיכא שיש מנחה אחרת שאינה עולה כולה על המזבח, היא מנחת נדבה, דאכלי שאוכלים כהנים מינה ממנה לאחר שהוקטר קומץ ממנה — שוב לא פסיקא ליה אין זה פסוק לו, ברור שעולה כולה למזבח, ובודאי לא התכוין אלא ללבונה.

4 א שנינו במשנתנו שהאומר "הרי עלי זהב" לא יפחות מדינר זהב. ושואלים: מנין לנו שכוונתו היתה למטבע זהב, דלמא שמא היתה כוונתו לנסכא נתך זהב, פיסת מתכת, ויביא מתכת זהב השווה פחות מדינר זהב! אמר ר' אלעזר: משנתנו מדברת כשאמר הנודר במפורש "הרי עלי מטבע זהב". ושואלים: אף באופן זה, מדוע עליו להביא דינר זהב, ודלמא ושמא לא היתה כוונתו אלא להביא פריטי פרוטות זהב! אמר רב פפא: פריטי דדהבא פרוטות של זהב לא עבדי אינשי לא עושים אנשים, ולכן ודאי לא זו היתה כוונת הנודר.

5 ב עוד שנינו במשנתנו שהאומר "הרי עלי כסף" — לא יפחות מדינר כסף. ושואלים: מנין לנו שכוונתו היתה למטבע כסף, דלמא שמא היתה כוונתו לנסכא נתך כסף, ויביא כסף השווה אף פחות מדינר כסף! אמר ר' אלעזר: משנתנו מדברת כשאמר הנודר במפורש "הרי עלי מטבע כסף". ושואלים: אף באופן זה, מדוע עליו להביא דינר כסף, ודלמא ושמא לא היתה כוונתו אלא להביא פריטי פרוטות כסף! אמר רב ששת: משנתנו מדברת באתרא במקום שבו לא סגו פריטי דכספא לא מהלכות, מתקבלות בשוק, פרוטות של כסף.

6 ג עוד שנינו במשנתנו שהאומר "הרי עלי נחושת" — לא יפחות מנחושת בערך מעה כסף. ובענין זה תניא שנויה ברייתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא יפחות בכמות הנחושת שיביא מזו שניתן לעשות ממנה צינורא כעין מזלג קטנה של נחשת. ושואלים: למאי חזיא למה, לאיזו עבודה במקדש, ראויה הצינורא? אמר אביי: שמחטטין מוציאים בה באמצעותה את הפתילות הישנות שבמנורה, המוחלפות בחדשות, ומקנחין בה את האפר הנתון בנרות מיכלי השמן והפתילה שבמנורה.

7 ד במשנתנו נידונו דיניהם של הנודבים ממיני המתכת: זהב, כסף ונחושת. ולא נידון בה דינו של האומר "הרי עלי להביא ברזל". ובענין זה, תניא שנויה ברייתא, אחרים אומרים: לא יפחות בהבאת נדרו מכמות כזו של ברזל, שניתן לעשות ממנה כליה עורב, שבגג ההיכל. ושואלים: כמה הוא שיעורו של כליה עורב? אמר רב יוסף: אמה על אמה.

8 איכא דאמרי יש שאומרים את מהלך הדברים שהובאו עתה, באופן שונה: שבברייתא שנו כי אחרים אומרים שהנודר ברזל לא יפחות מאמה על אמה של ברזל. ועל כך נשאלה השאלה: למאי חזיא למה, לאיזה שימוש במקדש, ראויה היא כמות זו של ברזל? ועל כך אמר רב יוסף: לעשות ממנה כליה עורב.

9 ה משנה נדר ואמר "הרי עלי להביא יין לנסכים", ולא פירש כמה יין — לא יפחות משלשה לוגין של יין, שהוא השיעור הפחות שבנסכי יין, שיעור נסכי הכבש. אמר "הרי עלי להביא שמן" — לא יפחות מלוג אחד של שמן, שהרי המנחה המועטה ביותר, מנחה של עשרון סולת, חייבת בלוג שמן. רבי אומר: יביא שלשה לוגין של שמן, כשיעור השמן הבא במנחת נסכים של כבש, שהוא השיעור הקטן ביותר שבמנחות הנסכים.

10 האומר "נדרתי יין או שמן, ופירשתי כמה לוגים אני נודר, ושכחתי כמה לוגים אמרתי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא כמספר הלוגים המובאים ביום המרובה ביותר במספר הלוגים המובאים בו למקדש.

11 ו גמרא שנינו במשנתנו כי הנודר להביא יין מביא לפחות שלושה לוגים יין. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא מה שנאמר בפרשת הנסכים "כל האזרח יעשה ככה להקריב אשה ריח ניחוח לה' " במדבר טו, יג — מלמד שמתנדבין יין לנסכים לעצמם, ולא רק כבאים עם קרבן. וכמה הוא שיעור היין לנסכים אותו מתנדבים? שלשה לוגין, כשיעור הנמוך ביותר של נסכי הקרבנות של נסכי הכבשים.

12 ומנין לנו שאם רצה להוסיף בנדבתו על שיעור זה, שיוסיף? תלמוד לומר עוד בדין הנסכים "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין..." שם כח, יד, ובאה לשון הריבוי "יהיה" להורות שיהיו נסכים נוספים הבאים לעצמם יותר על השיעור הרגיל. ודנים עוד בברייתא: יכול יהא הדין שיפחות בנדבת הנסכים אף משלושה לוגים יין? תלמוד לומר "כל האזרח יעשה ככה", להדגשה: דווקא כך, שלושה לוגים יין, ולא פחות.

13 ז עוד שנינו במשנתנו כי הנודב להביא שמן סתם — לדעת חכמים הרי זה לא יפחות מן הלוג, שהוא כשיעור שמן במנחת הנדבה המועטה ביותר, ואילו רבי אומר כי יביא שלשה לוגין, שהוא השיעור הפחות שבנסכים. ומבררים: במאי קא מיפלגי במה, באיזה יסוד הם חלוקים?

14 אמרוה רבנן קמיה חכמים לפני רב פפא: חכמים ורבי חולקים בדרכי הלימוד בגזירה שווה. האם למדים באופן שיש לדון מינה ומינה ללמוד ממנה וממנה, כלומר, מכל פרטי הדבר המלמד לעניינו של הדבר הלמד. או באופן שיש לדון מינה ואוקים באתרה ללמוד ממנה לענין הפרט בו נגזרה הגזירה, והעמד את הדבר הלמד בשאר פרטיו במקומה קא מיפלגי הם חלוקים, ומפרטים לענייננו:

15 רבנן סברי חכמים סבורים כגישה העקרונית האומרת דון מינה ומינה למד ממנה וממנה, ולכך בענייננו גם כן נאמר כי נלמדים דין נסכי השמן הבאים לעצמם מדין השמן הבא עם מנחת נדבה: מה מנחה ובה שמן — מתנדבין, אף שמן לעצמו — נמי גם כן מתנדבין. ומינה וממנה תוסיף ותלמד, מה מנחה — שיעורה בלוג, אף שמן לעצמו — שיעורו בלוג. ואילו

16 רבי סבר סבור כגישה העקרונית האומרת דון מינה ואוקי באתרה למד ממנה ואולם העמד במקומה, ולכך בענייננו נאמר: מה מנחה ובה שמן — מתנדבין, אף שמן לעצמו — נמי גם כן מתנדבין. ואולם באשר לשיעור נדבת השמן, אוקי באתרה העמד אותה במקומה שיהא דינה כנסכים, מה שיעורם של נסכים — אינו פחות משלשת לוגין, אף שיעור נדבת שמן נמי גם כן — הריהו שלשת לוגין.

17 אמר להו להם רב פפא לחכמים שהציעו לפניו להסביר כך את מחלוקת חכמים ורבי: אי אם ממנחה גמר לה היה לומד אותה רבי, את דין נדבת שמן לעצמו — דכולי עלמא כולם, הן חכמים ואף רבי לא פליגי לא היו חלוקים בדין, ולדעת הכל שיטת הלימוד היא דון מינה ומינה למד ממנה וממנה. אלא הסבר המחלוקת הוא שונה: רבי את דין נדבת שמן לעצמו אינו למד ממנחה, אלא מהכתוב "אזרח" האמור בפרשת נסכים "כל האזרח יעשה ככה" גמיר לה לומד אותה. ומעתה, כשם שאין הנסכים באים בפחות משלושה לוגים, אף נדבת שמן הריהי בת שלושה לוגים.

18 אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רב נתן לרב פפא: ומי מצית אמרת הכי והאם יכול אתה לומר כך? והתניא והרי שנויה ברייתא: הכתוב "וכי תקריב קרבן מנחה" — מלמד שמתנדבין שמן, וכמה שיעורו? שלשת לוגין. מאן מי התנא ששמעת ליה אותו שאמר ששיעורו שלשת לוגין? — רבי, וקא מייתי לה והוא מביא אותה, את מקור הלכה זו לנדבת שמן לעצמו ממה שנאמר "קרבן מנחה", ולא מ"האזרח"! אמר ליה לו רב פפא לרב הונא בנו של רב נתן: אי תניא תניא אם שנויה כך ברייתא, הריהי שנויה, ואני חוזר בי מהסברי.

19 ח שנינו במשנתנו שהאומר "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי" — יביא כיום המרובה, שמרובים קרבנות ציבור המובאים בו יותר מבשאר כל ימות השנה. ומביאים מה שתנא שנה החכם בברייתא: מהו "כיום מרובה"? כיום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות ביום השבת, שיש בו מלבד קרבנות המוספים של החג, אף מוספי יום השבת, וסך כל לוגי השמן המובאים באותו יום הוא מאה וארבעים.

20 ט משנה האומר "הרי עלי להביא קרבן עולה", ולא פירש מאיזו בהמה יביא — יביא כבש לקרבן עולה, שהוא קרבן בהמה הפחות ביותר. ר' אלעזר בן עזריה אומר: יביא או תור או בן יונה, לעולת העוף.

21 האומר "נדרתי להביא קרבן עולה, ובשעה שנדרתי פירשתי שעולה זו תהיה מן הבקר, ואף פירשתי איזה ממיני הבקר, ולאחר מכן שכחתי, ועתה איני יודע מה איזה מין ממיני הבקר פירשתי בנדרי" — יביא את שני מיני זכרי הבקר, פר ועגל, שכן אין העולה באה אלא מן הזכרים. האומר "נדרתי להביא קרבן עולה, ובשעה שנדרתי פירשתי שמן הבהמה אביא בנדרי ואף פירשתי איזו בהמה תהא זו, ולאחר מכן שכחתי, ועתה איני יודע מה איזו בהמה פירשתי בנדרי" — יביא פר בן שלוש שנים ועגל בן שנה, איל כבש זכר בן שנתיים, שעיר תיש בן שנתיים, גדי בן עיזים בתוך שנתו הראשונה, וטלה כבש זכר בשנתו הראשונה. האומר "נדרתי להביא קרבן עולה, ובשעה שנדרתי פירשתי מה אביא, ולאחר מכן שכחתי, ועתה איני יודע מה איזה מין הוא, אם בהמה אם עוף פירשתי" —

22 מוסיף עליהן גם תור ובן יונה הבאים לעולת העוף.

23 האומר "הרי עלי להביא קרבן תודה" או שאומר "הרי עלי להביא קרבן שלמים" — יביא כבש, שמבין הבהמות הראויות לקרבנות אלה, הוא הפחות שבהן. האומר "נדרתי להביא לקרבן תודה או שלמים, ובשעה שנדרתי פירשתי איזה מין מן הבקר אביא בנדרי, ולאחר מכן שכחתי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא פר ופרה, עגל ועגלה, שהרי קרבנות התודה והשלמים באים הן מהזכר והן מהנקבה. האומר "נדרתי להביא לקרבן תודה או לשלמים, ובשעה שנדרתי פירשתי איזו מן הבהמה אביא בנדרי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא פר ופרה, עגל ועגלה, איל ורחלה, שעיר ושעירה, גדי וגדייה, טלה וטלייה. שכל אלה באים בקרבן התודה או השלמים.

24 האומר בנדר "הרי עלי שור" לקרבן עולה או שלמים — אף שלא אמר בנדרו אלא "שור", יביא הוא את השור לקרבן ומנחת נסכיו הסולת, השמן, היין בשווי מנה מאה דינרים. הנודר "הרי עלי עגל לעולה או שלמים" — יביא הוא ונסכיו בחמש סלעים עשרים דינרים. "הרי עלי איל לקרבן" — יביא הוא ונסכיו בשתים סלעים שמונה דינרים. "הרי עלי כבש לקרבן" — יביא הוא ונסכיו בסלע אחד ארבעה דינרים.

25 האומר "הרי עלי להביא שור במנה" מאה דינרים — יביא שור בשווי מנה, חוץ מלבד מנסכיו. "הרי עלי להביא עגל בחמש סלעים" — יביא עגל בשווי חמש סלעים, חוץ מנסכיו. "הרי עלי להביא איל בשתים סלעים" — יביא איל בשווי שתים סלעים, חוץ מנסכיו. "הרי עלי להביא כבש בסלע אחד" — יביא כבש בשווי סלע אחד, חוץ מנסכיו.

26 "הרי עלי להביא שור במנה", והביא שנים שוורים ששניהם יחד בשווי מנה — לא יצא ידי נדרו בכך, שנדר. ואפילו היו אלה שני שוורים גדולים, ובאופן שזה השור האחד הריהו בשווי מנה חסר דינר תשעים ותשעה דינרים, וכן זה השור השני הריהו בשווי מנה חסר דינר.

27 אמר "הרי עלי להביא שור שחור" והביא שור לבן, או שאמר "הרי עלי להביא שור לבן" והביא שור שחור, או שאמר "הרי עלי להביא שור גדול" והביא שור קטן — בכל האופנים הללו לא יצא ידי נדרו, שהרי לא הביא כפי שנדר. האומר "הרי עלי להביא שור קטן" והביא שור גדול — יצא ידי נדרו, שכן בכלל שוויו של שור גדול יש שוויו של שור קטן. רבי אומר: לא יצא ידי נדרו, שהרי לא הביא כפי שנדר.

28 א גמרא שנינו במשנתנו שהנודר להביא קרבן עולה ולא פירש ממה יביא, לדעת חכמים הריהו מביא כבש, שהוא הפחות שבעולות בהמה, ואילו לדעת ר' אלעזר בן עזריה הריהו מביא תור או בן יונה, לעולת העוף. ומסבירים: ולא פליגי ולא נחלקו בעיקרה של הלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה חכם זה אמר את דינו על פי המקובל במקומו, וחכם זה אמר את דינו על פי המקובל במקומו. שבמקומם של חכמים לא היו קוראים "עולה" בסתם אלא לעולת בהמה. ואילו במקומו של ר' אלעזר בן עזריה, היו קוראים "עולה" בסתם אף לעולת העוף.

29 ב שנינו במשנתנו שלדעת חכמים, הנודר קרבן עולה מביא כבש. ועוד בענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: האומר "הרי עלי להביא עולה בשווי סלע למזבח" — יביא כבש. וטעם הדבר: שאין לך דבר שקרב בשווי סלע לגבי מזבח אלא כבש. האומר "בשעת נדרי, דבר שקרב בסלע פירשתי, ולאחר מכן שכחתי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא מכל דבר שקרב בסלע לגבי מזבח. ובלבד שיהא זה דבר שלם, הקרב כפי שהוא.

30 ג שנינו במשנתנו שהאומר "פירשתי בנדרי שאביא מן הבקר וציינתי איזו בהמה מן הבקר ואחר כך שכחתי ואיני יודע מה פירשתי" — יביא פר ועגל. ושואלים: אמאי מדוע הריהו חייב גם בהבאת עגל, וליתי ושיביא רק פר, וממה נפשך לכל אופן שתרצה יועיל הדבר. שהרי אם פר נדר — הרי הביא פר, כנדרו. ואם עגל נדר — הרי עגל בכלל פר, שהקטן הריהו כלול בגדול!

31 ומשיבים: הא מני משנתנו זו כשיטת מי היא? כשיטת רבי היא, שאמר שהנודר להביא שור קטן והביא שור גדול — לא יצא בכך ידי נדרו, אלא אם יביא פר ועגל.

32 ושואלים: אי אם משנתנו כשיטת רבי היא, אימא סיפא אמור את מה ששנינו בסוף המשנה שהנודר להביא שור בשווי מנה, והביא שנים שוורים בשווי מנה גם יחד — לא יצא ידי נדרו. ואפילו הביא שני שוורים ושור זה, אחד מהם בשווי מנה חסר דינר ושור זה האחר בשווי מנה חסר דינר, או שנדר להביא שור

33 שחור והביא שור לבן, או שנדר להביא שור לבן והביא שור שחור, או שנדר להביא שור גדול והביא שור קטן — בכל אלה לא יצא ידי חובת נדרו. הנודר להביא שור קטן והביא שור גדול — לדעת חכמים יצא בכך ידי נדרו, רבי אומר: לא יצא ידי נדרו.

34 אם כן נמצא לפי שיטתך שרישא תחילת המשנה בדין "פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי", שמביא פר ועגל הריהי כשיטת רבי, וכן סיפא סוף המשנה בנודר שור קטן והביא שור גדול, שלא יצא בכך ידי נדרו היא שיטת רבי כנאמר במפורש לפנינו, ואילו מציעתא אמצע המשנה, בכל הדינים, הריהי כשיטת רבנן חכמים החולקים על רבי?

35 ומשיבים: אין כן, רישא וסיפא ראשה וסופה של המשנה הם כשיטת רבי, ואילו מציעתא אמצע המשנה היא כשיטת רבנן חכמים, והכי קאמר וכך הוא התנא מתכוון לומר: דבר זה שנוי במחלוקת רבי ורבנן וחכמים.

36 ד תנן התם שנינו שם במשנה במסכת שקלים: ששה שופרות קופות שצורתן כעין שופר היו במקדש לצורך נתינת כספי הנדבה, שבהם היו קונים קרבנות להקרבה בזמנים שהמזבח בטל מהקרבה. ומבררים: כנגד מי התקינו להעמיד ששה שופרות אלה? סימן לזכירת שמות החכמים שיוזכרו להלן במהלך הסוגיה: קמ"ף ש"ע.

37 אמר חזקיה: כנגד ששה בתי אבות הכהנים שבכל משמר כהנים. שכל משמר כהנים היה עובד שבוע, ובכל יום מימות השבוע היה עובד אחד מבתי האב שלו, וביום השבת היו עובדים כולם כאחד. שתקנו להם חכמים ששה שופרות כדי שיהא שלום זה עם זה. שכן עורו של הקרבן הקרב מהכסף הנתון בשופר ניתן לכהני בית האב שהקריבוהו, ואם היה רק שופר אחד, נמצא כי כאשר נטלו ממנו ביום אחד בשבוע וכגון באופן שהיה המזבח בטל רק באותו יום, היו נהנים מהעורות רק בית האב שהקריב באותו היום, והיו שאר בתי האב באים להתקוטט איתם. ולכך תיקנו שיהיו ששה שופרות, וכל הנדרים והנדבות היו מתחלקים בין השופרות בשווה, וכך כל בית אב היה נוטל להקרבה רק משופרו.

38 ר' יוחנן אמר הסבר אחר לתקנתם של ששה שופרות אלה: מתוך שהנדבה מרובה היא, שנדרו הרבה מעות, לכך תיקנו להם שופרות מרובין, כדי שלא יהיו כל המעות הללו מונחים בצפיפות באותו שופר וכך יתעפשו המעות.

39 וזעירי אמר הסבר אחר: התקינו ששה שופרות כנגד ששת מיני הבהמה הקרבים לעולה, שהם: פר ועגל, איל וכבש, גדי ושעיר, ולדמי כל אחד מן הבהמות הללו היה שופר נפרד. ומה שלא הסתפקו בשופרות לקרבנות גדולים ולקרבנות קטנים — כשיטת רבי היא, שאמר: הנודר להביא שור קטן והביא גדול — לא יצא, שהרי לא הביא כפי שנדר, ולכן צריך לעשות לכל אחד שופר בפני עצמו, שיתן בו דמים לצורך הקרבן שנדר.

40 ובר פדא אמר הסבר אחר: הותקנו ששה שופרות כנגד קרבנות ציבור שאבדו, והופרשו אחרים תחתיהם, ולאחר מכן נמצאו הראשונים שאבדו, שדמי הפרים של חטאות ציבור הללו — ינתנו לשופר ראשון. ודמי האילים של אשם גזילות ואשם מעילות — ינתנו לשופר שני.