ביאור שטיינזלץ על מנחות ז׳

1 וכי מהדר ליה לקומץ לדוכתיה וכאשר מחזיר הפסול את הקומץ למקומו לכלי שבו המנחה — תקדוש שיתקדש הקומץ, שהרי ניתן בכלי שרת, ולפסול ויפסול, שהרי נגמרה הקמיצה בפסול!

2 אמר ר' יוחנן, זאת אומרת: כלי שרת אין מקדשין את הניתן בהם אלא מדעת, וכשמחזיר הפסול את הקומץ למנחה אינו נותן את הקומץ בכלי כדי לקדשו, ולכן אינו פוסל.

3 ומתקשים, מכלל הדברים אתה למד: הא אבל אם נתן בהם דברים מדעת מקדשין? והא בעא מיניה והרי שאל ממנו ריש לקיש מר' יוחנן: כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין הניתנים בהם לכתחילה ליקרב על המזבח? ואמר ליה לו: אין מקדשין! ומתרצים, כך אמר ליה לו: אין מקדשין את הפסולים הניתנים בהם ליקרב, אבל מקדשין אותם ליפסל.

4 רב עמרם אמר: גם אם כלי שרת מקדשים שלא מדעת, ייתכן שיחזיר את הקומץ בלא שיתקדש בכלי — כגון שהחזירו לביסא כלי של מנחה גדושה מעל גדותיה בסולת, כך שהקומץ שהוחזר לא נכנס לתוך חלל הכלי, וכך אינו מתקדש.

5 ותמהים: אם היה הכלי גדוש ומקמץ היכי קמץ וכיצד יכול היה לקמוץ ממנו מתחילה? הרי לא קמץ מתוך הכלי! אלא, צריך לפרש: כגון שהחזירו לביסא טפופה שהיתה מלאה אך לא גדושה, וקמץ מתוכה, וממקום שקמץ — לשם הוא מחזיר.

6 ושואלים: וכיון דקמץ ליה עבד ליה וכיון שבשעה שקמץ עשה גומא במקום שקמץ, הרי כי מהדר כאשר מחזיר את הקומץ למקומו נמצא כי לגוויה דמנא קא מהדר ליה לתוכו של הכלי הוא מחזיר אותו, ויתקדש על ידי כן להיפסל! ומשיבים: מכי מהדר ליה שכאשר מחזיר אותו את הקומץ לכלי אינו מחזירו לגומא, אלא מנח ליה אדפנא דמנא מניח אותו על דפנות הכלי, ומניד ליה ונפל ממילא ומנענע אותו את הכלי, עד שנופל הקומץ מאליו לתוך הגומא, שנעשה הדבר כמי שהחזירו הקוף, ולא אדם.

7 א אמר ליה לו ר' ירמיה לר' זירא: ולוקמה ונעמידנה שיחזיר קומץ לכלי שרת, ולא יתקדש — כגון שהחזירו לכלי המונח על גבי קרקע! אלא מתוך שאין מסבירים כן, ואנו מניחים שכלי שרת המונח על גבי קרקע מקדש, שמע מינה נלמד מכאן שגם קומצין את קומץ המנחה מכלי שעל גבי קרקע? שהרי שתי עבודות אלו צריכות כלי שרת. אמר ליה לו קא נגעת בבעיא דאיבעיא לן נוגע אתה בשאלה שנשאלה לנו, שר' אבימי תני היה שונה, לומד מסכת מנחות בי בבית מדרשו של רב חסדא.

8 ותחילה תוהים: ור' אבימי בי בבית רב חסדא תני היה שונה? והאמר והרי אמר רב חסדא, קולפי טאבי בלעי מאבימי עלה דהא שמעתא אלות הרבה ספגתי מאבימי על שמועה זו כלומר, אבימי גער בי כאשר הקשיתי על דבריו בענין מכירת נכסי יתומים על ידי בית דין, שהיו סותרים את דברי הברייתא, וכך הסביר לי: אם בא להכריז ימים רצופין — מכריז שלשים יום, כדברי הברייתא, ואם מכריז רק בשני וחמישי ושני — מכריז ששים יומי ימים. ואם כן רב חסדא היה שונה לפני אבימי ולא להיפך!

9 ומשיבים: אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה מסכת מנחות נשכחה ממנו, ואתא קמיה ובא לפני רב חסדא תלמידו לאדכורי גמריה להזכיר לו תלמודו. ושואלים: אם רב חסדא היה תלמידו, ולישלח ליה וליתי לגביה שישלח אליו אבימי לקרוא לו ויבוא רב חסדא אצלו! ומשיבים, סבר סבור היה אבימי: הכי מסתייעא מילתא טפי כך יסתייע, יצליח הדבר יותר, שאם מטריח עצמו לבוא כתלמיד לרבו יעלה לימודו יפה יותר. ושבים לעיקר הענין.

10 פגע ביה פגש בו רב נחמן באבימי בדרכו מבית רב חסדא, אמר ליה לו: כיצד קומצין? אמר ליה לו אבימי: כגון מכלי זה, שהיה מונח על הקרקע. אמר ליה לו רב נחמן: וכי קומצין מכלי שעל גבי קרקע? אמר ליה לו: כוונתי דמגבה ליה שמגביה אותו כהן, וכהן אחר קומץ ממנו.

11 עוד שאל אותו רב נחמן: כיצד מקדשין את המנחות? אמר ליה לו אבימי: נותנה לכלי זה, שהיה מונח לפניו על הקרקע. אמר לו רב נחמן: וכי מקדשין בכלי שעל גבי קרקע? אמר ליה לו אבימי: דמגבה ליה שמגביה אותו כהן את הכלי, ונותן לתוכו את המנחה.

12 אמר ליה לו רב נחמן: אם כן, הוצרכתה שלשה כהנים, אחד שמקדש את המנחה, ואחד שמגביה את הכלי, ואחד שקומץ מתוך הכלי! אמר ליה לו: אין זו קושיה, ותהא צריכה אפילו שלשה עשר כהנים, כקרבן התמיד ששלושה עשר כהנים היו עוסקים בעבודתו.

13 עוד איתביה הקשה לו רב נחמן ממה ששנינו לגבי סדר עבודות המנחה שהמחשבה פוגמת בהן: זה הכלל, כל הקומץ ונותן בכלי, המוליך והמקטיר, לאכול דבר שדרכו לאכול או להקטיר דבר שדרכו להקטיר,

14 ואילו מגביה לא קתני אינו שונה ביניהן, משמע שאין צורך בהגבהת הכלי! ענה לו אבימי: התנא סדר עבודות שהמחשבה פוסלת בהן הוא נקיט אוחז, מזכיר, ולא סדר כהנים, שלא מנה את כל הכהנים הנצרכים לעבודת המנחה.

15 ובענין זה בעו מיניה שאלו ממנו מדרב ששת: מהו לקמוץ מכלי שעל גבי קרקע? אמר ליה לו לשואל: פוק חזי מה עבדין לגאו צא וראה מה עושים הכהנים בפנים בתוך ההיכל, כאשר היו נוטלים את בזיכי הלבונה מעל שולחן לחם הפנים כדי להקטירם על המזבח, כשם שהכהן נוטל את הקומץ מן המנחה שבכלי כדי להקטירו. שכך שנינו: כאשר מחליפים את לחם הפנים בכל שבת, היו ארבעה כהנים נכנסין להיכל, שנים בידם שני סדרים מערכות חדשים של לחם, ושנים בידם שני בזיכין של לבונה, וארבעה כהנים אחרים מקדמין לפניהם, שנים כדי ליטול שני סדרים המצויים על השולחן, כדי לפנות מקום לחדשים, ושנים כדי ליטול מן השולחן את שני הבזיכין,

16 ואילו כהן שמגביה את השולחן מעל גבי הקרקע לצורך נטילת הבזיכים ממנו לא קתני אינו שונה, ומכאן שאת קומץ המנחה גם כן קומצים מכלי שעל גבי קרקע.

17 ודוחים: לאו אמרת התם האם לא אמרת שם לגבי המשנה "כל הקומץ ונותן בכלי" וכו' שסדר עבודות המנחה החשובות נקט הוא אוחז? הכא נמי כאן גם כן יש לומר כי סדר עבודות החשובות נקט הוא אוחז, ואין להוכיח מכאן שאין צורך בהגבהה.

18 ומקשים: מי דמי האם הדבר דומה? התם לא נחית למניינא דכהנים שם אינו יורד למנין של כהנים, בכמה כהנים מדובר, ואילו הכא נחית למניינא דכהנים כאן הוא יורד למנין של כהנים, ואם איתא כך הוא, שצריך הגבהה — ליתני שישנה גם כהן מגביה! אלא שמע מינה למד מכאן: קומצין מכלי שעל גבי קרקע, ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכך הוא.

19 א ועוד בענין זה, אמר רבא: פשיטא פשוט לי, קומץ הכהן מכלי שמונח על גבי קרקע — שכן מצינו בסילוק בזיכין של לבונה מעל שולחן הפנים, שהוא מונח על קרקע המקדש. וכן מקדשין מנחה מתחילה בכלי שעל גבי קרקע — שכן מצינו בסידור בזיכין עם הלחם על השולחן.

20 ולאחר הקדמת הדברים הללו שהיו ברורים לו, בעי שאל רבא: קידוש קומץ בכלי שעל גבי קרקע מאי מה דינו? האם מקידוש מנחה ילפינן לה למדים אנו אותה, שמקדשים בכלי שעל גבי קרקע, או האם מקבלת דם ילפינן לה למדים אנו אותה, מה הדם אין מקבלים אותו בכלי שעל גבי קרקע, אף הקומץ אין נותנים אותו בכלי שעל גבי קרקע? הדר פשטה חזר רבא ופתרה: מדם ילפינן לה למדים אנו.

21 ושואלים: ומי והאם אמר רבא הכי כך שלמדים מתן הקומץ בכלי מקבלת הדם בכלי? והא אתמר והרי נאמר: קומץ שחלקו בשני כלים — רב נחמן אמר: אינו קדוש, ורבא אמר: קדוש. ואם איתא אכן הוא, לילף שילמד מדם, שאינו מתקדש אם ניתן בשני כלים! ומשיבים: הדר ביה חזר בו רבא מההיא, ממה שאמר שהקומץ שחילקו לשני כלים קדוש.

22 ב ומבררים: ודם מנלן מנין לנו שלא קדוש לחצאין? דתני ששנה רב תחליפא בן שאול בענין מי חטאת פרה אדומה: קידש את המים בשני כלים, והיה במים פחות מכדי הזאה בכלי זה, כלומר, פחות מכדי שיכול לטבול בהם את אגודת האזוב ולהזות, ופחות מכדי הזאה בכלי זה — לא קידש, ואפילו צירף אותם אחר כך לכלי אחד — אינו יכול להזות מהם.

23 ואיבעיא להו ונשאלה להם: בקבלת דם החטאת בכלי לצורך הזאה על המזבח מאי מה הדין? האם נאמר כי הלכתא הלכה למשה מסיני היא לגבי מי חטאת בלא טעם, ומהלכתא לא ילפינן ומהלכה אין למדים לדינים אחרים.

24 או דלמא התם מאי טעמא שמא שם מה הטעם — משום דכתיב שנאמר: "וטבל במים" במדבר יט, יח, במים שנתן מתחילה בכלי, ומכאן שצריך היה להיות בהם מתחילה כשיעור הזאה, הכא נמי הכתיב כאן, בחטאת, גם כן נאמר: "וטבל הכהן את אצבעו בדם" ויקרא ד, ו?

25 ואיתמר ונאמר על כך, אמר ר' זריקא, אמר ר' אלעזר: אף בדם לא קידש אם קיבל פחות מכשיעור הזאה בכלי זה ופחות מכשיעור בכלי זה. אמר רבא, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך בפני כהן מניח בפר כהן משיח, שנאמר בו: "וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם" שם, "וטבל" — שיהא בו די דם כדי שיטבול בו את אצבעו, ולא יהא שם דם מועט כל כך שיהא רק מספיג מקנח דם באצבעו מדפנות הכלי.

26 "בדם" — באותו דם שכבר היה שם, לומר שצריך שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו, "והזה מן הדם" — מן הדם שבענין, כלומר, מן הדם שבכלי כאשר יבואר להלן.

27 ומסבירים: ואיצטריך למכתב והוצרך לכתוב "וטבל" ואיצטריך למכתב והוצרך לכתוב "בדם", למרות ששניהם עוסקים בשיעור הדם, דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה רק "וטבל", הוה אמינא הייתי אומר: די במה שיש עכשיו בדם כדי טבילה והזאה אחת אף על גב אף על פי שלא קיבל בכלי זה שיעור כל הטבילות, דהיינו דם שיש בו כדי הזאה שבע פעמים, מעיקרו — על כן כתב רחמנא כתבה התורה "בדם".

28 ואי כתב רחמנא ואם היתה כותבת התורה רק "בדם", הוה אמינא הייתי אומר כי אם היה מתחילה שיעור ראוי, והוא משתמש בדם שהיה בכלי מתחילה — אפילו יש עכשיו בכלי דם בשיעור מספיג הרי זה כשר, על כן כתב רחמנא כתבה התורה "וטבל", דרך טבילה ולא דרך סיפוג.

29 ושואלים: מה ששנינו "מן הדם שבענין", למעוטי מאי למעט מה הוא בא? אמר רבא: למעוטי למעט שירים שבאצבע, שלאחר כל הזאה צריך לחזור ולטבול אצבעו בדם שבכלי ולהזות, ולא מן הדם שנותר על אצבעו. ומעירים: מסייע ליה לו הדבר לר' אלעזר, דאמר: שירים שנותרו באצבע — פסולין.

30 אמר ליה לו רבין בר רב אדא לרבא: אמרי אומרים תלמידך שכך אמר רב עמרם, תניא שנויה ברייתא: היה מזה מדם החטאת ונתזה הזאה מידו על הבגד, אם עד שלא הזה — טעון הבגד כיבוס, כדין בגד שנפל עליו דם חטאת הראוי להזאה, אם משהזה ניתז הדם על הבגד — אין טעון כיבוס;

31 מאי לאו האם אין הכוונה: אם עד שלא גמר כל הזאתו ניתז — טעון כיבוס, ומשגמר הזאתו ניתז דם — אינו טעון כיבוס? שמע מינה ולמד מכאן ששירים שנותרו באצבע בין הזאה להזאה, כל עוד לא נגמרה הזאת דם החטאת — כשרים להזאה, שהרי דם שאינו ראוי להזאה אינו טעון כיבוס!

32 ודוחים: לא, הכוונה היא: אם ניתז הדם מידו עד שלא יצתה מידו הזאה — טעון כיבוס, ואם משיצאה הזאה מידו ונתזה ממה שנשאר על אצבעו — אין טעון כיבוס, שכבר נפסל להזאה.

33 איתיביה הקשה לו אביי לרבא ממה ששנינו בענין פרה אדומה: גמר הכהן מלהזות מדמה כנגד פתח ההיכל — מקנח ידו מן הדם בגופה של פרה, מפני שאינו עומד להזאה, ונדייק: גמר מלהזות — אין כן, לא גמר — לא, למרות שנותרו שיריים על אצבעו, ומכאן שהם כשרים להזאה!

34 אמר ליה לו רבא, כך יש לפרש: כאשר גמר כל ההזאה — מקנח ידו, אם עדיין לא גמר — מקנח אצבעו אחר כל הזאה, כדי שלא יזה מן הדם שנותר עליה.

35 ושואלים: בשלמא נניח, מובן הדבר כי כאשר גמר מקנח ידו בגופה של פרה — מפני דכתיב שנאמר: "ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת פרשה ואת דמה" במדבר יט, ה, שצריך לשרוף את דמה יחד עם בשרה, אלא לא גמר מקנח אצבעו, במאי במה מקנח? דאי אמרת שאם אומר אתה שמקנח בגופה של פרה, איבעי ליה למיתני צריך היה לו לשנות: מקנח ידו ואצבעו בגופה של פרה! אלא מדלא קתני הכי שמע מינה מתוך שאינו שונה כך למד מכאן דלא בעי שאינו צריך קינוח!

36 אמר אביי: מקנח את אצבעו בשפת מזרק שבו היה דם, כדכתיב כמו שנאמר: "כפורי זהב" וגו' עזרא א, י שהם המזרקים, והם קרויים כן על שם שמכפרים =מקנחים בהם את הדם.

37 ושבים לעיקר הענין, ושואלים: ומי והאם אמר ר' אלעזר הכי כך שדם אינו קדוש לחצאין? והא איתמר והרי נאמר: חביתי כהן גדול עשירית האיפה עשרון סולת שצריך הכהן הגדול להביא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב — ר' יוחנן אמר: אינה קדושה לחצאין, אם קידש חצי עשרון בכלי זה וחצי עשרון בכלי זה. ר' אלעזר אמר: מתוך שקרבה לחצאין, שהיו מקריבים מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים — אף קדושה לחצאין;