ביאור שטיינזלץ על מנחות פ״ז

1 הקמחין אבק לבן של עובש יין, הדומה לקמח, הצף על פני היין וכן לא מביאים מהיין הנמצא בשוליה תחתיתה של החבית. וטעם הדבר — מפני השמרים השוקעים אל תחתית החבית. אלא מביא מהיין הנמצא בשלישה האמצעי של החבית, כלומר, מאמצעה של החבית.

2 כיצד הוא בודק את היין? הגזבר יושב בצד חבית היין הנבדקת, ועוקב אחר הוצאת היין מהחבית, כאשר הקנה אמת מידה נתון בידו, ואם ראה הגזבר שהיין היוצא מהחבית זרק מושך עמו בכח גם הגיר החלק הלבן הצף על פני השמרים — מייד הקיש הגזבר בקנה שבידו, כסימן שיש לסגור את ברז החבית, ולא למשוך ממנה עוד יין לנסכים.

3 ר' יוסי בר' יהודה אומר: יין שיש בו קמחין — הריהו פסול כולו להבאה לנסכים, וטעם הדבר — שכן נאמר בדין הקרבנות "...תמימים יהיו לכם" במדבר כח, יט, וממשיך הכתוב ואומר בפסוק שלאחריו "ומנחתם סלת בלולה..." שם כ, ועוד נאמר לאחר מכן "מלבד עולת התמיד ומנחתו תעשו תמימים יהיו לכם ונסכיהם" שם לא. שמפסוקים אלה למדים כי כקרבנות עצמם אף הסולת והשמן הבאים למנחות, והיין הבא לנסכים, שהם צריכים להיות בתכלית השלמות "תמימים". ואילו יין זה שעלו בו קמחים — אינו "תמים", ולכך הריהו פסול.

4 א גמרא שנינו במשנתנו כי אין מביאין יין לנסכים לא מהיין המתוק ולא מהיין המבושל ולא מהיין המעושן, ואם עבר והביא — הרי זה פסול להקרבה. ושואלים על כך: והא קתני רישא והרי הוא התנא עצמו שנה בראש, לפני כן במשנה כי אין מביאין לנסכים את הליסטיון שהוא יין מתוק, ואולם בדיעבד אם הביא —

5 הרי זה כשר! אמר רבינא: אכן אף הליסטיון פסול לנסכים גם בדיעבד, ויש לתקן גירסת משנתנו וכרוך צרף את דין הליסטיון ותני ושנה אותו עם דינם של היין המתוק והמעושן והמבושל, שכל אלה אף בדיעבד פסולים. רב אשי אמר תירוץ אחר: חוליא דשימשא מתיקות של שמש, כזו שיש בהליסטיון — לא מאיס אינה מאוסה, ולכן בדיעבד הוא כשר, ואולם טעם חוליא דפירא מתיקות של פרי שמוסיפים בו דברים — הריהו מאיס מאוס משום שיש בו טעם אחר, ולכך יין זה פסול אף בדיעבד.

6 ב עוד שנינו במשנתנו כי אין מביאין לנסכים מן היין הישן, אלו הם דברי רבי, ואילו חכמים מכשירין. ובענין זה אמר חזקיה: מאי טעמא מה הטעם של רבי? — שכן אמר קרא הכתוב בדין הנסכים "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין..."שם, יד, והדגיש הכתוב "לכבש יין" לדמות את היין לכבש: מה כבש הבא לקרבן אינו אלא זה שהוא בן בתוך שנתו הראשונה, אף יין הבא לנסכים אינו אלא זה שהוא בן שנתו, ולא הישן.

7 ומקשים על הסבר זה: אי אם כך הוא, תאמר אף: מה כבש בן שתי שנים בשנתו השנית, משעה שאין הוא בכלל "בן שנתו" — הריהו פסול להקרבה, אף בדיעבד, אף יין בן שתי שנים בשנתו השנית, שהוא בכלל "ישן" — הריהו פסול אף בדיעבד! וכי תימא ואם תאמר כי אכן הכי נמי כך הוא גם כן שאף בדיעבד הריהו פסול, ואולם אין לומר כך, שכן התניא הרי שנויה ברייתא מפורשת האומרת שיין בן שתי שנים — לכתחילה לא יביא לנסכים, ואולם אם עבר והביא — הריהו כשר. ומחזקים את השאלה: והרי ברייתא זו היא כשיטת רבי, שכן מאן מי התנא ששמעת ליה אותו שאמר שיין ישן לא יביא?

8 הלוא זה רבי בשיטתו במשנתנו, וקאמר והוא אמר עוד בברייתא שאם הביא — כשר! אלא אמר רבא: היינו טעמא זהו הטעם לשיטת רבי שאין מביאים לכתחילה מן היין הישן — דכתיב שכן נאמר בתיאור היין המשובח שמפני סכנותיו מזהירנו הכתוב "אל תרא יין כי יתאדם" משלי כג, כט—ל. הרי איפוא שהיין האדום הוא המשובח, ואין אדמימות זו מצויה ביין אלא בשנתו הראשונה.

9 ג שנינו במשנה בדין היין לנסכים, שאין מביאין לא מן הדליות אלא מן הרוגליות, ומן הכרמים העבודים. ובענין זה של כרמים העבודים, מביאים עוד מה שתנא שנה החכם בברייתא: אין מביאים יין לנסכים אלא מכרמים העבודים פעמים בשנה ולא פעם אחת.

10 ומביאים כי רב יוסף הוה ליה קרנא דפרדיסא דרפיק ביה טפי ריפקא היתה לו חלקת פרדס, כרם, שעדר בה עידור יתר, ששב ועדר בה, ועבד ועשה, הניב אותו פרדס ענבים משובחים ביותר, שעשו מהן חמרא יין כה חזק, שניתן היה לשתיה רק באופן דדרי מיא שמזגו בו מים בכמות שהיא על חד תרין על אחת שתיים, פי שנים מכמות המים הנמזגת ליין רגיל.

11 ד עוד שנינו במשנתנו, שלא היו כונסין אותן, את היין לנסכים בחצבין גדולים אלא בחביות קטנות, שיישמר טעמן. ובעניינן של חביות קטנות אלה מביאים מה שתנא שנה החכם בברייתא: המדובר בחביות כדיות כעין הכדים הללו הלודיות הבאות מהעיר לוד, ובינוניות הן בגודלן.

12 ועוד נמסר בהנהגה הנכונה ביין המובא לנסכים, שאין מניחין אותן, את חביות היין הללו, במקום אחד ובאופן שהן נמצאות שתים שתים אחת על גבי חברתה, אלא מניח כל אחת ואחת מהחביות בנפרד.

13 ה ובדרך בדיקת היין שנינו במשנתנו כיצד היה הגזבר שבמקדש בודק את היין, שאין בו קמחים ושמרים? הגזבר היה יושב בצד חבית היין הנבדקת, ועוקב אחר הוצאת היין מהחבית, כאשר הקנה אמת מידה נתון בידו, ואם ראה הגזבר שהיין היוצא מהחבית זרק מושך עמו בכח גם הגיר החלק הלבן הצף על פני השמרים — מייד הגזבר הקיש בקנה שבידו, והרי זה כסימן שיש לסגור את ברז החבית, ולא למשוך ממנה עוד יין, שכן אין יין זה כשר לנסכים. ובענין זה תנא שנה החכם בברייתא כתוספת ביאור לדברי משנתנו: הכוונה היא שראה הגזבר שהיין זרק את הגיר של שמרים, אז הגזבר הקיש בקנה.

14 ושואלים: מדוע הגזבר מקיש בקנה, ולימא ליה מימר ושיאמר לו, לשואב היין מהחבית באמירה לסתום את החבית! ומשיבים: עדיף שהדבר ייעשה לא בדיבור. והרי זה מסייע ליה לו לר' יוחנן, שכן אמר ר' יוחנן: כשם שהדיבור בקול נעימה הריהו יפה מועיל לריח הבשמים, כך הדיבור הריהו רע מזיק ליין, ולכן נמנע הגזבר מלדבר סמוך לו.

15 ו שנינו במשנתנו שר' יוסי בר ר' יהודה אומר כי יין שיש בו קמחים פסול לנסכים. ובענין זה בעי שאל ר' יוחנן: אדם שעבר והקדישו ליין שכזה לנסכים, מהו דינו לענין זה שילקה עליו כעובר על איסור תורה, ומשום שהקדיש דבר שהוא בעל מום הפסול בגופו להקרבה? וצדדי השאלה: האם כיון שפסול הוא יין זה להקרבה כבעל מום הוא דמי נחשב, וילקה על הקדשתו זו, כשאר מקדיש בעל מום. או דלמא שמא יש לומר כי אין דין בעל מום אלא בבהמה הפסולה להקרבה, ולא בשאר דברים הפסולים להקרבה, ולכן אינו לוקה על כך. ומעירים: שאלה זו לא נפתרה, ולכך תיקו תעמוד, תישאר במקומה.

16 ז ובסיכומו של הפרק בו נידונו דיני הסולת והשמן והיין המובחרים, מביאים עוד בעניינם של בעלי החיים המובחרים לקרבנות. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: האלים המובחרים ביותר — אלה הבאים ממואב; הכבשים המובחרים ביותר — אלה הבאים מחברון; העגלים המובחרים ביותר — אלה הבאים משרון; הגוזלות של יונים המובחרים ביותר — אלה הבאים מהר המלך.

17 ר' יהודה אומר: היו מביאין למקדש כבשים כה משובחים, כאלה שגבהן היה כרחבן, שכל כך היו שמנים שהיו רחבים כמידת גובהם. אמר רבא בר רב שילא: מאי טעמא מה הטעם, המקור לדברי ר' יהודה שהיו מביאים למקדש כבשים כאלה? דכתיב שכן נאמר בדברי הנביא ישעיהו: "ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה ולחם תבואת האדמה והיה דשן ושמן ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב" ישעיהו ל, כג, ומשמעות "כר נרחב" — כבש רחב.

18 ח ומתוך דברים אלה נחתם פרק זה עוד בדרשות הנאמר בנבואות ישעיהו שעניינן בנין הארץ. כתיב נאמר: "על חומתיך ירושלים הפקדתי שמרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם" שם סב, ו. ושואלים: מאי מה השומרים על חומות ירושלים אמרי אומרים כהזכרה לה'? ומשיבים: הכי כך אמר רבא בר רב שילא: כך הם אומרים, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד" תהלים קב, יד.

19 רב נחמן בר יצחק אמר: כך הם אומרים "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" שם קמז, ב. ושואלים: ומעיקרא ומתחילה, בזמן שבית המקדש היה קיים, וירושלים בנויה וכל עם ישראל כנוס בארצו, מאי הוו אמרי מה היו אומרים אותם המלאכים? אמר רבא בר רב שילא: היו אומרים "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה..." שם קלב, יג— יד.

21 א משנה שתי מדות כלי מדידה של הדבר היבש היו נהוגות במקדש, ובהם היו מודדים את הסולת למנחות, והם: כלי מידה של עשרון עשירית האיפה, וכלי מידה של חצי עשרון. ר' מאיר חולק על כך ואומר כי שלושה סוגי כלי היו: כלי מידה של עשרון ועוד סוג נוסף של כלי מידה של עשרון, וכלי מידה של חצי עשרון.

22 ומסבירים את שימושיהם של הכלים הללו: כלי המידה של עשרון, למה לאיזו תכלית היה משמש? שבו היה מודד לכל המנחות, שהרי כל המנחות באות משיעור עשרון סולת ומעלה. ומדידת הסולת לכל המנחות היתה נעשית בכלי של עשרון, שלא היה מודד לא בכלי של שלשה עשרונים למנחת נסכים של פר, ולא היה מודד בכלי של שנים למנחת נסכים של איל, אלא היה מודדן בכלי של עשרונות, אחד אחרי השני.

23 וכלי מדידה זה של חצי עשרון למה היה משמש? — שבו היה מודד את חצי עשרון הסולת המובא לחביתי מנחת חביתין של כהן גדול, המביא בכל יום עשרון שלם, שאותו היו מחלקים לשנים, מחצה ממנו קרבה בבקר והמחצה השנית קרבה בין הערבים, וחלוקת עשרון זה לשני חצאי עשרונים היתה נעשית בכלי זה.

24 ב גמרא שנינו במשנתנו שר' מאיר חולק על דברי תנא קמא, והריהו סבור ששלושה סוגי כלי מדידה היו במקדש: שנים של עשרון, וכלי מדידה נוסף של חצי עשרון. ובענין זה עוד תניא שנויה ברייתא: היה ר' מאיר אומר, מה תלמוד לומר מלמדנו הנאמר "עשרון עשרון לכבש האחד" במדבר כח, כט? — מלמד ששתי עשרונות שני מיני כלי מדידה של עשרון היו במקדש, אחד מהם היה מכיל כדי עשרון רק כשהדבר הנמדד בו היה גדוש מעל שפת הכלי, ואחד מהם היה גדול ממנו, והיה מכיל כדי עשרון גם כשהדבר הנמדד בו הריהו מחוק שטוח, משתווה לפני שפת הכלי.

25 ולמה היה משמש כלי המדידה שהכיל עשרון בגדוש — שבו היה מודד את עשרון הסולת המובא לכל המנחות.

26 ואילו בכלי העשרון המחוק — שבו היה מודד עשרון סולת לצורך חביתי כהן גדול.

27 וחכמים החלוקים על ר' מאיר, אומרים כי לא היה שם במקדש שני כלי מדידה לעשרון, אלא כלי עשרון אחד בלבד. ומקור שיטתם של חכמים — שכן נ אמר: "ועשרון אחד לכבש האחד" במדבר כט, ד, לומר שלא היה במקדש אלא כלי עשרון אחד בלבד. ואולם אם כן הוא, מה תלמוד לומר "עשרון עשרון לכבש האחד" שם כח, כט ממנו למד ר' מאיר שהיו במקדש שני כלי עשרונים? — הרי זה בא לרבות כלי מדידת יבש נוסף שהיה במקדש, הכלי למדידת חצי עשרון. ושואלים עתה לשיטת

28 ר' מאיר, שדרש מהפסוק "עשרון עשרון" שהיו במקדש שני כלי מדידת עשרון, אם כן שהיה במקדש גם כלי למדידת חצי עשרון מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נלמד, לו דבר זה ממה שנאמר "ועשרון" "ועשרון אחד לכבש האחד", ובאה בו וי"ו יתירה לרבות שהיה במקדש גם כלי למדידת חצי עשרון. ושואלים לשיטת רבנן חכמים: מדוע דרשו שהיתה מידת חצי עשרון במקדש מהפסוק "עשרון עשרון לכבש האחד", ולא דרשו כן מייתור וי"ו, כדרך שדרש ר' מאיר?! ומשיבים: חכמים את האות וי"ו לא דרשי אינם דורשים, שלדעתם אין לדרוש מכאן.

29 ושואלים עתה לצד האחר: ולדעת ר' מאיר הסבור ששני כלי מדידת עשרון היו במקדש, האי פסוק זה "ועשרון אחד לכבש האחד" שחכמים דרשו ממנו שלא היה אלא כלי עשרון אחד במקדש, מאי עביד ליה מה הוא עושה, דורש בו? ומשיבים: הפסוק ההוא בא להורות שאף למנחות ששיעור הסולת בהם גדול מעשרון אין מודדים אלא עשרון אחר עשרון, שלא ימדוד לא בכלי מדידה של שלשה עשרונים לצורך מנחת נסכים של פר ולא ימדוד בכלי מדידה של שנים עשרונים לצורך מנחת נסכים של איל.

30 ושואלים לצד האחר: ורבנן וחכמים שדרשו מפסוק זה לענין שלא היה אלא כלי מדידת עשרון אחד, מהיכן הם לומדים הלכה זו? ומשיבים: נפקא להו יוצא, נלמד, להם הלכה זו מנקודו מהנקודה הכתובה בתורה מעל המלה "ועשרון". דתניא שכן שנויה ברייתא, אמר ר' יוסי: למה נקוד רשומה נקודה מעל האות וי"ו שבאמצע המלה "עשרון", של המלה "עשרון" בפרשיות המועדות שבפרשת פינחס הראשון מבין שניים "עשרון עשרון" הנזכרים בפרשיה של יום טוב הראשון של חג הסוכות הוא הכתוב "ועשרון עשרון לכבש האחד לארבעה עשר כבשים", במדבר כט, טו? ללמד שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר, ולא בשל שנים לאיל. ושואלים עתה לצד השני: ולדעת ר' מאיר שדרש הלכה זו מן הכתוב "ועשרון אחד לכבש האחד", מדוע לא דרש כן, מהניקוד שעל המלה "עשרון", כדרך שדרשו חכמים? ומשיבים: ר' מאיר את נקודו נקודה זו שמעל המלה "עשרון" לא דריש אינו דורש, שלדעתו, אין לדרוש מכך דבר.

31 א שנינו במשנתנו כי הכלי המשמש למדידת חצי עשרון למה היה משמש? — שבו היה מודד לחביתי כהן גדול.

32 ותוהים: האמנם היה מביא הכהן הגדול מביתו חצי עשרון סולת, ואת אותו חצי עשרון היה מודד במקדש באמצעות כלי מדידה זה? ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה על כך ממה ששנינו במסכתנו לעיל מנחות נ,ב כי חביתי כהן גדול אותם מביא הכהן הגדול משל עצמו בכל יום, לא היו באין בשני חצאין חצי עשרון בבוקר וחצי עשרון בערב, אלא הריהו מביא מביתו עשרון שלם ולאחר מכן הריהו חוצהו ולש מכל חצי עשרון שש חלות מצות, שהן שתים עשרה חלות מכל העשרון שהביא, ומקריב מחצית מהן בבוקר ומחצית מהן בערב.

33 אמר רב ששת: מאי מה פירוש "מודד" נמי דקתני גם כן ששנינו במשנתנו? מחלק, שהיה הכהן הגדול מביא מביתו עשרון שלם למקדש, ואחר כך היה חוצהו על ידי מדידתו בכלי זה.

34 ב ובעקבות דברי ר' מאיר המבחין בין שני סוגי מידות עשרון שהיו במקדש, המחוק והגדוש, בעא מיניה שאל אותו רמי בר חמא מרב חסדא שאלה זו: כלי מדידת חצי עשרון שהיה במקדש, לשיטת ר' מאיר, האם גדוש היה, או מחוק היה?

35 ולפני שמביאים את מענה רב חסדא לבעייתו זו של רמי בר חמא שבעקבותיה תבואנה בהמשך הסוגיה עוד שתי בעיות ששאל רמי בר חמא את רב חסדא, מביאים סימן לזכור על ידו את נושאיהן של שלוש הבעיות הללו: חצי =חצי עשרון, חביתי =חביתי כהן גדול, שלחן =שולחן הפנים.

36 אמר לו רב חסדא לרמי בר חמא, בטרם פתר לו את בעייתו: מדוע מעלה אתה את בעייתך דווקא לשיטת ר' מאיר, והרי תיבעי תישאל לך בעיה זו אף לשיטתם של רבנן חכמים החולקים על ר' מאיר, שהרי הכל מודים שהיה כלי למדידת חצי עשרון, ומעתה יש לדון בו האם היה גדוש או מחוק. הסביר רמי בר חמא: כוונתי היתה לומר כי לרבנן לשיטת חכמים גם בכלי למדידת העשרון גופיה עצמו כבר בעיה זו קא מיבעיא להו היא נשאלת להם, האם גדוש היה או מחוק היה. ואולם לר' מאיר בכלי למדידת עשרון עצמו אין מקום לבעיה זו, שהרי לשיטתו שני כלים היו, אחד מחוק ואחד גדוש. אלא אף לשיטת ר' מאיר יש מקום לשאול האם הכלי ששימש למדידת חצי עשרון היה גדוש או מחוק.

37 אמר ליה לו רב חסדא לרמי בר חמא בפתרון בעייתו: מתוך דברי ר' מאיר ביחס לכלי למדידת עשרון נשמע נבין מה היה הכלי למדידת חצי עשרון לדעת ר' מאיר, ומתוך דברי ר' מאיר נשמע מה היה כלי זה לדעת רבנן חכמים.

38 ומפרט רב חסדא את דבריו: מתוך מה שאמר ר' מאיר כי הכלי למדידת העשרון המחוק הוא שנועד לצורך מנחת חביתי כהן גדול, מכאן יש ללמוד שאף כלי המדידה של חצי עשרון שנועד לחביתי כהן גדול נמי גם כן מחוק היה. ומתוך שלמדנו כי לדעת ר' מאיר הכלי המשמש למדידה הן זה של עשרון והן זה של חצי העשרון לצורך חביתי כהן גדול היה מחוק, נסיק מכאן שלדעת רבנן נמי חכמים גם כן היה הכלי המשמש למדידה לחביתי כהן גדול מחוק, הן זה של חצי עשרון והן זה של עשרון שלדעת חכמים, שימש את כל המנחות כולן. שהרי לא נחלקו ר' מאיר וחכמים אלא בשאלה האם היו שני כלי עשרון או כלי עשרון אחד, משמע שמוסכם אף על חכמים שכלי עשרון שהיה במקדש היה מחוק.

39 ג ועוד בעיה בעא מיניה שאל אותו רמי בר חמא מרב חסדא: את העיסה המשמשת לעשיית חביתי כהן גדול במה היה מחלקן לשתי מחציות, להכנת שש החלות הקרבות בבוקר, ולהכנת שש החלות הקרבות בערב, האם ביד ובלא להיעזר בכלי מדידה, או בכלי מדידה? אמר לו רב חסדא: פשיטא פשוט הוא שהעיסה היתה נחלקת ביד. וטעם הדבר: משום דאי שאם היתה החלוקה נעשית בכלי כיצד היא תיעשה? האם טורטני פלס, מאזניים יכניס לעזרה לשם כך?!

40 שאל רמי בר חמא: ומדוע לא יכניס מאזניים לעזרה?! השיב רב חסדא: אין להכניס מאזניים לצורך מדידת הלחם המובא בו, כיון שבפרשת התוכחה שבספר ויקרא, בכלל הקללה כתיב נאמר "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו" ויקרא כו, כו, הרי ששקילת לחם היא מנהג של רעב, לכך לאו אין זה אורח ארעא דרך ארץ לנהוג כן במקדש.

41 ד ובעיה נוספת בעא מיניה שאל אותו רמי בר חמא מרב חסדא: שלחן של לחם הפנים מהו דינו לענין שיקדש את הקמצים המורמים מן המנחה או מן הלבונה שלא ניתנו כדינם בכלי שרת, אלא בגודש בחלקו העליון, בין לחם ללחם שלו של שולחן הפנים? וצדדי הבעיה: מתוך שהשולחן מקדש את הלחם שעליו, אף את הקמצים הריהו נמי גם כן מקדש. או דלמא שמא יש לומר כי רק את הדבר דחזי ליה שראוי לו מן הדין להינתן עליו מקדש אותו. ואולם מה דלא חזי ליה שאינו ראוי לו מן הדין להינתן עליו לא מקדש אותו השולחן?

42 אמר ליה לו רב חסדא לרמי בר חמא בפתרון בעייתו זו: את הקמצים הללו השולחן אינו מקדש. תמה על כך רמי בר חמא: איני האמנם כך הוא? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: לדברי האומר שבלטו הלחמים בשיעור טפחיים ומחצה אל מחוץ לשולחן משני צידיו קופל את יתרת הלחם הזו כלפי מעלה. וכיון שששה לחמים הם הנתונים זה מעל זה נמצא איפוא שהיה השלחן מקדש את הלחמים הנמצאים בגובה כדי חמשה עשר טפח שהם כפולה של ששה לחמים, שכל אחד מהם מוגבה שני טפחים ומחצה מעל השולחן למעלה. ואילו לדברי האומר כי טפחיים מלחם הפנים היה קופל כלפי מעלה, נמצא שהיה השלחן מקדש כדי שנים עשר טפח למעלה. הרי שהשולחן מקדש אף בחלק הגדוש, שמחוצה לו!

43 אמר ליה לו רב חסדא לרמי בר חמא: מה שאמרתי לך שאינו מקדש את הקמצים אינו מקדש את הקמצים לענין ליקרב על המזבח. אבל אכן הוא מקדש אותם לענין ליפסל בלינה ובמי שהוא טבול יום, כדין הקמצים שהתקדשו כתיקנם.

44 ה משנה ולאחר שנידונו בפרקנו כלי המידות של הדברים היבשים שהיו במקדש, מונים עתה את כלי המידות של הדברים הלחים כשמן ויין שהיו במקדש. שבע מדות של לח היו במקדש, ואלו הן: הין שהוא בן שנים עשר לוג; וחצי ההין ששה לוגים המשמש למדידת השמן והיין למנחת נסכים של פר; ושלישית ההין ארבעה לוגים, המשמש למדידת השמן והיין למנחת נסכים של איל; ורביעית ההין שלושה לוגים, המשמש למדידת השמן והיין למנחת נסכים של כבש.

45 ובמידות הלוג: כלי שמידתו לוג. המשמש למדידת שמן לכל המנחות, שהרי כל מנחה טעונה לפחות לוג שמן; וחצי לוג שהיה משמש למדידת מים לסוטה, ולמדידת השמן ללחמי התודה כמבואר להלן מנחות פח,א; ורביעית לוג שהיה משמש למדידת מים למצורע שנתרפא ולמדידת שמן לרקיקים וחלות שמביא הנזיר ביום השלמת נזירותו כמבואר להלן, שם.

46 ר' אליעזר בר ר' צדוק אומר: לא היו במקדש כלי מידות רבים אלא כלי אחד שמידתו הין, ושנתות חריצים מסמנים היו בהין זה, במחציתו של הכלי היה סימון האומר: עד כאן יש כשיעור הראוי לפר כלומר, חצי ההין. ובשליש גובהו של הכלי היה סימון האומר כי עד כאן יש כשיעור הראוי לאיל כלומר, שליש ההין. וברבע גובהו של כלי ההין היה סימון האומר כי עד כאן יש כשיעור הראוי לכבש כלומר, רבע ההין.

47 ר' שמעון אומר: מידות חצי ההין ושליש ההין ורבע ההין היו במקדש, ואולם לא היה שם במקדש כלי מידה בשיעור הין. וטעמו: וכי מה היה הין משמש? שהרי אין דבר הבא במקדש שמידתו היא בהין, ואין איפוא צורך בכלי שכזה. אלא לדעת ר' שמעון כדי להשלים את מספר הכלים למדידת הלח שהיו במקדש לשבעה, מדה יתירה נוספת של לוג ומחצה היתה שם, שבה היה מודד שמן לצורך מנחת חביתין של כהן גדול הצריכה שלושה לוגים שמן, והיו שלושה לוגים אלה נחלקים לשניים: לוג ומחצה שמן למחצית המנחה הקרבה בבוקר, ולוג ומחצה שמן למחצית המנחה הקרבה בין הערבים.

48 ו גמרא שנינו במשנתנו כי שבעה כלי מדידה של נוזלים היו במקדש, ובענין זה עוד תנו רבנן שנו חכמים, שבע מדות של לח היו במקדש, הנמנות בסדר עולה: רביעית לוג, וחצי לוג, ולוג, ורביעית ההין, ושלישית ההין, וחצי ההין, והין, אלו דברי ר' יהודה. אף ר' מאיר אומר כי שבע מדות של לח היו במקדש, אלא שהוא מונה אותן בסדר יורד: הין, וחצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית לוג. ר' שמעון אומר: לא היה שם במקדש כלי מדידה בשיעור הין, וטעמו: וכי מה היה הין משמש?