ביאור שטיינזלץ על מנחות כ״א

1 ומשיבים: אפיק הוצא עצים מנוסח הברייתא, ועייל והכנס נסכים, שאינם טעונים מלח, דתניא ששנויה ברייתא: אבל היין של נסכים, והדם, והעצים והקטרת אין טעונין מלח.

2 ומבררים: מני כשיטת מי היא ברייתא זו? אי אם שיטת רבי — קשיא קשה מדין עצים, שהרי רבי אמר שהעצים צריכים מלח, אי רבנן אם כשיטת חכמים — קשיא קשה מדין קטרת, שהרי שנינו בברייתא שהיא טעונה מלח!

3 ומשיבים: האי תנא שיטת תנא זה הוא, שהוא דורש את הכתוב באופן אחר. דתניא ששנויה ברייתא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: נאמר "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" ויקרא ב, יג, מה הפרט המפורש "מנחתך" — דבר שמקבל טומאה, ועולה לאשים על אש המזבח, וישנו על מזבח החיצון — אף כל דבר המקבל טומאה ועולה לאשים וישנו על מזבח החיצון טעון מלח, ולפיכך:

4 יצאו עצים — שאין מקבלין טומאה, יצאו דם ויין — שאין עולים לאשים, אלא ניתנים על קרן המזבח, יצאה קטרת — שאינה קרבה על מזבח החיצון, אלא על המזבח הפנימי.

5 ושואלים: אלא לכל הדעות, טעמא דמעטיה קרא הטעם, דווקא מפני שמיעט המקרא את הדם אינו טעון מלח, הא לאו הכי הוה אמינא הרי אם לא כך הייתי אומר: דם ליבעי צריך מלח. ואולם כיצד ניתן היה לומר כן? והלוא כיון דמלחיה נפיק ליה שמלח אותו יצא לו מתורת דם! שהרי מטעם זה אמר זעירי, אמר ר' חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו על אכילתו, מפני שיצא מתורת דם בתורה הראוי להקרבה, ורב יהודה אמר בשם זעירי: דם שמלחו גם כן אינו עובר עליו מטעם זה,

6 ורב יהודה דידיה משלו אמר והוסיף בענין דומה: אברים של עולה שצלאן תחילה ואחר כך העלן על המזבח, אין בהם משום "לריח ניחוח" ראה שמות כט, כה ועוד!

7 ומשיבים: על כל פנים הוצרכנו למעט דם ממליחה, שכן מהו דתימא שתאמר, מישדא בה שיזרוק בו משהו מלח למצוה בעלמא בלבד, שהרי בכך אינו משנה את טבעו של הדם, על כן קא משמע לן משמיע לנו הכתוב שאינו צריך מלח כלל.

8 א גופא לגופה של ההלכה שהזכרנו, אמר זעירי, אמר ר' חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו. יתיב יושב היה רבא וקא אמר לה להא שמעתא ואומר את ההלכה הזו. איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו בברייתא: הקפה הקריש את הדם ואכלו, או שהמחה המיס את החלב האסור וגמעו, אף ששינהו ממה שהיה — הרי זה חייב, משמע מזה שדם שנשתנה תורת דם עליו!

9 אמר לו רבא: לא קשיא אין זה קשה, כאן שהקפה באור על ידי אש שוב אינו נידון כדם, ואינו עובר עליו, כאן שהקפה הקריש בחמה עובר עליו. וטעם הדבר: כשמבשל אותו באור לא הדר אינו חוזר למצבו המקורי, שנשתנה לגמרי, אבל כשמקפה אותו בחמה הדר חוזר הוא ונהיה דם.

10 הקשה לו אביי: כשהקפה בחמה נמי גם כן, לימא נאמר: הואיל ואידחי אידחי הואיל ונדחה לזמן מסויים מתורת דם, יידחה לעולם, דהא בעא מיניה שהרי שאל אותו רבי מני מר' יוחנן: דם שקרש ואכלו, מהו לעבור עליו? אמר ליה לו: הואיל ונדחה מתורת דם ידחה! אישתיק שתק רבא ולא מצא תשובה.

11 אמר ליה לו אביי: דלמא שמא ודאי, כאן מדובר בדם חטאות החיצוניות החיצונות שדמן ניתן על מזבח העולה, כאן בדם חטאות הפנימיות שדמן ניתן בתוך ההיכל!

12 אמר לו: אדכרתן מילתא הזכרת לי דבר ששמעתי, שאמר רב חסדא: דם שקרש בחטאות החיצוניות ואכלו — חייב, כי "ולקח הכהן מדם החטאת ונתן" ויקרא ד, כב אמר רחמנא אמרה התורה, ודם גם בשעה שהוא קרוש בר לקיחה ונתינה הוא, שניתן לקחת גוש של דם קרוש ולתת אותו על המזבח. אבל אם לקח דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו — פטור, משום ש"וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה" שם ו אמר רחמנא אמרה התורה, והאי וזה דם קרוש לאו בר לא בן טבילה והזאה הוא.

13 ורבא דידיה משלו אמר סברה אחרת: אפילו דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו — חייב, הואיל וכנגדו ראוי הדם להקרבה בחטאות החיצונות. אמר רב פפא: הלכך משום כך לפי עקרון זה, דם חמור שקרש ואכלו — חייב עליו משום אכילת דם, למרות שדם החמור וודאי אינו ראוי להקרבה, הואיל וכנגדו דם קרוש ראוי בחטאות החיצונות.

14 ועוד בענין דם, אמר רב גידל, אמר זעירי: דם, בין שהוא לח בין שהוא יבש, חוצץ לענין טבילה. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: הדם והדיו, והדבש והחלב, אם הם יבשין — חוצצין, אם היו לחין — אינן חוצצין, הרי שדם לח אינו חוצץ! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא דסריך זה שנדבק מפני שהוא מתחיל להיקרש — חוצץ, הא דלא סריך זה שאיננו נדבק אינו נחשב לחציצה.

15 ב וחוזרים לדרשת הכתוב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" ויקרא ב, יג, ושואלים: מה שנאמר "תמלח" למאי אתא למה בא? ומשיבים, לכדתניא לכמו ששנויה ברייתא: "אילו נאמר רק "מנחתך במלח" יכול תבונהו, שיהא כולו מלא במלח? תלמוד לומר: "תמלח" שם. ומצד אחר, אי אם היה נאמר רק "תמלח", יכול שיצא ידי חובה במי מלח בלבד, ולא במלח ממש? תלמוד לומר: "במלח".

16 ועוד, מה שנאמר: "ולא תשבית מלח" שם מלמד — הבא מלח שאינה שובתת, מלח שמצוי תמיד, ואיזו? זו מלח סדומית, שים המלח פולט בגליו בכל יום. ומנין שאם לא מצא מלח סדומית, שמביא מלח איסתרוקנית שנחצב בידי אדם? תלמוד לומר מיד לאחר מכן: "על כל קרבנך תקריב מלח" שם להדגיש: "תקריב" — כל מלח שהוא, "תקריב" — מכל מקום, גם מחוצה לארץ, "תקריב" — ואפילו בשבת, "תקריב" — ואפילו בטומאה. עד כאן הברייתא.

17 ומבארים: מאי מה פירוש "יכול תבונהו" האמור בברייתא? אמר רבה בר עולא, הכי קאמר כך הוא אומר: יכול יתבוננו, יערבו בו מלח הרבה, כמו שמערבים תבן בטיט. אמר ליה לו אביי: אי הכי אם כך, מדוע השתמש התנא בלשון "תבונהו"? "יתבוננו" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אלא אמר אביי: "יכול תבונהו" מובנו — יכול יעשנו יתן עליו מלח כבנין. אמר ליה לו רבא: אי הכי אם כך, "יכול יבננו" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אלא אמר רבא: יש להבין את לשון הברייתא כפי שהיא — יכול תבונהו.

18 ושואלים: מאי מה פירוש "יכול תבונהו"? אמר רב אשי: יכול יתן בו טעם בכולו, כבינה הנותנת טעם באדם כולו? תלמוד לומר: "תמלח" שאין בכך צורך, אלא כיצד הוא עושה? מביא את האבר העומד להקרבה ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו ונותן עליו שוב מלח, ומעלהו למזבח.

19 אמר אביי: וכן לקדירה, כשרוצים לבשל בשר וצריך למלוח אותו כדי לספוג ממנו את הדם — די למולחו באופן זה, ולאחר שמדיח את הבשר הריהו ראוי לבישול ואכילה.

20 א תנו רבנן שנו חכמים: מלח שעל גבי האבר מאיברי הקרבן שנמלחו — מועלין בו, אבל מלח שעל גבי הכבש ושבראשו של מזבח — אין מועלין בו. ואמר רב מתנה: מאי קראה מה המקרא המלמד שמועלים במלח שעל גבי האבר? שנאמר: "והקרבתם לפני ה' והשליכו הכהנים עליהם מלח והעלו אותם עלה לה' "יחזקאל מג, כד, לומר שהאבר עם המלח שעליו קרויים עולה, ומועלים גם במלח.

21 ובענין זה שאין מעילה במלח תנן התם שנינו שם במשנה: תנאי התנו בית דין על המלח ועל העצים של המקדש, שיהו הכהנים נאותין נהנים, משתמשים בהן. אמר שמואל: לא שנו שמותר לכהנים ליהנות בהם אלא לקרבנם, אבל לאכילה — לא.

22 ואומרים: קא סלקא דעתין עלה על דעתינו לפרש כי מאי מה פירוש לקרבנם שאמר שמואל — שמותר להם למלוח את קרבנם שהם מביאים, ומה שאמר שמואל: אבל לאכול לא הותר להם להשתמש במלח — כוונתו לצורך אכילת קדשים המגיעים לחלקם, כגון בשר חטאת ואשם של ישראל. ותמהים: השתא עכשיו, הרי כדי למלוח עורות קדשים הניתנים לכהנים יהבינן נותנים אנו להם מלח, וכי לצורך אכילת קדשים לא יהבינן אין אנו נותנים להם?

23 ומניין שנותנים להם מלח למליחת העורות — דתניא ששנויה ברייתא: נמצאת אתה אומר, בשלשה מקומות המלח נתונה במקדש: בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח; בלשכת המלח — ששם מולחין עורות קדשים הניתנים לכהנים, על גבי הכבש — ששם מולחים את האברים העומדים להקרבה, בראשו של מזבח — ששם מולחין הקומץ והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, ועולת העוף. ואם כן, בוודאי רשאים הכהנים ליתן מלח לצורך אכילת הקדשים!

24 אלא מאי מה פירוש שהכהנים ניאותים מן המלח לקרבנם — לאכילת קרבנם, כגון בשר חטאת ואשם ושיירי המנחות של ישראל, ומאי ומה פירוש שנאסר להם לאכילה — כוונתו לצורך אכילה של חולין.

25 ותוהים: חולין, פשיטא פשוט הדבר! מאי בעו התם מה חולין עושים שם בעזרה? ומשיבים, אף על גב דאמר מר אף על פי שאמר החכם בברייתא: נאמר במנחה "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו" ויקרא ו, ט — שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע, ואם כן מכניסים חולין לעזרה, אפילו הכי כך מלח של קדשים לא יהבינן להו אין נותנים אנו להם לצורך אותם חולין.

26 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר להבין את המשנה לפי דברי שמואל, שמה שהתנו בית דין שיהיו הכהנים נאותין מן המלח, הוא לצורך אכילת הקדשים. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך כמו שהובן מתחילה, כי מאי מה פירוש שהותר לכהנים ליהנות מן המלח לקרבנם — למלוח את הקרבנות שהם מקריבים, צריך אתה לדייק מן המשנה כי טעמא הטעם, דווקא משום דאתני שהתנה על כך בית דין מותר הדבר, הא הרי אם לא אתני התנה בית דין לא; וכי יכול אתה לומר כן? השתא עכשיו, הרי לישראל יהבינן נותנים אנו מלח לקרבנם, לכהנים לא יהבינן אין אנו נותנים?

27 ומנין שנותנים מלח לקרבנות ישראל — דתניא ששנויה ברייתא: יכול האומר "הרי עלי מנחה" יביא מלח מתוך ביתו משלו, כדי ליתן על הקומץ קודם הקטרה, כדרך שמביא לבונה לצורך המנחה מתוך ביתו? ולכאורה דין הוא: נאמר בתורה הביא מנחה והביא עמה מלח "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", ויקרא ב, יג, ונאמר הביא מנחה והביא עמה לבונה, ולפיכך יש לדון ללמוד מזה על זה: מה לבונה מביא אדם מתוך ביתו, שנאמר: "ונתן עליה לבונה, והביאה אל בני אהרן" שם א— ב — אף מלח יביא מתוך ביתו.

28 או שמא כלך לך לדרך זו: נאמר הביא מנחה והביא עמה מלח, ונאמר הביא מנחה והביא עצים, שלא ניתן להקטיר על המזבח ללא עצים, מה עצים הם משל ציבור — אף מלח משל ציבור!

29 ונברר: נראה למי מהם המלח דומה, דנין מלח שהוא דבר הנוהג בכל הזבחים מעצים שהם דבר הנוהג בכל הזבחים, ואל תוכיח לבונה שאינה נוהגת בכל הזבחים, אלא במנחות.

30 ודוחים: או כלך לך לדרך זו ותאמר באופן אחר: דנין מלח שהוא דבר הבא עמה עם המנחה בכלי אחד מלבונה שהיא דבר הבא עמה בכלי אחד, ואל יוכיחו עצים שאינן באין עמה בכלי אחד!

31 תלמוד לומר במלח: "ברית מלח עולם הוא" במדבר יח, יט, ולהלן בלחם הפנים הוא אומר: "מאת בני ישראל ברית עולם" ויקרא כד, ח, מה להלן "מאת בני ישראל" כוונתו משל ציבור, שלחם הפנים הוא קרבן ציבור, אף כאן "ברית מלח עולם" — משל ציבור. ואם לקרבנות ישראל נותנים מלח משל ציבור, בוודאי שנותנים לקרבנות הכהנים. ואם כן, בוודאי לא לשם כך הוצרכו לתנאי בית דין, כפי שסברנו מתחילה, אלא לצורך אכילתם.

32 אמר ליה לו רב מרדכי לרב אשי, הכי קאמר כך אומר רב שישא בריה בנו של רב אידי: יש לפרש כי תנאי בית דין היה כפי שסברנו מתחילה, שיאותו הכהנים במלח לקרבנותיהם, ולפירוש זה לא נצרכא המשנה אלא לשיטת בן בוכרי.

33 דתנן ששנינו במשנה: אמר ר' יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל שמביא את מחצית השקל אינו חוטא, למרות שאין הכהנים חייבים במחצית השקל. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי כך, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא הוא, אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לטובת עצמן, כדי להיפטר ממחצית השקל, שנאמר:

34 "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" שם ו, טז, והם טוענים: הואיל ומנחת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היא, כלומר, אם אנו חייבים בשקלים נמצא שאנו שותפים בקרבנות אלו, שהם קרבנות הציבור, ואם כן היאך הם נאכלין על ידינו? ולפי שיטתם העיד בן בוכרי, שלמרות שאינם חייבים במחצית השקל — כהן ששוקל אינו חוטא.

35 ותחילה מבררים: ולדעת בן בוכרי, מדוע כהן ששוקל אינו חוטא? כיון שלכתחילה לא מיחייב לאיתויי אין הכהן חייב להביא מחצית השקל, כי מייתי נמי כאשר מביא גם כן באמת חוטא הוא, דקא מעייל שהרי הוא מכניס חולין לעזרה, שהרי אינו נותן אותה כחלק מתרומת השקלים המיועדת לקרבנות הציבור, ואין מביאים קרבן ציבור משל היחיד! ומשיבים: מדובר דמייתי ומסר להון שמביא ומוסר את שקלו להם לציבור.

36 ועל כל פנים, לשיטת בן בוכרי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר,