ביאור שטיינזלץ על מנחות פ״ח

1 ואולם אם כן, שלא היה במקדש כלי מידה ששיעורו הין, את מי איזה כלי אחר אביא תחתיו במקומו על מנת להשלים את מנין הכלים המשמשים למדידת נוזלים במקדש לשבעה? אלא כלי מדה יתירה נוספת ששיעורה כשל לוג ומחצה היתה שם במקדש. שבו היה מודד את שלושת הלוגים המובאים לצורך חביתי כהן גדול, שהיה חוצה את שלושת הלוגים הללו, לשני חלקים שוים: לוג ומחצה למחצית המנחה הקריבה בבקר, ולוג ומחצה למחצית השניה הקריבה בין הערבים.

2 אמרו לו חכמים לר' שמעון, בתשובה לדבריו אלה: לצורך מדידת לוג ומחצה לחביתי כהן גדול, אין נדרשת מידה מיוחדת זו של לוג ומחצה. שהרי מידת חצי לוג היתה שם במקדש, ואפשר איפוא לשער כמות זו של לוג ומחצה שמן במידת הלוג שהיתה במקדש ובמידת חצי לוג שהיתה בו.

3 אמר להם ר' שמעון בדחיית דבריהם: והרי אף לדבריכם לשיטתכם שלא היתה מידת לוג ומחצה, יש מקום לשאול שמידת חצי לוג ומידת לוג לא יעשה, שהרי מידת רביעית היתה שם, ואפשר איפוא לשער במידה זו של רביעית את הדברים הנצרכים לשיעור חצי לוג על ידי מדידת שתי פעמים מכלי המידה של רביעית, ובדרך דומה אפשר למדוד שמן ויין בשיעור לוג על ידי מזיגת ארבע פעמים מכלי המידה של רביעית! אלא זה הכלל היה במקדש: כלי מדידה שהיה משמש מדה מסויימת זו אינו משמש ככלי מדידה למדה אחרת.

4 ומביאים מה ששנינו במשנתנו שר' אלעזר בר' צדוק היה אומר כי שנתות היו בהין שעליהן היו סימונים המלמדים מהו שיעור חצי ההין ורבע ההין.

5 א ודנים עוד בברייתא שהובאה בעמוד הקודם. שנינו כי בין לדברי ר' יהודה ובין לדברי ר' מאיר שבע מידות של לח היו במקדש, ושניהם מנו אותן מידות, אלא שר' יהודה מנה אותן בסדר עולה, מן המידה הקטנה למידה הגדולה. בעוד שר' מאיר מנה אותן בסדר יורד, מן המידה הגדולה למידה הקטנה. ושואלים: מאי מה, איזה הבדל הלכתי איכא יש בין ר' מאיר לר' יהודה? אמר ר' יוחנן: ההבדל הוא בדינם של בירוצי המדות, הדברים העולים על גדות כלי המידה וניגרים על דפנותיהם מבחוץ, איכא בינייהו יש ביניהם.

6 שכן לשיטת מאן דאמר מי שאמר את סדר המידות ממטה למעלה ר' יהודה, קסבר הריהו סבור כי אף בירוצי המדות נתקדשו. וטעמו של דבר: שכן כאשר הצטווה משה רבינו לקבוע לבני ישראל את המידות הללו הנהוגות במקדש, בתחילה מידה בשיעור רביעית, שהיא המידה הקטנה ביותר במידות הנוזלים יהיב ליה רחמנא נתן לו ה' למשה, ואמר ליה לו: מכאן והלאה, שער מדוד בה את שאר המידות. שישפוך שתי מידות של רביעית שכזו לכלי והרי זו מידת חצי לוג. ולאחר מכן יוסיף ויעלה למידה הגדולה יותר: שישפוך שני חצאי לוג לכלי — והרי זו מידת לוג. וכן ימשיך מן המידה הקטנה יותר למידה הגדולה יותר. ולדרך זו נמצא דקא עיילי להו שנכנסו להם מן הנוזלים שבמידה הקטנה לתוך המידה הגדולה יותר אף מן הבירוצין שאיתם. שהרי כאשר יוצקים מכלי קטן לכלי אחר הגדול הימנו, אף בירוציו של הנוזל הניצוק נכנסים אל הכלי הגדול יותר.

7 ואילו לשיטת מאן דאמר מי שאמר את סדר המידות ממעלה למטה ר' מאיר, קסבר הריהו סבור כי בירוצי המדות לא נתקדשו, וסבר שכאשר הצטווה משה רבינו לקבוע לבני ישראל את המידות הללו, בתחילה מידה בשיעור הין שהיא המידה הגדולה ביותר במידות הנוזלים יהיב ליה רחמנא נתן לו ה' למשה, ואמר ליה לו: מכאן והלאה, שער מדוד בהא בזה. שנטל משה בתחילה ממידת ההין שניתנה לו מה', ושפך את הנמצא בה לשני כלים, בכל כלי מחצית דקא נפקי שהיו יוצאים הבירוצין תוך כדי שפיכה מהכלי הגדול, ונופלים ארצה, ולא היו נשפכים אל הכלי הקטן. שהרי כאשר יוצקים מכלי גדול לכלי קטן בירוציו של הנוזל הניצוק אינם נכנסים לכלי הקטן.

8 אביי אמר: אין להסביר את ההבדל ההלכתי שבין ר' יהודה לר' מאיר באופן זה, דכולי עלמא לדעת הכל, הן ר' יהודה והן ר' מאיר בדינם של בירוצי המדות איכא למימר יש מקום לומר לדעת שניהם שנתקדשו, ואיכא למימר ויש מקום לומר בדעת שניהם כי לא נתקדשו. שאין זה קשור למחלוקתם של ר' יהודה ור' מאיר. ואולם הכא כאן במשמעות המלה "מלאים" שנאמרה בקרבנות הנשיאים בזמן חנוכת המשכן "קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה". במדבר ז, יג קא מיפלגי הם חלוקים.

9 ומפרט אביי את דבריו: מאן דאמר מי שאמר, שמנה את שבעת כלי המדידה שבמקדש בסדר יורד מלמעלה למטה ר' מאיר קא סבר הריהו סבור כי ההדגשה "מלאים" באה להורות שתהא המידה מדוייקת, שלא יחסר ממנה ושלא יותיר עליה. ולכך בסיס הקביעה לשבע המידות היא מידת ההין, וממנה נקבעות שאר המידות הקטנות יותר, באופן זה שאין בו חסר או יתר.

10 ואילו מאן דאמר מי שאמר, שמנה את סדר כלי המדידה שבמקדש ממטה למעלה ר' יהודה סבור שבאה המלה "מלאים" שלא יחסר מהמידה, אבל אם יותיר על המידה אין בכך כלום, שכן עדיין "מלאים" קרינא ביה קורא אני בו.

11 ב שנינו שאמר מר החכם בברייתא ובמשנתנו כי ר' שמעון אומר שלא היה שם במקדש מידת הין, ושלא כדברי חכמים. וטעמו: שלמידת הין לא היה כל שימוש במקדש. ושואלים: שפיר קאמר להו יפה, היטב, הוא אמר להם ר' שמעון לרבנן לחכמים! ומשיבים: ורבנן וחכמים אומרים: הוה היה במקדש כלי למדידת הין דעבד שעשה משה במדבר סיני, לצורך שמן המשחה בו נמשחו המשכן וכליו והכהנים, דכתיב שכן נאמר בעשיית שמן המשחה "ואתה קח לך... ושמן זית הין. ועשית אותו שמן משחת קודש..." שמות ל, כד— כה. ונחלקו ר' שמעון וחכמים.

12 שמר סבר שחכם זה, ר' שמעון, סבור: כיון שלדורות לא הוה לא היה צריך עוד בכלי למדידת ההין — רק לפי שעה לאותו הזמן בלבד הוא דעבדיה שעשהו משה ולאחר מכן איגנז נגנז אותו כלי. ואילו אידך האחר, חכמים סבורים כי כיון דהוה שכבר היה כלי למדידת הין לא נגנז, אף שאין בו עוד צורך, אלא הוה היה גם לאחר מכן, שנשאר במקדש.

13 ג אמר מר החכם בברייתא ובמשנתנו: ואת מי אביא תחתיו כדי להשלים את מנין הכלים לשבעה. ותוהים: ומה בכך שיהיו רק שש מידות, וכי לא סגיא דלא מעייל לא די לו שלא יכניס תחתיו מידה אחרת?! ומשיבים: כדאמר כמו שאמר רבינא לענין אחר: גמירי למודים היו, קבלה היתה בידם שיש שתי סמיכות בציבור, הכא נמי גמירי כאן גם כן למודים היו ששבע מדות של לח היו במקדש, ומשום כך היה צריך ר' שמעון להשלים.

14 ד ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כלי מידה אחד היה ללח, הין ושנתות היו באותו הין. ושואלים: ולית ליה וכי אין לו אינו מקבל את המסורת ששבע מדות היו במקדש? ואומרים: אפשר לומר שלית ליה אין לו, אינו מקבל מסורת זו. ואי בעית אימא ואם תרצה אמור: מאי מה פירוש שבע מדות? הוא סבור שהכוונה היא לשבע מדידות.

15 ה משנה ומעתה מפרטים בסדר עולה, מן המידה הקטנה למידה הגדולה ממנה למה היתה משמשת כל אחת משבע המידות של לח שהיו במקדש. מידת הרביעית מה היתה משמשת? למדידת שיעור רביעית מים לצורך טהרת המצורע שנרפא מצרעתו. וכן לצורך מדידת רביעית שמן לחלות ורקיקים שמביא הנזיר ביום בו הוא משלים את ימי נזירותו.

16 כלי מידת חצי הלוג מה היה משמש? למדידת שיעור חצי לוג המים מן הכיור שבמקדש לצורך השקיית האשה הסוטה. וכן למדידת שיעור חצי לוג שמן ללחמי התודה לשלושת מיני המצה שבהם.

17 ובכלי מידת הלוג היה מודד שמן לכל שאר המנחות, שכן עשרון סולת המובא למנחה טעון לוג שמן.

18 ומציינים כי אפילו הובאה סולת למנחה בשיעור של ששים עשרון נותן לה ששים לוג שמן, לוג שמן כנגד כל עשרון סולת. ואילו ר' אליעזר בן יעקב אומר כי כל מנחה, בין גדולה ובין קטנה, טעונה לוג שמן אחד, ולכך אפילו היתה זו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה, לוג אחד בלבד. וטעמו של ר' אליעזר בן יעקב: שכן נאמר בדין טהרת המצורע הדל שהריהו מביא ביום טהרתו "...ועשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולג שמן" ויקרא יד, כא ללמד: שכל מנחה, אף הגדולה ביותר, טעונה לוג שמן אחד בלבד.

19 וממשיכים בתיאור שימושם של כלי המדידה: כלי חצי ההין, שהם ששה לוגים למנחת נסכי הפר. וכלי מידת שליש ההין, שהם ארבעה לוגים משמש למדידת ארבעה לוגי השמן הבאים למנחת נסכי האיל. וכלי רביעית ההין, שהם שלשה לוגים הריהו משמש למדידת לוגי השמן הבאים למנחת נסכי הכבש.

20 ומציינים כי שלשה ומחצה לוגים של שמן נדרשו להדלקת המנורה, שכן היו במנורה שבעה נרות, וחצי לוג שמן היה ניתן לכל נר שבה.

21 ו גמרא שנינו במשנתנו כי היה במקדש כלי שמידתו רביעית הלוג, והיה משמש למדידת מים למצורע ולמדידת שמן לצורך לחמי נזיר. ובענין זה מוסיפים: יתיב ישב רבי בלימודו וקא קשיא ליה והיה קשה לו על דברים אלה ששנינו: כלי רביעית זה למה בכלל נמשחה התקדשה במשיחת שמן המשחה עליה, ולשם מה נקבעה ככלי שרת במקדש? שהרי אי אם תאמר כי היא נועדה לשמש לצורך מדידת המים לטהרת המצורע,

22 — הלא דבר שנעשה בחוץ הוא ואינו צריך קידוש! ואי ואם נמשח כלי הרביעית לצורך מדידת השמן לטהרת הנזיר — הלא לחם נזיר בשחיטת איל הוא דקדיש שנקדש ואינו צריך הקדשה על ידי כלי!

23 אמר ליה לו ר' חייא לרבי כתשובה לשאלתו: נצרכה מידת רביעית להימשח, שכן בה היה מודד שמן למנחת חביתי כהן גדול הבאים בכל יום, שרביעית שמן ניתנת לכל חלה וחלה שבה. כהוקרה על שיישב לו את שאלתו, קרי עליה קרא עליו רבי על ר' חייא, את האמור בכתוב "מארץ מרחק איש עצתי..."ישעיהו מו, יא, שר' חייא שהחכים בדבר זה את רבי "איש עצתי" בא לארץ ישראל, מקום מגורי רבי, מארץ בבל המרוחקת "מארץ מרחק".

24 א שנינו במשנתנו כי אחד מכלי המידה ללח שבמקדש היה מידת חצי הלוג, ומה היה משמש — למדידת המים הניתנים במי הסוטה ולשמן הניתן ללחמי התודה. ואף בענין זה נמסר כי יתיב ישב רבי תוך לימודו וקא קשיא ליה והיה קשה לו: כלי מידה זה של חצי לוג למה, לשם מה נמשח והתקדש לכלי שרת? ופרט רבי את תמיהתו זו: שכן אי אם לצורך מדידתם וקידושם של מי סוטה — וכי המים הניתנים להשקייתה של הסוטה מי חולין הוא, דצריכי לקדושי שצריכים לקדש אותם?! והלא "מים קדושים" כתיב נאמר בהם "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש...". במדבר ה, יז, שנלקחו המים מן הכיור שבמקדש, ובו נתקדשו כבר! ואי אם תאמר שנצרכה לצורך מדידתו וקידושו של השמן הניתן ללחמי תודה — והרי לחמי התודה, בשחיטת קרבן התודה הוא דקדשי שמתקדשים, ואין צורך לקדש את השמן!

25 אמר ליה לו ר' שמעון ברבי בן רבי לאביו: נצרך לקדש כלי מחצית הלוג, משום שבו בכלי זה היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר במנורת המקדש, שכך היתה מידת השמן בכל נר. אמר לו רבי לבנו ר' שמעון: בלשון הוקרה: נר ישראל, באמת כך היה עושה במידת מחצית הלוג.

26 ב ומתוך שנזכרו דברי רבי בענין השמן בנרות המנורה, מביאים עוד בענין זה מה שאמר ר' יוחנן, אמר רבי: נר מנרות המנורה שכבתה לפני שהאיר היום, הדין הוא שנידשן נעשה כדשן השמן שבנר, כשם שנידשנה נעשית כדשן הפתילה שבנר. ואין להם תקנה. כיצד הכהן עושה נוהג? מטיבה משליך אל מחוץ לנר את השמן והפתילה שבתוך הנר, ונותן בה שמן ופתילה חדשים ומדליקה.

27 ונמסר כי יתיב ישב ר' זריקא תוך לימודו בהלכה זו, וקא מיבעיא ליה ונשאלה לו שאלה זו: כשהוא שב ונותן בה בנר שכבתה שמן מחדש, האם הוא נותן בה שמן כמדה שנתן בנר זה בראשונה בתחילה, חצי הלוג, או שמא הוא נותן בנר שמן בשיעור כמו שחסרה עתה הנר בהשלכת השמן שנותר לאחר שכבה הנר?

28 אמר ר' ירמיה: פשיטא פשוט הוא שכמדה ראשונה של שמן הוא נותן. ונימוקו: דאי שאם תאמר שהוא נותן שמן בשיעור כמה שחסרה, מנא ידעינן מאי מנין יודעים אנו מה, כמה שמן הוא חיסר? וכי תימא ואם תאמר שיהא הכהן משער ליה אותו על ידי מדידתו בכלי מידה שהיה במקדש — אין לומר כך, משום שאם כן, רק שבע כלי מדות מדידות היו במקדש? נפיש להו מרובות הן כלי מדות טובא הרבה, לצורך מדידתם של כמויות שמן קטנות וקטנות ביותר, שנותרו בנרות שכבו בלילה.

29 קיבל ר' זריקא את פתרונו של ר' ירמיה, וקרי עליה קרא, המליץ, עליו בלשון שבח וכבוד: "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך" תהלים מה, ד.

30 ומביאים בענין זה, איתמר נמי נאמר גם כן שכך אמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן, ואמרי לה ויש אומרים שאמר ר' אבא, אמר ר' חנינא, אמר רבי: נר שכבתה, נידשן השמן נידשנה הפתילה. כיצד עושה? מטיבה, ונותן בה שמן כמדה ראשונה ומדליקה. וכפתרונו של ר' ירמיה.

31 ג מתוך שהובאו דברים בענין הטבת נרות המנורה, מביאים עוד בענין זה ממה שאמר רב הונא בריה בנו של רב יהודה, אמר רב ששת: כל נר ונר שבמנורת המקדש — של פרקים בעל מפרקים, המאפשרים כיפוף והטיה הוה היה, שאפשר היה לכופף את הנר ולהטותו, וכגון לצורך הטבתו הוצאת השמן והפתילות הישנים שבתוכו, ולאחר מכן לשוב ולזוקפו. ומסבירים את דעת רב ששת: נאמר בפרשת עשיית המנורה "ועשית זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו... כולה מקשה אחת זהב טהור. ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה" שמות כה, לא—לט.

32 וקסבר סבור הוא רב ששת: כי כתיב כאשר נאמר הן מה שנאמר במעשה המנורה "ככר זהב יעשה אותה", והן מה שנאמר בעשייתה "מקשה" שתהא המנורה יחידה אחת, בלתי נפרדת לחלקיה — גם על המנורה עצמה וגם על נרותיה כתיב נאמר הדבר. ומעתה, כיון דמיבעיא שצריכה המנורה הטבה של נרותיה — חייבים לומר כי הקנים ניתנו לכיפוף ולהטיה. שכן אי לאו אם לא של פרקים הוי היו הנרות — לא הוה לא היה יכול הכהן מטייבא ליה להיטיב אותם.

33 מיתיבי מקשים על רב ששת ממה ששנינו בברייתא : כיצד היה הכהן עושה בהטבת הנרות? — היה מסלקן מסירם מעל המנורה ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ובכך מסיר מהם כל שאריות שמן ופתילות משל אתמול, ולאחר מכן הריהו נותן בהן שמן, ומדליקן. ולדברי ברייתא זו אין צורך שתהא של פרקים, שהרי נאמר במפורש שהנרות היו מוסרים מהמנורה!

34 ומשיבים: מחלוקת תנאים יש בדבר, והוא רב ששת אמר את דבריו כי האי תנא כמו שיטתו של תנא זה בברייתא. דתניא שכן שנויה ברייתא אחרת בדרך הטבת נרות המנורה: חכמים אומרים כי לא היו מזיזין אותה את קני המנורה ממקומה לצורך ההטבה. והרי שלדעת חכמים הנרות היו חלק בלתי נפרד מהמנורה, כיחידה אחת, ולא היו מוסרים ממנה. ומקשים על כך: אף שיטת ברייתא זו אינה כדברי רב ששת.

35 שהרי ממה ששנינו בה שלא היו מזיזים את הנרות ממקומם ניתן לדייק: מכלל דאיבעיא ליה לאוזוזה מכאן, שאם רצה לו להזיז אותם אף שהלכה היא, לדעתם, שאין להזיז אותם — מצי מזיז לה יכול היה להזיז אותה, ושלא כרב ששת, האומר שלא ניתן היה להסיר את נרות המנורה מהמנורה! ומתרצים: אין לשון ברייתא זו מתוקן, ואל תשנה בה "לא היו מזיזים אותה", אלא אימא אמור בה כך: לא היתה זזה ממקומה. ומבררים עוד את דברי הברייתא שהובאה עתה:

36 מאן מיהו התנא המכונה בשם חכמים שבברייתא זו? ומשיבים: ר' אלעזר בנו של ר' צדוק הוא. דתניא שכן שנויה ברייתא נוספת, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כמין טס מגש, משטח של זהב היה לה לכל נר ונר מנרות המנורה, שהיה נתון על גבה מעליה ומשמש כעין כיסוי לו. ושימושו — שכשהוא הכהן מטיבה את הנר — הריהו דוחקו דוחף את הטס כלפי פיה פה הנר, מקום הפתילה והלהבה. וכתוצאה מכך, היה נחשף תוכו של הנר. והיה מטה את הנר, ומוציא החוצה את כל שאריות השמן והפתילה שנותרו משל אתמול. וכשהוא נותן בה שמן ופתילה חדשים, לשם ההדלקה החדשה — הריהו דוחקו את הטס כלפי חוץ ומחזירו כלפי ראשה של הנר, ושב וזוקף את הנר, ודרך הנקב שהיה באמצעו של הטס, היה נותן את השמן בנר.

37 ומעירים: מחלוקת תנאים זו, אם הנרות היו במנורה כיחידה אחת בלתי נפרדת "מקשה", או שהיו ניתנים להסרה — שנוי בפלוגתא דהני תנאי במחלוקת אחרת של תנאים אלה, אחרים. דתניא שכן שנויה ברייתא: הן המנורה והן נרותיה היו באות נעשות מן הככר זהב טהור, וכשם שהיו גם המנורה וגם נרותיה באים מאותו ככר זהב, היו גם מקשה אחת. ואין מלקחיה ומחתותיה הכלים בהם היתה נעשית הטבת הנרות של המנורה נעשות מן הככר זהב. ר' נחמיה אומר כי רק המנורה עצמה היתה באה נעשית מן הככר זהב, ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות היו נעשים מן הככר זהב. וכשם שלדעת ר' נחמיה לא היו הנרות באים מן הככר. אף לא היו בכלל מקשה ומוסרים היו מן המנורה.

38 ומבררים: במאי קא מיפלגי במה, מהו הענין, שבו הם, התנאים הללו, חלוקים בו? — בהאי קרא בפסוק זה, דתניא שכן שנויה ברייתא אחרת ממה שנאמר במעשה המנורה "ככר זהב טהור יעשה אתה" שמות כה, לט למדנו למנורה עצמה שהיא באה נעשית מן הככר זהב. ומנין לנו שיש לרבות גם את נרותיה, שאף הם נעשים מככר הזהב? — תלמוד לומר במעשה המנורה "ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה" — שאף הנרות נעשים מככר הזהב. ואולם אחר שלמדנו שגם הנרות באים מככר הזהב, יכול יהא הדין שאני מרבה לענין זה אף את מלקחיה ומחתותיה של המנורה, שאף הם נעשים מככר הזהב? לכך תלמוד לומר "ככר זהב יעשה אתה" — בלשון מיעוט, לומר שדווקא היא נעשית מככר הזהב, ולא מלקחיה ומחתותיה. אלו דברי ר' נחמיה.

39 ולפני שממשיכים בציטוט דברי הברייתא, תוהים: קשיא קשה מדברי ר' נחמיה אלה, הסבור שנרות המנורה נעשות מככר הזהב, על דברי ר' נחמיה בברייתא שהובאה למעלה, שאין הנרות נעשים מככר הזהב! ומשיבים: שתי ברייתות אלה הריהן של תרי תנאי שני תנאים שונים, וחלוקים הם אליבא לשיטת ר' נחמיה.

40 וממשיכים בדברי הברייתא: ר' יהושע בן קרחה אומר כי רק המנורה עצמה היתה באה מן הככר, ואין מלקחיה ומחתותיה וכן אין נרותיה באה מן הככר. ואלא מה אני מקיים מה אני דורש מהכתוב "ככר זהב טהור יעשה אותה את כל הכלים האלה"? — ללמד שהיו אף כלים אלה עשויים משל זהב, ואולם לא נעשו מככר הזהב של המנורה.

41 ותוהים: לשם כך אין צורך בלימוד זה, הרי זהב בהדיא כתיב במפורש כתוב בו, שכן נאמר "ועשית את נרתיה שבעה והעלה את נרתיה והאיר אל עבר פניה. ומלקחיה ומחתתיה זהב טהור" שם לז—לח! ומשיבים: לא נצרכא לא נצרכה דרשה זו הנלמדת מ"את כל הכלים האלה" אלא ללמד בדינם של פי הנרות, שגם הם יהיו של זהב. שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ופי נרות במקום ששמים את הפתילה הריהו אשחורי משחר משחיר מלהבת האש הבוערת, ומתקלקל, והרי כלל הוא בידינו כי התורה חסה על ממונן של ישראל,