ביאור שטיינזלץ על מנחות נ״ט

1 א משנה יש מנחות שטעונות חייבות שיהיה בהן הן שמן והן לבונה. ויש שחייבות בשמן ולא בלבונה. ויש שחייבות בלבונה ולא בשמן, ויש שאין חייבות לא בלבונה ולא בשמן.

2 ומפרטים, ואלו הן הטעונות גם שמן וגם לבונה אף שהתנדב ואמר "מנחה" סתם, ולא פירש שבכלל זה שמן ולבונה: מנחת הסולת בה נאמר בכתוב "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה". ויקרא ב, א, והוא הדין במנחת המחבת, ובמנחת המרחשת, ומנחת מאפה תנור, הבאה חלות לחמים וכן זו הבאה רקיקין הדקות כמצות, שכן יכול הוא להביאה אם מחלות אם מרקיקים.

3 וכיוצא באלה אף מנחת כהנים המתנדבים להביא אחת מהמנחות הללו, וכן מנחת כהן משיח גדול "מנחת חביתין", וכן מנחת הגוי שהתנדב אחת מהמנחות הללו, וכן מנחת נשים שהתנדבו אחת מהמנחות הללו, וכן מנחת העומר הקרבה ביום ט"ז בניסן, למחרת יום ראשון של חג הפסח.

4 ולעומת כל אלה מנחת נסכים הקרבה עם קרבנות העולה והשלמים — טעונה שמן ואולם אין היא טעונה לבונה. ולחם הפנים הריהו טעון לבונה, ואולם אין הוא טעון שמן.

5 ונבדלות מכל אלה שתי הלחם הבאה בחג השבועות, ומנחת חוטא הבאה על ידי העני כשחטא בדבר המחייב קרבן חטאת הבא לפי מעמדו הכספי של החוטא "עולה ויורד", ומנחת קנאות מנחת הסוטה — כל אלה אין טעונין לא שמן ולא לבונה, אם משום שלא הוזכרו בהן שמן או לבונה כבשתי הלחם, מנחת חוטא — משום שנאמר בה במפורש שאין נותנים עליה שמן ולבונה "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא" ויקרא ה, יא, ומנחת סוטה — שנאמר בה "לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה כי מנחת קנאות הוא מנחת זכרון מזכרת עון" במדבר ה, טו.

6 ב גמרא אמר רב פפא כי כלל הוא בלשון משניות מסכת מנחות ובכלל זה משנתנו: כל היכא מקום במסכתנו דתנן ששנינו בו "מנחות" — במנחות הבאות בעשר דומות שיש בהן או עשרה לחמים או עשרה רקיקים, ובלבד שיהיו כולם מאותו הסוג תנן שנינו. ומסבירים: דברים אלה של רב פפא באו לאפוקי להוציא, לשלול משיטת ר' שמעון שאמר שהנודר להביא מנחת מאפה, מביא עשרה לחמים, ואולם סוג הלחמים תלוי ברצונו: שיכול הוא להביאה בעשרה לחמים, או בעשרה רקיקים, ואם רצה להביא מחצה חמש מהן חלות ומחצה וחמש אחרות רקיקין — יביא, ולכך קא משמע לן הוא רב פפא משמיע לנו בכלל זה שאמר, שלא כך סבורה משנתנו, ואין עשרת הלחמים באים אלא מאותו הסוג.

7 ג שנינו במשנתנו כי מנחת העומר חייבת בשמן ובלבונה, ומקור הדבר בפסוק "ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה מנחה היא" ויקרא ב, טו. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: נאמר "ונתת עליה שמן" המלה "עליה" שלשון מיעוט היא באה ללמד כי דווקא על מנחת העומר נותנים שמן, ולא על לחם הפנים נותנים שמן.

8 ונצרך הכתוב למעט את לחם הפנים מנתינת שמן עליו, שכן יכול היה אדם לטעון: והלא דין דבר הנלמד במידת קל וחומר הוא שיהא לחם הפנים חייב בנתינת שמן עליו, ובאופן זה: ומה מנחת נסכים הנלוית לקרבנות העולה והשלמים הקלה בדינה מלחם הפנים, שהרי היא אינה טעונה לבונה — בכל זאת הריהי טעונה שמן, לחם הפנים החמור בדינו ממנחת נסכים, שהרי הוא טעון לבונה — אינו דין שיהא גם הוא טעון שמן! לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר במנחת העומר "עליה" שהוא לשון מיעוט — דווקא עליה אתה מצווה לתת שמן, ולא על לחם הפנים אתה מצווה לתת שמן. ודנים עוד בכתוב זה שבמנחת העומר.

9 נאמר עוד בכתוב: "ושמת עליה לבנה" והרי המלה "עליה" לשון מיעוט היא, וללמד כי דווקא עליה, על מנחת העומר אתה נותן לבונה, ולא על מנחת נסכים נותנים לבונה.

10 ונצרך הכתוב למעט את מנחת נסכים מנתינת לבונה עליה, שכן יכול היה אדם לטעון: והלא דין הוא שתהא מנחת נסכים חייבת בנתינת לבונה עליה, ובאופן זה: ומה לחם הפנים הקל בדינו ממנחת נסכים, שהרי אינו טעון שמן — בכל זאת הריהו טעון לבונה, מנחת נסכים החמורה מלחם הפנים בדינה, שהרי היא טעונה שמן — אינו דין שתהא טעונה לבונה! לכך תלמוד לומר במנחת העומר "עליה" שהוא לשון מיעוט — דווקא עליה אתה נותן לבונה, ולא על מנחת נסכים אתה נותן לבונה.

11 ועוד נאמר באותו כתוב שבמנחת העומר "מנחה היא" — והרי הכתוב "מנחה" בא לרבות להוסיף לחיוב לבונה אף את מנחת היום השמיני למילואים בחנוכת המשכן במדבר. שכן נאמר שם "...ומנחה בלולה בשמן" ויקרא ט, ד. ואולם חיוב לבונה לא נאמר, לכך נאמר "מנחה" להוסיף את חובת נתינת לבונה עליה. אכן נאמר בסיומו של כתוב זה "מנחה היא", והרי הלשון היא" לשון מיעוט — דווקא מנחת העומר חייבת בשמן ולבונה — להוציא למעט את שתי הלחם הבאות בחג השבועות שלא יטענו שאינן חייבות לא בנתינת שמן עליהן ולא בנתינת לבונה עליהן.

12 ד ולאחר שהובאו בברייתא זו כמה הלכות הנלמדות מהכתוב במנחת העומר, דנים בכל הלכה לעצמה. אמר מר החכם בברייתא כי הכתוב "ונתת עליה שמן" בא ללמדנו כי דווקא עליה על מנחת העומר אתה מצווה בנתינת שמן, ולא על לחם הפנים אתה מצווה בנתינת שמן. ומקשים: מדוע נמעט מכאן דווקא את לחם הפנים, אימא אמור מיעוט אחר: דווקא עליה על מנחת העומר אתה נותן שמן, ולא על מנחת כהנים שהתנדבו לתת מנחה אתה נותן שמן!

13 ומשיבים: מסתברא מסתבר שאת מנחת כהנים הוה ליה לרבויי היה לו לרבות, שאף עליה נותנים שמן, שכן מנחת כהנים דומה למנחת העומר בצדדים מרובים. ומפרטים את צדדי הדמיון ביניהן: שתיהן באות מעשרון קמח בעוד שבלחם הפנים, כל לחם מבין שנים עשר הלחמים שבו בא משני עשרונים. וכן שתיהן נילושות ומתקדשות בכלי שרת בעוד שלחם הפנים אינו מתקדש בכלי שרת, אלא באפייתו בתנור בעזרה.

14 ועוד, ששתיהן נעשות חוץ להיכל, על מזבח החיצון בעוד שלחם הפנים נעשה על השולחן שבהיכל. ועוד, שבשתיהן נוהג דין עיבור צורה שינוי מהות, שנפסלו אם עבר עליהן הלילה בלא שקרבו ואילו לחם הפנים מונח על שולחן הפנים כל ימי השבוע. ועוד, שבשתיהן נוהגת חובת הגשה כנגד הקרן הדרומית-מערבית של המזבח למטה בעוד שלחם הפנים אינו טעון הגשה למזבח.

15 וכן שבשתיהן כבכל המנחות יש דבר הניתן לאישים אש המערכה, שמנחת העומר קומצה קרב, ומנחת כהנים קרבה כולה, בעוד שלחם הפנים אינו קרב על המזבח כלל. הרי איפוא ששה צדדי דמיון בין מנחת כהנים למנחת העומר, שאינם קיימים בלחם הפנים. ומשום כך, ריבו את מנחת הכהנים לדין נתינת שמן ולא את לחם הפנים.

16 ודוחים: אדרבה להיפך, דווקא את לחם הפנים הוה ליה לרבויי היה לו לרבות לדין נתינת שמן עליו, ולא את מנחת הכהנים, שכן יש בו צדדי דמיון למנחת העומר. ומפרטים: שתיהן מנחות ציבורא ציבור בעוד שמנחת כהנים היא מנחתם של יחידים. ועוד, ששניהם באים כחובה ולא בנדבה כמנחת כהנים. ועוד, ששניהם באים אף בטמיא טומאה, שטומאה הותרה בקרבן ציבור בעוד שמנחת כהנים, שהיא של יחידים, אינה באה בטומאה.

17 ועוד, שאת שניהם אכיל אוכל הכהן בעוד שמנחת כהנים מוקטרת כולה, ואינה נאכלת. ועוד, שבשניהם נוהג דין פיגולא פיגול, שנפסלים הם במחשבת הכהן לאוכלם לאחר זמנם בעוד שאין דין פיגול במנחת כהנים. ועוד, שעבודת שניהם נעשית אף בשבתא בשבת, מה שאין כן במנחת כהנים. הרי איפוא שאף בלחם הפנים יש ששה צדדי דמיון למנחת העומר, ומדוע איפוא לא נרבה מהכתוב את לחם הפנים שהוא החייב בנתינת שמן עליו, ואילו מנחת כהנים תתמעט מדין זה!

18 ומשיבים: אף על פי כן מסתברא מסתבר, יותר לרבות את מנחת כהנים לדין נתינת שמן עליה, שכן בראשיתה של פרשת המנחות בה הובאה פרשיית מנחת העומר, אמר הכתוב בדין מנחת הסולת "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו" ויקרא ב, א, והרי זה בא לרבות כל מנחות יחיד, ובכלל זה מנחת כהנים.

19 ה ודנים עוד בדברי הברייתא. אמר מר החכם בברייתא: נאמר בכתוב "ונתן עליה לבונה" — עליה על מנחת העומר אתה מצווה לתת לבונה ולא על מנחת נסכים אתה מצווה לתת לבונה. ומקשים: אימא אמור דרשה זו באופן אחר: עליה אתה מצווה לתת לבונה, ולא על מנחת כהנים אתה מצווה לתת לבונה!

20 ומשיבים: מסתברא מסתבר יותר לומר שמנחת כהנים הוה ליה לרבויי היה לו לרבות שתינתן בה לבונה, שכן יש במנחת כהנים כמה צדדי דמיון למנחת העומר. ומפרטים: שתיהן באות מעשרון אחד של קמח בעוד מנחת נסכים באה באופנים שונים, שיש בה שלושה עשרונים כשהיא נלוית לקרבן מפר, ושני עשרונים לקרבן מאיל, ועשרון לקרבן מכבש. ועוד, שבשתיהן עשרון הקמח הריהו בלול בלוג שמן אחד בעוד שבמנחת נסכים נבלל העשרון הבא עם הכבש בשלושה לוגים שמן, ובמנחת נסכים הבאה עם הפר והאיל נבלל כל עשרון בשני לוגים שמן.

21 ועוד, שבשתיהן נוהג דין מוגש הגשה למזבח מה שאין כן במנחת נסכים. ועוד, ששתיהן באות בגלל עצם עצמן, שאין מנחת העומר ומנחת הכהנים נלוות לקרבן אחר מה שאין כן במנחת נסכים הבאה עם קרבן. הרי איפוא ארבעה צדדי דמיון בין מנחת כהנים למנחת העומר, שאינם במנחת נסכים.

22 ודוחים: אדרבה להיפך, מנחת נסכים הוה ליה לרבויי היה לו לרבות לדין נתינת לבונה, שכן יש בה צדדי דמיון למנחת העומר, שאין במנחת כהנים. ומפרטים: שתיהן מנחות ציבורא ציבור מה שאין כן מנחת כהנים, שהיא מנחת היחיד.

23 ועוד, שתיהן באות כחובה מה שאין כן מנחת כהנים הבאה בנדבה. ועוד, ששתיהן באות אף באיטמי טומאה, שהרי טומאה הותרה בקרבן ציבור מה שאין כן במנחת כהנים. ועוד, ששתיהן נעשות אף בשבתא בשבת מה שאין כן במנחת כהנים. הרי איפוא שיש גם בין מנחת נסכים למנחת העומר ארבעה צדדי דמיון, ותתרבה היא לדין נתינת הלבונה עליה!

24 ומשיבים: על כל פנים מסתברא מסתבר יותר כי מנחת כהנים היא שהתרבתה לענין נתינת הלבונה עליה, שכן בתחילת פרשת המנחות נאמר "נפש" וכדרך שהוסברו הדברים למעלה.

25 ו עוד שנינו בברייתא שם: נאמר בכתוב "מנחה" — הרי זה בא לרבות אף את מנחת היום השמיני למילואים לנתינת לבונה עליה. ומקשים: ואימא ואמור שבא הדבר להוציא למעט את מנחת היום השמיני מחובת נתינת לבונה עליה, לומר שאין נותנים בה לבונה? ודוחים בתמיהה: האי מאי הצעה זו, מה מקומה, שכן, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה כי הכתוב בא לרבות את מנחת היום השמיני למילואים שאף לבונה ניתנת בה — שפיר יפה, מובן הדבר שנאמר ריבוי לעניינה, שכן לא הייתי למד דינה של מנחה זו שבאה לשעה בלבד מדינה של מנחת העומר שהיא לדורות, ולא הייתי יודע בה שחייבת בלבונה.

26 אלא אי אמרת אם אומר אתה כי להוציא למעט את הלבונה מנתינת לבונה עליה בא הכתוב — למה לי כתוב לשם כך? והרי כלל הוא שדינו של דבר הבא לשעה לזמנו בלבד, חד פעמי מדינו של דבר הבא לדורות הקבוע לא ילפינן אין אנו למדים, ולא היינו מעלים על דעתנו שמנחת היום השמיני חייבת בלבונה ואין איפוא צורך בכתוב הממעט מהנחה זו.

27 ז ועוד שנינו בברייתא כי מהמלה "היא" האמורה במנחת העומר למדים אנו להוציא למעט את שתי הלחם, שלא יטענו לא שמן ולא לבונה. ומקשים: ואימא ואמור שבא הכתוב להוציא מנחת כהנים מדין שמן ולבונה! ומשיבים: מסתברא מסתבר יותר לומר שמנחת כהנים הוה ליה לרבויי היה לו לרבות לדין זה, ולמעט את שתי הלחם, שכן ישנם כמה צדדי דמיון בין מנחת כהנים לבין מנחת העומר, שאינם בשתי הלחם. ומפרטים: שתיהן באות בעשרון קמח מה שאין כן שתי הלחם.

28 ושתיהן מתקדשות בלישתן בכלי שרת בעוד ששתי הלחם מתקדשות באפייתן בתנור. ושתיהן באות מצה, שאסורות הן בחימוץ בעוד ששתי הלחם באים חמץ. ושתיהן באות בגלל עצם עצמן ולא מחמת קרבן אחר בעוד ששתי הלחם באים עם הכבשים בעצרת. ועוד, שבשתיהן נוהג דין הגשה למזבח מה שאין כן בשתי הלחם. ועוד, ששתיהן ניתנות לאישים אש המזבח, אם בקומצן ואם כולן מה שאין כן שתי הלחם שאינם קרבים

29 . ודוחים: אדרבה להיפך,

30 ראוי לומר כי את שתי הלחם ולא את מנחת הכהנים הוה ליה לרבויי היה לו לרבות ממנחת העומר, לענין חיובם בנתינת שמן ולבונה, שכן יש ביניהם צדדי דמיון מרובים. ומפרטים: מנחת העומר ושתי הלחם הריהן קרבנות ציבור מה שאין כן מנחת כהנים שהיא של יחידים. ועוד, שתיהן באות כחובה בעוד שמנחת כהנים באה בנדבה. ועוד, שתיהן קרבות אף בטמיא טומאה, שהרי טומאה הותרה בקרבן ציבור מה שאין כן מנחת כהנים שאינה קרבה בטומאה. ועוד, את שתיהן אכל אוכל הכהן בעוד שמנחת כהנים קרבה כליל על המזבח ואינה נאכלת.

31 ועוד, בשתיהן נוהג דין פיגולא פיגול, שמחשבת הכהן בשעת עבודתו בהן לאוכלן חוץ לזמנם הראוי פוסלתן מה שאין כן במנחת כהנים שאין נוהג בה דין פיגול, שהרי כולה מוקטרת ואין בה כלל אכילה. ועוד, ששתיהן קרבות בשבתא בשבת מה שאין כן מנחת כהנים, שאינה קרבה בשבת. ועוד, שהן מנחת העומר והן שתי הלחם הריהן דבר המתיר דברים אחרים מנחת העומר מתירה את אכילת התבואה החדשה, ושתי הלחם מתירות את הקרבת המנחות הבאות מהתבואה החדשה, מה שאין כן מנחת כהנים שאינה מתירה דבר. ועוד, שבשתיהן נוהג דין התנופה מה שאין כן מנחת כהנים שאין מניפים אותה. ועוד, ששתיהן אינן באות אלא מתבואת הארץ, ארץ ישראל מה שאין כן מנחת כהנים הבאה אף מתבואת חוץ לארץ.

32 ועוד, שלשתיהן זמן מסויים קבוע להקרבתן מנחת העומר — למחרת יום ראשון של חג הפסח, ושתי הלחם — בחג השבועות, מה שאין כן מנחת כהנים שאין לה זמן קבוע. ועוד, ששתיהן אינן באות אלא מן יבול התבואה החדש, ואילו מנחת כהנים באה אף מן התבואה הישנה. ונמצא איפוא כי הני אלה, צדדי הדמיון שבין שתי הלחם ומנחת העומר שמספרם אחד עשר, נפישן מרובים הם מצדדי הדמיון שבין מנחת כהנים ומנחת העומר שמספרם ששה!

33 ומשיבים: אף על פי כן, מסתברא מסתבר יותר לרבות ממנחת העומר את מנחת כהנים לדין חיוב נתינת שמן ולבונה, ולא את שתי הלחם, שכן נאמר בתחילת פרשת מנחת הסולת "ו נפש כי תקריב קרבן מנחה..." ויקרא ב, א, והרי זה מורה שיש לרבות לענין מתן השמן והלבונה את המנחה הבאה מיחידים, כמנחת כהנים, ולא את קרבן הציבור כשתי הלחם.

34 א משנה וכהמשך למה ששנינו בסוף המשנה הקודמת כי אין נותנים שמן ולבונה על מנחת חוטא או על מנחת קנאות מנחת סוטה. מוסיפים כי העובר ונותן על אחת מן המנחות הללו שמן ולבונה, הריהו חייב מלקות על איסור נתינת השמן בפני עצמו, וכן הריהו חייב מלקות על איסור נתינת הלבונה בפני עצמה. שכן אלו הם שני איסורים נפרדים. והמנחה עצמה שנתן עליה שמן — פסלה בכך, שהרי אין הוא יכול לחזור וללקט את השמן שניתן בה. ואולם אם נתן עליה לבונה — ילקטנה את הלבונה מהמנחה, שהדבר ניתן להיעשות, והריהי כשרה בכך.

35 ועוד באיסור נתינת שמן במנחת חוטא: אין הדבר אסור אלא כשטרם נקמצה המנחה, ואולם מי שנתן שמן על שיריה של מנחת החוטא, לאחר שכבר נקמצה, ואלה נאכלים לכהנים — אינו עובר בלא תעשה. ועוד בדין נתינת שמן למנחת חוטא: אין נתינת השמן פוסלת אותה אלא רק כאשר ניתן השמן עצמו לתוכה, ואולם אם נתן כלי שבתוכו שמן על גבי כלי שבתוכו המנחה — לא פסלה בכך.

36 ב גמרא שנינו במשנתנו כי מנחת חוטא נפסלת במתן שמן לתוכה, ואין היא נפסלת במתן לבונה עליה אם חזר ולקט את הלבונה. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים נאמר בדינה של מנחת החוטא "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא" שם ה, יא. ודנים: מן הכתוב "לא ישים עליה שמן" הנאמר בכתוב זה למדים אנו איסור נתינת שמן, ושאם עבר ושם שמן במנחה — פסל אותה בכך.

37 יכול יהא כן הדין אף באיסור "לא יתן עליה לבונה", ושאם עבר ונתן עליה לבונה — פסל אותה בכך? לכך תלמוד לומר מלמדנו הנאמר בסוף הפסוק "כי חטאת היא" — שאף אם נתן עליה לבונה, עדיין בגדר חטאת היא, שאינה פסולה בכך. ודנים עוד: יכול יהא כן הדין אף בשמן שניתן למנחה, שאין היא נפסלת בכך? לכך תלמוד לומר הלשון "היא" "מנחה היא", למיעוט: דווקא בנתינת הלבונה עליה היא עדיין בכלל חטאת, מה שאין כן בנתינת שמן לתוכה.

38 ושואלים: ומה ראית מדוע עדיף בעיניך לדרוש באופן זה את הכתוב, ולפסול את המנחה בנתינת שמן ולהכשיר את המנחה בנתינת לבונה, אפשר היה ללמוד באופן הפוך: להכשיר את המנחה בנתינת שמן, ולפסול אותה בנתינת לבונה! ומשיבים: סברה היא, פוסל אני בנתינת שמן, שכן אי אפשר לשוב וללקטו ולהוציאו מהמנחה, שהרי השמן נספג בקמח בו הוא ניתן, ומכשיר אני בנתינת לבונה, שהרי אפשר ללוקטה ולהוציאה מהמנחה.

39 ג בעא שאל רבה בר רב הונא מר' יוחנן: אם נתן עליה על מנחת החוטא לבונה השחוקה לאבקה דקה, שאי אפשר ללוקטה ולהוציאה, מהו דינה של המנחה, האם נפסלה בכך? וצדדי השאלה: האם הטעם בהכשר המנחה לאחר שנתנה עליה הלבונה הוא משום שאפשר ללקטה, ואילו הא זו, לא אפשר ללקטה, ותהא איפוא המנחה פסולה. או דלמא שמא הטעם שאין המנחה שניתנה עליה לבונה נפסלת משום דלא מיבלעא שאין הלבונה היבשה נבלעת, נספגת בתוך קמח המנחה, ולפי טעם זה, הא זו הלבונה השחוקה שניתנה על המנחה, נמי גם כן לא מיבלעא לא נבלעת במנחה, ותהא המנחה כשרה.

40 ומציעים: תא שמע בוא ושמע: פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו "ולבונה שניתנה על המנחה ילקטנה", וכשרה בכך. הרי שהכשר המנחה תלוי בליקוט, ולבונה שחוקה שאינה יכולה להילקט, פוסלת נתינתה את המנחה!

41 ודוחים: דלמא שמא התנא במשנתנו בסגנון "חדא טעם אחד ועוד טעם" קאמר הוא אומר, שונה דבריו, שיש שני טעמים בדבר, האחד שלא הזכירו במפורש ועוד טעם שני. ואף כאן, אמר התנא כי יש שני טעמים להתיר את המנחה שניתנה עליה לבונה: טעם חדא אחד, הריהו משום שלא פסלה התורה את המנחה שניתן עליה דבר האסור בנתינה, אלא בנתינה שמיבלעא נבלעת בה, ולכך אין נתינת הלבונה אף השחוקה פוסלת, שהרי אינה נבלעת במנחה. ועוד טעם שאין המנחה נפסלת בנתינת לבונה עליה, שהרי יכול הוא שילקטנה, ותחזור המנחה לכמות שהיתה.

42 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה ממה ששנינו בברייתא שהובאה למעלה : מכשיר אני בלבונה, משום שאפשר ללוקטה, ומכאן שהכשרה של המנחה שנתנו לבונה עליה, אינו אלא משום שאפשר ללוקטה, ואילו לבונה שחוקה, שאי אפשר ללוקטה — פסולה. ודוחים: אין זו ראיה, שכן הכא נמי כאן גם כן אפשר לומר כדרך שאמרנו כי התנא בברייתא בסגנון "חדא אחד ועוד" קא אמר הוא אומר, שונה דבריו, והנימוק שאפשר ללוקטה הוא הסבר נוסף, ואולם הנימוק הראשון הוא שאין היא נאסרת אלא בדבר הנבלע בה, ולפי טעם זה — אף בנתינת לבונה שחוקה, אינה נאסרת.

43 ושואלים: אם כן מאי הוי עלה מה היה עליה, כיצד הוכרעה בעייתו זו של רבה בר רב הונא? אמר רב נחמן בר יצחק, תניא שנויה ברייתא: מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה — מלקט את הלבונה, וכשרה. ואם עד שלא בטרם ליקט את לבונתה חישב חשב עליה הכהן העובד בה להקטיר את קומצה או לאכול את שייריה בין חוץ לזמנו הראוי, בין חוץ למקומו הראוי — בכך עשאה קרבן פסול, ואולם אין בו באכילתו חיוב כרת כשאר קרבן שהתפגל משום מחשבת אכילה חוץ לזמנו.

44 וטעם הדבר: שהרי בשעה שחשב מחשבת פסול זו, לא היתה המנחה כשרה שהרי יש עליה לבונה. ואכן אם משכבר ליקט לאחר שליקט את לבונתה מחשב עליה מחשבת פסול של עבודה או אכילה חוץ למקומו — הרי דינו כמו בשאר מחשבת חוץ כזו שפסול הקרבן ואולם אין בו באכילתו כרת. ואם חשב עליה מחשבת פסול של עבודה או אכילה חוץ לזמנו — הרי זה כשאר פיגול, שנפסל בכך הקרבן, וחייבין עליו כרת. למדנו איפוא מדברי ברייתא זו שכל עוד הלבונה נמצאת על המנחה, הרי המנחה פסולה, ומכאן שטעם הכשרה של המנחה שניתנה עליה לבונה הוא משום ליקוט הלבונה, ולא מטעם שאין דבר שאינו בלוע פוסל את המנחה. ונפתרה בכך בעייתו של רבה בר רב הונא, והנותן לבונה שחוקה על לבונה — פסלה בכך.

45 ד בברייתא שהובאה למעלה שנינו שמחשבת פסול במנחה, בזמן שיש עליה לבונה, פוסלת אותה. ושואלים: ותיהוי ושתיחשב מנחה זו שניתנה עליה לבונה, כמנחה שניתן עליה מפך שמן, שנפסלה בכך, ושוב אין מחשבת פסול פועלת בה, ואמאי פסלה ומדוע פוסלת במנחה שניתנה עליה לבונה מחשבה של פסול, והלא כל עוד לא ליקטו את הלבונה מעליה דחוי הוא הקרבן מקדושה!

46 אמר אביי: אף על פי שפסולה היא המנחה בזמן שנתונה עליה לבונה, עדיין "חטאת" קרייה רחמנא קראה אותה התורה, ולכך פועלת בה מחשבת פסול באותה עת. רבא אמר הסבר אחר: ברייתא הא זו כשיטת מני מי היא? — כשיטת חנן המצרי הוא, דלית ליה שאין לו, שאינו מקבל כלל מושג זה של דחויין בקדשים.

47 דתניא שכן שנויה ברייתא בדינם של שני שעירי יום הכיפורים, האחד הקרב לה' לאחר שנשחט, והשני הנשלח לעזאזל, חנן המצרי אומר: אם מת השעיר המשתלח לעזאזל, אפילו מת משכבר נשחט השעיר הפנימי, והדם העומד לזריקה כבר נתון בכוס ועומד להיזרק על המזבח — אין השעיר הפנימי נדחה ולכן אין אותו הדם נדחה מזריקה. ומה עושים? מביא חבירו שעיר אחר להשתלח, ובוחר אותו שלא כמו השעיר הראשון שאבד שלא בהגרלה בין שני שעירים, ומזווג את השעיר החדש כבן זוג לו, לשעיר הנשחט, וזורק את הדם כראוי.

48 רב אשי אמר הסבר אחר, שכן כלל הוא: כל דבר שבידו לתקן — לא הוי אין בו דין דחוי, ואף כאן, כיון שבידו לחזור וללקט את הלבונה מעל המנחה, אין היא נחשבת כדחויה מן הקדשים, ולכך תופסת בה מחשבת פסול של הכהן.

49 ולאחר שהובאו הסבריהם של אביי, רבא ורב אשי, אמר רב אדא: כוותיה כמותו, כהסברו של רב אשי שאין דיחוי במקום שבידו לתקן את הדבר מסתברא מסתבר לומר. דמאן שכן מיהו החכם ששמעת ליה דאית ליה ששמעת אותו שיש לו, שסבור הוא שיש דין דחויין? הלא שיטת ר' יהודה היא. דתנן שכן שנינו במשנה, ועוד אמר ר' יהודה: אם נשפך הדם של שעיר יום הכיפורים המוקרב לה' — ימות בן זוגו, השעיר המשתלח לעזאזל, וכן אם מת השעיר המשתלח קודם שנזרק דם השעיר הקרב לה' — ישפך הדם. הרי שסבור ר' יהודה כי השעיר המשתלח או במקרה השני, דם השעיר הקרב נדחה לגמרי.

50 ואילו היכא היכן, באופן שבידו לתקן, תניא שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: לאחר שנשחטו קרבנות הפסח בעזרה, כוס היה ממלא הכהן מדם התערובות שעל הרצפה, וזרקו זריקה אחת על המזבח כנגד היסוד כדינו של קרבן פסח. שאם נשפך דמו של אחד מן הקרבנות לרצפה, יוכשר בדרך זו. משמע מכאן, שלמרות שנשפך הדם מן הכלי בתחילה ולכאורה נדחה, כיון שבידו לתקן את הדבר — אין זה נחשב דיחוי.

51 ה ועוד בדיני נתינת שמן על מנחת חוטא או על מנחת סוטה, אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: אם נתן שיעור משהו שמן על גבי כזית מן המנחה של חוטא — פסל בכך את המנחה. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? שכן נאמר באיסור נתינת שמן במנחת חוטא "לא ישים עליה שמן", ולשון זו של שימה אין לה שיעור, והריהי אף בשיעור כל דהו שהוא. וממה שנאמר בכתוב זה הלשון "עליה", למדנו שאין המנחה נפסלת בנתינת שמן עליה אלא עד דאיכא שיעורא שיש בה שיעור ראוי שהוא כזית.

52 ועוד הלכה בדין נתינת לבונה על מנחת חוטא אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: אם נתן כזית לבונה על גבי כשיעור משהו במנחה של חוטא — פסל בכך את המנחה. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? שכן בכתוב זה "לא יתן עליה לבונה" כתיב נאמר — ללמדנו, שאין היא אסורה אלא עד דאיכא שיש בה כשיעור נתינה, שהוא לפחות בכזית. ואולם מה שנאמר עוד בכתוב זה הלשון "עליה",