ביאור שטיינזלץ על מנחות ו׳

1 מה לכלאים שמצותו בכך!

2 רב שישא בריה בנו של רב אידי אמר, כך יש להסביר את הטענה המרומזת, שיש סברה להתיר טריפה בהקרבה: משום דאיכא למימר שיש לומר, ליהדר דינא יחזור הדין ותיתי ותבוא, ותילמד ההלכה בשיטת הלימוד "מה הצד": כלפי הטענה מה למליקה שאין ללמוד ממנה להכשיר את הטריפה, שכן קדושתה אוסרתה, יש להשיב: חלב ודם יוכיחו, שלא קדושתם אוסרת אותם להדיוט, ובכל זאת מותרים לגבוה.

3 ואם תאמר: מה לחלב ודם שכן באים מכלל היתר, שהבהמה עצמה מותרת להדיוט — מליקה תוכיח, שאינה באה מכלל היתר.

4 וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה, אף אני אביא טרפה — אף על פי שאסורה להדיוט תהא מותרת לגבוה, ולכך הוצרך הכתוב לאסור טריפה בהקרבה. ודוחים: אין זו טענה, שכן מה להצד השוה שבהן שהותרו לגבוה, שכן עיקר מצותה בכך!

5 אלא אמר רב אשי, הוצרכנו לכתוב האוסר טריפה בהקרבה משום דאיכא למימר שיש לומר: מעיקרא דדינא פרכא מעיקרו של הדין, הלימוד, מופרך הוא, שכן מתחילה מהיכא קא מייתית לה מהיכן אתה מביא, רוצה ללמוד אותה לפסול את הטריפה — בקל וחומר מבעל מום שמותר להדיוט ואסור לגבוה, וכל שכן טריפה שאסורה להדיוט.

6 ואולם מה לבעל מום שיש בו חומרה יתירה, שכן עשה בו מקריבין כקריבין, שהרי המום פוסל את הכהן המקריב כדרך שהוא פוסל את הקרבן ראה ויקרא פרק כב, מה שאין כן טריפה, שהרי כהן שהוא טריפה כשר לעבודה. ולכן הוצרך הכתוב לאסור את הטריפה בהקרבה.

7 אמר ליה לו רב אחא סבא לרב אשי: והרי יוצא דופן הנולד בניתוח דרך דופן הרחם יוכיח, שלא עשה בו מקריבין כקריבין, שבהמה יוצאת דופן פסולה להקרבה, ואילו כהן יוצא דופן כשר לעבודה, והוא מותר להדיוט באכילה ואסור לגבוה, ומכאן יש ללמוד בקל וחומר לטריפה האסורה להדיוט שתהא אסורה לגבוה. ואם כן לא הוצרכנו לכתוב כדי לאוסרה!

8 השיב לו רב אשי, יש לדחות: מה ליוצא דופן, שיש בו צד פסול למזבח, שכן אינו קדוש בבכורה, אבל טריפה קדושה בבכורה, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה.

9 וכנגד זה יש לטעון: בעל מום יוכיח שקדוש בבכורה, ומותר להדיוט ואסור לגבוה! ואם תאמר: מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקריבין — יוצא דופן יוכיח שלא עשה בו מקריבים כקריבים.

10 וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שמותרין להדיוט ואסורים לגבוה, וכל שכן טרפה שאסורה להדיוט תהא אסורה לגבוה, ואם כן לא הוצרך הכתוב לאוסרה!

11 אלא שיש להשיב על כך: מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן, שהאיסור שבשני אלה יוצא דופן ובעל מום אין לו היתר בשום מקרה, תאמר בטריפה שהותרה מכללה, ולכן הוצרך הכתוב לאסור את הטריפה בהקרבה.

12 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: טרפה שהותרה מכללה מאי מה היא? אילימא אם תאמר מליקה של עולת העוף לגבוה, שכאשר מולקים את העוף הריהו נעשה טריפה תחילה, קודם עיקר המליקה, ולמרות זאת הוא קרב על המזבח — והלוא בעל מום נמי גם כן בעופות אשתרויי אשתרי מותר הוא מכללו לגבוה, שהרי כלל בידינו: יש דין תמות שיהיה הקרבן תמים בלי מום וזכרות בקרבנות שבאים רק ממין זכר בבהמה, ואין דין תמות וזכרות בעופות!

13 אלא תאמר שטריפה שהותרה מכללה היא מליקה של חטאת העוף שהותרה לכהנים, שהרי בדרך כלל רק שחיטה בסכין ומן הצואר מתירה את העוף באכילה — אינך יכול לטעון כן, שהרי כהנים משולחן גבוה קא זכו הם זוכים, ממה שהותר בהקרבה למזבח, ואם כן גם בענין זה אין הבדל בין בעל מום לטריפה, שהרי גם מליקה של חטאת העוף וגם בעל מום בעוף הותרו מכללם למזבח. ונמצא שהקל וחומר במקומו עומד, ולא הוצרכנו לכתוב כדי לאסור את הטריפה!

14 ואלא פריך הכי יש לפרוך כך: מה להצד השוה שבהן בבעל מום ויוצא דופן שכן מומן ניכר, תאמר בטריפה שכן אין מומה ניכר! משום הכי איצטריך קרא משום כך הוצרך המקרא "מן הבקר" ויקרא א, ב למעט טריפה מהקרבה. עד כאן עסקנו בבירור דברי הברייתא, לפיה למדנו פסול טריפה למזבח מ"מן הבקר".

15 ושואלים: וטריפה שאסורה בהקרבה מהכא נפקא מכאן יוצאת, נלמדת? הלוא מהתם נפקא משם יוצאת, נלמדת שנאמר: "ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים" יחזקאל מה, טו — שמקריבים לקרבן רק מן המותר לישראל!

16 ועוד, ממה שנאמר במעשר בהמה: "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' " ויקרא כז, לב נפקא היא יוצאת, נלמדת — פרט לטריפה שאינו רשאי להקריבה, לפי שאינה עוברת בגלל חולשתה, ומשם למדנו לשאר קרבנות!

17 ומשיבים: צריכי צריכים כל המקראות הללו, דאי שאם מ"משקה ישראל" הוה אמינא הייתי אומר: יש בזה למעוטי למעט ולאסור טריפה דווקא היכא במקום שלא היתה לה שעת הכושר, וכגון שנולדה כשהיא טריפה, ולא היתה ראויה מעולם להקרבה, והוא דומיא בדומה לערלה וכלאי הכרם שאיסורם נלמד בפסוק זה. אבל טריפה שהיתה לה שעת הכושר אימא תתכשר אמור שתהא כשרה, על כן הוצרכנו למה שכתב רחמנא כתבה התורה "כל אשר יעבור", ומשמע: כל שאינה עוברת עכשיו, ואפילו היתה ראויה לכך מתחילתה.

18 ואי כתב רחמנא ואם היתה כותבת התורה רק "כל אשר יעבור", הוה אמינא הייתי אומר: הרי זה בא למעוטי למעט ולאסור בהקרבה רק היכא במקום שנטרפה ולבסוף הקדישה, דומיא בדומה למעשר בהמה, שהרי בפסוק זה נאסר להקדיש טריפה. אבל הקדישה ולבסוף נטרפה, דבעידנא דאקדשה הוה חזיא שבזמן שהקדישה היתה ראויה אימא תתכשר אמור שתהא כשרה, על כן כתב רחמנא כתבה התורה גם "מן הבקר", ולפיכך כל המקראות הללו צריכי צריכים להיאמר.

19 א משנה אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות הטעונות קמיצה, שקמצן זר שאינו כהן, או כהן אונן ביום שמת אחד מקרוביו, או כהן טבול יום שטבל באותו יום לטומאתו, שאינו טהור לגמרי עד שתשקע השמש, או מחוסר בגדים שלא היו עליו כל בגדי הכהונה, או מחוסר כיפורים כגון זב או מצורע שנטהר ועדיין לא הביא קרבנו, וכן כהן שלא רחץ ידיו ורגליו מן הכיור קודם העבודה, או ערל, או טמא, או שקמץ כשהוא יושב, או עומד על גבי כלים, או על גבי בהמה, או על גבי רגלי חבירו — פסול.

20 קמץ בשמאל — פסול, בן בתירא אומר: יחזיר הקומץ לכלי, ויחזור ויקמוץ בימין.

21 קמץ ועלה בידו עם סולת המנחה צרור אבן, או גרגר מלח, או קורט חתיכה קטנה של לבונה — פסול, מפני שאמרו: הקומץ היתר והחסר — פסול, ואם יש בו צרור וכו' הקומץ חסר ממידתו הראויה. ואיזהו הקומץ היתר — שקמצו מבורץ, גדוש יותר מכפי מידתו, באופן שאצבעותיו אינן מכילות את הסולת, וחסר — שקמצו בראשי אצבעותיו.

22 ב גמרא על לשון המשנה שואלים: למה לי למתנא לשנות: אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר ואונן? ליתני שישנה: כל המנחות שקמצן זר ואונן!

23 ומשיבים: לר' שמעון איצטריך הוצרך הדבר. דתניא ששנויה ברייתא, אמר ר' שמעון: בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה כשאר מנחות, כדי שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שמן ולבונה? כדי שלא יהא קרבנו מהודר; וכן בדין הוא שתהא חטאת חלב הבאה על חטא טעונה נסכים,

24 שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר. סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר, הואיל ואמר ר' שמעון: היקל הכתוב במנחת חוטא שלא יהא קרבנו מהודר, אם כן כי קמצי לה פסולין נמי תתכשר כאשר קומצים אותה פסולים גם כן תהא כשרה, על כן קא משמע לן משמיע לנו התנא בלשון "אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות" שאין הדבר כן.

25 ומקשים: אי הכי אם כך, התם נמי שם גם כן לגבי זבחים, שהתנא שונה: "כל הזבחים שקיבל דמם זר וכו' פסולים", ליתני שישנה: אחד חטאת חלב ואחד כל הזבחים שקבלו דמן זר ואונן פסולים, ולימא ונאמר: לר' שמעון אצטריך הוצרך להשמיענו שלמרות שהיקל הכתוב בחטאת חלב שלא יהא קרבנו מהודר, מכל מקום אם קיבלו פסולים את דמה הריהי פסולה!

26 אלמא אלא אנו מניחים כי כיון דתנא ליה ששנה לו בלשון "כל" ולא קתני ואינו שונה "חוץ" — כולהו כולם משמע, וגם לשיטת ר' שמעון אין צורך בהדגשה מיוחדת, הכא נמי כאן גם כן לענין מנחות, כיון דתנא ששנה "כל" ולא קתני ואינו שונה "חוץ" — כולהו כולם משמע, וגם מנחת חוטא!

27 ומתרצים: מכל מקום, כאן לענין מנחות אצטריך הוצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ואוקימנא לרישא והעמדנו את ההתחלה, את המשנה הקודמת ששנינו בה שכל המנחות שקמצן שלא לשמן לא עלו לבעליהן, שלא כשיטת ר' שמעון, אם כן סיפא נמי סופה, משנתנו, גם כן שלא כשיטת ר' שמעון היא, על כן קא משמע לן משמיע לנו שבזה גם ר' שמעון מודה.

28 א אמר רב: זר שקמץ — יחזיר. ותוהים: והא אנן והרי אנו פסל תנן שנינו במשנה! ומסבירים: מאי מה פירוש פסל? פסל עד שיחזיר את הקומץ למנחה, ויחזור כהן ויקמוץ.

29 ומקשים: אי הכי אם כך, היינו הרי זו בדיוק שיטת בן בתירא במשנתנו, ששנה בענין קמיצה בשמאל, שיחזיר ויחזור ויקמוץ בימין! ומשיבים: אי דאיתיה אם שישנו לקומץ בעיניה בעינו, כמות שהוא לא פליגי רבנן עליה לא חלוקים חכמים על שיטתו של בן בתירא, כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה במקרה שחסר הקומץ, רבנן סברי חכמים סבורים: לא יביא סולת מתוך ביתו וימלאנו את הכלי, ואילו בן בתירא סבר סבור: יביא מתוך ביתו וימלאנו.

30 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מסביר, הרי לשון המשנה, בן בתירא אומר: יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין, אינה מדוייקת, אלא בן בתירא אומר: יחזיר ויביא מתוך ביתו וימלאנו, ויחזור ויקמוץ בימין, מיבעי ליה הוצרך לו לשנות!

31 אלא צריך לתרץ בדרך אחרת: כי קא אמר כאשר אומר רב שאם קמץ הזר יחזיר, הרי זה דווקא לשיטת בן בתירא. ותוהים: והלוא פשיטא פשוט הדבר! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: עד כאן לא שמענו שקא מכשר מכשיר בן בתירא אלא בקומץ בשמאל, אבל בשאר פסולין לא, על כן קא משמע לן משמיע לנו רב, שהוא הדין גם לשאר פסולים האמורים במשנה, שניתן להחזיר ולקמוץ.

32 ושואלים: מאי שנא במה שונה קומץ שמאל, שהיה מקום לומר שדווקא יכשיר בן בתירא — דאשכחן לה הכשירא מפני שמצאנו לה, לשמאל הכשר ביום הכפורים, שהכהן הגדול אוחז את כף הקטורת ביד שמאל כשהוא נכנס לקדש הקדשים, והלוא זר נמי גם כן אשכחן לה הכשירא מצאנו לו הכשר בשחיטה, ששחיטת הקרבן כשרה בזר, ומדוע לא שנה בו בן בתירא שיחזיר ויקמוץ בכשרות!

33 ודוחים: שחיטה לאו עבודה היא, ומשום כך היא כשרה בזר, ולא היינו באים ללמוד מכאן להכשיר זר בקמיצה, שהיא עבודת כהונה.

34 ומקשים: ולא? וכי אין השחיטה עבודה? והאמר והרי אמר ר' זירא אמר רב: שחיטת פרה אדומה בזר — פסולה, ואמר רב עלה עליה בטעם הדבר: שהרי נזכר בה אלעזר הכהן במדבר יט, ג, ו"חוקה" כתיב נאמר בה שם ב, ובמקום שכתוב "חוקה" הרי זה לעכב! ומשיבים: שאני שונה פרה, שקדשי בדק הבית היא ולא קדשי מזבח, כלומר, אין לה דינים של קרבן.

35 ותמהים: ולאו כל דכן הוא ולא כל שכן הוא? אם קדשי בדק הבית בעו צריכים כהונה, קדשי מזבח לא בעו אינם צריכים כהונה?! אמר רב שישא בריה בנו של רב אידי: אין בכך קושי, ויש להבין את עניינה של שחיטת פרה בכהן מידי דהוה כמו שהוא לענין מראות נגעים ראיית נגעי הצרעת לטמא ולטהר, דלאו עבודה נינהו שאינם עבודה ובעי וצריכים כהונה. ומקשים: מכל מקום, מדוע הוצרך רב לומר שקמיצה בזר אינה פוסלת?

36 ונילף ונלמד מבמה שהקריבו עליה קודם שהוקם המקדש, ושם הזר כשר לעבודה!

37 וכי תימא ואם תאמר, מבמה למקדש לא ילפינן אין אנו למדים, והתניא והרי שנויה ברייתא: מנין ליוצא כגון איברי קרבן עולה שיצאו חוץ לעזרה ונפסלו להקרבה, שאם עלה למזבח לא ירד — שהרי יוצא כשר בבמה!

38 ודוחים: התנא על הכתוב "זאת תורת העלה" ויקרא ו, ב סמיך ליה הוא סומך, המלמד שכל שעלה למזבח אפילו הוא פסול כיון שעלה לא ירד, וההשוואה לבמה אינה מקור לדין, אלא רק סימן לדבר.

39 ושואלים עוד: אלא טעמא דאשמעינן הטעם, דווקא, משום שהשמיע לנו רב שקמיצת הזר אינה פוסלת את המנחה, יודעים אנו שכך היא דעת בן בתירא, הא לאו הכי הרי אם לא היה אומר כך הוה אמינא הייתי אומר כי בשאר פסולין חוץ מקמיצה בשמאל פסל בן בתירא? והתניא והרי שנויה ברייתא, ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרים: מכשיר היה בן בתירא בכל הפסולין כולן!

40 ותניא ועוד שנויה ברייתא: "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם" שם ב, ב — ממקום שרגלי הזר עומדות, שאין הקמיצה צריכה להיעשות במקום מסויים בעזרה, אלא גם במקום שהזר נכנס אליו ומביא את מנחתו.

41 בן בתירא אומר, כך יש לדרוש כתוב זה: מנין שאם קמץ בשמאל, שיחזיר את הקומץ למנחה ויחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר: "וקמץ משם" — ממקום שקמץ כבר, מן המנחה, משם חוזר וקומץ.

42 וכיון דקרא סתמא כתיב בה שהמקרא בסתם נאמר בו, שיכול להחזיר את הקומץ למנחה ולחזור ולקמוץ, מה לי אם קמץ מתחילה בשמאל ומה לי שאר הפסולין?

43 אלא יש לומר כי הא קמשמע לן חידוש זה השמיע לנו רב: לדעת בן בתירא, לא רק אם קמץ הזר אינו פוסל את המנחה, אלא קמץ ואפילו קידש את הקומץ בכלי שרת. ולאפוקי מהני תנאי ולהוציא מדברי תנאים אלה דתניא ששנויה ברייתא, ר' יוסי בן יוסי בן יאסיין ור' יהודה הנחתום אמרו: במה דברים אמורים שבן בתירא מכשיר — במקרה שקמץ הפסול ולא קידש, אבל אם גם קידש — פסל לדברי הכל, ולא יועיל להחזיר את הקומץ למנחה.

44 ואיכא דאמרי ויש שאומרים להיפך, שדבר זה בא רב להשמיע: דווקא אם קמץ הפסול — אין כן, מכשיר בן בתירא אם יחזיר את הקומץ למנחה, אבל אם כבר קידש את הקומץ בכלי שרת — לא, כמאן כדעת מי? כדעת הני תנאי תנאים אלה, ר' יוסי בן יוסי בן יאסיין ור' יהודה הנחתום, ולאפוקי מתנא קמא ולהוציא מדברי התנא הראשון באותה ברייתא, שסבור כי גם אם קידש את הקומץ בכלי — יחזיר, שלא נפסל בכך.

45 מתקיף לה מקשה על כך רב נחמן: מאי קא סברי הני תנאי מה סבורים תנאים אלו? אי אם לדעתם קמיצת פסולין עבודה היא, שיפסול אף על גב דלא עביד ליה אף על פי שלא עושה לו לקומץ מתן כלי! אי אם קמיצת פסולין לאו לא עבודה היא, כי עבד כאשר עשה לה מתן כלי מאי הוה מה הוא מה בכך? מדוע לא יוכל להחזירו לכלי?

46 הדר חזר ואמר רב נחמן: יש לומר כי לעולם עבודה היא, ואולם לא גמרה נגמרת עבודתה עד דעביד שעושה לה מתן כלי, ורק באותה שעה הוא פוסל.

47 ומקשים: אי הכי אם כך, שמתן בכלי גומר את עבודת הקמיצה בפסול, יפסול אפילו קמץ ולא קידש את הקומץ בכלי המיוחד לכך,