ביאור שטיינזלץ על מנחות ג׳

1 ומשיבים: אין זה ניכר, שאמרי אומרים אנשים: דילמא שמא חטאת היא כדבריו, וכבר היזה את דמה למטה כדינה, ומה שהוא ממצה את דמה למעלה — מיצוי דבתר שאחר הזאה הוא, והוא כשר למעלה, דאמר מר שהרי אמר החכם: אם מיצה דמה של חטאת העוף בכל מקום במזבח — כשירה, וכיון שאפשר לטעות בזה הרי זו מחשבה שאינה ניכרת, והיא פסולה.

2 ועוד מקשים: חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף תרצה, שהרי מעשיה מוכיחין עליה שחטאת עוף היא, דאי שאם עולת העוף היא — למעלה הוה עביד לה היה עושה אותה ולא למטה, וכן מיצוי הוה עביד ליה היה עושה לה, ולא הזאה!

3 ומשיבים: לדעת ר' שמעון הכי נמי כך הוא גם כן, הריהי מרצה, אלא כך יש לדייק בדבריו: לפי שאין המנחות דומות לזבחים קאמר הוא אומר — לזבחים ולא לעופות, שעופות דומים בעניינם למנחות.

4 ומקשים עוד: קדשי קדשים ששחטן בצפון העזרה לשם קדשים קלים לירצו שירצו, שהרי מעשיהן מוכיחין עליהן שקדשי קדשים נינהו הם, דאי שאם קדשים קלים — בדרום של העזרה הוה עביד להו היה עושה אותם!

5 ודוחים: אין זה מוכיח שקדשי קדשים הם, שכן אימור דאמר רחמנא אמור שאמרה התורה שקדשים קלים נעשים אף בדרום, בדרום ולא בצפון מי אמר האם אומרת התורה? דתנן שהרי כך שנינו לגבי קדשים קלים: שחיטתן בכל מקום בעזרה, ובכלל זה גם צפון.

6 ומקשים: אם כן, קדשים קלים ששחטן בדרום לשם קדשי קדשים לירצו שירצו, שהרי מעשיהן מוכיחין עליהן שקדשים קלים נינהו הם, דאי שאם קדשי קדשים הם — בצפון הוה עביד להו היה עושה אותם, ולא בדרום!

7 ומשיבים: בכל זאת אין הדבר ניכר, שכן אמרי אומרים אנשים: באמת קדשי קדשים נינהו הם, כדבריו, ומיעבר הוא דעבר ולעבור הוא שעבר על דברי תורה ושחט להו אותם בדרום.

8 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מניח, שאנשים סבורים שאדם עושה שלא כדין ולכן אין מעשיו מוכיחים, במקרה שקומץ מנחת מחבת לשם מרחשת נמי גם כן, מדוע אומר ר' שמעון שהיא כשרה ועלתה לבעליה? נאמר גם כאן שאין זו מחשבה ניכרת, אלא האי דקא קמיץ לה זה שהוא קומץ אותה לשם מרחשת, אמר אומר על כך הרואה: האי אדם זה במרחשת נדר, והא דמייתי לה וזה שהוא מביא אותה במחבת — אין זה מפני שהיא מנחת מחבת, אלא באמת מנחת מרחשת היא, ומעבר הוא דעבר ואתייה ולעבור הוא שעבר והביא אותה במחבת!

9 ודוחים: התם שם אין מקום לטעות ולומר שמנחת מרחשת היא כדבריו, שכן כי נמי כאשר גם כן במרחשת נדר, כי מייתי לה כאשר מביא אותה במחבת — מנחת מחבת הויא היא, והיא כשרה לעניינה,

10 כדתנן כמו ששנינו במשנה: האומר "הרי עלי מנחה במחבת" והביא במרחשת, או נדר "הרי עלי מנחה במרחשת" והביא במחבת — מה שהביא הביא, וגומר את עבודתה כמנחת מחבת, וידי נדרו להביא מנחת מרחשת לא יצא. ומקשים: ועדיין, אם אתה מניח שאנשים סבורים שאדם עשה שלא כדין, מדוע מנחה שעשאה שלא לשמה כשרה ועלתה לבעליה?

11 והרי ייתכן שיעשה מנחת מרחשת ויאמר שהוא עושה אותה לשם מנחת מחבת, ואין מעשיה מוכיחים שהיא מנחת מרחשת, שיאמרו הרואים: ודילמא ושמא אמר מתחילה בלשון "זו עלי להביא במחבת" והביא אותה במרחשת, ובמקרה זה הריהי מנחת מחבת כדבריו אלא שהיא פסולה, כדתנן כמו ששנינו במשנה: אמר "מנחה זו עלי להביא במחבת" והביא במרחשת, או נדר "מנחה זו עלי להביא במרחשת" והביא במחבת — הרי זו מנחה פסולה!

12 ומשיבים: לרבנן הכי נמי לדעת חכמים האומרים כן באותה משנה כך הוא גם כן, יש מכאן קושיה. ואולם לדעת ר' שמעון, שבדבריו אנו דנים בסוגיה זו, אין מכאן קושיה, כי כיון שאמר ר' שמעון בברייתא שהאומר "הרי עלי להביא במחבת" והביא במרחשת — אף ידי נדרו יצא, אלמא קביעותא דמנא ולא כלום הוא מכאן שלדעתו הקביעה מראש של כלי, שאדם נודר להביא מנחת מחבת או מנחת מרחשת, אינה כלום, ולכן לא שנא אמר אינו שונה אם הוא אומר "מנחה זו עלי להביא במרחשת" ולא שנא אמר ואינו שונה אם הוא אומר סתם "הרי עלי להביא במרחשת", אם הביאה במחבת — הרי זו מנחת מחבת, וכשקמצה לשם מרחשת מעשיה מוכיחים עליה שמנחת מחבת היא, ולא כדבריו, ולכן היא כשרה ועולה לבעליה.

13 ומקשים עוד: אלא מעתה לפי שיטה זו של רבה בדעת ר' שמעון, שכל שמעשיה מוכיחים עליה ועשאה שלא לשמה — כשרה ומרצה על בעליה, עולה ששחט לשם חטאת תרצה, שהרי מעשיה מוכיחים שהיא עולה, דהאי שזו העולה היא תמיד זכר, והאי וזו החטאת היא נקבה! ומשיבים: כיון דאיכא שיש שעיר חטאת של נשיא שזכר הוא — לא ידיע אין זה ידוע וניכר, שהרי יתכן שזכר זה היה שעיר נשיא.

14 ושואלים: ואם אמר במפורש: "הריני שוחט בהמה זו לשם חטאת יחיד", מאי איכא למימר מה יש לומר על זה? מדוע לא תרצה? הרי חטאת יחיד היא לעולם נקבה! ותו ועוד, חטאת יחיד ששחטה לשם עולה תרצה, מפני שמעשיה מוכיחים עליה, שהרי החטאת נקבה והעולה היא זכר! ומשיבים: אין הדבר ניכר, כי הכבשה מיכסיא מכוסה בחלקה האחורי באליה, ואין רואים בבירור אם היא נקבה אם זכר.

15 ומקשים: התינח היכא דאייתי זה נוח, מובן, במקום שהביא לחטאתו כבשה שיש לה אליה, אבל אם אייתי הביא שעירה, ואין לעיזים אליה, מאי איכא למימר מה יש לומר? מדוע לא תרצה? והרי מראיה מוכיחים שהיא חטאת! אלא יש לתרץ באופן אחר: ההבחנה בין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי אינה על דעתם של בני אדם, אינם שמים ליבם אליה, ואין הדבר ניכר לכל כאשר הוא משנה.

16 ועוד שואלים לשיטה זו: פסח ששחטו לשם אשם לירצי שירצה, שהרי יש ביניהם הבדל ניכר, דהאי שזה פסח הוא כבש בן שנה, והאי וזה האשם הוא איל בן שתים! ומשיבים: כיון דאיכא שיש אשם נזיר ואשם מצורע שהם בני שנה, לא פסיקא ליה אין הדבר פסוק, ברור לו, ואינו ניכר.

17 ומקשים: ואם אמר במפורש: "הריני שוחט את הפסח לשום אשם גזילות ולשום אשם מעילות", שצריך להביאם בני שנתים, מאי איכא למימר מה יש לומר על זה? ותו ועוד יש להקשות: אשם גזילות ואשם מעילות ששחטן לשום פסח לירצו שירצו, שניכר ממעשיהם שאינם פסח, שהרי פסח הוא תמיד בן שנה, והני ואלה הם בן שתי שנים!

18 אלא יש לתרץ: ההבדל בין בן שנה לבין בן שתי שנים לאו אדעתייהו דאינשי אין בני אדם נותנים דעתם עליו, ואין הדבר ניכר כל כך, דאיכא שיש בן שנה דמיחזי שנראה כבן שתים, ואיכא ויש בן שתים דמיחזי שנראה כבן שנה.

19 ושואלים עוד: שעיר חטאת ששחטו לשום אשם לירצי שירצה, שהרי מוכח עליו שאינו אשם, דהאי שזה האשם הוא איל שיש לו צמר לבן, והאי וזה השעיר יש לו שיער שחור! ומשיבים, אמרי יאמרו אנשים: דיכרא אוכמא איל שחור הוא, ולא יבחינו שהוא ממין העיזים.

20 ומקשים: עגל ופר ששחטן לשום פסח ואשם, שהם באים מן הצאן, לירצו שירצו, שהרי ניכר שאינם שייכים לקרבן זה, שהרי עגל ופר בפסח ואשם ליכא אין בכלל! ומשיבים: אין הכי נמי כן הוא גם כן, ולשיטת ר' שמעון אכן יעלו לרצון לבעליהם,

21 ומאי ומה פירוש זבחים שאמר ר' שמעון, שאין המנחה דומה לזבחים שמעשיהם אינם מוכיחים, ולכן המחשבה מועילה בהם? הכוונה היא לרוב הזבחים, אבל אלו שמעשיהם מוכיחים איזה קרבן הם — אין מחשבת שינוי השם מועילה בהם, ועלו לבעלים לשם חובה.

22 א רבא אמר תירוץ אחר לסתירה בדברי ר' שמעון בשתי הברייתות, לא קשיא אין זה קשה: כאן שאמרנו שהמנחה שלא לשמה עולה לרצון לבעליה — הוא בקומץ מנחה לשום מנחה, כאן שכשרה אלא שאינה עולה לרצון לבעליה — בקומץ מנחה לשום זבח.

23 וטעם הדבר: בקומץ מנחה לשום מנחה ממין אחר — הרי נאמר "וזאת תורת המנחה" ויקרא ו, ז, ולמדים מכאן שתורה אחת לכל המנחות, ששם אחד לכולן, ואין ההבדל ביניהן אלא לענין עשייתן לכתחילה. אבל אם קומץ מנחה לשום זבח — "וזאת תורת המנחה וזבח" הרי לא כתיב לא נאמר, שנאמר שתורה אחת לכולם, והואיל ושינה את שם המנחה לשם קרבן אחר — לא עלתה לבעליה.

24 ושואלים: כיצד ניתן לומר שטעמו של ר' שמעון הוא משום שנאמר "זאת תורת המנחה"? והא והרי התנא "מפני שמעשיה מוכיחין עליה" קאמר הוא אומר! ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר, כך יש להבין את דבריו: אף על גב אף על פי שמחשבה דלא מינכרא שאינה ניכרת היא, שמעשיה של המנחה מוכיחים שלא כדבריו, ומצד הסברה היה ראוי שתיפסל, בכל זאת נאמר "וזאת תורת המנחה" — תורה אחת לכל המנחות.

25 ושואלים: ומאי ומה פירוש הביטוי אבל בזבחים אינו כן?

26 ומשיבים, הכוונה היא: אף על גב אף על פי ששחיטה אחת לכולן ואין מעשיהם מוכיחים שלא כמחשבתו, ואם כן לפי הסברה צריך היה להכשיר בהם, מכל מקום "וזאת תורת המנחה וזבח" לא כתיב לא נאמר, כלומר, לא נאמר "זאת תורת הזבח" כפי שנאמר "זאת תורת המנחה", והואיל ושינה בהם — לא עלו לבעליהם.

27 ומקשים: אלא מעתה, שאתה למד מ"זאת תורת המנחה" שמנחה שעשאה לשם מנחה אחרת כשרה ועלתה לבעליה, אם כן חטאת חלב שמביא על אכילת חלב בשגגה, ששחטה לשם חטאת דם חטאת שהיה צריך להביא על שאכל דם בשגגה, או ששחטה לשום חטאת עבודה זרה, או לשום חטאת נזיר, או לשום חטאת מצורע — תהא כשירה ותרצה, דאמר רחמנא שאמרה התורה: "וזאת תורת החטאת" ויקרא ו, יח, לומר: תורה אחת לכל חטאות!

28 ומשיבים: אכן, לדעת ר' שמעון הכי נמי כך הוא גם כן, שאם שחט חטאת לשם כל חטאת אחרת הרי היא כשרה ועולה לרצון. ומעירים: לרבנן לדעת חכמים, החולקים על ר' שמעון, ואינם למדים מ"זאת תורת החטאת", הא הרי אמר רבא: חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם, או לשום חטאת עבודה זרה — כשירה, אבל אם שחט אותה לשם חטאת נזיר או לשם חטאת מצורע — פסולה, וטעם הדבר, לפי דהני שאלה, חטאת נזיר וחטאת מצורע אינן כשאר חטאות הבאות לכפרת חטא, שהרי עולות בהדייהו נינהו יחד איתן הן באות.

29 ומעירים: רב אחא בריה בנו של רבא מתני ליה לכולהו לפסולא היה שונה בשם רבא את כל המקרים הללו, של חטאת ששחטה לשם חטאת אחרת, לפסול, ואפילו חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם, שנאמר: "ושחט אותה לחטאת" ויקרא ד, לג, ו"אותה" בא להדגיש — לשם אותו חטאת, ולא לשם חטאת אחרת.

30 ב רב אשי אמר תירוץ אחר לגבי הסתירה בדברי ר' שמעון: לא קשיא אין זה קשה, כאן, שמנחה שנקמצה שלא לשמה כשרה ועלתה לבעליה — בקומץ מנחת מחבת ואומר: הריני קומץ לשום מרחשת, כאן שלא עלתה לבעליה — בקומץ מנחת מחבת ואומר: הריני קומץ לשום מנחת מרחשת.

31 וטעם ההבדל: כשהוא קומץ מנחת מחבת לשום מרחשת — הרי במנא קא מחשב בכלי הוא מחשב, ומחשבה במנא בכלי לא פסלה אינה פוסלת, שאין בדבריו כלום, מפני שכלי אינו עומד להקרבה. אבל אם קומץ מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת — במנחה דפסלה שפוסלת בה מחשבה קא מחשב הוא מחשב, ולכן לא עלתה המנחה לבעליה.

32 ומקשים: כיצד ניתן לומר שזה הוא טעמו של ר' שמעון? והא והרי התנא נותן טעם אחר לדבר, "מפני שמעשיה מוכיחין עליה" קאמר הוא אומר! ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר: כאשר קומץ מנחת מחבת לשם מרחשת, אף על גב אף על פי שמחשבה מינכר ניכרת היא, שמוכח מדבריו שהיא מחשבה שאינה ראויה, וראוי היה שתיפסל, מכל מקום הואיל וחישב בכלי שאין המחשבה בו פוסלת — כשרה ועלתה לבעלים.

33 ושואלים: ולפי זה, מאי מה פירוש הביטוי אבל בזבחים אינו כן? ומשיבים: אף על גב אף על פי ששחיטה אחת לכולן, זריקה אחת לכולן, קבלה אחת לכולן, ואין שינויו ניכר לעין, וראוי היה שלא יפסול — מכל מקום בזביחה דפסלה ביה בדבר שפוסלת בו מחשבה קא מחשב הוא מחשב, וכגון שאומר: הריני שוחט עולה לשם שלמים, ולכן אין הקרבן עולה לבעליו.

34 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: לפי הסבר זה, אם קומץ חרבה משום לשם בלולה אמאי מדוע אמר ר' שמעון שתעלה אף לשם חובה? והרי הוא מחשב במנחה! אמר ליה לו: מה שאמר שהוא עושה כן לשם בלולה — יש להבין כי כוונתו לשום בילה בעלמא לשם בלילה סתם, ולא לשם מנחה בלולה.

35 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש את דבריו, הרי גם בזבחים, כשהוא שוחט עולה לשום שלמים נמי גם כן נאמר: משמעות דבריו היא לשום שלמים בעלמא בלבד, לעשות שלום בין האדם לקדוש ברוך הוא, ולא לשם קרבן שלמים, ומדוע אף ר' שמעון מודה שבמקרה זה לא עלה הקרבן לשם חובת בעליו?

36 ודוחים: הכי השתא כך אתה משווה? התם שם הזבח גופה איקרי עצמו נקרא שלמים, דכתיב שנאמר: "המקריב את דם השלמים" שם ז, לג, וכן "הזרק את דם השלמים" שם יד ומשמע שהקרבן עצמו נקרא "שלמים", אבל הכא כאן מנחה גופה עצמה מי איקרי האם נקראת "בלולה"? שהרי "וכל מנחה בלולה בשמן" שם י כתיב נאמר, "בלולה בשמן" איקרי נקראת, "בלולה" סתמא לא איקרי סתם אינה נקראת, ואין זה שם של קרבן.

37 ג לסיכום, שלושה הסברים ניתנו ליישוב הסתירה בדברי ר' שמעון, האם מנחה שנקמצה שלא לשמה עלתה לבעליה או לא. ומסבירים: כולהו כולם כל החכמים האחרים, רבא ורב אשי, כדעת רבה לא אמרי אינם אומרים, שיש לחלק בין אם קמצה לשם מנחה אחרת, ואז עלתה לבעליה, מפני שמעשיה של המנחה מוכיחים שמחשבתו אינה נכונה, לבין אם קמצה לשם אדם אחר, שלא עלתה לבעליה, מפני שאין מחשבתו ניכרת כלא נכונה — לפי שאינם מקבלים את סברתו העיקרית, דאדרבה שלהיפך, לדעתם דווקא מחשבה דמנכרא שניכרת שהוא עושה שלא כדין פסל רחמנא פוסלת התורה.

38 וכן מצד אחר, רבה ורב אשי כדעת רבא לא אמרי אינם אומרים, שיש לחלק בין קומץ מנחה לשם זבח, שאינה עולה לבעליה, לבין קומץ מנחה לשם מנחה שהיא עולה לבעליה, שנאמר "זאת תורת המנחה" — תורה אחת לכל המנחות, מפני שהלימוד של "וזאת תורת המנחה" לא משמע להו להם, אינם מקבלים אותו.

39 וכן רבה ורבא כדעת רב אשי לא אמרי אינם אומרים, שיש להבחין בין קומץ מנחה לשם כלי, שאין המחשבה פוסלת בו כלל והיא עולה לבעליה, לבין קומץ מנחה לשם מנחה, שלא עלתה לבעליה — משום קושיא הקושיה שהקשה עליו רב אחא בריה בנו של רבא, מקומץ חריבה לשם בלולה, שהיא עולה לבעליה למרות ש"בלולה" היא מנחה ולא כלי.

40 ומעירים: עניינה של מחשבה פסולה שאינה ניכרת, שהוא מילתא דפשיטא ליה דבר שפשוט לו לרבה להאי גיסא לצד זה, שיש בה כדי לפסול, ולרבא היה פשוט לו להאי גיסא לצד זה, שאינה פוסלת כלל, מיבעיא ליה מסופק לו לרב הושעיא. דבעי ששאל רב הושעיא, ואמרי לה ויש אומרים בלשון אחרת: בעא מיניה שאל אותו רב הושעיא מר' אסי שאלה זו: המביא מנחה לשום זבח