ביאור שטיינזלץ על מנחות פ׳

1 אלא נאמר כי דברי ר' יוחנן עוסקים לא בחליפי תודת חובה אלא בחליפי תודה נדבה — אף זה קשה, שאין מקום להבחין בין לפני כפרה ובין לאחר כפרה, שכן בבהמת תודה שהובאה במקום זו שאבדה, דינה הוא בין שנמצאה הראשונה לפני כפרה שהביא את השניה ונרצה לו בה, ובין שנמצאה הראשונה לאחר כפרה טעונות — בשני האופנים הללו באות שתי התודות עם לחם, שכן הרי זה מרבה בתודות הוא, שהרי מכיון שלא היה מחויב גם בראשונה, אם הביא עוד אחרת הרי היא כתודה נוספת שרוצה להביא, ולכן אם מוסיף עוד תודה צריך להוסיף לה לחם!

2 אלא צריך לומר שדברי ר' יוחנן עוסקים בולד הנולד לבהמה שהוקדשה לתודה הבאה בנדבה — אף זה קשה, שאין מקום להבחין בין קרב הולד לפני כפרה שטרם הוקרבה אמו כקרבן התודה ובין לאחר כפרה שכבר הוקרבה אמו לקרבן התודה, שהרי בולד תודה דינו הוא שבין לפני כפרה בין לאחר כפרה — אין טעונין לחם, כי נחשב הדבר למותר תוסף של התודה היא, ואין תוספת התודה באה בלחמים! אלא צריך לומר שבענינו של ולד תודה חובה אמר ר' יוחנן את דבריו, כי אם הוא קרב לפני כפרה — הריהו טעון לחם, ואם הוא קרב לאחר כפרה — אין הוא טעון לחם.

3 ומסבירים: מאי קא משמע לן מה הוא, ר' חנניה באיגרתו, משמיע לנו בדבריו אלה? דקסבר שסבור הוא ר' יוחנן כי אדם מתכפר בשבח תוספת ויתרון שנוסף על ההקדש המקורי אותו הוא הקדיש. וכגון המקריב את ולד התודה לחובתו, אף שהוא הקדיש את אמו לקרבן, הריהו מתכפר בוולד הנולד לה שהריהו מכלל שבח ההקדש, ואם הקריב את ולד התודה קודם שהתכפר באמו — הריהו אף מביא אתו את לחמי התודה. ומוסרים: הוי עסק, התקשה בה בדברי איגרתו של ר' חנניה, בשיטת ר' יוחנן, נמי גם כן אביי כי האי גוונא כעין זה שהתקשה בה רב עמרם, ואף אביי הגיע בסופו של דבר למסקנה כעין זו שהגיע אליה רב עמרם, שדברי ר' יוחנן הינם בעניינו של ולד תודת חובה.

4 ומוסיפים עוד בענין זה, שכהבנה זו של רב עמרם ואביי בדברי ר' יוחנן, איתמר נמי נאמר גם כן שאמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: בחילופי תודה נדבה — אין הבדל בדין בין לפני כפרה, בין לאחר כפרה, שכן בשני אופנים הללו הריהי טעונה לחם, וטעם הדבר: שכן מרבה בתודות הוא. וכמו כן, אף בולד תודה נדבה — אין הבדל בדין בין לפני כפרה, בין לאחר כפרה, שכן בשני האופנים הללו הרי התודה אין טעון לחם, וטעם הדבר: שכן מותר של תודה הוא, ואין מותר התודה חייב בחלות. ואולם בולד תודה חובה — יש הבדל בדין אם קרב לפני כפרה או לאחר כפרה. שכן אם קרב לפני כפרה — הריהם טעונין לחם, ואם קרב לאחר כפרה — אין הם טעונין לחם.

5 א ומביאים עוד בענין לחמי תודה בקרבן תודה שאבד והופרש אחר תחתיו, אמר שמואל כלל בדין חיוב לחמי תודה: בכל אחד מהאופנים שארעו בקרבן חטאת ונקבע בהם שהריהי מתה יש להביא אותה לכלל מיתה, אם ארע כדבר הזה בקרבן תודה — אין היא טעונה לחם. ובכל אחד מהאופנים שארעו בקרבן חטאת ונקבע בהם שהריהי רועה יוצאת למרעה עד שיפול בה מום, ותיפדה, אם ארע כדבר הזה בקרבן תודה — הריהי טעונה לחם.

6 מתיב מקשה רב עמרם על קביעה זו המשווה את דין הלחמים בתודה לדין מיתה או רעייה בחטאת, מן הברייתא שהובאה למעלה, בה שנינו: מהו אומר מה מלמדנו האמור "התודה יקריב"? מנין למפריש בהמה לקרבן תודתו, ואבדה הבהמה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הבהמה הראשונה, והרי עתה שתיהן עומדות מזומנות לפניו להקרבה, מנין לנו שהלכה היא כי איזו מהן שירצה, אותה יקריב ולחמה בא עמה? לכך תלמוד לומר מלמדנו האמור "התודה יקריב". יכול יהא הדין שתהא אף התודה הקרבה שניה טעונה לחם? לכך תלמוד לומר: "יקריבנו" — בקרבן תודה אחד בא הלחם, ולא בשנים.

7 ואילו גבי אצל קרבן חטאת במקרה כי האי גונא כגון זה אין דינה של החטאת למיתה, אלא שהיא רועה, דתנן שכן שנינו במשנה: הפריש בהמה לחטאתו שהוא חייב בה, ואבדה בהמה זו, ועמד והפריש אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הבהמה הראשונה, ועתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה — הריהו מתכפר באחת מהן שירצה, והבהמה השניה תמות תובא למיתה, אלו דברי רבי. ואילו חכמים חולקים ואומרים שבאופן זה אין דין מיתה בחטאת השניה, שכן כלל הוא כי אין קובעים בדינה של החטאת שהיא מתה אלא רק בזמן שנמצאת הראשונה שאבדה לאחר שכבר קרבה השניה ונתכפרו בה הבעלים. הא הרי מכאן נלמד כי אם נמצאה החטאת הראשונה קודם שנתכפרו בעלים בשניה, ועתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה — הריהו מקריב אחת מהן, והאחרת רועה!

8 ומשיבים: שמואל כדעת רבי סבירא ליה סבור הוא, שכך אמר רבי: בהמת חטאת שהיתה אבודה בשעת הפרשה של בהמה שניה, אף שנמצאה לפני שהוקרבה השניה והתכפרו בה הבעלים — הריהי מתה, ולא מוצאת לרעייה. והרי זה ככלל של שמואל המשווה בין דין מיתה בחטאת לבין פטור לחמים בתודה.

9 ושואלים על כך: אלא מעתה, שאף באופן זה סבור רבי שבהמת החטאת האחרת הריהי מוצאת למיתה, אם כן הלכה זו בחטאת הרועה, לדעת רבי היכי משכחת לה כיצד אתה מוצא אותה שתהיה רועה? אין זה אלא כדברי ר' אושעיא, שכן אמר ר' אושעיא: הפריש אדם שתי חטאות, וטעם הפרשת שתי חטאות: האחת — לחובתו, והשניה — לאחריות, שאם האחת תאבד, יביא את השניה. מה דינן של אלה? הריהו מתכפר באיזה מהן שירצה, והשניה — תרעה. ואולם

10 הא הרי גבי אצל מקרה בקרבן תודה כי האי גוונא כגון זה אין טעונה לחם, ואילו לדעת שמואל כל שבחטאת רועה, בתודה הריהי חייבת בלחם. ואין איפוא מקום לומר ששמואל סבור כרבי! אלא יש לומר כי שמואל כשיטת ר' שמעון סבירא ליה סבור הוא, שכך אמר ר' שמעון: יש חמש חטאות שנקבע בדינן שהן מתות, ובכלל החמש הללו חטאת שאבדה ונמצאה לפני שהוקרבה השניה, שהאחת קריבה והשניה מתה, וכן המפריש שתי חטאות לאחריות.

11 ומקשים גם על תירוץ זה: והא והרי אי אפשר להעמיד את דברי שמואל כשיטת ר' שמעון, שכן דין חטאת הרועה לר' שמעון לית ליה אין לו כלל, ואילו שמואל אמר כי כל שבחטאת רועה — בתודה חייבת בלחם?

12 ומשיבים: שמואל נמי חדא קאמר גם כן רק אימרה אחת אמר ולא שתים, שכך אמר: כל שבחטאת מתה — בתודה אין טעונה לחם ואת האימרה הבאה "כל שבחטאת רועה — בתודה טעונה לחם" לא אמר שמואל. ושואלים: מאי קא משמע לן מה הוא, שמואל, השמיע לנו בכך? ומסבירים: לאפוקי להוציא, למעט מדברי ר' יוחנן, שאמר כי אדם מתכפר אף בשבח הקדש, ולכך לשיטת ר' יוחנן ולד תודת חובה הקרב לפני שקרבה אמו הריהו טעון לחם, קמשמע לן הוא, שמואל, משמיע לנו שלא כך הוא הדין, שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, ולכך ולד תודה אינו טעון לחם, ובדומה לולד חטאת שדינו למיתה.

13 ב ועוד בדין לחמי התודה אמר ר' אבא: מי שנדב להקדש ואמר "זו הבהמה הריהי לקרבן תודה וזו הסולת הריהי ללחמה". אם אבד הלחם ולא אבדה התודה — הריהו מקריב את התודה הזו ומביא עימה לחם אחר. ואם אבדה התודה ולא אבד הלחם — אינו מביא תודה אחרת שיוקרב עם לחם זה, למרות שיש לו לחם. ומסביר: מאי טעמא מה טעם הדבר, שנשתנה דין הלחם שאבד מדין התודה שאבדה? לחם התודה הריהו בא לגלל בגלל התודה, ולכך אם אין קרבן תודה — אין מקום להבאת הלחם. ואין תודה באה לגלל בגלל לחם, ולכך אם אבד הלחם — הריהו מקריב את התודה, ומביא לחם אחר עימה.

14 ג ועוד הלכה דומה, המבדילה בין דין התודה לדין לחמיה, אמר רבא: מי שנדר להביא קרבן תודה, והפריש מעות לתודתו,

15 וקנה את קרבן תודתו רק בחלק מהמעות שהפריש, ונתותרו בידו מעות. מה יעשה בהן? — הריהו מביא בהן לחם הבא עם קרבן התודה. ואולם אם הפריש מעות ללחמי תודה, ואכן קנה בחלק מהן לצורך לחמי תודה, ונתותרו בידו מעות — אין מביא בהן תודה.

16 ומבררים: מאי טעמא מה טעם הדבר, ומדוע המפריש מעות לתודה יכול לקנות בשארית המעות לחמי תודה, אך המפריש מעות ללחמי תודה אינו יכול לקנות בשארית המעות תודה? אילימא אם תאמר משום דרשה זו שאמר רב כהנא, שכך אמר רב כהנא: מנין ללחמי תודה שנקראו אף הם "תודה"? שכן נאמר בפרשת התודה: "והקריב על זבח התודה חלות מצות" ויקרא ז, יב, שאף החלות נקראות "תודה", ולכך המפריש מעות לתודתו קונה בהן אף לחמי התודה. ואולם אי הכי אם כך הוא ההסבר, שנלמד מכתוב זה הכולל את החלות בזבח התודה, הרי יש לומר כי איפכא ההיפך, שתיקרא גם התודה בשם "לחם", נמי גם כן, יש ללמוד מן הכתוב, ולמה לא יותר לקנות תודה במעות הנותרות מאלה שהופרשו ללחמי תודה! ומשיבים: מן הכתוב אנו למדים כי לחם תודה איקרי נקרא אף הוא "תודה", ואולם התודה לא איקרי לא נקראה לחם.

17 א ועוד הלכה בדיני התודה אמר רבא: מי שהפריש בהמה לקרבן תודתו, ואבדה, וחזר והפריש בהמה אחרת תחתיה, וגם היא אבדה, וחזר והפריש אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאו שתי הראשונות, והרי עתה שלשתן עומדות מזומנות להקרבה. מה יעשה? אם עמד והקריב ונתכפר איפוא בראשונה — השניה אינה טעונה לחם, שהרי היא חילופיה של הראשונה, והראשונה קרבה עם לחמה. ואולם השלישית טעונה לחם, שהרי היא רק חליפין של השניה, והשניה אינה טעונה לחם.

18 ואם עמד והקריב ונתכפר איפוא בשלישית — השניה אינה טעונה לחם, שהרי חלופתה התודה השלישית כבר קרבה עם לחמה, ואולם הראשונה הריהי טעונה לחם, שהרי כאשר תוקרב חלופתה התודה השניה, היא תוקרב בלא לחם. ואם עמד והקריב והתכפר באמצעית — שתיהן הן התודה הראשונה והן התודה השלישית אין טעונות לחם. התודה הראשונה אינה טעונה לחם — שהרי הובא לחם בחלופתה התודה השניה, וכן התודה השלישית אינה טעונה לחם — שהרי היא חלופתה של זו שהוקרבה עם לחמה. ואילו אביי אמר: אפילו נתכפר בכל אחת מהן, ולאו דווקא בתודה השניה — שתיהן שתי התודות האחרות שוב אין טעונות לחם, וטעם הדבר: כי כל השלוש כולהו כולן חליפין דהדדי נינהו של זו בזו הן.

19 ב ובעקבות דברי רבא בענין שלוש תודות, אמר ר' זירא: וכן הוא הדין לענין המפריש שלוש חטאות. ומפרט את דבריו: שאם עמד והפריש בהמה לקרבן חטאתו, ואבדה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה לחטאת, ואף זו החטאת השניה אבדה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה לחטאת. ולאחר מכן נמצאו שתי הראשונות שאבדו, והרי עתה שלשתן עומדות מזומנות לפניו להקרבה כחטאת. אם עמד והקריב ונתכפר בחטאת הראשונה — השניה תמות תובא לכלל מיתה, כדין חטאת שהתכפרו בעליה בזו שבאה להחליפתה. ואילו החטאת השלישית לא תמות שהרי לא קרבה זו שהיא באה להחליפה, היא החטאת השניה, אלא תרעה באחו עד שיפול בה מום ותיפדה.

20 ואם עמד והקריב ונתכפר בחטאת השלישית — החטאת השניה תמות שהרי זו שהיא חלופתה כבר הוקרבה, ואילו החטאת הראשונה לא תמות שהרי החטאת שבאה להחליפה, היא החטאת השניה, לא הוקרבה, אלא תרעה באחו עד שיפול בה מום ותיפדה. ואולם אם עמד והקריב ונתכפר בחטאת האמצעית — שתיהן הן החטאת הראשונה והן החטאת השלישית ימותו. החטאת הראשונה תומת — שהרי כבר הוקרבה חלופתה החטאת השניה, וכן החטאת השלישית תומת — שהרי היא חלופתה של זו החטאת שהוקרבה. ואף בענין זה חלק אביי ואמר: לא רק אם התכפר באמצעית, אלא אפילו נתכפר בכל אחת מהן האחרות, בראשונה או בשלישית — שתיהן ימותו. וטעם הדבר: כי כל השלוש כולהו כולן חליפין דהדדי נינהו של זו בזו הן.

21 ושואלים: מאי מה טיבה של המלה "וכן" שאמר ר' זירא בדין שלוש חטאות בעקבות דין שלוש תודות, והרי לכאורה זהו אותו דין עצמו, ומה חידש לנו בדבריו? ומסבירים: חידש ר' זירא שלא רק בשלוש תודות כך הוא הדין, אלא אף בשלוש חטאות. ונצרך להשמיענו כן, שכן יש מקום להבחין בין דין התודות לדין החטאות, ומהו דתימא שתאמר: דווקא התם שם, בתודות הוא דאיכא למימר שיש לומר שאם הוקרבה התודה הראשונה, התודה השלישית טעונה לחם, שכן בכך מרבה בתודות הוא שהרי התודה באה אף בנדבה, ומרבה בנדבותיו הוא בכך. אבל הכא כאן, בחטאות, דליכא למימר שאין לומר מרבה בחטאות הוא, שהרי אין החטאת באה בנדבה אלא בחובה בלבד. אימא אמור שאם קרבה הראשונה, לא יהא דינה של השלישית לרעייה, אלא למיתה. לכן קא משמע לן הוא, ר' זירא, משמיע לנו, שאף בשלוש חטאות, אין השלישית נחשבת כחילופי הראשונה, ותומת, אלא כחילופי השניה, ותרעה.

22 ג שנינו במשנתנו כי תמורתה של תודה אינה טעונה לחם. ועוד בענין זה תני שנה ר' חייא: בהמת הקדושה לקרבן תודה, והריהי איפוא חייבת בהבאת לחמי תודה בהקרבתה, שנתערבה בתמורתה ודינה של תמורת תודה, שאינה חייבת בהבאת לחם בהקרבתה, ואין יודעים עתה מיהי בהמת התודה ומיהי בהמת התמורה. ומתה אחת מהן, ומעתה אין אנו יודעים מה טיבה של חבירתה זו שלפנינו. מה דינה של בהמה זו? — אין לה תקנה עצה כיצד תוקרב. שכן היכי נעביד כיצד נעשה? אם נקריב לחם בהדה עימה — דלמא שמא בהמת תמורה היא זו, שאינה חייבת בהבאת לחם. ואם לא נקריב לחם בהדה עימה — דלמא שמא בהמת תודה היא, החייבת בהבאת לחם עימה.

23 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי אם מדובר שאמר המקדיש את התודה שהתערבה בתמורתה בלשון "הרי עלי קרבן תודה" ומעתה, הריהו חייב באחריותה, שאם אבדה בהמה זו, הריהי מביא אחרת תחתיה — מדוע אין לה תקנה? האם לא סגיא אין הבעיה נפתרת דיה שלא באופן זה: מייתי ליה הריהו מביא בהמה אחרינא אחרת, שהרי קיבל אחריות עליו לקרבן זה, ולחם עימה, ולימא ויאמר בדרך תנאי: אי הך דקיימא אם בהמה זו שעומדת לפני, לאחר שתערובתה מתה, בהמת התמורה היא, ולא בהמת התודה — תקרב הא זו הבהמה המובאת עתה לקרבן התודה והא וזה הוא לחמה, ואי הך דקיימא אם בהמה זו שעומדת לפני בהמת התודה היא ולא בהמת התמורה — תקרב הא זו הבהמה העומדת לפניו לתודה, והרי זה לחמה, ואילו בהמה הא זו שאני מביא עתה תיהוי תהיה, תשמש כבאה באחריות לבהמת התודה, שאם תאבד בהמת התודה — תוקרב זו!

24 ומשיבים: אכן כשאמר המקדיש "הרי עלי תודה", יש תקנה, ולא צריכא ולא נצרכה להיאמר הלכה זו שבברייתא אלא בזמן שאמר המקדיש "הרי זו תודה", שהקדיש רק אותה בהמה מסויימת לקרבן, וללא קבלת אחריות להביא אחרת אם תאבד זו.

25 ד על דברי ברייתא זו, שבמקרה שהתערבו התודה ותמורתה ומתה אחת מהן, אין כל תקנה, הקשו חכמים שונים בדרכים שונות. ומביאים סימן לזכרון שמותיהם של החכמים ששאלותיהם תופענה במהלך הסוגיה הבאה: למודים =לוי, הוא החכם המכונה "למדין לפני רבי", מידת =ר' יצחק בר שמואל בר מרתא. עלה =עולא בר אבא. שיש =רב שישא בריה דרב אידי. שכן =רב אש י ורב כהנ א. דדמה =רב דימי בריה דרב הונא מדמהוריא. דאי =רבינא דאי קלע. וכן ניתן סימן לזכרון הענינים מהם הקשו: חלש ח ולין, של מים. מותר. תמורה. בחוץ. חזקיה. הפריש חטאת. לאחר = אחריות.

26 אמרו למדין לפני רבי החכם לוי: מדוע אין תקנה במקרה זה, והרי ניתן לעשות כך: ליתי שיביא המקדיש לחם לתודה, ולימא ושיאמר בדרך התנאי: אי הך דקיימא אם בהמה זו שעומדת לפני, מבין השתים שהתערבו, בהמת התודה היא, ובהמת התמורה היא שמתה — הא זה יהא לחמה הבא עימה, וייאכל הלחם כלחם תודה. ואי אם בהמה זו היא לא בהמת התודה, אלא בהמת התמורה שאין לחם בא עימה — ליפוק שיצא לחם זה לחולין, וייאכל כחולין! אמר להו להם רבי לשואלים כן בתשובה: והרי את לחם התודה יש להכניס לעזרה להנפתו, וכי מכניסין לכתחילה דבר שעשוי הוא להיות חולין לעזרה?

27 והציעו עוד תקנה לבעיה זו: וליתי ושיביא הבעלים בהמה אחרת ולחם, ולימא ושיאמר בדרך תנאי זה: אי הך דקיימא אם זו שעומדת לפני, מבין השתים שהתערבו, בהמת התמורה היא — תהא בהמה הא זו המובאת עתה לקרבן תודה, והא וזה הוא לחמה. ואי הך דקיימא אם זו שעומדת לפני עתה בהמת התודה היא, ולא בהמת התמורה — יהא הא זה לחמה, ואילו הא זו המובאת עתה, תיהוי תהיה לקרבן שלמים ואין השלמים באים עם לחם! אמר להו להם רבי לשואלים כן: אי אפשר לעשות כך, משום דקא שבכך הוא ממעט בזמן האכילה של השלמים, שהרי זמן אכילתם של קרבנות השלמים הריהו שני ימים ולילה אחד, בעוד שזמן אכילתה של התודה אינו אלא יום ולילה. ולאחר מכן, אסורה היא באכילה. ולהצעה זו שהצעתם לא יהיה ניתן לאכול מבשר הבהמה המובאת שאפשר והיא שלמים אלא לילה ויום בלבד מן הספק אולי היא תודה.

28 ועוד הצעה לפתרון בעיה זו אמר לוי לרבי: וליתי ושיביא הבעלים בהמה אחרת ולחם, ולימא ושיאמר בדרך תנאי זה: אי הך דקיימא אם בהמה זו שעומדת לפני, מבין השתים שהתערבו, בהמת התמורה היא — תהא בהמה הא זו המובאת עתה לקרבן תודה, והא וזה הוא לחמה. ואי האי דקיימא ואם זו שעומדת לפני עתה בהמת התודה היא, ולא בהמת התמורה — יהא הא זה לחמה, ואילו הא זו המובאת עתה, תיהוי תהיה מותר של תודה תודה שנותרה, וכגון שאבדה בהמת התודה ועמד והתכפר באחרת, ולאחר מכן נמצאה התודה, שדינה הוא שאינה באה עם לחם! אמר ליה לו רבי ללוי על שאלתו זו: כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו,