ביאור שטיינזלץ על מנחות מ״ט

1 ומשיבים: אין זו קושיה על כללו של רב שימי בר אשי, ואכן אין למדים דבר הנעשה שלא בהכשרו מדבר הנעשה בהכשרו, והטעם שהיוצא שעלה למזבח לא ירד אינו משום שנלמד הדבר מדין במה, אלא התנא על הפסוק האמור בקרבן העולה "זאת תורת העלה היא העולה על מוקדה..." ויקרא ו, ב, שבכך ריבה הכתוב את כל העולים למזבח ובכלל זה אף הקדשים שיצאו אל מחוץ לעזרה, הוא שסמיך ליה סמך עליו את דינו. ומה שהביא כראיה מבמה, אינו אלא כתוספת, אך לא ממנה נלמדו הדברים.

2 א ומביאים עוד בדיני כבשי העצרת, תני שנה רבה בר בר חנה קמיה לפני רב: שני כבשי העצרת הבאים עם שתי הלחם, לקרבן השלמים ששחטן לא לשמם אלא לשום לשם אילים — הריהם כשרין וייאכלו כשלמי נדבה, אבל לא עלו אין הם נחשבים לבעלים, הם כלל ישראל, לשום לשם חובה. אמר ליה לו רב לרבה בר בר חנה: לא כך היא ההלכה, אלא עלו ועלו הכבשים כשלמי חובה, שיצא בכך הציבור ידי חובתו.

3 אמר רב חסדא: מסתברא מילתיה מסתברים הדברים של רב שעלו הכבשים לשם חובת כבשי עצרת, במקרה שכסבור היה בשעה ששחט את הכבשים שאילים הם ולא כבשים, ואף על פי כן שחטן לשום כבשים, ובמקרה זה אכן עלו הכבשים לשם חובה, שהרי בסופו של דבר, הכבשים הללו לשום כבשים נשחטו.

4 אבל במקרה שכסבור היה בשעה ששחט את הכבשים שאילים הם, ובדעת זו שחטן לשום אילים — לא עלו הכבשים הללו לשם חובה, אף שבפועל נשחטו שני כבשים. וטעם הדבר: עקירה של שם הקרבן כבמקרה זה, שעקר במחשבתו את הכבשים והעמידם כאילים, אף שהיתה בטעות — הויא הריהי נחשבת כעקירה של הדבר. ואילו רבה אמר: עקירה בטעות — לא הויא איננה נחשבת עקירה.

5 ובענין זה אמר רבא רבה. וראה "גרסות": ומותבינן אשמעתין ואנו מקשים על שמועתנו, על ההלכה שלנו עצמנו ממה ששנינו במשנה בדינם של הכהנים שפיגלו שחשבו בשעת אחת מעבודות הקרבן לאוכלו מעבר לזמנו הראוי לאכילה. ונעשה בכך הקרבן פיגול, ונאסר לאכילה בשעת עבודתם במקדש, אם היו מזידין בפיגול זה — הריהם חייבין לשלם לבעלים את דמי הקרבן, שהרי הפסידוהו ממון בפוסלם את קרבנו. ונלמד מכאן: הא הרי אם היו הכהנים שוגגין בדבר — הריהם פטורין מתשלום. ותני עלה ושנינו בברייתא, עליה, על משנה זו שאף אם פיגלו הכהנים בשוגג — מעשה פיגולן מחיל איסור פיגול על הקרבן, אף על פי שאינם חייבים בתשלום.

6 ויש לברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר בהלכה זו? אילימא אם נאמר שמדובר שידע הכהן בקרבן שחטאת היא, שזמן אכילתו יום ולילה, וקא והוא מחשב בה בשעת עבודתו שתהא לשום שלמים שזמן אכילתם הוא שני ימים ולילה, ונמצא שחשב לאכול את הקרבן מעבר לזמנו הראוי — וכי האי זה ייחשב לכהנים כשוגגין?! והרי מזידין הוו הם בדבר!

7 אלא לאו האם לא מדובר באופן שהיתה זו בהמת קרבן חטאת שזמן אכילתה הוא כאמור יום ולילה, וכסבור הכהן בטעות ששלמים הוא, וקא והוא מחשב בשעת עבודתו בה שתהא לשום שלמים שזמן אכילתם הוא לשני ימים ולילה, ונמצא איפוא שחשב בקרבן זה מחשבת אכילה מעבר לזמנו הראוי, וקתני והוא התנא שונה במקרה זה כי פיגולן זה נחשב לפיגול — אלמא מכאן ראיה שעקירה בטעות הויא הריהי נחשבת עקירה ממש, ושלא כדבריי שאין עקירה בטעות נחשבת עקירה!

8 אמר ליה לו אביי לרבא: אין מברייתא זו ראיה שלא כשיטתך, שכן לעולם תפרש שמדובר בה באופן שידע הכהן שחטאת היא, וקא והוא מחשב בשעת עבודתו בה שתהא לשום שלמים, ועקירתו הריהי עקירה מדעת ולא מטעות. ובאשר לשאלה מדוע כהנים אלה נקראים בברייתא "שוגגים"? — שכן מדובר בשגגת הכהן בהלכה, שאומר סבור הוא כי מותר לעשות כן.

9 מתיב מקשה ר' זירא על שיטתו של רבא הסבור שעקירה בטעות אינה נחשבת עקירה, ממה ששנינו בברייתא המובאת בתחילת מסכתנו, ב,ב כי ר' שמעון אומר שכל המנחות שנקמצו שלא לשמן — הריהן כשרות לגמרי, ואף עלו לבעלים לשום חובה.

10 וטעם הדבר, לפי שאין המנחות דומות לזבחים קרבנות לענין זה שאם נשחטו הזבחים שלא לשמם — לא יצאו הבעלים ידי חובתם, ומדוע? שהקומץ מנחה הנעשית במחבת שהיא כלי שטוח, והדבר הנעשה בה יוצא קשה לשום מנחת מרחשת שהיא כלי עמוק, והדבר הנעשה בו יוצא רך — הלא מעשיה של מנחה זו מוכיחין עליה שהיא לשום מחבת ולא לשם מרחשת. וכן הקומץ את המנחה החרבה מנחת חוטא, שאין בה שמן לשום מנחה הבלולה בשמן — הלא מעשיה מוכיחין עליה שהיא באה לשום מנחה חרבה.

11 אבל בזבחים אינו כן, שהרי שחיטה אחת שווה היא לכולן, קבלה אחת שווה היא לכולן, זריקה אחת שווה היא לכולן, וכיון שההבדל בעבודת הקרבן הוא במחשבה, לכך מחשבתו משנה בהם.

12 ויש לברר את דברי ר' שמעון אלה: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר בקמיצה זו של המנחות שנעשתה שלא לשמן? אילימא אם תאמר שידע הכהן שמנחת מחבת היא זו, וקא קמיץ לה והוא קומץ אותה לשום מנחת מרחשת — כי כאשר מעשיה של מנחה זו אמנם מוכיחין שהיא מנחת מחבת מאי הוי מה הוא, מה בכך? הא מיעקר קא עקיר לה הרי הוא עוקר אותה במחשבתו בשעת קמיצתו ממנחת מחבת למנחת מרחשת!

13 אלא לאו האם לא מדובר באופן שכסבור הוא כי מנחת מרחשת היא מנחה זו, וקא קמיץ לה והוא קומץ אותה אכן לשום מנחת מרחשת, וטעה בדבר — הרי נלמד מכאן כי במקרה דהכא שכאן, שכזה, הוא שמכשיר ר' שמעון את המנחה ואינו מחשיב את עקירתו בטעות לעקירה, מפני שמעשיה מוכיחין עליה. הא בעלמא הרי בכלל — עקירה בטעות הויא הריהי עקירה, ושלא כשיטת רבא!

14 אמר ליה לו אביי לר' זירא בדחיית ראייתו זו: אין להוכיח מכאן, שכן אפשר לומר כי לעולם מדובר בברייתא זו באופן שידע שמנחת מחבת היא זו, וקא קמיץ לה והוא קומץ אותה לשום מנחת מרחשת,

15 ודקא ומה שאמרת בתוך שאלתך שאף כי כאשר מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי מה הוא, מה בכך, ומדוע אין המנחה נפסלת במחשבתו זו — בענין זה רבא הולך לטעמיה לשיטתו, שכך אמר רבא בפירוש דברי ר' שמעון: דווקא מחשבה של פסול שלא מינכרא לא ניכרת לכל, שלא ניכר ממעשיו שהמחשבה אינה נכונה — אותה פסל רחמנא פסלה התורה, כגון מחשבת שינוי בעלים שהביאה ראובן וקמצה הכהן לשם שמעון. אבל מחשבה דמינכרא שניכרת, וכגון שקומץ ממנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, שמחשבתו מוכחת שאינה נכונה — לא פסל רחמנא לא פסלה התורה.

16 ב משנה קרבנות התמידין אין מעכבין את קרבנות המוספין, שאין הקרבתם של המוספים מותנית בהקרבתם של התמידים. ולכך אף אם לא הוקרבו התמידים, קרבים המוספים. ובדומה לכך לא המוספין מעכבין את התמידין, שאם לא הקריב את קרבן המוסף יכול להקריב את התמיד של בין הערביים וכיוצא בדבר, ביום שקרבים בו שני מוספים, וכגון בראש חודש החל ביום השבת, שקרבים בו מוסף שבת ומוסף ראש חודש, לא המוספין מעכבין זה את זה, שגם אם לא הקריבו מוסף אחד, הריהם מקריבים את המוסף האחר. ובדין שני כבשי התמיד: אף אם לא הקריבו את הכבש בבוקר לקרבן תמיד של שחר — יקריבו כבש לקרבן התמיד של בין הערבים, שאין זה מעכב את זה.

17 אמר ר' שמעון: אימתי באיזה אופן אמור דין זה שמקריבים את התמיד של בין הערביים, כאשר התמיד של שחר לא הוקרב? בזמן שהכהנים היו אנוסין בדבר, שמחמת אונס לא הוקרב התמיד של שחר, או שהיו הכהנים שוגגין בדבר. אבל אם היו הכהנים מזידין בדבר ובשל כך לא הקריבו את כבש התמיד בבוקר — לא יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים. הקטורת היתה מוקטרת פעמיים בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים.

18 אם לא הקטירו את המחצית של הקטורת בבוקר — יקטירו בין הערבים.

19 אמר ר' שמעון: וכאשר לא הוקטרה מחצית הקטורת בבוקר, כדין, כולה היתה קריבה בין הערבים, שהיו מקריבים אז אף את מחצית הקטורת של הבוקר. וטעם ההבדל בין התמיד לבין הקטורת: שאין מחנכין חונכים, מתחילים בעבודה בפעם הראשונה את מזבח הזהב שעליו מקטירים את הקטורת אלא בהקטרה של קטורת הסמים בין הערביים, ואז היו מקטירים מנה שלם, ולא את מזבח העולה עליו קרבים התמידים אלא בהקרבת התמיד של שחר. ועוד בדיני חנוכתם של כלי המקדש: לא היו חונכים את השולחן שולחן הפנים אלא בעריכתו של לחם הפנים ביום השבת, ולא היו חונכים את המנורה לעבודתה אלא בהדלקתם של שבעה נרותיה בין הערבים.

20 ג גמרא שנינו במשנתנו שהתמידים והמוספים אינם מעכבים אלה את אלה, ובענין זה בעא מיניה שאל ממנו ר' חייא בר אבין מרב חסדא: ציבור שאין להן די בהמות להקרבתם של התמידין והמוספין, אי זה מהן קודם בהקרבה?

21 ומבררים בתחילה את הבעיה: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר במקרה שאין די בהמות כדי הקרבת קרבנות התמידין דיומיה של אותו יום וקרבנות המוספין דיומיה של אותו יום — אין מקום להסתפק בדבר, שהרי פשיטא פשוט שהתמידין עדיפי עדיפים על פני המוספים, ויוקרבו הקרבנות הללו לתמידים ולא למוספים. דהוו להו שהרי הם לעומת המוספים תדיר המצוי יותר, שהרי התמידים קרבים בכל יום ואילו המוספים אינם קרבים אלא לעתים רחוקות, בשבתות ובמועדים שונים, ונוסף לזה יש בהם גם מעלת המקודש יותר!

22 אלא צריכים לומר שמדובר שיש להם קרבנות כדי הקרבת שני התמידים של היום, ושנים נוספים כדי הקרבת קרבנות התמידין שלמחר, ולא יותר, כך שאין להם גם כדי הקרבתם של המוספין דהאידנא של עכשיו, של יום זה, והשאלה היא: אלו קרבנות הם העדיפים, האם קרבנות התמידין של מחר עדיפי עדיפים, שכן קרבן זה הריהו תדיר לעומת המוספים. או דלמא שמא יש לומר כי קרבנות המוספין של היום הם עדיפי עדיפים, דהוו להו שהרי הם, יש להם מעלת מקודש, ומעלה זו אינה קיימת אצל התמידים של מחר, כיון שעדיין לא הגיע זמנם?

23 אמר ליה לו רב חסדא לר' חייא בר אבין: אין זו בעיה, שהרי כבר תניתוה שנינו אותה, את פתרונה, במשנתנו. ששנינו בה: התמידין אין מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין, ולא המוספין מעכבין זה את זה.

24 ויש לברר את דברי המשנה: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא דאית ליה אם תאמר שמדובר באופן שיש לו את כל הקרבנות הנצרכים לאלה ולאלה, וכל עיקרה של ההלכה היא רק לענין לקדם הקדמה בהקרבה תחילה, אין לומר כן, והתניא והרי שנויה ברייתא: מנין שלא יהא דבר קודם להקרבת תמיד של שחר? תלמוד לומר "...ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה",

25 ואמר רבא: מה שנאמר "העלה" בה"א הידיעה — כוונתו לעולה מיוחדת, העולה הראשונה, וללמד שעולת התמיד היא הקרבן הקרב בראשונה בכל יום במקדש. הרי איפוא שמעכבים התמידים את המוספים שלא יוקרבו לפניהם!

26 אלא פשיטא פשוט הוא שמדובר במשנתנו באופן דלית ליה שאין לו, לגזבר ההקדש מספר בהמות כדי הקרבתם גם לתמידים וגם למוספים. ומעתה יש להוסיף ולברר באיזה אופן עוסקת משנתנו: אי אם כשאין די בהמות גם לתמידים וגם למוספים דיומיה של אותו יום — אמאי מדוע אין הם מעכבים זה את זה, ויכול הוא להקריב זה או זה? והלא כלל הוא כי הדבר שיש בו מעלת תדיר ומעלת מקודש כקרבן התמיד וכנגדו דבר שיש בו רק מעלת מקודש כקרבן המוסף — זה שהוא תדיר ומקודש עדיף, וראוי היה איפוא במקרה שכזה שהתמידים יעכבו את המוספים!

27 אלא לאו האם לא מדובר במשנתנו באופן שיש להם מספיק בהמות לצורך התמידים של היום, אלא שאין להם גם כדי הקרבת תמידים של מחר, וקתני ושנה התנא של משנתנו כי אין הם מעכבין זה את זה — אלמא נסיק מכאן, כי הדדי נינהו כמו שווים הם, שזה כמו זה, ויכול הוא להקריב מהם לאיזה קרבן שירצה. ונפתרה איפוא בעייתך!

28 אמר ליה לו אביי לרב חסדא בדחיית דבריו: אינך יכול להביא ממשנתנו ראיה זו, שכן יש מקום לומר כי לעולם מדובר בה באופן דאית להו שיש להם בהמות כדי הצורך גם לתמידים וגם למוספים של היום, והשאלה היתה באמת לענין לקדם, אם מעכבים התמידים את המוספים, שלא יוקרבו לפניהם. ודקא קשיא ומה שהיה קשה לך ממה שאמרנו שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר — דבר זה אינו אלא למצוה בעלמא בלבד הוא, שכך ראוי לכתחילה לעשות, ואולם אין הוא בא לעכב.

29 ובענין בעייתו זו של ר' חייא בר אבין כיצד יש לנהוג כאשר אין להם מספיק בהמות גם למוספים של היום וגם לתמידים של מחר, מציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה בערכין כי אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין הבדוקים מכל מום שיהיו בלשכת הטלאים שבמקדש, כדי שיש בהם די לקרבנות הציבור של שבת שקרבים בה שני טלאים לתמיד ולשני ימים טובים של ראש השנה הסמוכים ליום השבת, שבכל יום מהם קרבים שני טלאים, ונמצא מנין כולם ששה טלאים.

30 ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק מדובר במשנה זו? אילימא אם תאמר שמדובר בה במקרה דאית ליה שיש לו, לגזבר ההקדש די טלאים כדי הקרבת תמידין ומוספין הבאים בימים הללו — הלא אין די בששה טלאים, שכן טובא הוו הרבה הם הקרבנות הנצרכים לימים הללו ועולה מספרם לעשרים ושנים קרבנות: שבעה כבשים ליום הראשון של ראש השנה, ושבעה נוספים ליום השני של ראש השנה, ושני כבשים הבאים למוספי השבת, וששה כבשים הבאים לתמידים של שבת ושני ימי ראש השנה!

31 אלא לאו האם לא נלמד מכאן שמדובר במשנה זו במקרה דלית ליה שאין לו מספיק קרבנות, ובאה המשנה להשמיענו כי הכבשים הנמצאים באים לקרבנות התמיד של שלושת הימים, ובכללם אף לראש השנה החל מחר ומחרתיים, ואין הם קרבים כמוספי השבת, ושמע מינה ולמד מכאן ראיה כי התמידין של מחר עדיפי עדיפים על פני המוספים של היום!

32 ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, שיש לומר כי לעולם מדברת המשנה במקרה דאית ליה שיש לו מספיק בהמות לצורך כל קרבנות השבת וראש השנה. וזה שאמרה המשנה שאין פוחתים מששה טלאים בלשכת הטלאים, ולא הזכירה מספר רב יותר, הוא מפני שרק בקרבן התמיד צריך לבדוק את הטלאים ארבעה ימים מראש, ולפי זה הכי קא אמר כך הוא אומר, זו כוונת התנא: אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים, לצורך קרבן התמיד, ארבעה ימים קודם השחיטה. וכשנוטלים שני טלאים בכל יום להקריבם לתמיד, ומביאים שנים חדשים ומבקרים אותם — יש תמיד ששה טלאים בלשכה, כמספר התמידים של שבת ושני ימים טובים של ראש השנה. וכשיטת מני מי היא? — כשיטת בן בג בג היא.

33 דתניא שכן שנויה ברייתא, בן בג בג אומר: מנין לתמיד שטעון ביקור בדיקה ממומים ארבעה ימים קודם השחיטה? תלמוד לומר בקרבן התמיד: "תשמרו להקריב לי במועדו" במדבר כח, ב, ומאחר ולהלן בקרבן הפסח, הוא הכתוב אומר: "ובעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הראשון" שמות יב, ג—ו, למדים זה מזה,

34 מה להלן בקרבן הפסח — הריהו טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, מעשור לחודש עד ארבעה עשר בו — אף כאן בקרבן תמיד, הריהו טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה. ואם כן, דין מיוחד הוא בתמיד ולא בקרבנות אחרים.

35 א לעיל הוזכרו דברי המשנה שאין פוחתים מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים. אמר ליה לו רבינא לרב אשי בשאלה: מספר הני אלה הטלאים שצריכים שיהיו בלשכת הטלאים הוא ששה בלבד? והלא לפחות שבעה הוו היו צריכים להיות בלשכת הטלאים, דהא איכא שהרי יש עוד טלה נוסף לצורך קרבן התמיד דצפרא דתלתא בשבתא של בוקר של היום השלישי בשבת, שאף הוא היה צריך להיות מוכן להקרבה אחרי ביקור ממום. שכן אם חלו שני ימי ראש השנה בימים ראשון ושני בשבוע, נמצא שלא יספיקו לבקר את הטלה העומד להקרבה בבוקרו של יום שלישי!

36 השיב רב אשי לרבינא: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך, מדוע אתה שואל שהיו צריכים להיות שבעה טלאים בלשכת הטלאים, והרי תמניא הוו שמונה היו צריכים להיות שם, דהאיכא שכן יש טלה הקרב כתמיד דפניא דמעלי שבתא של בין הערביים בערב שבת!

37 ודחה רבינא: הא לא קשיא זה אינו קשה על המשנה, שכן דלבתר דאקריב שאחרי שהקריב את קרבן התמיד של בין הערביים שביום ששי, צריכים להיות עוד שישה טלאים, קאמר הוא, התנא במשנה התכוון לומר,