ביאור שטיינזלץ על מנחות ד׳

1 מה לי אמר ר' שמעון, מה דעתו במקרה זה? האם טעמא טעמו של ר' שמעון שהוא מכשיר מנחה שקמצה לשם מנחה ממין אחר, הוא משום שמחשבה דמינכרא שניכרת שאינה נכונה לא פסלה אינה פוסלת, ומנחה מעשיה מוכיחים עליה שלא כדבריו. והא וזו גם כן, כשקומץ מנחה לשם זבח, מחשבה דמינכרא הוא שניכרת היא, ואינה פוסלת.

2 או דילמא טעמא שמא טעמו של ר' שמעון הוא משום דכתיב שנאמר: "וזאת תורת המנחה" ויקרא ו, ז — תורה אחת לכל המנחות, ואילו "זאת תורת המנחה וזבח" לא כתיב לא נאמר, ולכן כשקומץ מנחה לשם זבח — לא עלתה לבעלים? אמר ליה לו ר' אסי: כלום הגענו לסוף דעתו של ר' שמעון? כלומר, אין אנו יודעים להסביר את טעמו בענין זה.

3 ומסבירים: כתירוצו של רבה לא משני ליה אינו מתרץ לו, שיש להבחין בין שינוי קודש לשינוי בעלים — משום הקושיא של אביי, ששניהם נלמדו מאותו היקש;

4 כרבא לא משני ליה אינו מתרץ לו שמנחה לשם מנחה כשרה, מפני שנאמר: "זאת תורת המנחה" — משום הקושיא מ"וזאת תורת החטאת" שם יח, שלמרות שנאמר כן, השוחט חטאת לשם חטאת אחרת — פסל.

5 כתירוצו של רב אשי לא משני ליה אינו מתרץ לו, שיש להבחין בין קומץ מנחה לשם כלי לבין קומץ מנחה לשם מנחה — משום הקושיא של רב אחא בריה בנו של רבא, מקומץ חריבה לשם בלולה, שהיא עולה לבעליה, למרות שאינו מחשב לשם כלי.

6 א שנינו במשנה: כל המנחות שקמצן שלא לשמן כשרות, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות, שאם עשה עבודתן שלא לשמן — פסולות. ושואלים: בשלמא נניח מנחת חוטא יש טעם בדבר — "חטאת" קרייה רחמנא קראה אותה התורה, שנאמר: "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא" וגו' שם ה, יא, ומכיון שהיא נקראת חטאת — דינה כחטאת, שפסולה שלא לשמה. אלא מנחת קנאות מנלן מנין לנו שזה דינה?

7 ומשיבים, ממה דתני תנא קמיה ששנה חוזר המשניות לפני רב נחמן: מנחת קנאות מותרה נדבה, שאם הפריש מעות למנחת סוטה, ולא היה צורך בכולן — ישתמשו בהן לקרבנות נדבה של ציבור.

8 אמר ליה לו רב נחמן: שפיר קאמרת יפה אומר אתה, שהרי "מזכרת עון" במדבר ה, טו כתיב נאמר בה, ובחטאת כתיב נאמר: "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה" ויקרא י, יז, וכיון שבשני הכתובים נאמר "עון" למדים בגזירה שווה: מה חטאת מותרה נדבה — אף מנחת קנאות מותרה נדבה, ועל פי זה נוסיף גם לענייננו: וכחטאת, מה חטאת פסולה שלא לשמה — אף מנחת קנאות פסולה שלא לשמה.

9 ומקשים: אלא מעתה, שמכאן אנו למדים, אף אשם יהא פסול שלא לשמו, דגמר שהוא למד בגזירה שווה של המילה "עון" "עון" מחטאת, שבחטאת נאמר "עון העדה" שם ובאשם נאמר "ונשא עונו" שם ה, יז!

10 ודוחים: דנין "עון" ממקום אחר שכתוב בו "עון", ואין דנין "עונו" מ"עון".

11 ושואלים: מאי נפקא מינה מה יוצא מזה? מה משנה הבדל זה? והא תנא דבי והרי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל על הפסוקים שנאמרו במצורע: "ושב הכהן" שם יד, לט "ובא הכהן" שם מד — זו היא שיבה זו היא ביאה, ולמדים זה מזה בגזירה שווה משום שהתוכן שווה, למרות שהמילים אינן זהות!

12 ועוד אפשר להקשות: ליגמר שילמד "עונו" "עונו" מעון שכתוב בחטאת של שמיעת הקול כלומר, של מי שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, דכתיב שנאמר שם: "אם לא יגיד ונשא עונו" שם ה, א!

13 אלא בהכרח צריך אתה לומר: כי גמרי כאשר למדים גזירה שוה מחטאת למנחת קנאות — רק לענין מותר נדבה הוא דגמרי שלמדים, ואין למדים מכאן לענין פסול שלא לשמה.

14 וכי תימא ואם תאמר: הלוא אין גזירה שוה למחצה — על כך יש לומר כי במקרה זה גלי רחמנא גילתה התורה לגבי חטאת שלענין זה אין למדים, שנאמר: "ושחט אותה לחטאת" ויקרא ד, לג, ויש פה הדגשה: "אותה", כלומר, רק אם שחט אותה לשמה — כשירה, שלא לשמה — פסולה, אבל כל קדשים אחרים בין לשמן בין שלא לשמן — כשרים.

15 ושואלים: אלא לפי זה, שהתורה מיעטה כל קרבן אחר, מנחת חוטא ומנחת קנאות שפסולין שלא לשמן מנלן מנין לנו?

16 ומשיבים: חטאת טעמא מאי מה הטעם שהיא פסולה שלא לשמה — משום דכתיב שנאמר בה "היא", שנאמר בחטאת הנשיא "חטאת הוא" ויקרא ד, כד להדגיש — דווקא כשהיא נעשית לשמה היא כשרה, הכי נמי כך גם כן לענין מנחת חוטא ומנחת קנאות — הא כתיב בהו הרי כתוב בהם לשון "היא", במנחת חוטא "חטאת היא" שם ה, יא, ובמנחת קנאות "מנחת קנאות הוא" במדבר ה, טו.

17 ומקשים: אשם נמי גם כן הא כתיב ביה הרי כתובה בו המילה "הוא" שנאמר: "והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא" ויקרא ז, ה! ומשיבים: ההוא אותו "הוא" לאחר הקטרת אימורין החלקים הקרבים על המזבח הוא דכתיב שנאמר,

18 כדתניא כמו ששנויה ברייתא: דווקא בחטאת יש ללמוד מ"הוא" שאם שחטה שלא לשמה הריהי פסולה, אבל אשם לא נאמר בו "אשם הוא" אלא לאחר הקטרת אימורין, ואין לומר שהוא נפסל אז במחשבת שלא לשמו, שהרי הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כלל על המזבח כשר.

19 אגב כך שואלים: ואלא "הוא" שנאמר באשם למה לי? ומשיבים: לכ דברי רב הונא אמר רב, שאמר: אשם שניתק לרעייה שמתו או שנתכפרו בעליו, ודינו לרעות בשדה עד שיפול בו מום ויביאו בדמיו עולה לנדבת הציבור, אם נמסר לרועה, וקודם שנפל בו מום שחטו סתם ולא פירש לשם מה — הרי הוא כשר לשום עולה, שהרי דמיו מיועדים לכך.

20 ונדייק: דווקא אם ניתק לרעייה — אין כן, הוא כשר לעולה, אבל אם לא ניתק — לא. וטעם הדבר, מפני שאמר קרא הכתוב: "אשם הוא", לומר: בהוייתו יהא, אשם הוא עד שייעקר שמו ממנו.

21 ב בהמשך למה ששנינו במשנה, שכל המנחות שקמצן שלא לשמן כשרות, אלא שלא עלו לבעליהן לשם חובה, אמר רב: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה — פסולה היא, הואיל ובאת להתיר את אכילת התבואה החדשה וכשעשאה שלא לשמה לא התירה. וכן אתה אומר באשם נזיר טמא, שמכשיר את הנזיר להתחיל ולמנות נזירות חדשה בטהרה,

22 ואשם מצורע שמתיר אותו לבוא למחנה ישראל ובאכילת קדשים, ששחטן שלא לשמן — שהם פסולין, הואיל ובאו להכשיר אותם ולא הכשירו.

23 ומקשים, תנן שנינו במשנה: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן — כשירות, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. ואם איתא אכן כדברי רב, ליתני נמי שישנה גם כן חוץ ממנחת העומר!

24 ומשיבים: כי קתני כאשר התנא שונה במשנתנו הרי זה רק במנחה שבאה עבור יחיד, מנחה שבאה בצבור לא קתני אינו שונה. וכן, כי תני כאשר הוא שונה הרי זה במנחה הבאה בגלל עצמה, כלומר, כשלעצמה, אבל מנחה שבאה בגלל זבח, כגון מנחת העומר הבאה עם שני כבשים — לא קתני אינו שונה.

25 וכן כי קתני כאשר הוא שונה הרי זה הנך אותן מנחות שאין קבוע להן זמן, תאריך מסויים, אבל הא זו מנחת העומר שקבוע לה זמן בששה עשר בניסן, לא קתני אינו שונה אותה. ואם כן, אין סתירה לדברי רב ממה שלא הזכיר התנא מנחת העומר בין המנחות הפסולות במשנה.

26 א ודנים במה שאמר מר החכם רב: וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן — פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו.

27 ומקשים, תנן שנינו במשנה בזבחים: כל הזבחים ששחטן שלא לשמן — הרי הם כשרין לכל דבר, אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה, חוץ מפסח וחטאת, שאם שחטם שלא לשמם — הריהם פסולים. ואם איתא יש, נכון הדבר כדברי רב, ליתני נמי שישנה גם כן: חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שהם פסולים, מפני שבאו להכשיר ולא הכשירו!

28 ומשיבים: כיון דאיכא שיש אשם גזילות שמביא גזלן שנשבע לשקר, ואשם מעילות שמביא המועל בהקדש, שלכפרה של עוון אתו באו ולא להכשיר, ואם שחטם שלא לשמם כשרים — לא פסיקא ליה אין הדבר פסוק לו, ולכן אינו שונה דין אשם במשנה.

29 ותוהים: מאי שנא במה שונה אשם נזיר ואשם מצורע שאם שחטם שלא לשמם פסולים, מפני שבאו להכשיר ולא הכשירו, הני נמי אשמות אלה גם כן, אשם גזילות ואשם מעילות ייפסלו כשעשאם שלא לשמם, כיון שבאו לכפרה ולא כפרו!

30 אמר ר' ירמיה: מצינו שחלק הכתוב בין מכפרים ובין מכשירין, שהחמיר יותר בפסולם של המכשירים, שהרי מכפרין אית בהו דאתו יש בהם קרבנות שבאים לאחר מיתה, ואילו מכשירין לית בהו דאתו אין בהם כאלה שבאים לאחר מיתה של הבעלים. דתנן ששנינו במשנה: האשה היולדת, שצריכה להביא חטאת ועולה, שהביאה חטאתה ומתה — יביאו יורשין שלה את עולתה, שהיא כפרתה. אבל אם הפרישה עולתה ומתה — לא יביאו יורשין חטאתה, שחטאת זו באה כדי להכשירה לאכילת קדשים.

31 מתקיף לה מקשה על כך ר' יהודה בריה בנו של ר' שמעון בן פזי: מכשירין נמי גם כן מי לית בהו דאתו האם אין בהם כאלה שבאים לאחר מיתה? והתנן והרי שנינו במשנה: המפריש מעות לקרבן נזירותו, שיש בו חטאת, עולה ושלמים — לא נהנין מהם לכתחילה, ולא מועלין בהם, כלומר, אם נהנה מהם בשוגג אינו משלם קרן וחומש, ואינו מביא אשם מעילה, מפני שהם ראויין לבא כולן שלמים, ואין מעילה במעות שלמים.

32 מת הנזיר והיו לו מעות סתומין שהקדיש לנזירותו, אבל לא פירש אלו מעות מיועדים לאיזה קרבן — כל המעות הללו יפלו לנדבה, לקרבנות נדבה של הציבור. אם היו לו מעות מפורשין, שייחד מעות לכל אחד מן הקרבנות שהוא צריך להביא, הרי מה שהופרש לצורך דמי חטאת — יוליך לים המלח, לפי שהם דמי חטאת שמתו בעליה שדינה למיתה, ומעות אלו לא נהנין בהם, ולא מועלין בהם, מפני שאינם עומדים להקרבה, דמי עולה — יביא בהן עולה, ומועלין בהן בדמים,

33 דמי שלמים — יביא בהן שלמים, ונאכלין השלמים ליום אחד בלבד, כדין איל השלמים שמביא הנזיר ולא כדין שלמים רגילים, שנאכלים לשני ימים ולילה אחד, ואולם אין טעונין לחם כשלמי נזיר. והא והרי עולה ושלמים של הנזיר שמכשירים נינהו הם, שהם מתירים אותו בשתיית יין, וקא אתו והם באים לאחר מיתה!

34 אמר רב פפא, הכי קא אמר כך אומר ר' ירמיה: לא מצינו הכשר קבוע, שאין הכשר בלעדיו, שבא לאחר מיתה; ועולה ושלמים של נזיר כל אחד מהם הכשר שאינו קבוע הוא,