ביאור שטיינזלץ על מנחות ס״ג

1 א משנה הנודב מנחה למקדש ואומר "הרי עלי מנחה העשויה במחבת" — לא יביא מנחה העשויה במרחשת. שאין הוא יוצא ידי נדרו, אלא כאשר מביא כאותה מנחה שנדב. וכן האומר "הרי עלי מנחה העשויה במרחשת" — לא יביא מנחה העשויה במחבת. ואף שמנחות אלה דומות זו לזו, שכן שתיהן נעשות בכלי, מכל מקום הריהן מנחות שונות, ואין לשנות ממנחה שנדר בה למנחה אחרת. ומסבירים מה השוני בין המחבת לבין המרחשת — המרחשת יש לה כיסוי, ואילו המחבת אין לה כיסוי. אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' חנינא בן גמליאל אומר: ההבדל ביניהן הוא בזה שהמרחשת עמוקה ונותנים בה הרבה שמן, ומתוך כך, מעשיה הדברים הנעשים בה, העיסה שבה רוחשין מתנועעים בתוכה והינם רכים. ואילו המחבת הריהי צפה שטוחה, שאינה עמוקה, ואין נותנים בה אלא שמן מועט, ומתוך כך מעשיה הדברים הנעשים בה, העיסה המיטגנת בה הינם קשין, שאינם רכים.

2 ב גמרא ומבררים: מאי טעמא מה הטעם, המקור לדברי ר' יוסי הגלילי שהמרחשת מכוסה והמחבת גלויה, שהרי בתורה לא נאמר כיצד נראים כלים אלה? אילימא אם תאמר שלמד כן, שהרי מנחת המרחשת, מתוך דאתיא ארחושי הלב שהיא באה לכפר על רחשי, מחשבות עבירה של הלב שכן המחשבה נקראת "רחש", כדכתיב כמו שנאמר: "רחש לבי דבר טוב" תהלים מה, ב. וכשם שמחשבת הלב מכוסה, אף מנחה זו נעשית בכלי מכוסה. ואילו מנחת המחבת, מתוך דאתיא שהיא באה לכפר על עוונות שהיו במחבואי הפה, ברכילות, והרי הדיבור גלוי, וכדאמרי אינשי כמו שאומרים אנשים על אדם המדבר בקול רם שהוא מנבח נבוחי נובח נביחות, ולכך היא נעשית בכלי גלוי.

3 ואולם אפשר להקשות על הסבר זה: אימא איפכא אמור להיפך, ובאופן זה: מנחת המחבת היא זו הנעשית בכלי מכוסה, וטעם הדבר — משום דאתיא שהיא באה לכפר על מחבואי הלב, דכתיב שכן נאמר בדברי לבן ליעקב: "למה נחבאת לברח ותגנוב אותי..." בראשית לא, כו. ואילו מנחת המרחשת היא המנחה הנעשית בכלי גלוי, וטעם הדבר — משום דאתיא ארחושי שהיא באה לכפר על רחשים, דיבורים, שכן הדיבור נקרא "רחש", כדאמרי אינשי כמו שאומרים אנשים בתיאור האדם המדבר: הוה מרחשן שיפתותיה היו שפתיו מרחשות! ומסכמים: לא למד ר' יוסי הגלילי את ההבחנה בין מרחשת למחבת מן הכתובים, אלא גמרא גמירי לה מסורת מקובלת היא כי המרחשת מכוסה והמחבת גלויה.

4 ג עוד שנינו במשנתנו כי ר' חנינא בן גמליאל אומר שהמרחשת היא עמוקה ואילו המחבת שטוחה "צפה", ומבררים מה מקור הבחנה זו: המרחשת עמוקה — דכתיב שכן נאמר במנחתה "וכל נעשה במרחשת" ויקרא ז, ט, והרי זה מלמד שהדברים נעשים בכלי שיש לו תוך, והרי שעמוקה היא. ואילו המחבת הריהי צפה שטוחה — דכתיב שכן נאמר במחתה באותו כתוב "ועל מחבת" — והרי זה מלמד שהדברים נעשים עליה ולא בתוכה, משמע שאין לה תוך.

5 ד ועוד בדין המרחשת, תנו רבנן שנו חכמים, בית שמאי אומרים: אדם הנודר בלשון "הרי עלי מנחת מרחשת", ואף בלשון חסרה "הרי עלי במרחשת" — הריהו חייב במנחת מרחשת, ואולם האומר "הרי עלי מרחשת" — יהא מונח הדבר בספקו עד שיבא אליהו הנביא, ויתברר מה דינו.

6 ומסבירים את ספקם של בית שמאי: מספקא להו היה מסופק להם מדוע נקראו מנחת המרחשת ומנחת המחבת כן, אי אם על שום שם הכלי שבו הן נעשות נקראו, שהשמות "מרחשת" ו"מחבת" מיוחדים הם לכלים, ו"מנחת מרחשת" או "מנחת מחבת" משמעה: המנחה הנעשית בכלים אלה. או שנקראו המנחות הללו על שום שם אופן מעשיהן עשייתם, ו"מנחת מרחשת" משמעה: המנחה הרוחשת בשעת עשייתה, ו"מנחת מחבת" משמעה: המנחה הצפה בשעת עשייתה. ומעתה, אם עיקר השם "מרחשת" הוא הכלי — זה הנודר "מרחשת", חייב בהבאת הכלי הנקרא כן. ואם עיקר השם "מרחשת" הוא דרך עשייתה של המנחה — חייב הנודר בהבאת מנחה זו. ומתוך שספק הוא, יהא מונח עד שיבוא אליהו.

7 ואילו בית הלל אומרים שאין זה ספק, שכן כלי היה במקדש, ו"מרחשת" שמה, ואם כן, הנודר "מרחשת" — התחייב להביא כלי זה. ומוסיפים בית הלל ומתארים כלי זה: דומה כלי זה כמין כלבוס יעויין ב"החיים" עמוק, שיש בכלי זה שקעים, וכשבצק מונח בתוכו הריהו נכנס לתוך השקעים שבו, ומקבל את צורתם, והריהו דומה כמין תפוחי עצי הברתים וכמין בלוטי פירות היוונים.

8 ומתוך שאומר הכתוב בלשון נפרדת על כל אחד מהכלים הללו, "וכל נעשה במרחשת ועל מחבת", ולא נאמרה לשון כוללת "וכל נעשה במרחשת ובמחבת" — אלמא מכאן שעל שום שם הכלים נקראו, ולא על שום שם מעשיהם, שזו נעשית בתוך הכלי, וזו מעל הכלי.

9 ה משנה אדם האומר "הרי עלי להביא מנחת מאפה הנעשה בתנור" — לא יביא מנחת מאפה שנעשתה בכופח כלי אפיה קטן, ולא מנחת מאפה שנעשתה על גבי רעפים לבנים של חמר שלובנו על גבי האש, ולא מנחת מאפה שנעשתה ביורות הערביים גומות חפורות באדמה, ומדופנות בטיט, המוסקות באש ומשמשות לאפיה. ר' יהודה אומר: אם רצה — הריהו מביא בנדרו מנחת מאפה כופח, שכן אף הוא בכלל תנור.

10 והלכה נוספת: האומר "הרי עלי מנחת מאפה תנור" — חייב הוא להביא אותה או עשר חלות או עשרה רקיקים, אבל לא יביא אותה מחצה של עשרת הלחמים הללו חמש חלות ומחצה חמש אחרת רקיקין. ואילו ר' שמעון מתיר להביא מחצה חלות ומחצה רקיקים, מפני שהן החלות והן הרקיקים כתובים במנחת מאפה תנור, והרי הוא איפוא קרבן אחד.

11 ו גמרא שנינו במשנתנו כי חכמים סבורים שאין שאר כלי האפייה כופח, רעפים, יורות הערבים נחשבים כתנור לענין מנחת מאפה תנור, ואילו ר' יהודה סבור שהכופח הוא בכלל תנור. ובענין זה מביאים עוד, תנו רבנן שנו חכמים: מה שנאמר בכתוב "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור" ויקרא ב, ד בא להדגיש: דווקא מאפה תנור, ולא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורות הערביים, וכשיטת חכמים שבמשנתנו.

12 ואילו ר' יהודה אומר: לשון "תנור" נאמרה בכתוב זה, ונאמרה עוד לשון "תנור" בכתוב נוסף "וכל מנחה אשר תאפה בתנור..." שם ז, ט, ושתיהן באות למעט כלי אחר, והרי זה ככל דבר שנאמרו בו לשונות מיעוט שני פעמים, שכלל הוא כי אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומכאן יש ללמוד להכשיר מאפה כופח שגם הוא בכלל מאפה תנור. ר' שמעון אומר: המלה "תנור" "תנור" הנאמרת שני פעמים באה ללמדנו שני לימודים, אחד — שתהא אפייתן בתנור, ואחד — שיהא הקדישן התקדשותה של המנחה בתנור, ולא בכלי שרת.

13 ושואלים: ומי אית ליה והאם יש לו, מקבל ר' שמעון האי סברא סברה זו שהתנור מקדש? והתנן והרי שנינו במשנה במסכתנו כי ר' שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר כי שתי הלחם ולחם הפנים כשרות אם נעשו לישתם, עריכתם, אפייתם בתוך העזרה שבמקדש, וכמו כן הריהם כשרות אם נעשו במקום הנקרא בית פאגי המצוי מחוץ לחומת הר הבית. ומתוך שאין הן נפסלות משום יוצא בהיותם מחוץ לעזרה, משמע שאין הן מתקדשות בתוך כלי שרת!

14 אמר רבא בתשובה: אכן לשיטת ר' שמעון אין התנור מקדש, ואשר לדבריו בברייתא כך אימא אמור בהם: שני לימודים למדנו. האחד — שתהא אפייתם בתנור, והשני — שיהא גם מעשה הקדישן מפורש, מתחילה צריך שיאמר כי הוא מקדישה לשום לשם אפייתה בתנור.

15 ז שנינו במשנתנו כי האומר "הרי עלי מנחת מאפה תנור" — לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ואילו ר' שמעון מתיר, שלדעתו שניהם קרבן אחד. ובענין זה עוד תנו רבנן שנו חכמים: נאמר במנחת מאפה תנור "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור". ומן הנאמר "וכי תקריב" יש ללמוד שאין זו חובה, אלא כשתרצה ותקריב, ולימדנו בכך הכתוב לעשות את הבאת מנחת מאפה תנור כדבר הרשות.

16 ומן הנאמר עוד "קרבן מנחה" — יש ללמוד כדרך שאמר ר' יהודה: מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה", שלא יביא מחצה מעשרת הלחמים חלות ומחצה רקיקין? תלמוד לומר "קרבן מנחה" — להורות: קרבן אחד שיהיו כל העשרה לחמים ממין אחד אמרתי לך להביא, ולא שנים ושלשה קרבנות ממינים שונים, ושלא כשיטת ר' שמעון.

17 אמר לו ר' שמעון לר' יהודה בדחיית דבריו:

18 וכי נאמר במנחת מאפה תנור המלה "קרבן" "קרבן" שני פעמים, אחת במנחת חלות ואחת במנחת רקיקים, שאז יכול היית לומר כי שני מיני קרבן הם. והלא לא נאמר אלא "קרבן" פעם אחד "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן". ויקרא ב, ד, ונאמר בו באותו "קרבן" חלות ורקיקין, לומר ששני אלה הם קרבן אחד.

19 ומעתה נסיק, שאם רצה להביא עשר חלות — מביא עשר חלות, ואם רצה להביא עשרה רקיקין — מביא רקיקים, ואם רצה להביא מחצה מהן חמש חלות ומחצה מהן חמישה רקיקין — הריהו מביא. וכשמביא חמש חלות וחמישה רקיקים כיצד הוא נוהג? הריהו בוללן מערבב את כולם וקומץ משניהם, ואם אירע שקמץ ועלה בידו רק מסוג אחד מחלות או מרקיקים בלבד על שניהם — יצא בכך ידי חובה.

20 ר' יוסי בר בנו של ר' יהודה אומר: מנין לנו לדינו של אדם האומר "הרי עלי מנחת מאפה", שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין? — שכן תלמוד לומר מלמדנו הנאמר בדין המנחות "וכל מנחה אשר תאפה בתנור" שם ז, ט, וממשיך הכתוב ואומר "וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אתה לו תהיה", ובפסוק שלאחריו נאמר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" שם י.

21 הקיש הכתוב את דינה של מנחת מאפה תנור לדין מנחת מרחשת ומנחת מחבת, שבשתיהן נאמר "וכל", וכן לדינה של מנחת נדבה "בלולה בשמן" ומנחת חוטא "חרבה", שכן אף בהן נאמר "וכל" — ללמדנו: מה "וכל" האמור למטה מאוחר יותר, במנחת מרחשת ומנחת מחבת, וכמו כן במנחת נדבה ומנחת חוטא — מדבר בשני מינין של מנחות חלוקין שונים. אף "וכל" האמור למעלה מקודם, בתחילת פסוק ט, במנחת מאפה תנור — בשני מינין חלוקין מדובר בו. ומכאן, שאין להביא מחצה מזה ומחצה מזה ולצרפם.

22 ומבררים: ור' יהודה, שלדעתו החלות והרקיקים שבמנחת מאפה תנור הם שני מיני קרבנות, והרי שפיר קאמר יפה אמר ר' שמעון בדחיית ראיה זו, שנאמר בכתוב "קרבן" פעם אחת בלבד, ומה משיב ר' יהודה על טענה זו? ומתרצים: אמר יכול לומר לך בתשובה: אף שלא נאמר בכתוב "קרבן" שתי פעמים, ואולם כיון דכתיב שנאמר בו "בשמן" "בשמן" שתי פעמים "...חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן" — הרי זה כמאן דכתיב כמו שכתוב "קרבן" "קרבן" דמי נחשב, ללמדנו כי שני מיני קרבן הם.

23 ושואלים שוב: ור' שמעון, מה משיב הוא על טענתו זו של ר' יהודה? ומתרצים: נכתבה המלה "בשמן" "בשמן" שתי פעמים, לצורך לימוד אחר. שכן אי לא כתיב אם לא היה כתוב "בשמן" "בשמן", הוה אמינא הייתי אומר כי דווקא באופן זה באה מנחת מאפה תנור, מחצה חלות ומחצה רקיקין, אבל חלות לחודייהו לחוד ורקיקין לחודייהו לחוד אימא אמור שלא באות. לכך קא משמע לן הכתוב "בשמן" "בשמן" משמיע לנו שבאה מנחת מאפה תנור, או בעשר חלות, או בעשרה רקיקים, או בעשרה המצורפים מזה ומזה.

24 ומבררים עוד: בברייתא הובאו דבריו של ר' יוסי בנו של ר' יהודה האומר כי החלות והרקיקים שני מינים הם, ומה צורך להשמיענו זאת, שהרי שיטת ר' יוסי בר' יהודה היינו זוהי כשיטת אבוה אביו, ר' יהודה הנזכרת בברייתא? ומסבירים: צריך היה להביא אף את דבריו של ר' יוסי בנו של ר' יהודה, שכן איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, במקרה דאי שאם עבר אדם ועבד עשה מנחת מאפה תנור המצורפת מחלות ומרקיקים, שלדעתו של ר' יהודה — הריהי כשרה בדיעבד, ולדעתו של ר' יוסי בנו — איננה כשרה אף בדיעבד.

26 א משנה ר' ישמעאל אומר: כאשר זמן הקרבת העומר למחרת יום הראשון של חג הפסח, בששה עשר בניסן היה בא חל ביום השבת — מצמצמים בעבודה ולא היו קוצרים לצורך העומר אלא שלש סאין איפה שעורים בלבד. ומהם היו מוציאים עשירית האיפה קמח מובחר. ואם חל זמן הקרבת העומר ביום חול — היו קוצרים מחמש סאים, ומהן היו מוציאים את עשרון הקמח לצורך המנחה. וחכמים אומרים: אחד בין ביום שבת ואחד ובין ביום חול — משלש סאים בלבד היה העומר בא.

27 ועוד נחלקו חכמים בדרך קצירת העומר בשבת ובחול, שר' חנינא סגן הכהנים אומר: אם חל ששה עשר בניסן ביום השבת — היה העומר נקצר ביחיד על ידי אדם אחר, והקצירה היתה נעשית באמצעות מגל אחד, והשיבולים הקצורות היו מוכנסות בתוך קופה סל אחת, ואולם אם חל ששה עשר בניסן ביום חול — היה העומר נקצר בידי שלשה קוצרים, והשיבולים הקצורות היו ניתנות בתוך שלש קופות, והקצירה היתה נעשית באמצעות שלש מגלות. וחכמים אומרים: אחד ביום שבת ואחד ביום חול — הקצירה נעשית בידי שלשה קוצרים, וניתנות השיבולים הקצורות בתוך שלש קופות, והיתה הקצירה נעשית באמצעות שלש מגלות.

28 ב גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים בשאלה מכמה סאים שעורים היה בא עשרון הקמח למנחת העומר, שלדעת ר' ישמעאל אם זמן הבאת העומר חל בשבת — בא העשרון משלוש סאים, ואם חל ביום חול — בא העשרון מחמש סאים, ואילו לדעת חכמים, בין כשחל ביום שבת ובין כשחל ביום חול — בא העשרון משלוש סאים. ודנים בשיטותיהם, בשלמא רבנן נניח, מובנת היא שיטת חכמים, שאינם מחלקים בדין העומר בין אם חל זמנו ביום חול או בשבת, שכן קא סברי הם סבורים כי עשרון קמח מובחר אף בניפוי משלשה סאין שעורים הוא אתי בא, ולכן לא שנא לא שונה דין הכנת העומר ביום חול ולא שנא ולא שונה דינו ביום השבת, שבשניהם קוצרים בתחילה שלוש סאים בלבד.

29 אלא ר' ישמעאל המבחין בין שבת ויום חול, מאי קסבר מה הוא סבור? אי קסבר אם הוא סבור: שעשרון קמח מובחר לא אתי לא בא אלא מתוך חמש סאים — אפילו בשבת נמי גם כן יעשה מחמש סאים! ואי אם הוא סבור כי עשרון מובחר אף משלש סאים הוא אתי בא — אפילו בחול נמי גם כן לא יביא אלא משלוש סאים!

30 אמר רבא בהסבר שיטת ר' ישמעאל: קסבר סבור הוא ר' ישמעאל כי עשרון מובחר בלא טירחא מרובה הריהו אתי בא רק מחמש סאים, ואולם בטירחא מרובה, שירבה בניפוי הקמח יותר מהרגיל, הריהו אתי בא גם משלש סאים. ולכן, כשחל זמן הבאת העומר ביום חול — מייתינן מביאים אנו את העשרון דווקא מתוך חמש סאים, משום דהכי שביחא מילתא שכך משובח יותר הדבר. ואולם כשחל זמן הבאת העומר ביום שבת — אומרים אנו כי מוטב שירבה במלאכה אחת, במלאכת הרקדה ניפוי של שלוש סאים, ואל ירבה במלאכות הרבה בשבת, בקצירה ושאר מלאכות, בשתי הסאים הנוספות.

31 ג כיון שאמרו בהסבר שיטת ר' ישמעאל שהיא משום מניעת טירחה יתירה בשבת, מביאים עוד מה שאמר רבה: ר' ישמעאל במשנתנו, ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד, כלומר, הולכים בשיטה אחת, שיש למעט ככל האפשר בטירחה ביום השבת אף בדבר המותר. ומפרטים: דתניא שכן שנויה ברייתא: יום ארבעה עשר בניסן זמן הקרבת קרבן הפסח שחל להיות ביום השבת, הריהו מפשיט את עורו של קרבן הפסח על מנת להוציא מגופו את האימורים הקרבים רק עד החזה, אלו דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: הריהו מפשיט את עור הקרבן עד שיפשיט את כולו.

32 ומסבירים את מחלוקתם: מי האם לא אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם שם, בדין הפשטת הפסח שמפשיט רק עד החזה ולא יותר משום שכל היכא היכן, אופן שבו אפשר להגיע ביום השבת אל התוצאה הדרושה בדרך שיש בה מלאכה מועטת, לא טרחינן אין אנו טורחים ועושים מלאכה מרובה ולכך, מפשיטים את עור קרבן הפסח רק עד החזה, שכן די בכך כדי להוציא את אימוריו. ומעתה נאמר, כי הכא נמי כאן, בהבאת העומר, גם כן סבור ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שכיון שאפשר להביא עשרון משלוש סאים בניפוי מרובה — לא טרחינן אין אנו טורחים ומביאים אותו מחמש סאים, וכשיטת ר' ישמעאל.

33 ודוחים את דברי רבה: ממאי ממה אתה מוכיח ששוות הן השיטות, ואף ר' ישמעאל סבור שאין מפשיטים את עור קרבן הפסח בשבת אלא עד החזה, דלמא שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' ישמעאל הכא כאן את שיטתו זו שיש למעט במלאכות בשבת, אלא משום דליכא שאין כרוך בדבר כל בזיון לקדשים, בכך שמביאים את העשרון משלוש סאים ולא מחמש. אבל התם שם בהפשטת עור הפסח דאיכא שיש בדבר משום בזיון קדשים, שנשאר הקרבן כך, עורו מופשט למחצה, עד הלילה, והריהו נראה כנבילה,