ביאור שטיינזלץ על מנחות ק״ד

1 ואמר ר' יהושע בן לוי: ואף ההוא גברא אותו אדם כלומר, אני, על פלטר סמיך סומך, ואין דעתי מיושבת לענות לו כראוי.

2 ושואלים: מאי הוי עלה מה היה עליה? כלומר, כיצד מתרצים קושי זה? אמר רב יוסף: ר' יהודה מוריינא דבי נשיאה הוה מורה ההוראה של בית הנשיא היה ואורי ליה כשמעתיה והורה לו לבית הנשיא כשמועתו, כמסורת הלכה שבידו שדם הנבילה מטמא.

3 דתנן שכן שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: ששה דברים הריהם מקולי הקלות של בית שמאי ומחומרי חומרות של בית הלל, ואחד מהם הוא דינו של דם נבילות — שבית שמאי מקילים ומטהרין דם נבילות שאין דם נבילות מטמא, ואילו בית הלל מחמירים בדין זה ומטמאין דם נבילות. ולכך הורה ר' יהודה לבית הנשיא להחמיר בדם הפרידה שמתה. שכן אמר ר' יוסי בר' יהודה: אף כשטמאו בית הלל בדם הנבילה — לא טמאו אלא ברביעית דם דווקא. וטעמו של שיעור זה: הואיל ודם שיש בו שיעור רביעית יכול לקרוש ולעמוד כדבר מוצק על כשיעור כזית, כשיעור בשר הנבילה המטמא.

4 א משנה אין מתנדבין לנסכים יין בשיעור לוג אחד, או שנים או חמשה לוגים. שאין שיעורי יין אלה נוהגים במנחות הנסכים. אבל מתנדבין שלשה לוגים של יין כשיעור נסכי כבש "רביעית ההין". במדבר טו, ד, וכן ארבעה כשיעור נסכי איל, "שלשית ההין". שם ו, וכן ששה כשיעור נסכים לפר, "חצי ההין". שם י. ומששה לוגים ולמעלה נודבים כל שיעור. שהרי מכאן ואילך כל מספר לוגים יכול להתחלק באופן שחלק ממנו ראוי לנסכים של פר, וחלק אחר — לנסכים של איל, וחלק אחר — לנסכים של כבש.

5 ב גמרא שנינו במשנתנו שאין יכול אדם לנדוב לנסכים חמישה לוגים יין, לפי שאין שיעור זה נוהג בנסכים. ובענין זה מביאים, איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים: האם יש קבע לנסכים, שכאשר נדר שיעור מסויים של לוגי יין, נקבעו כולם כאחד, ואינו יכול לחלקם ולהקריבם לחוד, או אין קבע לנסכים, ויכול לחלקם ולהקריבם לחוד?

6 ומבררים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? כגון דאייתי שהביא, שנדר להביא חמשה לוגים של יין. ומעתה יש לדון: אי אמרת אם אתה אומר שאין קבע לנסכים — משיך מושך מתוך חמשת הלוגים שנדר ומקריב ארבעה מינייהו מהם, דחזי שראויים לנסכי איל, ואידך והלוג האחר, החמישי, שאינו שיעור הראוי לנסכים — הוי הינו נדבה, שיפדוהו, והדמים שהתקבלו עבורו יקנו בהם קרבנות עולה הקרבים על המזבח בשעה שאין קרבים בו קרבנות אחרים "קיץ המזבח". ואולם אי אמרת אם אומר אתה שיש קבע לנסכים, ואין להפריד בין הלוגים להקריבם לחוד — עד שינדוב עוד לוגי יין, באופן דממלי להו שימלא אותם, שישלים את מספר לוגי היין שנדב לכלל המספר הראוי לנסכים, לא קרבי לא קרבים.

7 אם כן מאי מה הדין? אמר אביי: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה זו ממה ששנינו במשנה כי ששה שופרות קופות שצורתן כצורת שופר, פיו צר מלמעלה — לקבלת המעות בו, והולך ומתרחב כלפי למטה — להכיל בו את המעות היו במקדש לצורך מעות נדבה. ואמרינן ואומרים אנו: כנגד מי היו עושים שישה שופרות אלה? האחד, כנגד מותר חטאת, אם הפריש מעות לקרבן חטאת שהתחייב בו, וקנה בהן בהמה לקרבנו, ונשאר בידו מן המעות — הריהו מניח מעות אלה בשופר עליו היה כתוב "מותר חטאת". והשני למותר אשמות, שהמעות שהשתיירו בידו לאחר שקנה בהן אשם, היה מניח בשופר עליו היה כתוב "מותר אשמות". וכן בשאר השופרות שהיו מיועדים לצורך מותר אשם נזיר, ומותר אשם מצורע, ומותר קינין, ומותר מנחת חוטא.

8 ואם איתא יש מקום לומר שהנודר חמישה לוגים יין, יפריש מהם ארבעה לנסכי איל והלוג החמישי ילך לנדבה, אם כן ליתקין שיתקינו במקדש שופר אחרינא אחר, נוסף, כנגד מותר נסכים!

9 ודוחים: אפשר לומר כי לא תיקנו במקדש שופר מיוחד למותר נסכים, שכן דווקא בהנך אלה הששה תיקנו שופרות במקדש, משום שלנדבת צבור להקרבת העולה ל"קיץ המזבח", שהוא מקרבנות הציבור אזלי הולכות המעות הללו, ונדרש זמן עד שתצטברנה די מעות כדי לקנות בהן בהמה, ומשום כך התקינו להן שופרות, שתישמרנה בהם בינתיים. מה שאין כן, הני אלה מותרות נסכים, הריהם שכיחי מצויים, ואין צורך לשומרם בינתים, שהרי אפשר דמצטרפי שיצטרפו מותרות נסכים דמר ודמר בהדי הדדי של אדם זה ושל אדם זה ביחד, כדי שיעור נסכים ראוי, וקרבי ויקרבו מיד, ולכך לא תיקנו להן שופר מיוחד.

10 אמר רבא: תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בבריייתא על הנאמר בפרשת הנסכים "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחוח לה' " במדבר טו, יג — כתוב יתר זה מלמד שמתנדבין נסכים לעצמם, ולא רק כנסכים הבאים עם הקרבן. וכמה הוא שיעור הנסכים אותו מתנדבים? — שלשת לוגין, שהוא כשיעור הנמוך ביותר של נסכי הקרבנות של נסכי הכבשים.

11 ומנין לנו שאם רצה להוסיף על שיעור זה שיוסיף? תלמוד לומר מלמדנו הנאמר הכתוב בדין הנסכים "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעת ההין לכבש יין..." שם כח, יד, ובאה לשון הריבוי "יהיה לפר" להורות — שיש נסכים נוספים הבאים לעצמם. יכול יהא הדין שיפחות בנדבת הנסכים אף משלושה לוגים יין? תלמוד לומר: "כל האזרח יעשה ככה", להדגיש שאין לפחות משלושה לוגים יין.

12 ומעתה יש לברר את הנאמר בברייתא זו: מאי מה עניינו של יוסיף, שלמדתנו הברייתא שמותר להוסיף על שיעור שלושה לוגים יין? אילימא אם תאמר שהכוונה ללמד שמותר לנדב לנסכים גם ארבעה וששה לוגים יין — לכך אין צורך בלימוד מיוחד, שהרי מאי שנא מה שונה, במה התייחד שיעור שלשה לוגים שמותר לנודבו? — משום דחזו שראויים לנסכי כבש, אם כן ארבעה וששה לוגים נמי חזו גם כן ראויים הם ששיעור זה ראוי לנסכי איל ארבעה לוגים ולנסכי פר ששה לוגים! אלא לאו האם לא כוונת "יוסיף" לחמשה לוגים יין, שאף אלה נידבים, הגם שאין כשיעור זה בנסכים הקרבים עם הקרבנות. ומעתה שמע מינה למד מכאן כי אין קבע לנסכים. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכך הוא.

13 אמר רב אשי בשאלה: והא אנן והרי אנחנו לא תנן הכי לא שנינו כך במשנתנו שמתנדבים חמישה לוגים! שהרי שנינו במשנתנו כי אין מתנדבין לוג שנים וחמשה, ומתוך שקתני שנה התנא במשנה דינם של חמשה לוגים דומיא בדומה לדינם של שנים לוגים, ודאי שווים הם בדינם. ומעתה נאמר: מה שנים לוגים, הכוונה היא שלא חזו לא ראויים כלל, שהרי הם פחותים משיעור נסכים. אף חמשה לוגים נמי גם כן הכוונה שלא חזו לא ראויים כלל, שאין הם כשיעור נסכים, ויש קבע לנסכים ולכך אי אפשר להפריד ארבעה מהם ולהקריבם!

14 ודוחים: מידי איריא וכי שייכים הדברים? הא כדאיתא, והא כדאיתא זה כמו שהוא, וזה כמו שהוא, ששני לוגים אכן אינם ראויים כלל, ואילו חמישה לוגים — ארבעה מהם ראוים להקרבה, והחמישי ילך לנדבה.

15 ג אמר אביי: אם תמצא לומר ולהכריע כי אין קבע לנסכים — הא הרי אין קבע לנסכים, ואין מקום לדיון נוסף בענין. ואולם אם תמצא לומר כי יש קבע לנסכים, יש לומר כי כל נדר עד עשרה לוגים יין פשיטא פשוט לי מהו דינו. שהרי הנודר לוג אחד, וכן שנים, וכן חמישה לוגים — אינם קרבים, עד שישלים מספר הלוגים כשיעור הקרב; שלושה לוגים וכן ארבעה וששה — הריהם קרבים, שהרי שיעורם הוא כשיעור נסכי הכבש והאיל והפר. ואף מכאן והלאה, שנדרשים אנו לצירופים שונים לכלל שיעור נסכים, הרי אלה צירופים ברורים שבעה לוגים — מהם שלושה ראויים לכבש, וארבעה לאיל; שמונה — ראויים לשני אילים; תשעה — מהם ששה ראויים לפר, ושלושה לכבש; עשרה — מהם ששה ראויים לפר, וארבעה לאיל. ואולם באחד עשר לוגים

16 מיבעיא נשאלה לי השאלה מאי מה דינם? וצדדי הבעיה: האם גברא האדם הנודר אחד עשר לוגים יין — לכשיעורם של נסכי שני פרים שהם שנים עשר לוג קא מכוין הוא מתכוין, ולכך עד כל עוד שלא דממלי להו שישלים אותם אחד עשר לוגים, שיוסיף עליהם לוג נוסף — לא קרבי לא קרבים, או דלמא שמא לשיעור נסכיהם של שני אילים שמונה לוגים וכבש אחד שלושה לוגים קמכווין הוא מתכוין, אחד עשר לוגים, ויכול הוא להקריבם כמות שהם. ויסוד השאלה הוא: לשיעור המבוסס על תרי מחד מינא שני נסכים ממין אחד, כנסכי שני אילים וחד מחד מינא ונסך אחד ממין אחד אחר, כנסכי כבש אמרינן א ומרים אנו שהתכוון. או לא התכוון אלא לבאים ממין אחד, וכגון לשני פרים. מאי מה הפתרון לבעיה זו? ומסכמים כי בעיה זו לא נפתרה, ותיקו תעמוד במקומה.

17 א משנה מתנדבין יין לנסכים לעצמם, ובלא נדבת סולת ושמן, ומנסכים יין זה לעצמו על המזבח, ויורד לשיתין. ואין מתנדבין שמן לעצמו. אלו דברי ר' עקיבא. ור' טרפון חולק ואומר כי מתנדבין גם שמן לעצמו.

18 ואמר ר' טרפון בהסבר שיטתו: מה מצינו מצאנו ביין למנחה שהוא בא בחובה במנחת נסכים והוא בא גם כמנחת נדבה לעצמה, ואינו נלווה לקרבנות, אף שמן, שמצאנו בו שהוא בא בחובה במנחת נסכים, הריהו בא גם כמנחת נדבה לעצמה. אמר לו ר' עקיבא לר' טרפון: לא, אין יסוד להשוואה שהרי אם אמרת ביין שהוא קרב כמנחת נדבה, לעצמו — טעם יש בדבר: שכן אף כאשר היין קרב עם חובתו במנחת נסכים, הריהו קרב בפני עצמו, שאינו מעורב במנחה, אלא מתנסך על גבי המזבח לעצמו. האם תאמר כן בשמן, שאינו קרב עם חובתו בפני עצמו אלא מעורב בה?

19 ועוד בדין נדבת סולת למנחה: אין שנים מצטרפים זה לזה כשותפים במנחה שיהיו שניהם מתנדבין עשרון אחד, אבל מצטרפים שנים לשותפות והם מתנדבין עולה וכן שלמים, וכן בקרבן עוף — מצטרפים שנים לשותפות אפילו בפרידה יחידה, תור או גוזל אחת.

20 ב גמרא שנינו במשנתנו מחלוקתם של ר' עקיבא ור' טרפון בדין נדבת שמן לעצמו, ובענין זה אמר רבא: מדברי שניהם שלא נחלקו אלא לענין שמן, ואולם מוסכם על שניהם כי מתנדב אדם שמן וסולת למנחת נסכים, נלמוד כי מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום.

21 ותוהים: פשיטא פשוט שכך הוא, ומה בא רבא להשמיענו! ומשיבים: נצרך רבא להשמיענו כן, שהרי מהו דתימא שתאמר: מנחת נדבה גלי גילתה בה רחמנא התורה כי יש בה חמישה סוגים מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מאפה תנור, רקיקים, והיה איפוא מקום לומר כי הני אלה חמשה המנחות — אין כן מקריבים, ואולם טפי יותר מאלה שיביא מנחת נסכים לעצמה — לא. לכך קא משמע לן הוא רבא משמיע לנו כי הני מילי דברים אלה שאין אלא חמש מנחות נדבה — אמורים במביא מנחה בסתמא בסתם, שלא פירש שהריהי למנחת נסכים. אבל היכא דפריש היכן שפירש ואמר כי השמן והסולת שהוא נודר הריהם נסכים — הרי פריש פירש, וחל נדרו.

22 ג שנינו עוד במשנתנו כי אין שנים מתנדבין עשרון אחד. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר, מה מקורה של הלכה זו? אילימא אם תאמר שטעם הדבר משום דכתיב שנאמר במנחה "ונפש כי תקריב מנחה" ויקרא ב, א שהוא לשון יחיד — בקרבן עולה נמי הא כתיב גם כן הרי נאמר בלשון יחיד, "אדם כי יקריב מכם קרבן..." שם א, ב, והרי שותפים מתנדבים עולה, כמבואר במשנתנו!

23 אלא עולה מאי טעמא מה טעם באה אף בשותפות, למרות שנאמר בה לשון יחיד? משום דכתיב שנאמר בה, בלשון רבים "אלה תעשו... לעלתיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" במדבר כט, לט. ואולם אם משום כך, במנחה נמי הא כתיב גם כן הרי נאמר לשון רבים "ו למנחתיכם"! אלא טעם הדבר שאין מביאים מנחה בשותפות — משום דכתיב שנאמר בה במנחה הלשון "נפש" "ונפש כי תקריב מנחה", לומר שאינה באה אלא על ידי היחיד, ולא בשנים.

24 ומוסיפים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, רבי אומר על הכתוב "... אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" שם כב, יח: מלשון רבים שאחז בה הכתוב בקרבנות, למדנו כי הכל, כל הקרבנות, באין אף בשותפות, ולא סילק הכתוב מכלל הקרבנות הבאים בשותפות אלא את המנחה בלבד, שאין המנחה באה בשותפות, משום שנאמר בה "נפש".

25 ד ועוד בדרשת המלה "נפש" האמורה דווקא במנחה, אמר ר' יצחק: מפני מה נשתנית מנחה משאר הקרבנות, שנאמר בה "נפש"? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה כנדבה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.

26 ועוד אמר ר' יצחק בטעם ייחודה של המנחה משאר קרבנות: מפני מה נשתנית מנחה, שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו שיש בה אופני שימוש שונים בשמן, בחמשת מיניה של המנחה? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה, ויודע בו המלך באותו אוהב שהוא עני. אמר לו המלך: עשה לי מן חמשה מיני טיגון, כדי שאהנה ממך ותתקבל לפני, אף על פי שאתה נותן רק סעודה קטנה.

28 א משנה הנודר "הרי עלי להביא עשרון סולת למנחה" — יביא למנחה עשרון סולת אחד. אמר "הרי עלי להביא מנחה של עשרונות" — יביא מנחה של שנים עשרונים סולת, שמיעוט לשון רבים הוא שניים. אמר "בשעה שנדרתי פירשתי אמרתי במדוייק מספר עשרונים שאני נודר למנחה, ואולם עתה נשכח ממני, ואיני יודע מה פירשתי" — יביא מנחה שיש בה ששים עשרון, שהרי אין מנחה באה ביותר מששים עשרונים. ואף אם נדר מנחה בת עשרון אחד — יהא עשרון אחד לחובתו, והשאר לנדבה.

29 אמר "הרי עלי להביא מנחה", ולא פירש איזו מנחה — יביא איזו מנחה שירצה מחמש המנחות שבתורה מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה חלות, ומנחת מאפה רקיקים. ר' יהודה אומר: יביא מנחת הסולת, שהיא המנחה המיוחדת שבכל המנחות.

30 אמר "הרי עלי להביא מנחה" או שאמר "הרי עלי להביא מין המנחה" — יביא אחת. אמר "הרי עלי להביא מנחות", או שאמר: "הרי עלי להביא מין מנחות" — יביא שתים מנחות. אמר "בשעה שנדרתי פירשתי אלו ממיני המנחות נדרתי להביא, ונשכח ממני, ואיני יודע איזה מהן פירשתי" — יביא את כל חמשתן חמשת מיני המנחות.

31 אמר "בשעה שנדרתי פירשתי שעלי להביא מנחה של כמה עשרונים בכלי אחד, ואולם עתה נשכח ממני ואיני יודע כמה עשרונים פירשתי בנדרי" — יביא מנחה שיש בה ששים עשרון, ויצא בה ידי נדרו. רבי אומר: לא יצא ידי נדרו עד שיביא ששים מנחות של מספר עשרונות שונים בכל מנחה ומנחה, ממנחה שיש בה עשרון אחד, ומנחה שיש בה שני עשרונים, וכן הלאה, ועד מנחה שיש בה ששים עשרונים ונמצא סך כל העשרונים המובאים על ידו עולה לאלף שמונה מאות ושלושים עשרונים. ותהא מנחה אחת מאלה לשם נדרו, ושאר המנחות באות לשם נדבה.

32 ב גמרא שנינו במשנתנו שהאומר בנדרו "הרי עלי עשרון", מביא מנחה בת עשרון אחד. ושואלים: פשיטא פשוט הדבר, ואין צורך לאמרו. ומשיבים: הלכה זו נצרכת רק משום המשכה באומר "הרי עלי עשרונות" — יביא שתים איצטריכא ליה נצרכה לו לשנותה. ושואלים: הא נמי פשיטא הלכה זו גם כן הריהי פשוטה, ואין צורך לשנותה. ומשיבים: הלכה זו משום חידוש שבה, שמיעוט עשרונות שתים איצטריכא ליה הוצרך לו לשנותה.

33 ג עוד שנינו במשנתנו שמי שאמר כי בשעה שנדרתי פירשתי כמה עשרונים אביא בנדרי, ועתה שכחתי ואיני יודע מה מספר העשרונים שפירשתי" — יביא מנחה אחת של ששים עשרון. ומבררים: מאן מיהו התנא שסבור כן?

34 אמר חזקיה: שלא כדעת רבי הנשנית בסוף משנתנו. ונימוקו: דאי שאם משנתנו זו היא כדעת רבי, האמר הרי אמר רבי שהאומר "פרשתי שאביא מספר מסויים של עשרונים, ואיני יודע עתה כמה עשרונים אמרתי", יביא ששים מנחות של עשרונות שונים, החל ממנחה שיש בה עשרון אחד ועד למנחה שיש בה ששים עשרונים.

35 ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו תימא תאמר שהלכה זו היא כשיטת רבי, ואין בכך קושי, שכן לא נחלק רבי על חכמים אלא במי שפירש בשעת נדרו שיביא מספר מסויים של עשרונות וקבעם בכלי שאמר שיביא אותם בכלי אחד. שבאופן זה סבור רבי שהריהו מביא ששים מנחות בששים כלים. ואילו בהלכה זו שבמשנתנו מדובר כשאומר "פירשתי עשרונות, אבל לא קבעתים בכלי אחד". שבמקרה זה דינו דמייתי שיתין שמביא ששים עשרונות בלבד, בשיתין מאני בששים כלים, שבכל אחד מהם עשרון אחד.

36 ד עוד שנינו במשנתנו שהאומר "הרי עלי מנחה" לדעת תנא קמא דינו שיביא איזהו מנחה ממיני המנחות שירצה, ולדעת ר' יהודה יביא מנחת סולת דווקא. ובהסבר שיטת ר' יהודה תנא שנה החכם בברייתא: הריהו מביא מנחת סולת, הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בפרשת המנחות ויקרא פרק ב.

37 ומקשים: אלא מעתה, אף האומר "הרי עלי עולה" ולא פירש איזו עולה היא — יביא לעולתו דווקא מבן בקר, לעולת בהמה, הואיל ופתח בו הכתוב בפרשת קרבנות העולה