ביאור שטיינזלץ על מנחות ה׳

1 דאמר מר שאמר החכם: גילח על אחת משלשתן חטאת, או עולה, או שלמים — יצא, משמע שאין ההכשר תלוי בקרבן מסויים.

2 מיתיבי מקשים ממה ששנינו בברייתא: אשם מצורע שנשחט שלא לשמו, או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות — הרי זה עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים כדין אשם מצורע, ומכל מקום צריך אשם אחר להכשירו את המצורע. והרי זו תיובתא קושיה חמורה על שיטת רב, שאמר שקרבן כזה פסול לגמרי, מאחר שבא להכשיר ולא הכשיר.

3 א ביחס למה שנאמר בשם רב, שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה פסולה, מוסיפים: ור' שמעון בן לקיש אמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה — כשירה, ומקטיר את קומצה, ואולם שיריה אין נאכלין לכהנים, משום איסור "חדש", עד שתביא מנחת העומר אחרת באותו יום ותתירנה.

4 ושואלים: וכיון ששיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת, הקומץ של מנחה זו עצמה מקרב היכי ליקרב כיצד היא קרבה? הלא נאמר: "ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים" יחזקאל מה, טו, לומר שאין מקריבים קרבן לגבוה אלא מן המותר לישראל, ולפני הקרבת העומר התבואה אינה מותרת לישראל!

5 אמר רב אדא בר אהבה, קסבר סבור ריש לקיש: אין בקרבנות מחוסר זמן לבו ביום, אלא, הואיל ובו ביום יהיה החדש מותר, הריהי כשרה להקרבה כבר עכשיו.

6 על הסבר זה מתיב מקשה רב אדא בריה בנו של רב יצחק ממה ששנינו בברייתא: יש בעופות שאין במנחות, יש במנחות שאין בעופות. ומפרטים: יש בעופות שאין במנחות — שהעופות באין בנדבת שנים, ששני אנשים יכולים להתנדב בשותפות קרבן מן העוף, אבל לגבי מנחות "נפש" כתיבא נאמר בהן "ונפש כי תקריב מנחה", ויקרא ב, א, לומר שרק אדם יחיד "נפש" מביא מנחה.

7 ועוד, שמחוסרי כפרה, שהם זב וזבה יולדת ומצורע, הצריכים להביא קרבן לגמר כפרתם — מביאים קרבן מן העוף, אבל אין בקרבנם מנחה.

8 וכן הותרו העופות מכלל איסורן בקודש, שמליקה בעוף חולין עושה אותו נבילה האסורה באכילה, ובקדשים היא מכשירה את העוף להקרבה ולאכילה. מה שאין כן במנחות, שאין במנחה דבר שאסור בחולין והותר איסורו בקודש.

9 ויש במנחות מה שאין בעופות — שהמנחות טעונות כלי לעבודתן, שצריך לתת את המנחה בכלי שרת, ויש בהן שצריכות תנופה והגשה לקרן המזבח, וישנן בציבור כביחיד, שכמו שיש מנחות של יחיד כך יש מנחות של ציבור העומר, שתי הלחם ולחם הפנים, מה שאין כן בעופות, שאין בעבודתם כלי שרת, ואין בהם תנופה או הגשה, ואין קרבן ציבור מן העוף.

10 ואם איתא יש, נכון הדבר שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשרה מיד להקטרה, הרי במנחות נמי משכחת לה גם כן מוצא אתה אותה שהותרו מכלל איסורן בקודש, ומאי ניהו ומה הן? מנחת העומר שנקמצה שלא לשמה, שלמרות שהתבואה החדשה נאסרה להדיוט עד שתקרב מנחת העומר, מנחה זו מותרת בהקרבה!

11 ודוחים: כיון שאין מחוסר זמן לבו ביום, לאו איסורא לא איסור הוא שהותר, אלא מתחילתה כשרה היא, כאילו כבר קרבה מנחת העומר האחרת.

12 ועוד מתיב מקשה רב ששת ממה ששנינו בענין טהרת המצורע: הקדים מתן שמן על בהונות המצורע למתן דם האשם על הבהונות, שלא כפי שאמרה התורה ויקרא יד, יד— יז — ימלאנו את לוג השמן ויחזור ויתן שמן על בהונות המצורע אחר מתן דם. הקדים מתן בהונות מן השמן למתן שבע הזאות השמן לפני ה' — ימלאנו שמן ויחזור ויתן מתן בהונות אחר מתן שבע.

13 ואי אמרת ואם אומר אתה אין מחוסר זמן לבו ביום, אמאי מדוע אם שינה את הסדר יחזור ויתן? מאי דעבד עבד מה שעשה עשה, שהרי כבר מתחילת היום היה ראוי להעשות!

14 אמר רב פפא: שאני שונים הלכות מצורע, דכתיבא בהו שנאמרה בהם לשון הוייה, שאמר הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע" שם, "תהיה" — בהוייתה תהא, ואסור לשנות מן הסדר.

15 ועוד מתיב מקשה על כך רב פפא ממה ששנינו: הקדים שחיטת חטאתו של מצורע לאשמו, שלא כראוי ראה שם יג— יט — לא יהיה אחר ממרס בדמה של החטאת שלא יקרש, עד שישחט האשם ויזה מדמו, ואחר כן יזה דם החטאת. אלא תעובר צורתה של החטאת, יניחנה עד למחר עד שתיפסל, ותצא לבית השריפה. ואם אין מחוסר זמן לבו ביום, מדוע לא נראה את החטאת כאילו נשחטה לאחר האשם?

16 ותמהים: אמאי קא מותיב מדוע מקשה רב פפא? והא והרי רב פפא הוא שאמר: שאני שונים הלכות מצורע דכתיבא בהו שנאמר בהם הוייה, ולפיכך שינוי הסדר פוסל בהם! אלא יש לומר כי רב פפא הכי קא קשיא ליה כך היה קשה לו: אימא אמור כי הני מילי דברים אלה שהסדר מעכב בהלכות מצורע, אמורים דווקא בעבודה, אבל שחיטה לאו עבודה היא, שאינה מעיקר עבודת הקרבן. ולפיכך, אי אם אין מחוסר זמן לבו ביום — יהא אחר ממרס בדמה של החטאת, ולקריב ושיקריב את האשם שישחטנו ויזה מדמו, והדר ליקרב ואחר כך יקריב את החטאת!

17 אלא אמר רב פפא: היינו טעמא זהו הטעם של ריש לקיש, שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשירה להקרבה — לא מפני שאין מחוסר זמן לבו ביום, אלא מפני דקסבר שהוא סבור כי האיר מזרח, כלומר, בוקרו של יום ששה עשר בניסן, מתיר את התבואה החדשה, גם בלא הקרבת מנחת העומר, שכן ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שאומרים שניהם: אפילו בזמן שבית המקדש קיים,

18 האיר מזרח מתיר.

19 ומעירים: והא ודבר זה של ריש לקיש לאו בפירוש איתמר נאמר בשמו, אלא מכללא מכלל הדברים איתמר נאמר, שמתוך דבריו אפשר ללמוד שהוא סבור כך. דתנן ששנינו במשנה: אין מביאין מנחת בכורים כלומר, מנחות ובכורים, ומנחת בהמה מנחת נסכים, הבאה עם קרבן בהמה מן התבואה החדשה קודם לעומר. וטעם הדבר — משום דבעינן שצריכים אנו שיהא הקרבן "ממשקה ישראל" יחזקאל מה, טו — מן המותר לישראל, והתבואה החדשה עדיין לא הותרה, ואם הביא — פסול.

20 וכן קודם לשתי הלחם הבאים בחג השבועות לא יביא מנחות וביכורים, משום דאיקרו ששתי הלחם נקראו בכורים, והם הראשית לכל הביכורים, ומכל מקום אם הביא — כשר.

21 ואמר ר' יצחק שכך אמר ריש לקיש: לא שנו שאם הביא מן החדש קודם לעומר שהוא פסול, אלא כשהביא בארבעה עשר ובחמשה עשר בניסן, אבל בששה עשר בניסן, גם אם הביא קודם לעומר — כשר; וקשיא לי והיה לי קשה: מדוע יהא מותר בששה עשר קודם לעומר? ליהוו שיהיו כמחוסר זמן! אלמא קסבר אלא מכאן שריש לקיש סבור: האיר המזרח מתיר, ולכן אין זה מחוסר זמן.

22 א לעיל הובאה דעת רב, שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה — פסולה, ודעת ריש לקיש, שהיא כשרה אלא שצריך מנחה אחרת להתיר את החדש. ואילו רבא אמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה — כשירה, ושיריה נאכלין, ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה, שאין מחשבה פסולה מועלת מועילה לפסול אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה.

23 ומפרטים: במי שראוי לעבודה — לאפוקי להוציא כהן בעל מום, שפסול לעבודה, שאין מחשבתו פוסלת קרבן. ובדבר הראוי לעבודה — לאפוקי להוציא מנחת העומר, שהיא מנחה דלא חזיא שאינה ראויה בדרך כלל לעבודה, שחדוש הוא שמביאים קרבן מן השעורים. ובמקום הראוי לעבודה — לאפוקי להוציא עבודה שנעשתה במחשבת פסול כאשר נפגם המזבח, שאינה פוסלת, ואם יתוקן המזבח בו ביום — ניתן להקריב את הקרבן.

24 ב ושבים לדון בענין האיסור להקריב לגבוה דברים האסורים להדיוט. תנו רבנן שנו חכמים, בתחילת פרשת העולה נאמר: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" ויקרא א, ב, וחכמים דרשו "מן הבקר" כלשון מיעוט — להוציא את הנעבד לעבודה זרה, ומוסיפים: כשהוא אומר שוב "מן הבקר" למטה בהמשך "אם עולה קרבנו מן הבקר" שם ג — שאין תלמוד לומר, כלומר, לכאורה לא הוצרכנו לכך, אלא המיעוט להוציא את הטרפה, ללמד שהיא פסולה להקרבה. ויש לתמוה: ומדוע הוצרכנו לכתוב?

25 והלא דין קל וחומר הוא: ומה בהמה בעל מום שמותרת להדיוט — אסורה לגבוה ראה שם כב, יט, טריפה שאסורה להדיוט שמות כב, ל אין דין שאסורה לגבוה? כנגד זה טוענים: חלב ודם יוכיחו, שאסורין להדיוט ומכל מקום מותרין לגבוה!

26 ודוחים: מה לחלב ודם שהם מותרים לגבוה, שכן גם בהדיוט הם באין מכלל היתר, שהרי הבהמה עצמה מותרת היא, תאמר בטריפה שכולה אסורה, ואם כן לא תהא מותרת לגבוה!

27 ומשיבים: מליקה בעוף תוכיח, שכולה איסור והיא אסורה להדיוט, שעוף שנמלק מן העורף אסור באכילה, כנבילה, ומכל מקום מותרת לגבוה, שכך מקריבים קרבן מן העוף, ומשום כך הוצרכנו לכתוב לפסול טריפה.

28 ודוחים: אין מכאן ראיה, מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה, כלומר, רק בשעת קדושתה למזבח היא נאסרה להדיוט, דהיינו בשעת מליקתה, אבל קודם לכן לא נאסרה להדיוט. מה שאין כן בטריפה, שאין קדושתה אוסרתה להדיוט, אלא מעצמה היא אסורה, ואין לומר שתהיה מותרת לגבוה!

29 ואם השבתה, כלומר, ואם מכל מקום תמצא דרך להשיב ולטעון שטריפה תהיה כשרה להקרבה, כשהוא אומר "מן הבקר" למטה ויקרא א, ג שאין תלמוד לומר כלומר, אין בו צורך לכאורה, אלא בא להוציא את הטריפה. עד כאן לשון הברייתא.

30 ושואלים: מה "אם השבתה" כלומר, מה היא אותה טענה שהוא מרמז לה, ואינו מפרשה? לשאלה זו נתנו תשובות אחדות סימן: רקיח מר אדא לשישי"ה.

31 אמר רב, משום דאיכא למימר שיש לומר: מנחת העומר תוכיח, שהיא אסורה להדיוט ככל תבואה חדשה, ומותרת לגבוה, ומכאן נלמד לטריפה, לכך הוצרכנו לכתוב האוסר טריפה בהקרבה. ופורכים את הטענה: מה למנחת העומר שהיא מותרת לגבוה, שכן היא מתרת את החדש, מה שאין כן טריפה!

32 ומשיבים: מנחת העומר בשביעית אינה מתירה את החדש, שהרי אסור לזרוע ואין תבואה, ומכל מקום היא מותרת! ודוחים: בשביעית נמי גם כן יש במנחת העומר צד היתר, שכן היא מתרת ספיחין שצמחו מעצמם בלא זריעה בשביעית! ומשיבים: מכל מקום, כשיטת ר' עקיבא שאמר: ספיחין אסורים בשביעית הרי אינה מתרת כלל, ומכל מקום היא מותרת לגבוה, ולכן הוצרך הכתוב לאסור את הטריפה.

33 אמר ליה לו רב אחא בר אבא לרב אשי, לר' עקיבא נמי גם כן לפרוך נפרוך את הטענה כך: מה למנחת העומר שהיא מותרת לגבוה, שכן היא מתרת חדש בחוצה לארץ, ששם אין איסור שביעית!

34 ואפילו למאן דאמר לשיטת מי שאומר: איסור חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא אינו מן התורה, ואינה מתירה כלל את החדש בשביעית, אפשר לפרוך בדרך אחרת: מה למנחת העומר שכן היא באה להתיר לאו שבתוכה, שהקטרת הקומץ מתירה את השיריים באכילה לכהנים, מה שאין כן טריפה!

35 אמר ליה לו רב אחא מדיפתי לרבינא: אין זו פירכה, כי אי הכי אם כך, לפי סברה זו יש לומר כי טריפה נמי גם כן תקריב ותתיר לאו שבתוכה, כדי להתיר את בשרה באכילה לכהנים, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה בהקרבה! אלא פריך הכי פרוך כך: מה למנחת העומר שהיא מותרת לגבוה, שכן מצותה בכך, שהתורה ציותה להביא אותה כדי להתיר את החדש. מה שאין כן בטריפה, שאין מצוה בהקרבתה.

36 ריש לקיש אמר: הטענה שיש להשיב כדי להתיר טריפה בהקרבה היא משום דאיכא למימר שיש לומר: מפטם הקטרת יוכיח, שאסור להדיוט ומותר לגבוה, ולכן הוצרכנו לכתוב לאסור את הטריפה בהקרבה. ותוהים על הלשון: מפטם גברא איש הוא!

37 אלא הכוונה היא: פטום הקטרת יוכיח, שאסור להדיוט לרקוח קטורת כמו זו של המקדש שמות ל, לז, ומותר לגבוה. ודוחים: אין זו טענה, מה לפטום הקטרת שהוא מותר לגבוה, שכן מצותו בכך, מה שאין כן בטריפה!

38 מר בריה בנו של רבינא אמר הסבר אחר, משום דאיכא למימר שיש לומר: שבת תוכיח, שהיא אסורה במלאכה להדיוט ומותרת לגבוה בעבודת הקרבנות, והוא הדין לטריפה שתהא מותרת לגבוה, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה.

39 ודוחים: מה לשבת שהותרה לגבוה, שכן הותרה מכללה גם אצל הדיוט במילה, שהרי מצוה למול בזמנו אף בשבת, למרות שהיא מלאכה!

40 ותוהים: אטו וכי מילה צורך הדיוט הוא שאתה טוען שהותרה אצלו? הלוא מילה מצוה היא! אלא כך יש לדחות: מה לשבת שהותרה לגבוה שכן מצותה בכך, שהתורה ציותה על עבודת הקרבנות בשבת, מה שאין כן בטריפה.

41 רב אדא בר אבא אמר הסבר נוסף, משום דאיכא למימר שיש לומר: כלאים תוכיח, שאסורין להדיוט בלבישה ומכל מקום מותרין לגבוה, שבאבנט של הכהן יש כלאים. והוא הדין לטריפה, שתהיה מותרת לגבוה, ולכן הוצרך הכתוב לאוסרה.

42 ודוחים: מה לכלאים שהותרו לגבוה, שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית, שנותנים פתיל תכלת של צמר אף בציציות של פשתן! ותוהים: אטו וכי ציצית צורך הדיוט היא, שאתה אומר שהותרה אצלו? והלוא מצוה היא! אלא כך יש לדחות: