ביאור שטיינזלץ על מנחות מ״ז

1 א ומביאים עוד מדברי חכמים בדינם של שני כבשי העצרת ושתי הלחם הבאים בחג השבועות. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: שני כבשי העצרת אין מקדשין את שתי הלחם אלא בשחיטה של הכבשים וזריקת דמם על המזבח.

2 ומסבירים כיצד — אם שחטן את כבשי העצרת לשמן, ולאחר מכן עמד וזרק את דמן על המזבח לשמן — הרי קדש בכך הלחם, ומותר באכילה. שחטן שלא לשמן וזרק את דמן שלא לשמן — לא קדש בכך הלחם. שחטן לשמן ואולם זרק את דמן שלא לשמן — הלחם קדוש ואינו קדוש, אלו דברי רבי. ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם בכל מקרה הלחם אינו קדוש עד שישחוט אותם לשמן ויזרוק את דמן לשמן.

3 ומבררים את שיטותיהם של רבי ור' אלעזר בר' שמעון: מאי טעמא מה הטעם, מקור שיטתו של רבי הסבור ששחיטת הכבשים בלבד היא המקדשת את הלחם?

4 — דכתיב שכן נאמר באיל הנזיר המובא ביום מלאת ימי נזירותו "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות" במדבר ו, יז, ומכתוב זה למדים כי עשיית הזבח שחיטה מועילה אף ללחמים הבאים עם הקרבן "על סל המצות", ולמימרא ולומר לנו מכאן כי השחיטה מקדשא היא המקדשת את הלחם. וכן שחיטת כבשי העצרת מקדשת את שתי הלחם הבא עמם, שכן נלמד דין קדושת שתי הלחם מדין לחמי נזיר.

5 ואילו ר' אלעזר בר' שמעון הסבור שהשחיטה והזריקה גם יחד הן המקדשות, מאין הוא למד את שיטתו זו? — מן הנאמר בכתוב זה "ואת האיל יעשה" — להורות שאין הלחמים מתקדשים אלא עד שיעשה באיל את כל עשיותיו, השחיטה והזריקה.

6 ושואלים: ורבי נמי הכתיב גם כן הרי נאמר "יעשה", שמשמע ממנו שאין הלחם מתקדש עד שתיעשנה כל עשיותיו של האיל ובכלל זה הזריקה? והשיב רבי: אי כתיב אם היה כתוב "זבח יעשה" — הייתי אומר כדקאמרת כמו שאתה אומר, שמשמעות הכתוב שישחט ויעשה פעולה נוספת, שהיא הזריקה "זבח יעשה" על מנת שיתקדש הלחם. ואולם השתא דכתיב עכשיו שנאמר בכתוב זה "יעשה זבח" — משמע הדברים: במה מה יעשה כדי שתחול קדושה על הלחם? — בזביחה.

7 ושואלים לצד האחר: ור' אלעזר בר' שמעון, הכתיב הרי נאמר "זבח" שמשמע ממנו כי השחיטה כשלעצמה מקדשת מקדשת את הלחם? והשיב ר' אלעזר בר' שמעון: הפסוק ההוא אותו הכתוב "זבח שלמים לה' על סל המצות" מיבעי ליה נצרך לו ללימוד אחר, וכמו שאמר ר' יוחנן, שכן אמר ר' יוחנן: הכל מודים, ואף ר' אלעזר בר' שמעון הסבור שאין השחיטה כשלעצמה מקדשת את הלחם, שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה.

8 ב שנינו בברייתא שלשיטת רבי, אם נשחט איל הנזיר לשמו ואולם דמו נזרק שלא לשמו, הרי הלחם "קדוש ואינו קדוש". ובענין זה שואלים: מאי מה פירוש "קדוש ואינו קדוש"? אביי אמר: הלחם אמנם נעשה קדוש קדושה גמורה בשחיטה זו, ואולם הוא אינו גמור בקדושתו. רבא אמר: הלחם אמנם נעשה קדוש קדושה גמורה בשחיטה זו, ואולם הוא אינו ניתר על ידה לאכילה.

9 ושואלים: מאי בינייהו מה הבדל הלכתי יש ביניהם, בין אביי ורבא, שהרי הכל מודים שאין הלחם מותר לאכילה בשחיטה זו? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין מיתפס התפסה, חלות קדושה על דמי פדיונו של לחם זה, שלשיטת אביי האומר שאין הלחם קדוש קדושה גמורה — גם לא תפיס לא תופס, חלה קדושה על דמי פדיונו. ואילו לשיטת רבא האומר שהלחם קדוש קדושה גמורה אלא שאינו מותר באכילה — תפיס תופס דין קדושה על דמי פדיונו.

10 ומקשים: בשלמא נניח, מובן הדבר לשיטת רבא האומר בפירוש דברי רבי שהתקדש הלחם בקדושה גמורה, היינו זהו ההבדל דאיכא שיש בין רבי לר' אלעזר בר' שמעון. אלא לשיטת אביי האומר שלדברי רבי לא התקדש הלחם קדושה גמורה, מאי איכא מה ההבדל להלכה שיש בין רבי לר' אלעזר בר' שמעון?

11 ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין איפסולי שיפסל הלחם ביוצא מן העזרה לאחר שחיטה. שכן לדעת רבי הסבור שהתקדש הלחם — נפסל הלחם ביציאתו. ואילו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון הסבור שלא קידשה השחיטה את הלחם — לא נפסל הלחם ביציאתו זו שהרי עדיין לא התקדש.

12 ג ועוד בענין מחלוקתם של רבי ור' אלעזר בר' שמעון בדין קדושת שתי הלחם בשחיטת ובזריקת כבשי העצרת, בעא מיניה שאל אותו ר' שמואל בר רב יצחק מר' חייא בר אבא: כבשי עצרת ששחטן לשמן, ואולם זרק את דמן שלא לשמן — אותו הלחם מהו דינו באכילה?

13 ושואלים: אליבא דמאן לפי שיטתו של מי הועלתה בעיה זו? שכן אי אם הועלתה הבעיה אליבא לפי שיטתו של ר' אלעזר בר' שמעון — אין לבעיה זו מקום, שכן האמר הרי אמר ר' אלעזר בר' שמעון כי זריקה היא דמקדשא שמקדשת את הלחם, ואם לא נזרק הדם לשמו, ברור שלא התקדשו הלחמים, ואין היתר לאוכלם. ואי אם הועלתה הבעיה אליבא לפי שיטתו של רבי — גם כן אין מקום לבעיה זו, שהרי בין להסברו של אביי את דברי רבי האומר שבמקרה זה הלחם הריהו "קדוש ואינו קדוש", ובין להסברו של רבא — הלחם הריהו אמנם קדוש ואולם אינו ניתר באכילה הוא!

14 אלא צריך לומר שהבעיה היא אליבא דהאי תנא לפי שיטתו של תנא זה, דתני אבוה שכן שנה אביו של ר' ירמיה בר אבא ברייתא זו: שתי הלחם שיצאו אל מחוץ לעזרה בין השחיטה של הכבשים לזריקה של דמם, וזרק הכהן את דמן של הכבשים במחשבה לאכול את הלחם ואת הכבשים חוץ מעבר לזמנן המותר, ובכך נתפגלו הכבשים ואסורים באכילה. ואולם נחלקו חכמים בדינו של הלחם. שר' אליעזר אומר כי אין בלחם משום איסור פיגול, ואילו ר' עקיבא אומר כי יש אף בלחם, ולא רק בכבשים, משום איסור פיגול.

15 ובהסבר מחלוקתם זו של ר' אליעזר ור' עקיבא אמר רב ששת כי הני תנאי אלה התנאים, הן ר' אליעזר והן ר' עקיבא, כשיטתו של רבי סבירא להו סבורים הם, שאמר שהשחיטה לעצמה מקדשא מקדשת את הלחם. ולדעת הכל התקדש לחם זה עם שחיטת הכבשים, וכשיצא אל מחוץ לעזרה היה כבר קדוש.

16 מיהו ואולם בדבר זה נחלקו: שר' אליעזר הולך בהלכה זו לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שכך אמר ר' אליעזר שאין הזריקה מועלת פועלת, מחילה דין אלא לקדשים שבעזרה, ולא לקרבן היוצא מהעזרה. ולכך כאשר יצא הלחם אל מחוץ לעזרה לפני הזריקה, אין מחשבת הפיגול של הכהן בשעת זריקת הדם מחילה עליו דין פיגול. וכמו כן אף ר' עקיבא הולך בהלכה זו לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שכך אמר ר' עקיבא כי הזריקה מועלת אף ליוצא, ולכך מחשבת הפיגול שחשב הכהן מחילה דין פיגול אף על הלחם שיצא מהעזרה.

17 דתנן ששנינו במשנה: נחלקו ר' אליעזר ור' עקיבא בדינם של אימורי חלקי הקרבן העולים למזבח של קדשים קלים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת דמים וזרק אחר כך את הדם עליהם. שר' אליעזר אומר: אין זריקה זו נחשבת כלל, ומשום כך אין מועלין בהן. ואין חייבין עליהן משום פיגול אם בשעת אחת העבודות קודם לזריקת הדם הראויה חשב על הקרבן לאוכלו מחוץ לזמנו הראוי, שלא נתפגל הקרבן, והאוכל מבשרו במזיד אינו חייב כרת, כיון שאין זו זריקה ראויה. ואינו חייב כרת על אכילת בשרם של אלו אם נותר הבשר לאחר זמן אכילתו הראוי, וכן אינו חייב כרת על אכילתם כשהוא טמא טומאת הגוף. שהרי הם כמי שלא נעשתה בהם זריקה כלל.

18 ואילו ר' עקיבא אומר: זריקה זו נחשבת לענין זה שיהיו מועלין בהן, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

19 ובדבר זה הוצעה בעייתו של ר' שמואל בר רב יצחק מר' חייא בר אבא: לשיטתו זו של ר' עקיבא מאי מה הוא הדין לענין היתר אכילתו של הלחם בכבשי עצרת שנשחטו לשמם אך נזרק דמם שלא לשמם?

20 ומפרט את צדדי הבעיה: האם יש לומר כי מאחר שלמדנו כי זריקת דם כבשי העצרת במחשבת פיגול קבעה מחילה דין לשתי הלחם שהריהם באיסור פיגול, שאף שזריקה זו נעשית על קדשים שנפסלו בפסול יוצא, מכל מקום נחשב הלחם היוצא כבשר הקרבן וחל עליו דין פיגול. אף בענייננו נאמר שזריקה שלא לשמה כיון שהיא מתירה את בשרם של כבשי העצרת, כמו כן נמי גם כן הריהי שריא ליה מתירה אותו את הלחם. ומן הצד האחר: או דלמא שמא יש לומר כי לא נאמרה שיטה זו של ר' עקיבא אלא לחומרא להחמרה בדין וכגון לענין שיחול איסור פיגול על הלחם שיצא אל מחוץ לעזרה בין שחיטה לזריקה, שדווקא בזה אמרינן אומרים אנו שייחשב הדבר היוצא כבשר הקרבן הנמצא בעזרה, ופועלת בו הזריקה. אבל לקולא להקלה בדין וכגון בענייננו, שיותר הלחם באכילה בזריקה זו — בזה לא אמרינן אין אומרים אנו כן.

21 על דרך העמדה זו של מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא, מתקיף לה מקשה עליה רב פפא: וממאי וממה, ומנין לנו דכי איתנהו אבראי פליגי שכאשר הלחמים נמצאים בחוץ הם חולקים?

22 דילמא שמא יש לומר כי בדאיתנהו אבראי במקרה שהם נמצאים בחוץ — דכולי עלמא לא פליגי שהכל מודים, ואף ר' עקיבא, אינם חלוקים שלדעת הכל אין הזריקה מועלת מועילה, מחילה דינים ליוצא. אלא באופן שהדר עיילינהו פליגי שחזר והכניסם לעזרה לפני הזריקה, הם חלוקים, שר' אליעזר סבר לה הריהו סבור כדעת רבי, שאמר כי השחיטה מקדשא מקדשת את הלחם, ומשום כך איפסלו להו נפסלו להם הלחמים ביוצא כאשר יצאו לאחר שחיטת הכבשים, ומעתה אף שהוכנסו חזרה לפני הזריקה שוב לא יחול בהם פסול פיגול.

23 ואילו ר' עקיבא סבור כר' אלעזר בר' שמעון שאמר כי השחיטה כשלעצמה לא מקדשא אינה מקדשת את הלחם, אלא זריקת הדם היא המקדשת אותם, ולכן הלחמים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת הדם כיון שלא התקדשו עדיין, לא מיפסלי אינם נפסלים בפסול יוצא, ולכשיזרוק את הדם, אם תהא הזריקה במחשבת פיגול — תחיל עליהם זריקה זו דין פיגול. ומעתה אין עוד מקום לבעייתו זו של ר' שמואל בר רב יצחק לשיטתו של ר' עקיבא, שהרי אין הזריקה מועילה לדבר שנפסל כלחמים הללו שנפסלו בשחיטה שלא לשמה!

24 ודוחים את קושיית רב פפא: האי מאי פירוש זה של מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא, מה טיבו? הלא אין הוא הולם את מחלוקתם. שכן אי אמרת בשלמא נניח, זה ברור, אם אתה אומר שר' עקיבא כשיטת רבי סבירא ליה סבור הוא, שאמר כי השחיטה מקדשא להו מקדשת אותם, את הלחמים — היינו דקאמר זהו שאמר ר' עקיבא דקדשי להו שמקדשים אותם, את הלחמים בשחיטה, ואתיא ובאה הזריקה זו שנעשתה במחשבת אכילה חוץ לזמנו, וקבעה להו קובעת אותם באיסור פיגול.

25 אלא אי אמרת אם אתה אומר שר' עקיבא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון סבירא ליה סבור הוא, שאמר כי הזביחה שחיטה כשלעצמה לא מקדשא אינה מקדשת את הלחם, אלא הזריקה, וכי זריקת פיגול מי מקדשא האם מקדשת?

26 והאמר והרי אמר רב גידל, אמר רב כי זריקת הדם במחשבת פיגול אמנם מחילה איסור פיגול על בשר הקרבן, ואולם היא אינה מביאה מעתה את הקדשים שלא היו עד כה בכלל דין מעילה לידי דין מעילה, וכמו כן היא אינה מוציאה מעתה את הקדשים שהיו בכלל דין מעילה מידי דין מעילה.

27 ומפרש רב את דבריו: זריקה שאינה מביאה קדשים לידי מעילה — באימורי בחלק הקרב על המזבח קדשים קלים שבשרם ממון בעליהם, ואף האימורים אינם נכללים בהגדרת "קדשי ה' " "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' ". ויקרא ה, טו שבהם אמור דין מעילה, שכיון שאינם קרבים על המזבח, מפני שנפסלו בזריקה זו.

28 וזריקה זו אינה מוציאה מידי מעילה — בבשר קדשי קדשים כגון החטאת והאשם ושלמי ציבור שהוא נאכל לכהנים, שעדיין יש בו דין מעילה, שהרי לא פסק מלהיקרא "קדשי ה' ", שמאחר והיתה זו זריקת פיגול — לא הועילה

29 ! ודוחים: כיצד מביאים מדברי רב גידל שאמר בשם רב, ולאו איתותב האם לא הוקשו דברים אלה של רב גידל אמר רב במסכת מעילה דף ג,ב ונדחו?

30 א ועוד בעיה שעניינה הוא כבשי ולחמי העצרת בעא מיניה שאל ממנו ר' ירמיה מר' זירא: שני כבשי העצרת ששחטן לשמן, והוקבעו בשחיטה זו עם שתי הלחם הבא איתם, ואחר כן אבד הלחם. אם יזרק דם הכבשים לשמם — ודאי שלא תתיר זריקה זו את הכבשים, שהרי הוקבעו עם הלחם וזה הלא אבד. ואולם יש לשאול: מהו הדין שיזרוק הכהן את דמן של הכבשים על המזבח שלא לשמן אלא לשם שלמים, כדי להתיר בכך את בשר הכבשים באכילה?

31 אמר ליה לו ר' זירא בתמיהה על עצם העלאת אפשרות שכזו: וכי יש לך דבר כיוצא בזה, שהוא אינו כשר אם נעשה לשמו, ואולם הוא כשר אם נעשה שלא לשמו?! הקשה ר' ירמיה על תמיהתו זו של ר' זירא: וכי לא מצאנו כדבר הזה?! והרי קרבן פסח ביום ארבעה עשר בניסן ערב פסח קודם חצות היום שהוא תחילת זמן הקרבתו — אינו כשר אם נשחט לשמו, לשם פסח, שהרי נשחט קודם זמנו, והריהו כשר אם נשחט שלא לשמו אלא לשם קרבן שלמים! אמר לו ר' זירא לר' ירמיה בהסבר תמיהתו:

32 הכי קאמינא כך אני אמרתי, זאת התכוונתי לומר: האם יש לך דבר כיוצא בזה, שכבר נראה היה ראוי להקריבו לשמו כדוגמת כבשי עצרת אלה, שנשחטו לשמם כשהיה לחם אתם, ולאחר מכן נדחה חדל להיות ראוי מלהקריבו לשמו שכבשים אלה, שמשעה שאבד לחמם, אף הם נדחו מהקרבה, ואינו כשר אם יוקרב לשמו, ואולם הריהו כשר אם יוקרב שלא לשמו?!

33 הקשה ר' ירמיה גם על הסבר זה: וכי לא מצאנו אף כדבר הזה?! והרי קרבן פסח, כשמגיע זמנו בין הערביים שבי"ד בניסן — הריהו ראוי להקריבו לשמו, ומאחר זמנו — אף שהוא נדחה מהקרבה לשמו, בכל זאת בשאר ימות השנה אף קודם חצות היום — הרי הוא כשר אם יוקרב שלא לשמו, אלא לשם שלמים!

34 חזר ר' זירא והסביר את תמיהתו: הכי קאמינא כך אמרתי, זאת התכוונתי לומר: האם יש לך דבר כיוצא בזה, שכבר נראה היה ראוי להקריבו לשמו כדוגמת כבשי עצרת אלה, שהובאו להקרבתם עם הלחם, כדין, וגם נשחט קרבן זה לשמו ולאחר מכן נדחה חדל להיות ראוי מלהקריבו לשמו וכגון כבשים אלה, שמשעה שאבד לחמם, נדחו מהקרבה, ואינו כשר אם יוקרב לשמו, ואולם הריהו כשר אם הוא יוקרב שלא לשמו?!

35 חזר והקשה ר' ירמיה גם על הסבר זה: וכי לא מצאנו אף כדבר הזה?! והרי קרבן תודה ולחמיו, שלמדנו את דינו למעלה מו,א שאם לאחר שנשחט קרבן התודה נפרס הלחם, ונפסל בכך — יזרק דם התודה לשם שלמים ובשר הקרבן ייאכל, ואילו היה נזרק דם התודה לשמו — לא היה הבשר מותר באכילה, ואילו משנזרק שלא לשמו — הריהו מותר באכילה.

36 ודחה ר' זירא ראיה זו: אין להביא ראיה מקרבן תודה שכן שאני שונה, נבדל דין התודה משאר דיני הקרבנות, דרחמנא קרייה שכן התורה קראה אותו "שלמים" "זבח תודת שלמיו". ויקרא ז, יג, וכשם שהשלמים הריהם קרבנות הבאים בלא לחם, כן יש והתודה באה בלא לחם. ולכך אין אובדנו של הלחם מחשיב את הקרבן כנדחה. מה שאין כן בבעיית ר' ירמיה, שנדחו הכבשים באובדנו של הלחם.

37 ב ומביאים עוד בדינם של כבשי ולחמי העצרת. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: שחט את שני הכבשים כדין, ואולם שחטם על ארבע חלות ולא על שתים כדינם — מה יעשה? הריהו מושך שתים מהן מן החלות הללו, שהן תהיינה לחמי העצרת, ומניפן עם שני הכבשים שנשחטו,