ביאור שטיינזלץ על מנחות פ״ג

1 ויש לשאול: הרי אין צורך בכתוב מיוחד לשם כך, שהרי בהדיא כתיב במפורש נאמר בתורה בקרבנות החטאת והאשם שבשרם נאכל על ידי כהנים זכרים!

2 ואי אם בא הכתוב "זאת התורה... למנחה" ויקרא ז, לז, ללמד שזבחי שלמי ציבור נאכלים לכהנים זכרים — אף לכך לא נצרך הכתוב, שכן מרבויא דקראי אתי מריבוי המקראות הם באים, נלמדים, שכן נאמר "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קודש קדשים לך הוא ולבניך. בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר בכהנים יאכל אותו קדש יהיה לך" במדבר יח, ט— י — לימד מקרא זה על זבחי שלמי ציבור שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה! ומשיבים: הכתוב "זאת התורה...

3 למנחה" בא ללמדנו שזבחי שלמי ציבור נאכלים על ידי זכרי כהונה, ומה ששאלו שאין צורך בכתוב זה — מחלוקת תנאי תנאים היא מהיכן נלמדת הלכה זו, איכא דמייתי לה יש שמביאים, למדים, אותה מהכא מכאן, מהכתוב "זאת התורה... למנחה", ואיכא דמייתי לה ויש שמביאים, למדים, אותה מהכא מכאן, מהכתוב "בקודש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו". וממשיכים עוד בדרשת הכתוב: נאמר בפסוק "זאת התורה...

4 ולחטאת" — להקיש כל הקרבנות לדין החטאת וללמד: מה חטאת, מקדשה מקדשת, מחילה את קדושתה על קרבן אחר בבלוע בבליעה, שאם בלע בשר קרבן שלמים שזמן אכילתו שני ימים ולילה מבשר החטאת שזמן אכילתו יום ולילה בלבד — אף בשר קרבן השלמים נאכל ליום ולילה בלבד, כבשר החטאת. וכך הוא הדין אף בכל הקרבנות, שהריהם מקדשה מקדשת בבלוע. ועוד בדרשת הכתוב: מה שנאמר בפסוק "זאת התורה...

5 ולאשם" בא להקיש את כל הקרבנות לאשם, וללמד: מה קרבן אשם, אין שפיר עובר ושליא כעין כיס שבתוכו נוצר הולד קדוש בו, שכן קרבן האשם הריהו ממין זכר ולא יתכנו בו שפיר ושליה, אף בכל קרבן אחר, אין שפיר ושליא קדוש בו. ומסבירים: טעם שיטת ר' אליעזר שאין השפיר והשליה מתקדשים בקדושת הקרבן, שכן קסבר סבור הוא כי הולדות של בהמות הקדשים רק בהוייתן בלידתם הן קדושים, ולא בעודם במעי אימם. וכן סבור ר' אליעזר בדרכי הלימוד כי דנין ניתן ללמוד את דינו של דבר שהוא אפשר במציאות כגון שפיר ושליה בשאר קרבנות שממין נקבה מתוך השוואה לדינו של דבר שהוא אי אפשר במציאות כגון קרבן אשם שהרי הוא ממין זכר. וממשיכים עוד בדרשת הכתוב: מה שנאמר בו "זאת התורה...

6 ולמלואים" בא להקיש את כל הקרבנות לדין קרבנות המילואים, ולומר: מה קרבנות המלואים, מותריהן הנותר מבשרם, דינו בשריפה "ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבוקר ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא". שמות כט, לד, ואולם אין בעלי חיים בעודם חיים שמותריהן בשריפה, שכן אין מקדישים במילואים קרבן אחר לאחריות. אף בכל שאר הקרבנות דין מותריהן בשריפה, ואין דין בעלי חיים מותריהן בשריפה. ומן הכתוב "זאת התורה...

7 ולזבח השלמים" אנו למדים להקיש את כל הקרבנות לשלמים, ולענין זה: מה השלמים מפגלין כשחשב הכהן בשעת עבודתו לאוכלם מחוץ לזמנם הראוי, אף את הנסכים הבאים אתם, וכמו כן הם עצמם מתפגלין על ידי נסכיהם שהתפגלו במחשבת הכהן להקריבם מחוץ לזמנם, הוא הדין אף בשאר כל הקרבנות שהריהם מפגלין ומתפגלין.

8 א במתניתא תנא משמיה בברייתא שנה החכם משמו של ר' עקיבא אופן שונה בדרשת כתוב זה: "זאת התורה... למנחה" — מה מנחה מקדשת מחילה דין קדושתה בבלוע דבר שבלע ממנה, שכן נאמר בה "כל אשר יגע בהם יקדש". ויקרא ו, יא, אף כל שאר הקרבנות הריהם מקדשת בבלוע.

9 ומעירים: ואיצטריך למכתב והוצרך לכתוב בחטאת "ולחטאת" ללמד דין בליעה בשאר קרבנות, וכן איצטריך למכתב הוצרך לכתוב כן גם במנחה "למנחה". משום דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה רק במנחה, ולא בחטאת — היינו אומרים שכך הדין רק במנחה, וטעם הדבר: משום דרכיכא שהיא רכה, ולכך היא בכלל בלעה בליעה, שמבליעה באחרים. אבל חטאת, שהיא בשר וקשה, אימא אמור שלא מבליעה, ולא יהיה הנוגע בה קדוש בקדושתה — לכך נדרש לכתוב כן גם בחטאת. ומצד שני, אי כתב רחמנא אם היתה כותבת התורה רק בחטאת ולא במנחה — היינו אומרים שהדין רק בחטאת, וטעם הדבר: משום שהבשר אגב מתוך שהוא שמן הריהו קדיר מפעפע בדבר הבא עמו במגע ומבליע בו, ולכך הריהו מחיל עליו קדושתו. אבל מנחה, אימא אמור שלא יהיה הדבר הנוגע בה קדוש בקדושתה — לכך צריכא צריך לכתוב כן גם במנחה. וממשיך ר' עקיבא עוד בדרשת כתוב זה: "זאת התורה...

10 ולחטאת" בא ללמד כי מה החטאת אינה באה אלא מן החולין, וקרבה דווקא ביום, ועבודתה נעשית דווקא בידו הימנית של הכהן. אף שאר כל קרבן אינו בא אלא מן החולין, וקרב רק ביום, והעבודה בו נעשית רק בידו הימנית של הכהן.

11 ומבררים: וחטאת גופה מנלן עצמה מנין לנו שבאה רק מן החולין, ולא מן המעשר? אמר רב חסדא, שכן אמר קרא הכתוב בדין קרבן החטאת: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" ויקרא טז, יא, ללמד: "אשר לו" — שיהא הקרבן משלו מן החולין ולא משל המעשר. ושואלים: שנינו בדברי ר' עקיבא כי דינם של שאר הקרבנות שהם קרבים רק ביום נלמד מן הכתוב "זאת התורה...

12 ולחטאת", ואולם הלכה זו מהכתוב לאחר מכן "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" שם ז, לח נפקא יוצאת, נלמדת! ואומרים: דבר זה כדי נסבה לחינם הביאה, כלומר, באמת אין דין עבודת הקרבנות ביום נלמד מ"זאת התורה.. ולחטאת" אלא מ"ביום צוותו", ובדרך אגב הביא גם לימוד זה.

13 ושואלים עוד: מה שאמר ר' עקיבא כי דין זה שעבודת הקרבנות צריכה להיעשות דווקא בידו הימנית של הכהן נלמד מן הכתוב "זאת התורה... ולחטאת", ואולם דבר זה הרי מדברי רבה בר בר חנה נפקא יוצא, נלמד, שכן אמר רבה בר בר חנה, אמר ריש לקיש: כל מקום שנאמר בתורה "אצבע" וכן כהונה בעבודת המקדש — אינו אלא ימין! ואומרים: אף הלכה זו כדי נסבה לחינם הביאה, והוזכרה בדברי ר' עקיבא אגב עיקר דבריו. עוד דרש ר' עקיבא את הנאמר "זאת התורה...

14 ולאשם", ללמד: מה אשם עצמותיו שאינן ראויות לאכילה מותרין לעשות מהם כלים. אף כל קרבן עצמותיו מותרין.

15 ודנים עוד בדברי ר' עקיבא שבברייתא זו: במשנתנו שנינו כי מן הכתוב "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" דברים טז, ב למדים אנו בדרך היקש שכל קרבן חובה דינו הוא כקרבן הפסח, ואינו בא אלא מן החולין, ומעתה יש לברר: ור' עקיבא הלומד הלכה זו מן הכתוב "זאת התורה... ולחטאת", האי זה הכתוב "וזבחת פסח",

16 מאי עביד ליה מה עושה הוא בו, מה הוא לומד ממנו? ומשיבים: מבעי ליה צריך ר' עקיבא אותו כתוב ללמוד על הדין שאמר רב נחמן, שאמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: מנין למותר קרבן הפסח וכגון שהפריש מעות לצורך הפסח, וקנה בחלק מהן את הקרבן, ונותרו בידו מן המעות הללו שקרב כקרבן שלמים? שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" דברים טז, ב. שכן יש לשאול: והלא אין קרבן הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, ולמה נאמר "צאן ובקר"? אלא ללמדנו לענין מותר הפסח שיהא קרב לדבר קרבן הבא מן הצאן ומן הבקר, והוא קרבן השלמים.

17 ושואלים: והאם דין הא זה שמותר הפסח קרב שלמים מהכא נפקא מכאן, מפסוק זה הוא יוצא, נלמד? והלא מדאבוה מדברים של אביו של שמואל נפקא יוצא, נלמד הדבר, דכתיב שכן נאמר בפרשת השלמים "ו אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" ויקרא ג, ו, ומקרא יתר הוא, ואמר אבוה אביו של שמואל כי בא הכתוב ללמדנו: שדבר קרבן הבא מן הצאן בלבד, קרבן הפסח, מותרו יהא לזבח שלמים!

18 וממשיכים: ואכתי ועדיין, ועוד יש להוסיף ולשאול: האם דין זה מהכא נפקא מכאן, הוא יוצא, נלמד? והלא מהתם נפקא משם, מן הכתוב שיובא להלן בברייתא, הוא יוצא, נלמד! והתניא וכך היא שנויה בברייתא, אף שנאמר שהשלמים באים מן הצאן "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' זכר או נקבה תמים יקריבנו", מוסיף הכתוב ומפרט "אם כשב הוא מקריב את קרבנו... ואם עז קרבנו" שם ג, ו— יב. ובא המקרא הנוסף "כבש" לרבות את קרבן הפסח לחובת הקרבת האליה שלו על המזבח, וכדרך שמקריבים בכבש השלמים.

19 וכשהוא כתוב זה אומר: "אם כבש", המלה "אם" הריהי מקרא יתר, ובאה ללמד — להביא לרבות את קרבן הפסח שעברה שנתו ונפסל בכך מלהיקרב לפסח שכן דינו הוא דווקא בן שנתו, ועמד והביא שה אחר לקרבנו, ואילו קרבן זה הריהו בכלל "מותר פסח". וכן יש לרבות את קרבנות השלמים הבאים מחמת מכח קרבן הפסח שנוספו אלה, כדי שיתוסף על ידם בשר, וייאכל קרבן הפסח על השובע, שדינם לענין כל המצות כקרבן שלמים: שיטענו סמיכה עליהם, ונסכים ותנופת חזה ושוק.

20 ומוסיפים ודורשים עוד על הנאמר בפרשת השלמים: כשהוא הכתוב אומר לאחר מכן "ואם עז" — הרי זה כפותח ענין חדש, והפסיק הענין הקודם, ומכאן לימד הכתוב על העז הבאה בקרבן שלמים, שאינה טעונה הקרבת האליה. ויש לשאול: מדוע נצרכים מקראות אלה ללמדנו לענין מותר הפסח שהוא קרב כשלמים, והרי לדעת ר' עקיבא נדרש הדבר מן האמור "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר"!

21 ומשיבים: תלתא קראי כתיב שלושה מקראות כתובים בפרשת השלמים ונצרכים כולם כדי להשמיענו שלוש הלכות: כתוב חד אחד בא ללמדנו לעניינו של מותר הפסח שעברה זמנו זמן הקרבת הפסח, ואף עברה שנתו שעתה הוא בן יותר משנה, ופסול מלשמש לקרבן פסח. וכתוב חד אחד, שני, בא ללמדנו לעניינו של קרבן הפסח שעברה זמנו ואולם לא עברה שנתו. וכתוב חד אחד נוסף, שלישי, בא ללמדנו לזה שלא עברה זמנו ולא עברה שנתו, וכגון שאבד הפסח קודם חצות היום, והפריש אחר תחתיו, והריהו "מותר הפסח", וכל אלה קרבים כשלמים.

22 ומסבירים: וצריכי וצריכים כל שלושת הכתובים הללו להיאמר, משום דאי אשמעינן שאם היה הכתוב משמיע לנו רק דינו של זה שגם עברה זמנו וגם עברה שנתו, שהריהו קרב כשלמים, היינו אומרים כי כך הדין בזה דווקא — משום דאידחי ליה שנדחה לו לגמרי, אבל קרבן פסח שעברה זמנו ולא עברה שנתו, דחזי שעדיין ראוי הוא להקרבה בפסח שני, בחודש אייר, אימא אמור שלא יביאו אותו לשלמים — לכך נצרך כתוב נוסף.

23 ואי אשמעינן ואם היה משמיע לנו שכך הדין רק בעברה זמנו ולא עברה שנתו בלבד, היינו אומרים כי דווקא הוא קרב כשלמים — משום דאידחי ליה שנדחה הוא מהקרבה בפסח ראשון, אבל לא עברה זמנו ולא עברה שנתו, שאפילו לפסח ראשון נמי חזי גם כן ראוי להקרבה, אימא אמור שלא יהיה לשלמים — על כן צריכא צריך שייאמר כתוב שלישי, להשמיענו שגם זה קרב כשלמים.

25 א משנה כל המנחות הקרבות במקדש, הן אלה הבאות כקרבנות הציבור והן אלה הבאות כקרבנות היחיד, הריהן באין מובאים, נלקחים מכל יבולי התבואה: מן התבואה שגדלה בארץ ישראל, ומהתבואה שגדלה בחוצה לארץ, הן מן החדש תבואת שנה זו, שנקצרה לפני הנפת העומר בפסח והן מן הישן שנקצר בשנים קודמות. חוץ מן העומר ושתי הלחם ששני אלה אינן באין אלא מן החדש ורק מן התבואה הגדלה בארץ. ואולם בדבר זה שוות כל המנחות

26 כולן — שהן אינן באין אלא מן היבול היותר מובחר משובח. ואיזהו המובחר שלהם ממנו תובא הסולת למנחה? התבואה הגדלה במקום הנקרא מכניס וכן זו הגדלה במקום הנקרא זטחא — הריהי אלפא הראשונה במעלה הקודמת לסלת הבאה משאר כל המקומות. שנייה להן — היא הסולת הבאה מהתבואה שגדלה במקום הנקרא עפוריים שבבקעה.

27 ומסבירים: אכן מעיקר הדין תבואות כל הארצות האיזורים היו כשרות להבאת סולת המנחה, אלא שמכאן מהמקומות הללו המנויים למעלה היו מביאין, שהם היו המובחרים.

28 ב גמרא שנינו במשנתנו כי העומר ושתי הלחם באים דווקא מהיבול החדש, ומכאן יש להסיק כי אם הביא מנחות אלה מהיבול הישן — הרי אלה פסולות. ומעירים: דעת מתניתין משנתנו זו הריהי שלא כי כמו דעתו של האי זה התנא, דתניא שכן שנויה ברייתא: העומר הבא מן היבול הישן, ולא מהתבואה החדשה, כמצוותו הראויה — הריהו כשר. וכן שתי הלחם הבאות מן היבול הישן, ולא מן החדש, כמצוותם הראויה — הריהם כשרות, אלא שחיסר מצוה.

29 ומסבירים את מקור הדברים: העומר — שכן אף דכתיב שנאמר במנחת העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל", נאמר עוד "תקריב את מנחת בכוריך" ויקרא ב, יד, ובאה הלשון הנוספת "תקריב את מנחת בכוריך" להשמיענו כי בדיעבד יכולה זו להיות ישנה, ואפילו מן התבואה של השנה שעברה, הנמצאת זה מכבר בעלייה.

30 וכן שתי הלחם הבאים מהתבואה הישנה כשרים — דכתיב שכן נאמר בשתי הלחם "...והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים..." שם כג, טז—יז. והלשון "ממושבותיכם" באה למעט: דווקא מתבואת ארץ ישראל — ולא מן תבואת חוצה לארץ. "ממושבתיכם" בא לרבות — מכל תבואת הארץ אתה מביא, ואפילו מן התבואה הנמצאת בעלייה.

31 ותוהים: כיצד יכול אתה ללמוד ממלה זו לרבות, הא אפיקתיה הרי כבר הוצאת, דרשת אותו פסוק למעט את תבואת חוצה לארץ! ומסבירים: אמר קרא המקרא "ממושבותיכם תביאו", ומן הכתוב "תביאו" אנו למדים — אפילו מן העלייה.

32 וחוזרים ושואלים: והאי מיבעי ליה והרי אף כתוב זה נצרך לו ללימוד אחר, שכל מקרה שאתה מביא חמץ ממקום אחר, כלומר, בשאר מנחות כלחמי תודה — דינו שהרי הוא כזה! ומשיבים: אם כן שבא הכתוב ללמד רק לענין זה, ליכתוב קרא שיכתוב המקרא "תביא" בלבד, ולא "תביאו", ומאי מה תוספת ה_ו' "תביאו"? שמע מינה למד מכאן כי תרתי שני לימודים נלמדים מכאן, לענין דין החמץ שבלחמי התודה, ולענין דין התבואה הישנה בשתי הלחם.

33 ושואלים על עצם הדין: מדוע העומר ושתי הלחם הבאים מתבואה ישנה כשרים, והכתיב והרי נאמר בשני אלה הלשון "ראשית" בעומר: "...וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". שם כג, י. ובשתי הלחם: "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'...". שם ב, יב, ללמד שאין להביא אלא מן התבואה החדשה! ומשיבים: אין זה אלא למצוה, לעשות לכתחילה, ואולם אם הביאו מן התבואה הישנה, הרי זה כשר. ושואלים עוד: הכתיב הרי נאמר בשתי הלחם במפורש "והקרבתם מנחה חדשה", ומדוע שתי הלחם הבאים מהתבואה הישנה כשרים?

34 ומתרצים: האי מיבעי ליה כתוב זה נצרך לו ללמד הלכה אחרת, כדתניא כמו ששנויה בברייתא: ר' נתן ור' עקיבא אמרו: שתי הלחם הבאות מן הישן — הריהם כשרות, ומה וכיצד אני מקיים מסביר את האמור בשתי הלחם "מנחה חדשה"? — שתהא חדשה לכל המנחות, שיש להביא תחילה את שתי הלחם לפני שיביאו כל מנחה אחרת מן החדש, שאין שאר מנחות באות מן היבול החדש אלא אם כן כבר הוקרבו שתי הלחם, ואולם שתי הלחם עצמם יכולים לבוא אף מן התבואה הישנה.

35 ג למעלה נאמר כי חלוקים התנא של משנתנו והתנא של הברייתא בדין העומר ושתי הלחם שהביאום מן הישן, אם הם כשרים בדיעבד. ועתה דנים בדינם של העומר והחדש מחוצה לארץ אם כשרים הם בדיעבד. ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו התנאים הללו אלא בדינם של המנחות שהביאם שלא מן החדש,