ביאור שטיינזלץ על מנחות י״ד

1 אלא אי אמרת אם אתה אומר שלשיטת ר' יוסי, ירך ימין וירך שמאל תרי גופי נינהו שני גופים הם נחשבים, ואם חישב באחת מהן לא פיגל בחבירתה, שתי הלחם מי מיצטרפי האם מצטרפות במחשבה לאכול כזית משתיהן?

2 השיב רב הונא: אין להוכיח מכאן לשיטת ר' יוסי, שכן הא מני ברייתא זו בענין שתי הלחם כשיטת מי היא? שיטת רבי היא, דתניא ששנויה ברייתא: השוחט את הכבש האחד מכבשי העצרת על מנת לאכול חצי זית מחלה זו למחר, וכן שוחט את חבירו על מנת לאכול חצי זית מחלה זו השניה למחר, רבי אומר: אומר אני שזה כשר, שאין זה מצטרף.

3 ונדייק: טעמא הטעם, דווקא במקרה שאמר חצי חצי כלומר, ששחט כל כבש על מנת לאכול חצי כזית מחלה אחת למחר — אינו מצטרף וכשר, אבל אם אמר בכל אחד מן הכבשים: הריני שוחט כבש זה על מנת לאכול כזית משתיהן, חצי כזית מחלה זו וחצי כזית מחלה זו — מצטרף, כפי ששנינו בברייתא.

4 ושואלים: ורבי אליבא דמאן על פי שיטתו של מי הוא שונה בברייתא לעיל: לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית? אי אליבא דרבנן אם לפי שיטת חכמים במשנתנו, שאם חישב לאכול חלה אחת למחר נתפגלה גם חבירתה — אפילו חישב על כזית באחת מהן נמי גם כן הרי זה פיגול! אי אליבא אם לפי שיטתו של ר' יוסי, שאם חישב לאכול אחת למחר לא נתפגלה השניה — הדרא קושיין לדוכתיה חוזרת קושייתנו על רב הונא למקומה, שאם בשתי ירכות סבור ר' יוסי ששני גופים הן, ואין מחשבת באחת מפגלת בחבירתה, כיצד יצטרפו חצי כזית וחצי כזית משתי הלחם!

5 ומשיבים: לעולם תפרש כי רבי שונה בברייתא אליבא דרבנן לפי שיטת חכמים של משנתנו, שדי שיחשב לאכול אחת מן החלות למחר כדי לפגל את השניה, ולא תימא ואל תאמר "אינו פיגול עד שיפגל בשתיהן" בלשון נקבה, שמשמעו עד שיפגל בשתי החלות, אלא אמור כך: לעולם אינו פיגול עד שיפגל בשניהן כלומר, שיחשוב מחשבת חוץ לזמנו בשחיטת שני הכבשים, ובמקרה זה אפילו חישב באחת מהן מן החלות לאוכלה למחר — הרי זה פיגול.

6 ודבר זה בא לאפוקי להוציא מדברי ר' מאיר שאמר במשנה להלן מנחות טז,א: מפגלין בחצי מתיר, שאם שחט אחד מן הכבשים לאכול את שתי הלחם למחר הרי זה פיגול, וכאן קא משמע לן משמיע לנו רבי שלא.

7 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש, מאי מה פירוש הלשון "לעולם אינו פיגול"? אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שהכוונה היא שאין זה פיגול עד שיחשב בשתיהן בשתי הלחם לאוכלן למחר, וגם בשניהן כששחט את שני הכבשים, ושיטת ר' יוסי היא, ואם כן לאפוקי להוציא מדברי ר' מאיר וגם מדרבנן קאתי מדברי חכמים הוא בא — היינו דקאמר זהו שהוא אומר "לעולם", שמדגיש שדעתו היא בניגוד לכל שאר הדעות.

8 אלא אי אמרת אם אתה אומר שהיא שיטת רבנן חכמים ואינה באה לאפוקי להוציא אלא מדברי ר' מאיר, מאי מהו ההדגשה "לעולם"? אלא בהכרח ברייתא זו שיטת ר' יוסי היא, ועומדת בעינה הקושיה ממנה על רב הונא, שאמר כי לדעת ר' יוסי אם פיגל בירך ימין לא פיגל בירך שמאל.

9 ועוד, הא הרי אמר רב אשי: תא שמע בוא ושמע שלא כרב הונא, ממה ששנינו, רבי אומר משום ר' יוסי: המחשב מחשבת חוץ לזמנו בחטאות הפנימיות, שמזים מדמן בהיכל, אם פיגל חישב בדבר הנעשה בחוץ בעזרה — פיגל, אבל חישב בדבר הנעשה בפנים בהיכל — לא פיגל,

10 כיצד? היה עומד בחוץ בזמן השחיטה ואמר: "הריני שוחט על מנת להזות מדמו בפנים למחר" — לא פיגל, לפי שזו מחשבה שחישב בחוץ בדבר הנעשה בפנים. וכן להיפך, אם היה עומד בפנים בשעת ההזאה, ואמר: "הריני מזה על מנת להקטיר אימורין על המזבח החיצון למחר ולשפוך שיריים על יסוד המזבח החיצון למחר" — גם כן לא פיגל, שהיתה זו מחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ.

11 אבל אם היה עומד בחוץ בשעת שחיטה, ואמר: "הריני שוחט על מנת לשפוך שיריים למחר ולהקטיר אימורין למחר" — פיגל, שהיא מחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

12 ויש לברר: כשהוא שוחט על מנת לשפוך שיריים למחר, לאיפגולי מאי שיתפגל מה? מה מתפגל על ידי כך? אילימא לאיפגולי אם תאמר שיתפגל הדם עצמו, וכי דם מי מיפגל האם נעשה פיגול? והתנן והרי שנינו במשנה, אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול: הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת נסכים, ומנחת כהן משיח, והדם!

13 אלא פשיטא פשוט שהכוונה היא לאפגולי שיתפגל הבשר של הקרבן. השתא ומעתה יש לדון: ומה התם דלא חשיב ביה שם שאינו מחשב בו בבשר גופיה עצמו לאוכלו חוץ לזמנו, אלא בדם לשפוך את שייריו למחר, בכל זאת אמר ר' יוסי: מיפגל מתפגל הבשר, הכא כאן כששוחט על מנת לאכול ירך של ימין חוץ לזמנו, דחשיב ביה שמחשב בו בזבח גופיה עצמו, לא כל שכן שאם פיגל בירך ימין שפיגל גם בירך שמאל?

14 ועוד, האמר הרי אמר רבינא: תא שמע בוא ושמע ראיה שלא כרב הונא ממה ששנינו במשנתנו: הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר, מודה ר' יוסי בזו שפיגל וחייבין עליו כרת.

15 ויש לברר: להקטיר קומצה לאיפגולי מאי שיתפגל מה? מה מתפגל על ידי כך? אילימא לאיפגולי אם תאמר שיתפגל הקומץ, וכי קומץ מי מיפגל האם נעשה פיגול? והתנן והרי שנינו במשנה, אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול: הקומץ כו'! אלא פשיטא פשוט הדבר שהכוונה היא לאיפגולי שיתפגלו השיריים. השתא ומעתה יש לדון: ומה התם שם דלא חשיב בהו שאינו מחשב בהם בשיריים גופיה עצמם לאוכלם למחר —

16 מיפגלי נעשו פיגול, הכא דחשיב בהו כאן, בירך של ימין ושל שמאל, שמחשב בהם בזביחה גופה עצמה על מנת לאכול אחת מהן למחר, לא כל שכן שתתפגל השניה?

17 אלא אמר רבי יוחנן: לדעת ר' יוסי, אם פיגל בירך ימין נתפגלה גם ירך שמאל, שגוף אחד הן, וכפי שהוכחנו. וכן דעתו ביחס לשתי הלחם, כפי ששנינו בברייתא, שאם חישב על כזית משתיהן הרי זה מצטרף. ומה שהוא שונה במשנה שאם פיגל באחת מהן לא נתפגלה חבירתה, ומכאן משמע שלדעתו שני גופים הן — היינו טעמא זהו טעמו של ר' יוסי: הכתוב עשאן את שתי הלחם גוף אחד, והכתוב עשאן גם שני גופין, עשאן גוף אחד — דמעכבי אהדדי שמעכבות זה את זה, ואין אחת כשרה בלא השניה, עשאן שני גופין — דאמר רחמנא שאמרה התורה הא לחודה עבידא והא לחודה עבידא זו לעצמה נעשית וזו לעצמה נעשית שצריך ללוש ולערוך כל אחת בפני עצמה.

18 ומשום כך, אם ערבינהו עירב אותן במחשבתו, שחישב על מנת לאכול כזית משתיהן — הריהן מתערבין, ופיגל, שהרי הכתוב עשאן גוף אחד, ואם פלגינהו — מיפלגי חילק אותן, שחישב רק באחת מהן — הרי הן מתחלקות, ולא פיגל בחבירתה, שהרי הכתוב עשאן שני גופין.

19 בעי שאל ר' יוחנן שאלה זו: אם פיגל באחד מן המינים של לחמי תודה, מהו, האם פיגל גם בשאר? וכן אם פיגל באחד משני המינים של מנחת מאפה, חלות או רקיקים, מהו, האם פיגל במין השני? תנא ליה שנה לו רב תחליפא ממערבא ברייתא ששנינו בה: וכן אתה אומר בלחמי תודה, וכן אתה אומר במנחת מאפה, משמע שדין אחד להם.

20 א ועוד בענין צירוף לפיגול תנו רבנן שנו חכמים: אם בשעת שחיטה של קרבן חישב לאכול חצי זית מבשרו למחר, ובשעת זריקה של הדם חישב לאכול חצי זית למחר — הרי זה פיגול, מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין למחשבת פיגול.

21 ונחלקו בענין זה אמוראים, איכא דאמרי יש שאומרים: דוקא שחיטה וזריקה, דתרווייהו ששתיהן מתירין את הקרבן — אין כן מצטרפות לפגל, אבל קבלה של הדם בכלי שרת והולכה שלו למזבח, שאינן מתירות בעצמן, אלא הן עבודות של הכנה — לא. ואיכא דאמרי ויש שאומרים להיפך: הנך דמרחקן אלה, שחיטה וזריקה, שרחוקות זו מזו, מצטרפות כשחישב בשתיהן, וכל שכן הני דמקרבן אלה, קבלה והולכה, שקרובות זו לזו מצטרפות, שהיה בכך רצף של מחשבה.

22 ועל מה ששנינו בברייתא ששחיטה וזריקה מצטרפות, שואלים: איני כן הוא? והא תני והרי שנה לוי בברייתא שלו: ארבע עבודות אין מצטרפות לפיגול, שחיטה וזריקה, קבלה והולכה! אמר רבא, לא קשיא אין זה קשה: הא זו של לוי, ששנינו בה שאינן מצטרפות — הריהי כשיטת רבי, הא זו שמצטרפות — כשיטת רבנן חכמים.

23 דתניא ששנויה ברייתא בענין שני כבשי עצרת ושתי הלחם: השוחט את הכבש על מנת לאכול חצי זית מחלה זו למחר, וכן שחט את חבירו במחשבה לאכול חצי זית מחלה זו השניה למחר, רבי אומר: אומר אני שזה כשר, ומכאן שלדעתו אין המחשבה בשני מתירים מצטרפת לפגל, אם חישב בכל פעם בחצי אכילה.

24 אמר ליה לו אביי: אימר דשמעת ליה אמור ששמעת אותו את רבי שאומר שאין מחשבה מצטרפת לפגל — כשחישב בכל פעם בחצי מתיר כבש אחד מתוך שנים וחצי אכילה חצי כזית, אבל בשחיטה וזריקה, שמחשב בכל פעם בכולו מתיר במתיר כולו וחצי אכילה, מי שמעת ליה האם שמעת אותו שהוא אומר שאינו פיגול?

25 אמר ליה לו רבא בר רב חנן לאביי: ואי אית ליה ואם, כדבריך, יש לו לרבי כלומר, סבור הוא שאם חישב בכולו מתיר וחצי אכילה הרי זה פיגול, מדוע כששחט כל כבש על מנת לאכול כחצי זית מחלה אחרת הרי זה כשר לגמרי? לגזור שיגזור במקרה זה חצי מתיר וחצי אכילה ויאמר שהוא פסול, גזירה אטו משום כולו מתיר וחצי אכילה שהוא פיגול וחייבים עליו כרת, דהא שהרי מצאנו כי ר' יוסי גזר גוזר כן בכגון זה, ורבנן גזרי וכן חכמים גוזרים!

26 ומפרטים: ר' יוסי גזר גוזר, כפי דתנן ששנינו במשנה: הקומץ את המנחה על מנת להקטיר את הקומץ למחר — הרי זה פיגול לדעת הכל, על מנת להקטיר לבונתה למחר, ר' יוסי אומר: פסול הוא ואין בו כרת, וחכמים אומרים: פיגול הוא וחייבין עליה כרת. משמע שר' יוסי פוסל בדבר שאינו פיגול מחשב להקטיר לבונתה למחר גזירה משום מחשב להקטיר קומצה למחר, שהוא פיגול.

27 ורבנן נמי גזרי וחכמים גם כן גוזרים בדומה לזה, דתנן ששנינו במשנה: פיגל בשעת הקטרת הקומץ ולא בשעת הקטרת לבונה, או בשעת הקטרת לבונה ולא בקומץ — ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. וממה שאמרו "אין בו כרת" ולא אמרו "כשר" משמע שהוא פסול, גזירה משום פיגול בכל המתיר!

28 אמר ליה לו אביי: הכי השתא כך אתה משווה? בשלמא התם נניח שם אפשר לומר שגזר גוזר ר' יוסי במחשב על קומץ של לבונה אטו משום מחשב על קומץ של מנחה, שהוא דומה לו.

29 וכן רבנן גזרי חכמים גוזרים במחשב בשעת הקטרת קומץ בלבד, גזירה אטו משום מחשב בשעת הקטרת קומץ של מנחת חוטא שאין בה לבונה, שאם חישב בו פיגל, מפני שחישב בכל המתיר. וכן הם גוזרים במחשב בהקטרת לבונה בלבד, גזירה אטו משום לבונה הבאה בבזיכין של לחם הפנים, שאין בה קומץ, ואם חישב בה פיגל, מפני שחישב בכל המתיר.

30 וכן כבשים נמי גם כן שאמרו חכמים להלן מנחות טז,א כי השוחט אחד מכבשי עצרת על מנת לאכול שתי החלות למחר אין בו כרת, אבל הוא פסול — גוזרים הם בשחיטת כבש אחד גזירה אטו משום כבש חבירו, שאם יפגל גם בו נמצא מפגל בכל המתיר.

31 וכיוצא בזה, לגבי בזך, שאם הקטיר אחד מן הבזיכים של לחם הפנים על מנת לאכול שני סדרים למחר, אומרים הם שהוא פסול, גזירה אטו משום הקטרה של בזך חבירו, שאם יפגל גם בו נמצא מפגל בכל המתיר.

32 אלא הכא כאן בשוחט כל אחד מכבשי העצרת על מנת לאכול חצי כזית מחלה אחרת, מי איכא האם יש חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא בכלל שהוא פיגול, דליקום וליגזר שיקום רבי ויגזור בזה, ויאמר שהוא פסול?

33 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר דטעמא דרבנן משום הכי הוא שטעמם של חכמים משום כך הוא, שהם פוסלים במפגל בקומץ ולא בלבונה, משום שיש דבר כמותו שהוא פיגול, ומנין? דקתני סיפא שהוא שונה בסופה של אותה משנה: מודים חכמים לר' מאיר במנחת חוטא ומנחת קנאות, שאם פיגל בקומץ — שפיגול וחייבין עליה כרת, שהקומץ הוא המתיר.

34 ויש לשאול: הא דבר זה למה לי למיתנא לשנות אותו כלל? פשיטא פשוט הדבר שהוא פיגול, מי איכא מתיר אחרינא האם יש שם מתיר אחר מלבד הקומץ? אלא לאו הא קא משמע לן האם לא דבר זה משמיע לנו, דטעמא שהטעם שבקומץ של מנחה רגילה הרי זה פסול — משום דאיכא שיש קומץ של מנחת חוטא דדמי ליה שדומה לו, שהוא פיגול.

35 ב משנה נטמאת אחת מן החלות של שתי הלחם שבחג השבועות, או אחד מן הסדרים של לחם הפנים — ר' יהודה אומר: שניהם, שתי החלות או שני הסדרים, יצאו לבית השריפה, כדין קדשים שנפסלו, לפי שאין קרבן ציבור חלוק, ואם נפסל חלקו — פסול כולו. וחכמים אומרים: לא כן, אלא הטמא נשאר בטומאתו ויצא לבית השריפה, והטהור יאכל.

36 ג גמרא אמר ר' אלעזר: מחלוקת ר' יהודה וחכמים היא כשנטמאת אחת מן החלות לפני זריקה של דם הכבשים, המתירים את שתי הלחם, ונחלקו האם הועילה זריקת הדם להתיר את החלה הטהורה שנותרה. אבל אם נטמאה אחת מן החלות לאחר זריקה, לאחר שכבר הותרו החלות באכילה — דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל.

37 ושואלים: וכשנטמאת אחת מן החלות לפני זריקה, במאי פליגי במה, באיזה עיקרון הם חלוקים? אמר רב פפא: ביחס לציץ שבראש הכהן הגדול, המרצה על טומאת הקדשים, ובשאלה האם הוא מרצה על אכילות קא מיפלגי הם חלוקים, כלומר, האם הוא מרצה רק על טומאת הדברים הקרבים על המזבח, או גם על טומאת הדברים הנאכלים לכהנים,