ביאור שטיינזלץ על מנחות ע״ח

1 אמר רב יצחק בר אבדימי בהסבר הדברים: בשתי הלחם "תהיינה" במדבר כ, יז כתיב נאמר, שיש בכתוב שתי יודי"ם, ובאה היו"ד היתירה לדרשה, שחלות החמץ שבקרבן התודה, יהיו מעשרה כמנין האות יו"ד בגימטריא עשרונים. ומקשים על כך: ושמא אימא אמור שהכוונה אמנם לעשר מידות, ואולם אין הכוונה אלא לעשרה קפיזי קבים הקטנים בשיעורם מהעשרונים?! אמר רבא: אין לומר כן, שהרי במידת עשרונות דבר הכתוב, ולא במידות אחרות.

2 א ומבררים עוד את המשך דברי הברייתא. שנינו בה: למדנו מייתור בכתוב "תהיינה" שבאים עשרה עשרונים לעשרת לחמי החמץ שבתודה. ואולם שבאים עשרה עשרונים אף לשלושים החלות של מצה מנין לנו? תלמוד לומר בשלושת סוגי חלות המצה הבאות עם קרבן תודה "על חלות לחם חמץ" ויקרא ז, יג, ללמדנו כי כנגד מספר העשרונים של לחמי החמץ, כמספר הזה הבא אף ללחמי המצה.

3 ושואלים על דרך דרשה זו: וכי דבר הלמד בהיקש הדין שלחמי חמץ שבתודה באים עשרה עשרונים, שנלמד מהיקש "תביאו" לשתי הלחם, חוזר ומלמד בהיקש בקדשים, שנלמד דין לחמי המצה בקרבן התודה שאף הוא בא מעשרה עשרונים מדין לחמי החמץ? ומשיבים: אין דין עשרה עשרונים בלחמי חמץ שבתודה נלמד מהיקש משתי הלחם לבדו אלא הימנו ממנו ודבר אחר הוא נלמד. שאינו יכול להילמד מדין שתי הלחם עצמו, ולכן הוא נלמד מצירוף שני מקורות לימוד: משתי הלחם ומן האמור בלחמי תודה, שהם עשרה לחמים של חמץ. וכל דבר הנלמד באופן זה של הימנו ודבר אחר — לא הוי אין זה נחשב כנלמד על ידי היקש, ולכך הריהו מלמד בהיקש גם בקדשים.

4 ומקשים על תירוץ זה: הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר שאופן לימוד כגון זה לא הוי אין הוא נחשב כהיקש, אלא לשיטת מאן דאמר הוי מי שאומר כי הריהו נחשב היקש, מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: לשיטה זו אין הדבר נלמד מהיקש אלא ממשמעות לשון הכתוב, שכן המלה "תביאו" האמורה בשתי הלחם לשון רבויא ריבוי היא, ומלמדת על לחמי חמץ שבתודה שבאים עשרה. ולפיכך אין לחמי חמץ נחשבים כדבר הנלמד מהיקש, ולכך הריהם מלמדים בהיקש לענין לחמי מצה שבתודה.

5 ב משנה מיני הלחמים שבאו עם איל המילואים שקרב כאשר התחנכו אהרן ובניו לכהונה, במשך שבעת ימי המילואים היו באין כשלושת מיני המצה שבאים בקרבן התודה, שהם: חלות ורקיקין ורביכה, ואולם לחמי חמץ כדרך שבאים בקרבן התודה לא באו עימו.

6 ואילו מנחת מיני הלחמים הבאים עם קרבן הנזיר ביום שמשלים את הנזירות היתה באה רק כשתי ידות שני חלקים, שני שליש כמצה של תודה, שכן בלחמי הנזירות יש רק חלות מצות ורקיקין מצות, ואין בה חלות מסולת רבוכה מורבכת. נמצא איפוא שלחמי קרבן נזיר באים מסולת ששיעורה עשרה קבין במידה ירושלמית כמבואר במשנה למעלה, עז,א כי כל מין מלחמי המצה בא מחמישה קבים, שהן שווים במידות מדבריות לששה עשרונות ושני עודיין פעמיים "עוד" = שני שליש. שהרי כפי ששנינו שם למעלה, כל מין ממיני המצה בא משלושה עשרונים ושליש עישרון.

7 ג גמרא שנינו במשנתנו כי לחמי איל המילואים היו באים שלושה מינים, כחלות המצה שבקרבן התודה, חלות מצות, רקיקי מצות, ורבוכה. ומבררים: מנא הני מילי מנין, מה מקורם של הדברים הללו? אמר רב חסדא, אמר רב חמא בר גוריא: הדבר נלמד ממה שאמר קרא הכתוב בתוך סדר המעשים שעשה משה באיל המילואים "ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד" שם ח, כו. בשלמא נניח משמעות הכתוב חלות "חלת מצה" הריהי כפשוטה — חלות מצה. וכמו כן מובן הוא משמעות האמור "רקיק" — הרי זה רקיק מצות. ואולם האמור עוד בכתוב זה "וחלת לחם שמן" מאי נינהו מה הן? לאו האם לא הכוונה לרבוכה.

8 מתקיף לה מקשה על כך רב אויא: ושמא אימא אמור כי פירוש הכתוב "וחלת לחם שמן" כך הוא: אנתא דמשחא חתיכת עיסה עבה המטוגנת בשמן! אלא יש לומר כי מקור הדברים הריהו כדרך שדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה משמו של ר' טבלא: נאמר במנחת הכהן הגדול "קרבן אהרן" ביום שהתמנה לכהונה גדולה, קודם התחלת העבודה "מנחת חינוך", וכן במנחתו הבאה בכל יום "מנחת חביתין", ובכלל זה אף מנחת כל כהן הדיוט "ובניו" המובאת ביום שמתחנך בו לעבודה בבית המקדש: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה תופיני מחנת פיתים תקריב ריח ניחוח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה..." ויקרא ו, יג— טו.

9 ויש לדון בכתובים הללו: וכי מה למדנו לדינם של הכהנים ההדיוטות, המכונים בכתוב "בניו", מן האמור בדינו של כהן גדול ביום המשחו? אלא מקיש דין מנחת חינוכו של כהן הדיוט למנחת המשחו של כהן גדול "מנחת חביתין": מה מנחת המשחו של הכהן הגדול כוללת גם חלה רבוכה, אף מנחת חינוכו של כהן הדיוט כוללת גם רבוכה, וכיוצא בזה אף חלות הבאות עם איל המילואים, יש בהן רבוכה.

10 ד ועוד בענין מנחתו של כהן גדול הבאה ביום שמתחנך לעבודה, אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב הנכנס בתחילה לעבודה במקדש ככהן גדול צריך להביא ביום חינוכו שתי מנחות, הבאות משתי עשרונות האיפה סולת. מנחה אחת בת עשרון אחד להמשחו לכהונה גדולה "מנחת כהן משיח", הבאה בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, ומנחה אחת ובה עשרון שני, הבאה לחינוכו לכהונה "מנחת חינוך". מר בר רב אשי אמר: שלש עשרונות סולת הוא מביא.

11 ומסבירים: רב חסדא ומר בר רב אשי לא פליגי אינם חולקים, שכן הא זה שאמר רב חסדא שצריך הכהן הגדול להביא מנחה משני עשרונים סולת מדובר במקרה דעבד שכבר עשה כהן גדול זה עבודה במקדש כשהוא כהן הדיוט, והביא מנחה לחינוכו ככהן הדיוט. ולכך עתה צריך הוא להביא רק שני עשרונים סולת, לחינוכו ככהן גדול ולמנחת חביתין הבאה בכל יום. ואילו הא זה שאמר מר בר רב אשי שצריך להביא מנחה משלושה עשרונים, מדובר כאשר לא עבד לא עשה עדיין הכהן הגדול עבודה כשהוא כהן הדיוט, ולכך צריך הוא להביא מנחה משלושה עשרונים, אחת לחינוכו ככהן הדיוט, ואחת לחינוכו ככהן גדול, ואחת למנחת חביתין.

12 ה שנינו במשנתנו כי מנחת הנזירות היתה באה בשתי ידות שני חלקים, שני מינים מתוך השלושה הבאים כמצה שבתודה, שאינה באה אלא עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות, אך לא מסולת מורבכת.

13 ועוד תנו רבנן שנו חכמים נאמר בלחמים הבאים עם קרבן התודה: "וזאת תורת השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" שם ז, יא— יג. ובא המקרא היתר "על זבח תודת שלמיו" — לרבות אף את שלמי נזיר לענין שאף מנחתם באה מסולת בשיעור עשרת קבין ירושלמיות כשיעור הסולת הבאה בחלות המצות וברקיקי המצות שבלחמי התודה ולרביעית הלוג שמן כשיעור השמן הבא בחלות המצות וברקיקי המצות שבלחמי התודה.

14 ויש לדון בדרשה זו: יכול יהא בא הכתוב ללמדנו שיהא דינה של מנחת שלמי הנזיר כדינה של מנחת התודה לכל מה שאמור בענין התודה, ואף בשלמי נזיר יביאו חמישה עשר קבים ירושלמיות לשלושת מיני לחמים ומחצית הלוג שמן? לכך תלמוד לומר בקרבנות הנזיר "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן..." במדבר ו, טו. ומן הכתוב "מצות" למדים אנו כי אין במנחת הנזיר אלא חלות מצות ורקיקי מצות, ולא רבוכה.

15 ומבררים: מאי תלמודא מה הלימוד, כיצד למדים כן מן המלה "מצות"? אמר רב פפא: מביא הנזיר במנחתו דווקא מן הדבר שנאמר בו בלחמי התודה הלשון "מצות" שהם חלות ורקיקים, ולאפוקי להוציא, למעט רבוכה שלא נאמר בו בקרבן התודה לשון "מצות" שכן נאמר בהם "...וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן". ועוד למדנו: מנין שאין במנחת הנזיר אלא חלות מצות ורקיקי מצות ולא רבוכה, שכן החכם דבי של בית מדרשו של ר' ישמעאל תנא שנה על הנאמר במנחת הנזיר "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן...". "מצות" — הרי זה כלל, "חלות בלולות בשמן" וכן רקיקין "ורקיקי מצות משוחים בשמן" — הרי זה פרט, ומכלל המידות שהתורה נדרשת בהן הוא שבמקרא בו יש כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ומעתה אף בענייננו נסיק כי חלות ורקיקין — אין כן כלולים במנחת הנזיר, ואולם מידי אחרינא דבר אחר וכגון הרבוכה — לא נכלל במנחת הנזיר.

16 א משנה השוחט את קרבן התודה לפנים בתוך העזרה, כדינה, ואולם באותה שעה נמצאו לחומה לחמיה, ארבעים החלות הבאות עם קרבן התודה מחוץ לחומה, במקום בו אסורות חלות התודה באכילה — לא קדש התקדש בשחיטה זו הלחם. וכן הוא הדין אם שחטה לקרבן התודה עד שלא בטרם קרמו העלו קרום, התקשו פניה פני השטח החיצוני של עיסת הלחמים הנאפית בתנור, ואפילו אם שחט את קרבן התודה כאשר כבר קרמו פניהם של כל לחמי התודה כולן חוץ מאחד מהן שבאותה עת עדיין לא קרמו פניו — לא קדש התקדש בכך כלל הלחם, ואף לא הלחמים שקרמו פניהם קודם שחיטת התודה.

17 ב גמרא שנינו במשנתנו כי כאשר החלות הבאות עם התודה מחוץ לחומה בשעת שחיטת קרבן התודה לא התקדשו. ומבררים: מאי מה פירוש, מה הכוונה חוץ לחומה, מחוץ לאיזו חומה מדובר? ר' יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי שבירושלים. ואילו ריש לקיש אמר: חוץ לחומת העזרה שבהר הבית.

18 ומסבירים את שיטותיהם: ריש לקיש שאמר כי הכוונה לתחום שמ חוץ לחומת העזרה, טעמו הוא משום שנאמר בדינם של לחמי התודה שהריהם קרבים "על זבח התודה" "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן". ויקרא ז, יב, ולכך בעינן צריכים אנו בלחמי התודה המתקדשים בשחיטת זבח התודה, שתתקיים משמעות הלשון "על" שהוא: בסמוך. וכאשר נמצאים לחמי התודה מחוץ לחומת העזרה, שוב אין הם נחשבים סמוכים לקרבן הנשחט בתוך העזרה.

19 ור' יוחנן שאמר כי הכוונה היא לתחום שמ חוץ לחומת בית פאגי, טעמו הוא משום שבמקום זה אסורה אכילתו של הלחם, ונפסל הוא משום יוצא. ולכך הוא גם לא מתקדש במקום זה. אבל אם היה הלחם בשטח שמ חוץ לעזרה, ואולם הריהו נמצא במקום המותר באכילה — הריהו קדוש על ידי שחיטת זבח התודה, ולא בעינן ולא צריכים אנו שיתקיים משמע הלשון "על" בסמוך ממש.

20 ושואלים: מדוע נצרכו ר' יוחנן וריש לקיש לחלוק בדין לחמי התודה הנמצאים מחוץ לחומה בשעת שחיטת הזבח, והא והרי כבר איפליגו נחלקו בה, בשאלה דומה, חדא זימנא פעם אחת!

21 דתנן שכן שנינו במשנה בדין שחיטת קרבן הפסח: השוחט את קרבן הפסח על החמץ, שעדיין יש חמץ ברשותו באותה עת — הריהו עובר בלא תעשה האמור בתורה "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח". שמות לד, כה. ר' יהודה אומר: אף השוחט את קרבן התמיד של בין הערביים בערב הפסח על החמץ עובר. ובהגדרת איסור זה של שחיטה בעוד חמץ ברשותו, אמר ריש לקיש: לעולם אינו חייב משום "לא תשחט על חמץ" עד שיהא או לשוחט את קרבן הפסח, או לזורק את דמו של הקרבן, או לאחד מבני חבורה שנמנו יחד על קרבן פסח זה, חמץ ברשותו באותה עת, ואינו חייב עד שיהא החמץ עמו בעזרה. ור' יוחנן אמר: כל אחד מאלה האמורים אף על פי שאין עמו חמץ בעזרה אלא בביתו מתחייב על "לא תשחט על חמץ"! ואם כן, הרי זו אותה מחלוקת אם "על" משמעו דווקא בסמוך או שלא.

22 ומשיבים: אף שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בשאלה דומה, עדיין צריכא צריך להשמיענו אף את מחלוקתם זו. משום דאי איתמר בההיא שאם היתה נאמרת מחלוקתם רק באותה הלכה, בקרבן הפסח, ולא בדין לחמי התודה, הייתי אומר כי דווקא בהלכה ההיא קא הוא שאמר ר' יוחנן שעוברים על האיסור אף בזמן שאין החמץ נמצא בעזרה, וטעם הדבר: משום שכל היכא דאיתיה היכן שנמצא בו החמץ — באיסורא קאי באיסור "בל ימצא" הוא עומד. אבל לענין שיהא מקדש מתקדש הלחם הבא עם קרבן התודה על ידי שחיטת קרבן התודה — שמא אימא אומר כי מודי ליה מודה לו ר' יוחנן לריש לקיש, דאי איתיה שאם ישנו הלחם בשעת השחיטה בפנים — הריהו קדוש, ואולם אם הוא נמצא אבראי מבחוץ למקדש — הוא לא קדוש. ו

23 להיפך, אי איתמר בהא ואם היתה נאמרת מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש רק בהלכה זו, בדין קידוש לחמי תודה היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר בהלכה זו אמר ריש לקיש שאם היו הלחמים בשעת שחיטת הקרבן שלא בעזרה — הם לא התקדשו, אבל בהך בזו בענין קרבן הפסח אימא אומר שמודה ריש לקיש ליה לו לר' יוחנן, שהריהו עובר על איסור "לא תשחט על חמץ" אף שאין החמץ עמו בעזרה. על כן צריכא צריך שתובאנה שתי המחלוקות.

24 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן: השוחט את קרבן התודה כדינה, כשהיא לפנים בעזרה, ובאותה עת היה לחמה חוץ לחומת בית פאגי — לא קדש בכך הלחם.

25 ג שנינו במשנתנו כי אם שחטה לקרבן התודה עד שלא בטרם קרמו פניה של הלחמים בתנור — אין הלחמים מתקדשים. וכן שנינו עוד שאם נשחט קרבן התודה שלא לשמו אין מתקדשים לחמי התודה.

26 ומבררים: מנא הני מילי מנין, מה מקור הדברים הללו? — דתנו רבנן שכן שנו חכמים על הנאמר בלחמי התודה "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" ויקרא ז, יג — מלמד שאין הלחם קדוש מתקדש בשחיטת קרבן התודה אלא אם כן כבר קרמו פניה בתנור, שרק לאחר שהם כבר מוגדרים כ"חלות לחם" — "יקריב קרבנו". והכתוב "יקריב קרבנו על זבח" — מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח. והכתוב "זבח תודת שלמיו" — מלמד שאם שחט את קרבן התודה שלא לשמן — לא קדש בכך הלחם.

27 ד שנינו במשנתנו דינם של לחמי תודה שטרם נאפו בשעת שחיטת הקרבן, ומביאים עוד בענין דומה. תנו רבנן שנו חכמים: יוצאין ידי חובת אכילת מצה בחג הפסח אף במצה שאינה אפויה כל צורכה, אלא נא אפויה חלקית, וכן במצה העשויה בכלי האילפס, ולא נאפתה בתנור. ושואלים: מאי מה היא ההגדרה של מצה נא שיוצאים בה ידי חובת המצוה? אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל מצה שאף שנאפתה חלקית אדם פורסה חותך אותה. ואין חוטין של בצק נמשכין הימנה, הרי זו היא מצה נא הכשרה למצות מצה.

28 אמר רבא: וכן הוא הדין לענין לחמי תודה, שאם בשעת שחיטת קרבן התודה היו כבר לחמי התודה בשלב אפיה שכזה, הריהם מתקדשים בשחיטה זו. ושואלים: מדוע נזקק רבא להשמיענו זאת, והרי פשיטא פשוט הוא, שכך הדין אף בלחמי תודה, שהרי הכא כאן, במצה "לחם" כתיב נאמר, כנאמר "לחם עוני" "...שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני...". דברים טז, ג, וכמו כן אף הכא כאן, בלחמי תודה "לחם" כתיב נאמר, ושווים הם בדינם!

29 ומשיבים: נצרך רבא להשמיענו, שכן מהו דתימא שתאמר כיון שכלל הלכתי הוא בדין לחמי התודה: "אחד" "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ". ויקרא ז, יד אמר רחמנא אמרה התורה — ומכאן הוראה, שלא יטול ללחמי התודה חלק לחם שהוא פרוס, אלא לחם שלם. ואילו הא זו, חלת נא, אף היא הריהי כמאן דפריסא דמיא כמי שפרוסה דומה, נחשבת, ותהא פסולה ללחמי תודה. לכך קמשמע לן הוא, רבא, משמיע לנו שמכיון שהיא אפויה עד כדי כך הריהי נחשבת כלחם אחד, וכשרה לתודה.

30 ה ועוד בדיני לחמי התודה. איתמר נאמר שחלקו אמוראים בדינה של תודה ששחטה על שמונים חלות, ולא על ארבעים חלות, כראוי. חזקיה אמר: קדשו ארבעים חלות מתוך השמונים, ואילו ר' יוחנן אמר: לא קדשו אפילו ארבעים מתוך השמונים.

31 ובהסבר מחלוקת זו אמר ר' זירא: הכל, ואף ר' יוחנן, מודים שהיכא במקום שאמר המקדיש את התודה בשעת הקדשתו אותה "ליקדשו שיתקדשו ארבעים חלות מתוך השמונים" — אכן קדשו ארבעים, אף שהיו בשעת השחיטה שמונים חלות. וכן הכל מודים, ואף חזקיה, שאם המקדיש את התודה אמר בשעת הקדשתו אותה "אל יקדשו ארבעים חלות, אלא אם כן יקדשו כל השמונים חלות" — לא קדשו כלל החלות. וכי פליגי כאשר נחלקו חזקיה ור' יוחנן, הרי זה כשהביא בסתמא בסתם את קרבן התודה ושמונים חלות אתו. ונחלקו חכמים אלה בפירוש כוונתו של המקדיש: מר סבר חכם זה, חזקיה, סבור כי אף על פי שהביא שמונים חלות — לא התכוון אלא שיקדשו ארבעים מהן, ואילו הארבעים האחרות שהביא — לאחריות קא מיכוין הוא מתכוון, שאם יאבדו הארבעים הראשונות, יבואו לחמי התודה מהארבעים הנוספים, אך לא התכוון לקדשם מלכתחילה, ולכך לא חלה קדושה עליהם, אלא על ארבעים מתוך השמונים. ואילו מר סבר חכם זה, ר' יוחנן, סבור כי לקרבן גדול של שמונים חלות קא מיכוין הוא מתכוון, ומשום כך לא חלה קדושה עליהם כלל.

32 אביי אמר הסבר אחר למחלוקת זו של חזקיה ור' יוחנן: דעתם דכולי עלמא של הכל, ואף של ר' יוחנן, כי המביא שמונים חלות בתודתו במקום ארבעים, הרי זה משום שלאחריות קא מיכוין הוא מתכוון, ולא שתתקדשנה כל השמונים חלות, ואולם בשאלה אחרת, האם כלי שרת כגון הסכין בו נשחט קרבן התודה, המקדש בשחיטתו את חלות התודה, הריהם מקדשין אף שלא מדעת מביא הקרבן, קא מיפלגי הם נחלקו. שכך נחלקו: מר סבר חכם זה, חזקיה, סבור כלי שרת מקדשין גם שלא מדעת מביא הקרבן, שכיון שנעשתה בהם מלאכה בכלי שרת הרי נתקדשו, ולכך מתקדשות אף ארבעים החלות הנוספות הגם שנועדו, לדעת המקדיש, לשמש רק כאחריות, שכן קידשן הסכין בשחיטת הקרבן. ואילו מר סבר חכם זה, ר' יוחנן, סבור כי כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת המקדיש, ולכך אין מתקדשות אלא ארבעים חלות, וכדעת המקדיש.

33 רב פפא אמר הסבר אחר למחלוקת זו של חזקיה ור' יוחנן: דעתם דכולי עלמא של הכל, ואף של ר' יוחנן, כי כלי שרת מקדשין גם שלא מדעת המקדיש, ואולם הכא כאן בדינו של סכין השחיטה קא מיפלגי הם חלוקים, מר סבר חכם זה, חזקיה, סבור: סכין מקדשת כשאר כלי שרת, ולכך מתקדשות כל השמונים חלות בשחיטת הקרבן, ואילו מר סבר חכם זה, ר' יוחנן, סבור כי סכין שחיטה, כיון דלית ליה שאין לה תוך בית קיבול, שהרי היא שטוחה — אינה מקדשת, ולענין זה אין הסכין בכלל כלי שרת.

34 ואיכא דאמרי ויש שאומרים שכך רב פפא אמר בהסבר מחלוקת חזקיה ור' יוחנן, ובאופן אחר: דעתם דכולי עלמא של הכל, ואף של חזקיה כי כל כלי השרת אכן אין מקדשין אלא מדעת המקדיש, ואולם הכא כאן בדינו של סכין השחיטה לענין קידוש לחמי התודה קא מיפלגי הם, חזקיה ור' יוחנן, חלוקים, מר סבר חכם זה, חזקיה, סבור כי סכין אלימא תקיפה, גדול כוחה יותר מכלי שרת, ולכך הסכין מקדשת אף שלא מדעת המקדיש, ומשום כך התקדשו גם הארבעים החלות הנוספות. וטעם הדבר שגדול כח הסכין מכח שאר כל שרת: שכן הסכין, אף על גב דלית ליה אף על פי שאין לה תוך, בכל זאת הריהי מיקדשה מקדשת, ושלא כשאר כלי השרת, שאמנם מקדשים, אבל רק בהיותם בעלי בית קיבול. ואילו מר סבר חכם זה, ר' יוחנן, סבור כי סכין לא אלימא ליה אינה חזקה לו, לדעתו יותר משאר כלי שרת, וכשם ששאר כלי שרת אין מקדשים שלא מדעת, אף סכין השחיטה אינה מקדשת שלא מדעת, ולכך לא התקדשו אלא ארבעים חלות מתוך השמונים.

35 ו משנה אם הכהן השוחט את קרבן התודה שחטה במחשבה על מנת לאוכלה למחרת היום, או להקטיר את החלקים הקרבים על המזבח אימורים, שהוא חוץ מעבר לזמנה הראוי שכן התודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה, או ששחטה הכהן על מנת לאכול מבשרה מחוץ למקומה הראוי לאכילה — קדש הלחם החלות הבאות עם התודה והתפגלו במחשבת חוץ לזמן או נפסלו במחשבת חוץ למקום. אם שחטה את התודה ולאחר מכן נמצאת שהיא טריפה שיש בה מום מסויים שיביאנה לכלל מיתה, והריהי טריפה בכך, ופסולה להקרבה — לא קדש הלחם בשחיטה זו, שכן קדם פסולו של הקרבן לשחיטתו.

36 אם שחטה לקרבן התודה, ולאחר מכן נמצאת שהיא בעלת מום שדינה של בהמה שיש בה מום שכזה, שמלכתחילה אין היא קריבה על המזבח, ואולם אם העלוה למזבח — לא תורד ממנו, ותוקרב. ונחלקו חכמים בדינם של הלחמים. שר' אליעזר אומר: קידש התקדשו לחמי התודה הזו, שהרי דינה הוא שאם עלתה — שוב לא תרד, ותוקרב. ואילו חכמים אומרים כי לחמי התודה לא קידש, שכן דינה של זו, שלכתחילה אין היא קריבה על המזבח.

37 אם שחטה לקרבן התודה שלא לשמה לשם קרבן תודה אלא לשם קרבן אחר, וכן הוא הדין בלחמים הבאים עם איל המילואים שהובא בשעה שנכנסו אהרן ובניו לעבודת כהונתם במשכן במדבר סיני, שנשחט שלא לשמו, אלא לשם קרבן אחר. וכן הוא הדין בלחמים הבאים בחג השבועות עם שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן אלא לשם קרבן אחר — שבכל אלה לא קדש הלחם.

38 ז גמרא שנינו במשנתנו שאם שחט את התודה במחשבת אכילה חוץ לזמנה הראוי או חוץ למקומה הראוי — התקדשו לחמי התודה. ועוד שנינו כי אם נשחטה התודה ולאחר מכן נמצא שהיא טריפה — לא קדשו הלחמים, ואם נמצאה לאחר שנשחטה שהיא בעלת מום, נחלקו בדבר ר' אליעזר וחכמים, שר' אליעזר אומר שהתקדשו הלחמים, וחכמים אומרים שלא התקדשו. ושואלים: מתניתין מני משנתנו כשיטת מי היא? כשיטת ר' מאיר,

39 דתניא שכן שנויה ברייתא בדין התקדשותם של לחמי התודה בשחיטת הקרבן שנמצא פסול לאחר מכן, זה הכלל: כל שפיסולו גורם פסילתו של קרבן התודה היה כבר קיים קודם השחיטה של הקרבן — לא קדש הלחם בשחיטה. וכל שפיסולו של הקרבן אינו אלא לאחר השחיטה — קדש הלחם. ולכן, אם שחטה במחשבת אכילה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, כיון שהשחיטה עצמה היתה כשרה — קדש הלחם. אבל אם שחטה ונמצאת טריפה, והרי איפוא סיבת הפסול היתה בקרבן קודם השחיטה — לא קדש הלחם.