ביאור שטיינזלץ על מנחות ק״ב

1 ואי בעי ואם רצה היה זריק זורק את דמם של הקרבנות הללו כראוי. ובכל זאת קתני שנה ר' שמעון בברייתא שבשר קרבן שהתפגל אינו מטמא טומאת אוכלין, מאי לאו האם לא מדובר שפיגל בשעת הזריקה, ולשיטת ר' שמעון שכל העומד להיזרק נחשב כזרוק, וכל העומד להיפדות נחשב כפדוי, הרי היתה שעת הכושר לקרבנות הללו לפני כן! ומשיבים: לא, הברייתא מדברת כשפיגל כבר בעבודת השחיטה, ולא עמד הדם לזריקה, ולכך אין הקרבן נחשב כמי שהיתה לו שעת הכושר.

2 ומקשים: אבל לפי זה, נוכל לדייק ולומר שאם פיגל בזריקה מאי מה יהא הדין? הכי נמי כך גם כן שבשר הקרבן מטמא טומאת אוכלין משום שהיתה לו שעת הכושר.

3 אם כן אדתני עד שהתנא שונה להבחין בין המפגל בזבחים ובין זה שפיגל במנחה שהיא מטמא טומאת אוכלין, ליפלוג בדידה שיחלק בה עצמה, במפגל בקדשים, ויאמר כך: המפגל בקדשים — אין בשרם מיטמא בטומאת אוכלין. במה דברים אמורים? בזמן שפיגל כבר בשחיטה, אבל אם פיגל בזריקה — בשרם מטמא טומאת אוכלין!

4 ומשיבים: העדיף התנא להבחין בין המפגל בקדשים לבין המפגל במנחה, משום שהלכה זו של פיגל במנחה איצטריכא ליה נצרכה לו לשנותה, מפני שיש בכך חידוש, דאף על גב שאף על פי שפיגל את המנחה כבר בעבודת הקמיצה, וכלל בידינו שעבודת הקומץ במנחה כעבודת השחיטה בקרבנות דמי היא נחשבת, וקרבן שנתפגל בעבודת השחיטה אינו מיטמא טומאת אוכלין, אפילו הכי כך המפגל בקמיצה במנחות — המנחה מטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו שעת הכושר מעיקרו לפני שקמץ. למעלה הוסבר כי אין להקשות מדברי ר' שמעון שבברייתא בענין בשר הנותר. שכוונת דבריו לחלק בין לינת הבשר קודם שנראה להיזרק, וללינתו לאחר שנראה להיזרק. וכן אין להקשות מדבריו שם בענין פיגול הקדשים, שכן כוונת דבריו היא דווקא כשפיגל בזריקה ולא כשפיגל בשחיטה.

5 ובענין זה אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה אמרתי את השמועה, ההלכה הבאה לפני רב נחמן: אין אנו נזקקים להסברים אלה, שהרי אפילו אם תימא תאמר שכוונת ר' שמעון בברייתא בענין הלינה שהבשר לן ממש קודם זריקת הדם, וכמו כן אפילו תימא תאמר שכוונתו בענין הפיגול שפ יגל בזריקה ולא בשחיטה — עדיין אין להקשות מדוע לא ייחשב הדבר לשיטת ר' שמעון כמי שהיתה להם שעת הכושר, אף שלדעתו כל העומד להיפדות הריהו כפדוי.

6 וטעם הדבר: כי דאי בעי פריק שאם רצה היה פודה ולכך כל העומד להיפדות נחשב כפדוי — אמנם אמר ר' שמעון, שהפדיון הוא דבר קל, הנעשה בדיבור פה בלבד. ואולם הקביעה האומרת אי בעי הוה זריק אם רצה היה זורק ולכך ייחשב כל שעומד להיזרק כזרוק — לא אמרינן אין אנו אומרים, שכן כרוך הדבר במעשה.

7 מיתיבי מקשים על דברי רב אשי הללו ממה ששנינו בתחילת מסיכת מעילה, כלל אמר ר' יהושע בענין מעילה בקדשים שנפסלו: כל קרבן שהיתה לו כבר שעת היתר אכילה לכהנים לפני שנפסל — אין מועלין בה עוד, כיון שהמעילה היא דווקא בקדשים המוגדרים כ"קדשי ה' ", שאין בהם צד הנאה לאדם. ומשעה שהותר הקרבן לאכילת כהנים, שוב אינו בכלל זה, אף שחזר ונפסל אחר כך מאכילה. וכל שלא היתה לו שעת היתר אכילה לכהנים לפני שנפסל — הרי הוא עדיין בכלל "קדשי ה' ", ומועלין בה. ומסבירים:

8 איזהו קרבן שהיתה לו שעת היתר אכילה לכהנים? כגון שלאחר זריקת הדם לנה בשר הקרבן בלא שנאכל, ונעשה נותר, וכן זו שנטמאת בשר הקרבן, וכן זה שיצאה אל מחוץ לעזרה — אין בכל אלה דין מעילה, אף שבשר הקרבן עתה אסור לכהנים, כיון שהיתה שעה שהיה הבשר מותר באכילה לפני שנפסל.

9 ואיזו היא שלא היתה לו שעת היתר לכהנים? שבזמן שנשחטה חשב עליה לאוכלה או לזרוק את דמה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה הראוי, וכן זה שחשב לעשות כן חוץ למקומה הראוי, או שקבלו את דם הקרבן כהנים הפסולין לעבודה, וכן אם זרקו הפסולים את דמה. שבכל אלו, כיון שלא היתה שעה שבשר הקרבן היה מותר באכילה, הרי זה בכלל "קדשי ה' ", ומועלים בו.

10 ומדייקים בדברים: קתני מיהא רישא שנה התנא על כל פנים בהתחלה בבשר הקדשים שלנה ושנטמאת ושיצאה שהיה לו שעת הכושר, מאי לאו האם לא הכוונה היא שלנה ממש, לפני זריקת הדם, ולא נזרק הדם, והרי איפוא הכא כאן במקרה זה, דאי בעי הוה זריק הוא שאם רצה היה זורק ולא היה נפסל הקרבן, ובכל זאת קתני שנה בו התנא שאין מועלין בו, משום שהיתה לו שעת הכושר ובודאי משום שכל העומד להיזרק כזרוק הוא נחשב, ושלא כדברי רב אשי!

11 ודוחים: לא, הכוונה בדברי המשנה שיצא בזמן שהיא ראויה לצאת, לאחר שכבר נזרק הדם, והותר הבשר באכילה ונטמא בזמן שהוא ראויה לטמא, לאחר שכבר נזרק הדם, ולן בזמן שהוא ראויה ללין, לאחר שכבר נזרק הדם. ומשום כך, כמי שהיתה לו שעת הכושר, ויצא מכלל מעילה.

12 ושואלים עוד על דברי רב אשי: אבל לשיטה זו, אם היתה זו לינה ממש של הבשר קודם זריקת הדם, מאי מה יהא הדין? הכי נמי כך גם כן שמועלין בבשר, שהרי לא היתה שעת הכושר לכהנים לאכילתו שטרם נזרק הדם. אם כן האי זה ששנינו בברייתא "כל שהיה לו שעת היתר לכהנים" ו"כל שלא היתה לו שעת היתר לכהנים" אינם לשונות ראויים, שכן עולה מהן שהדבר הקובע הוא אם היתה שעה שהיה הבשר ראוי לאכילה, אף שלא הותר בפועל ממש לאכול.

13 אלא "כל שיש לו בפועל שעת היתר אכילה לכהנים אין מועלין בה", ו"כל שאין לה שעת היתר לכהנים מועלין בה" מיבעי ליה צריך היה לו לתנא לשנות!

14 אלא אמר רב אשי הסבר אחר במשנה: אכן מדובר שלן הבשר קודם זריקת הדם, ויצא הבשר מכלל מעילה משום שכל העומד להיזרק כזרוק הוא נחשב. ואולם לדעתו תמוהים דברי המקשה מכאן על דברי ר' שמעון בענין הראוי לקבלת טומאת אוכלין, וכי מדין מעילה על דין ט ומאה קא רמית אתה משליך, מראה סתירה?

15 והרי אלה דינים שונים, שכן הדין במעילה משום קדושה ולאו ולא קדושה היא נקבעת. שרק דבר שהוא בכלל "קדשי ה' " — יש בו דין מעילה. ולכך, לבתר לאחר שכבר פ קעה לה קדושתיה קדושתו של בשר הקרבן, בשעה שעומד דמו להיזרק, במאי הדרא רכבא לה במה חוזרת קדושה זו ורוכבת, חלה, עליו שוב?

16 ואילו הדין בקבלת טומאה משום אוכלא אוכל ולאו משום אוכלא ולא אוכל היא, שכל שיש עליו שם אוכל — הריהו מקבל טומאת אוכלין, וכל שאין עליו שם אוכל — אינו מקבל טומאת אוכלין. ולכך, כל היכא דאי בעי זריק מצי זריק ליה כל מקום שאם רצה לזרוק יכול הוא לזרוק, ועל ידי זריקתו זו — הריהו משוי ליה אוכלא עושה אותו אוכל, ומטמא טומאת אוכלין. וכל היכא דאי בעי מצי זריק לא מצי זריק מקום שאם רצה לזרוק את הדם אינו יכול לזרוק, ואף אם זרקו — לא הועיל — לא משוי ליה אוכלא לא עושה אותו אוכל, ולכן הוא לא מטמא טומאת אוכלין.

17 מיתיבי מקשים עוד על דברי רב אשי שאין אומרים שהעומד להיזרק כזרוק הוא נחשב לענין קבלת טומאה, ממה ששנינו: אדם המביא אשם תלוי על ספק עבירה בשוגג שבידו, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות, ואכל אחת מהן מתוך מחשבה ששתיהן מותרות באכילה והתברר לו שאחת מהן היתה חלב ואחת שומן, ואינו יודע איזו מהן אכל, והביא קרבן אשם תלוי כראוי לו, ולאחר מכן נודע לו שלא חטא, שהחתיכה שאכל היתה שומן, אם עד שלא נשחט האשם נודע לו כך — יצא האיל המוקדש וירעה בעדר כחולין גמורים, משום שהיה זה הקדש בטעות, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים:

18 אין דינו כבהמת חולין, אלא כאשם שנפסל, ולכן ירעה בחוץ עד שיסתאב שיפול בו מום, ואז ימכר, ויפלו יעברו דמיו לנדבה לקרבן עולה של ציבור. ר' אליעזר אומר: קרבן זה יקריב כמות שהוא, שאם אינו בא על חטא זה שלא חטא בו — הרי הוא בא על חטא אחר שודאי שבמהלך חייו חטא ולא נודע לו עליו.

19 אם מש כבר נשחט האשם התלוי, וקיבל דמו בכוס כדי לזורקו על המזבח נודע לו שלא חטא — לא יזרק הדם, אלא ישפך לאמה העוברת בעזרה, והבשר ישרף בבית השריפה, כדין קרבן פסול.

20 ואם נזרק הדם על המזבח קודם שנודע לו, והבשר עדיין קיים — הבשר יאכל לכהנים, כדינו, שמשעה שנזרק הדם נגמרה כפרתו, והותר הבשר לאכילת כהנים. ור' יוסי אומר: אפילו היה הדם נתון עדיין בכוס כשנודע לו שלא חטא — יזרק הדם על המזבח, והבשר יאכל. שכבר התקדש הדם בכלי.

21 ואמר רבא בהסבר טעמו: ר' יוסי בשיטת ר' שמעון אמר דבר זה, שאמר ר' שמעון: כל העומד לזרוק — כזרוק דמי נחשב, ואף דם זה כיון שהוא נתון בכוס, ועומד להיזרק, נחשב כזרוק הן לענין היתר אכילת הבשר והן לענין זריקת הדם בפועל. ומכאן קושיה על שיטת רב אשי הסובר שאין אומרים כל העומד להיזרק הריהו כזרוק!

22 ומשיבים: מידי כלום זה הוא טעמא הטעם לשיטת ר' יוסי? והרי אמרי במערבא משמיה אומרים חכמים שבארץ ישראל משמו של ר' יוסי בר חנינא: היינו טעמא זהו הטעם של ר' יוסי, דקסבר שסבור הוא: כלי שרת מקדשין אף את הפסולין לכתחילה ליקרב על המזבח.

23 אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא: מדאמר ממה שאמר ר' שמעון שכל העומד לזרוק כזרוק דמי נחשב, מסתבר שלדעתו אף כל העומד לשרוף נמי גם כן — כשרוף הוא דמי נחשב, ואם כן, בשר הקרבן הנותר ובשר הפרה אדומה משנשחטה שלדעת ר' שמעון כפי ששנינו בברייתא בעמוד הקודם הם מיטמאים טומאת אוכלין, שכן היתה להם שעת הכושר, אמאי מדוע הם מטמאין בטומאת אוכלין? והלא עפרא בעלמא נינהו עפר סתם הם, שהרי הם עומדים להישרף, ושוב אינם בכלל אוכל! אמר ליה לו רב כהנא לרב אשי: אף שאינם אוכל, מכל מקום חיבת הקודש מכשרתן להיחשב כאוכל, ולכך מקבלים טומאת אוכלין.

24 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: נהי דמהניא להו אם אמנם שמועילה להם חיבת הקודש לאיפסולי דגופיה לפסול את גופו, שייחשב בשר הנותר והפרה האדומה כאוכל לענין שהוא עצמו ייטמא בטומאת אוכלין, ואולם האם מועילה גם ליקרויי לקוראו, להחשיבו כטמא ממש נמי גם כן, לענין שיטמא אחרים במגעו, ומעתה יש למימני ביה למנות בו את דרגות הטומאה השונות, שאם נגע בשר זה באב הטומאה ייחשב לראשון לטומאה, והנוגע בו ייחשב לשני לטומאה?!

25 שהרי אם כך היא הלכה, תפשוט תפתור מכאן בעיה זו דבעי ששאל ריש לקיש בדינו של צריד החלק היבש והקשה של מנחות, שלא נבלל בשמן ולא הוכשר איפוא לקבל טומאה מדין תורה. ואין טומאתו אלא משום חיבת הקודש, האם מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני!

26 ומשיבים: כי מיבעיא ליה כאשר נשאלה לו לריש לקיש שאלתו זו בענין הצריד — הרי זה לענין דין דאורייתא מן התורה, ולענין שישרף אף השני לטומאה שנטמא על ידי הצריד. כי קאמרינן כאשר אמרנו כאן, לענין בשר הנותר ופרה אדומה בטומאת אוכלין — הרי זה לענין דין דרבנן מדברי סופרים, ולענין שיתלו שאינו נאכל ואינו נשרף את השני לטומאה, אך לא לשורפו, שאין שורפים קדשים הטמאים מדברי חכמים בלבד.

27 א משנה האומר בלשון נדר "הרי עלי להביא מנחה הנעשית במחבת" והביא מנחה שנעשתה במרחשת, או שאמר "הרי עלי להביא מנחה הנעשית במרחשת" והביא מנחה שנעשתה במחבת — מה שהביא הביא, שכשרה היא המנחה שהביא, אבל ידי חובתו לקיום נדרו לא יצא בהקרבתה, וצריך להביא מנחה אחרת, וכפי שנדר.

28 היה לפניו עשרון סולת, ואמר בלשון נדבה "הרי זו מנחה להביא במחבת" והביא אותה במרחשת. או שאמר "הרי זו מנחה להביא במרחשת" והביא אותה במחבת — הרי זו פסולה, שהרי לא קיים את מה שאמר.

29 האומר בלשון נדר "הרי עלי שני עשרונות סולת למנחה להביא אותה בכלי אחד", והביא שתי מנחות בנות עשרון בשני כלים, וקמץ משתיהן שתי קמיצות. או שאמר "הרי עלי להביא שני עשרונים סולת לשתי מנחות בשני כלים", והביא מנחה אחת בת שני עשרונים בכלי אחד, וקמץ ממנה קמיצה אחת — מה שהביא הביא, שכשרה היא מנחה זו לנדבה, ואולם ידי מנחת חובתו כפי שנדר לא יצא, וצריך להביא מנחה אחרת כפי שנדר.

30 היו לפניו שני עשרונים סולת, ואמר "הרי אלו מנחה להביא בכלי אחד" והביא אותם כשתי מנחות בשני כלים, או שאמר "הרי אלו מנחות להביא בשני כלים", והביא אותם כמנחה אחת בת שני עשרונים בכלי אחד — הרי אלו פסולין. שהרי כשנדר להביאם כמנחה אחת, התכוין שתיעשה בהם קמיצה אחת, וכשהביא אותם כשתי מנחות ונקמצו בשתי קמיצות — נמצא שהוסיף בקמיצות על מה שנדר. וכן כשנדר להביאם כשתי מנחות, התכוין שתיעשנה בהן שתי קמיצות, וכשהביא אותם כמנחה אחת ונקמצה זו בקמיצה אחת — נמצא שמיעט בקמיצות ממה שנדר.

31 אם אמר בלשון נדר "הרי עלי שני עשרונות סלת להביא מנחה בכלי אחד" והביא אותם כשתי מנחות הנתונות בשני כלים, ואמרו לו להזכירו: לא כך נדרת, אלא בכלי אחד נדרת להביא. ולאחר שהזכירוהו עמד והקריבן בשני כלים כשתי מנחות — הריהם פסולין אף כמנחת נדבה, וצריך להביא מנחה אחרת לחובתו. שכיון שהזכירוהו היה עליו להשיב להם כי הוא מביא את המנחות הללו לא כתשלום נדר זה, ומתוך שלא אמר כן, גילה דעתו שמביאן כתשלום מנחת נדרו, וכיון ששינה בהן ממה שנדר, הריהן פסולות. ואולם אם לאחר שהזכירוהו, עמד והקריבן בכלי אחד — כשרין, שהרי הקריב כפי שנדר.

32 אם אמר "הרי עלי שני עשרונות סולת להביא בשתי מנחות בשני כלים", והביא אותם כמנחה אחת בכלי אחד, ואמרו לו להזכירו: לא כך נדרת אלא בשני כלים נדרת להביא, אם לאחר מכן הקריבן בשני כלים וכפי שנדר בתחילה — הריהם כשרין ויצא ידי נדרו. ואם עמד ונתנו לשני העשרונים הללו לכלי אחד כמנחה אחת — דינה כדינן של שתי מנחות שלא נקמצו עדיין, שנפלו לכלי אחד, ונתערבו זו בזו. שנקבע בהן לעיל מנחות כג,א שאם ניתן לקמוץ מכל אחת מהן קומץ בלי תערובת של המנחה האחרת, הריהן כשרות. ואם לא ניתן לעשות כן, הריהן פסולות.

33 ב גמרא שנינו במשנתנו את דין המנחה ודין הנודר להביא מנחת כלי מסויים מחבת, מרחשת והביא מנחת כלי אחר, וכן את דין המנחה ודין הנודר להביא מנחה בכלי אחד או בשני כלים, והביא שלא כנדרו. ובשני האופנים הללו המנחה כשרה, ולא יצא ידי חובתו, וצריך להביא מנחה אחרת כפי שנדר. ומעירים: וצריכא וצריך שייאמרו שני הדינים הללו.

34 דאי אשמעינן הך קמייתא שכן אם התנא היה משמיע לנו רק את זו ההלכה הראשונה, הייתי אומר שלא יצא בכך ידי נדרו, משום שנדר ואמר "במחבת" וקא מייתי והוא מביא במרחשת, והרי זו מנחה אחרת. אבל הכא כאן בהלכה השניה, בזה ששינה ממספר המנחות שנדר, דאידי ואידי שזו המנחה שנדר, וזו המנחה שהביא בפועל שתיהן הן במחבת וכמו כן אידי ואידי וזו וזו היא במרחשת — אימא אמור כי ידי נדרו נמי גם כן יצא, ואין השינוי במספר המנחות נחשב שלא יצא ידי חובתו. ולכך התנא צריך להשמיענו גם את ההלכה השניה.

35 ומן הצד האחר, אי אשמעינן הך אם התנא היה משמיענו רק את ההלכה הזו, בזה המשנה ממספר המנחות שנדר, ולא היה משמיע לנו גם את ההלכה הראשונה, בזה המשנה בסוג הכלי בו נעשית המנחה, הייתי אומר שלא יצא בכך ידי נדרו, משום דקא פליג להו שהוא מחלק אותם, את שני העשרונים המיועדים למנחה אחת, לשתי מנחות שלא כפי שנדר. אבל התם שם, בהלכה הראשונה שבמשנה, בזה המשנה בסוג הכלי בו נעשית המנחה, שלא פליג ביה לא חילק אותו, את הסולת למנחה אלא רק עשאה בכלי אחר — אימא אמור שלא כך יהיה דינו אלא יצא ידי חובתו בכך, ופרע נדרו בזאת. על כן צריכא צריך התנא לשנות את שתי ההלכות הללו.

36 ג ועוד בדינו של הנודר להביא מנחה באופן מסויים בכלי, או במספר המנחות והביא באופן אחר, תנו רבנן שנו חכמים בברייתא, ובדומה לשנוי במשנתנו, כי מה שהביא הביא, וכשרות המנחות הללו, ואולם ידי נדרו לא יצא בכך. ר' שמעון אמר: אף ידי נדרו נמי גם כן יצא בכך. כיון שאין קביעתו של הנודר, אם לענין סוג הכלי או באשר לכמה כלים תבוא המנחה, נחשבת כשינוי בנדר, ויצא ידי חובתו.

37 ד עוד שנינו במשנתנו שאם היה עשרון סולת מונח לפניו, ואמר "הרי זו מנחה להביא במחבת" והביא במרחשת — הריהי פסולה. ומקשים על כך: והא תניא והרי שנויה ברייתא כי בכגון זה לא קידשום כלי שרת את המנחה שניתנה בהם, כיון שהרי אלה כלי שרת שונים מכפי שנדר, והרי איפוא המנחה עדיין חולין, ולא מנחה פסולה! אמר אביי: כוונת דברי הברייתא שלא קידשום לענין ליקרב על המזבח. אבל על כל פנים קידשום לענין ליפסל, שגדולה קדושת הכלי להחיל עליהם מקצת קדושה לפסול.

38 ה שנינו במשנה שהאומר על עשרון סולת המונח לפניו "הרי זו מנחה להביאה במחבת" והביאה במרחשת שהיא פסולה, לפי ששינה את המנחה ממה שנדר בה. ועל כך אמר אביי: לא שנו כן