ביאור שטיינזלץ על מנחות ע״א

1 לר' יאשיה דדריה של דורו, וככינוי המסביר שאין הכוונה לר' יאשיה התנא: לא תיתב אכרעיך אל תשב על רגליך אלא עמוד עד דמפרשת ליה להא מתניתין עד שאתה מפרש את הברייתא הזו, הבאה: מנין לעומר שמתיר בהשרשה?

2 ולפני שמביאים את תשובת הברייתא, תוהים על עצם השאלה: מה מקום לשאול מנלן מנין לנו? שכן ממה דכתיב שנאמר במנחת העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" ויקרא ב, יד, שאמרה תורה שיש להביא את העומר המתיר את התבואה החדשה דווקא מהתבואה שהיא בגדר "אביב" הבשלה כל צורכה, לאו האם לא נלמד מכלל כך דאיכא שיש תבואה דלאו שאינה בכלל "אביב", שאינה מובאת כמנחת העומר, ואולם הריהי מותרת על ידו. והיא התבואה שהושרשה וטרם בשלה כדי "אביב", שמותרת על ידי העומר.

3 ודוחים: אפשר לומר שאף התבואה דלאו שאינה בכלל "אביב" מותרת על ידי העומר, ואולם לעולם אין היתר זה אלא בתבואה דעייל שהביאה כבר שליש גידולה בזמן העומר, שאף שאינה בכלל "אביב" הריהי מותרת.

4 אלא אמר שמואל: היתר התבואה שהשרישה בזמן העומר נלמד ממה שנאמר "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" דברים טז, ט. ומתוך שהדגיש הכתוב שקציר העומר נעשה דווקא בקמה שהיא בת קצירה בחרמש, ולא בתבואה אחרת שאינה כזו, לאו האם לא נלמד מכלל כך, דאיכא שיש יבול תבואה אחר, דלאו שעדיין אינו בר קצירה בחרמש, שאינו בא למנחת העומר, ואולם מותר על ידו. אפשר לומר שאף יבול התבואה דלאו בר שאינו בן קצירת חרמש הריהו מותר על ידי העומר, ואולם לעולם אין היתר זה אלא רק לתבואה שגדלה דיה כדי לשמש כשחת אוכל לבהמות.

5 אמר ר' יצחק: למדים את היתר התבואה שהושרשה טרם הבאת העומר ממה שנאמר באותו כתוב "מהחל חרמש בקמה", ומתוך שהדגיש הכתוב כי קציר העומר נעשה דווקא בקמה, לאו האם לא מכלל כך אתה למד שישנה תבואה אחרת, דלאו בר שהיא אינה בת, בגדר קמה, שאמנם אין קצירת העומר נעשית בה, ואולם העומר מתירה, והרי זו התבואה שהשרישה בזמן העומר. ודוחים: אפשר לומר שיש תבואה אחרת דלאו בר שהיא אינה בת קמה, המותרת על ידי העומר, ולעולם ואולם הוא היתר רק לתבואה שהיא בכלל אגם שגדלה מעט, כדי כיפוף ראשה כלפי מטה!

6 אלא אמר רבא: למדים אנו שהתבואה שהשרישה טרם לעומר הריהי מותרת על ידו מן הנאמר "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" שמות כג, טז, שאף שאמורים הדברים בשתי הלחם הבאים בחג השבועות "חג הקציר" ומתירים את התבואה החדשה למקדש, הרי הכתוב מתייחס גם לעומר הבא בפסח, ומתיר את התבואה להדיוט, ולמדנו איפוא מן האמור בו "אשר תזרע" כי כל התבואה החל משעת זריעה שנזרעה, הריהי מותרת להדיוט — על ידי העומר, ולמקדש — על ידי שתי הלחם. אמר ליה לו רב פפא לרבא בשאלה: אי הכי אם כך, שזה המקור להיתר התבואה שהשרישה טרם העומר על ידו, יש מקום לומר שכל מין דגן שנזרע, ואף על גב אף על פי שעדיין לא השריש בזמן העומר נמי גם כן נתיר אותו, שהרי בכתוב זה מדובר על הדגן משעת זריעתו! אמר ליה לו רבא לרב פפא בתשובה, בדרך חיבה וכבוד: סודני תלמיד חכם, "אשר תזרע בשדה" כתיב נאמר בכתוב זה, וללמדנו שלא בכל דבר שנזרע העומר מתיר, אלא רק זה שנעשה כשדה, נזרע ונקלט ונשרש בשדה.

7 א משנה אף לפני העומר קוצרין מותר לקצור את התבואה הגדלה בשדה בית השלחין מקום המושקה בידי אדם, ולא על ידי גשמים בלבד שנמצאים בעמקים. אבל לא גודשין עושים גדיש, ערימת תבואה קצורה לפני העומר אותה תבואה לאחר שנקצרה. ובענין זה נמסר כי אנשי העיר יריחו, ששדות תבואותיהם היו של בית השלחין שבעמקים, היו קוצרין את תבואות שדותיהם לפני העומר, והיה הדבר נעשה ברצון בהסכמת חכמים, ואולם אנשי יריחו היו גם גודשין לפני העומר אותה התבואה, והיה דבר זה נעשה שלא ברצון חכמים. ולמרות שלא היה הדבר לרצונם של חכמים, לא מיחו בידם חכמים למונעם מלעשות כן. ודין נוסף: לפני העומר קוצר אדם את התבואה שבכל מקום ואף בשדה בעל, שאינה בית השלחין קודם לעומר לצורך שחת מאכל בהמה, ומאכיל אותה לבהמה. אמר ר' יהודה: אימתי מותר לקצור לשחת ולהאכיל בה את הבהמה? רק בזמן שמתחיל לקצור לצורך מאכל בהמתו עד שלא בטרם הביא שליש גודל צמח התבואה כדי שליש בישולו. שאם בתחילת קצירתו עדיין לא נגמר שליש גידולו של הצמח — מותר להמשיך ולקוצרו למאכל בהמה אף לאחר שהביא שליש. ואילו ר' שמעון אומר: יקצור ויאכיל רשאי אדם לקצור קודם לעומר לצורך בהמתו ולהאכילה אף משהביא לאחר שהביא צמח התבואה שליש בישולו.

8 ועוד בדינים הנוהגים לפני העומר: קוצרין את התבואה הגדלה בין הנטיעות, לא לצורך אכילה אלא מפני על מנת שלא יגרם על ידן הפסד לנטיעות שבצידה. וכן מותר לקצור את התבואה לפני העומר מפני כדי לפנות את מקום התבואה שישמש לבית האבל מקום בו מברכים את האבלים בשובם מקבורת מתם. או מפני שישמש אותו מקום את התלמידים הלומדים תורה, שאלמלא כן היה נגרם ביטול בית המדרש בשל חוסר מקום. ואולם בכל האופנים שבהם הותר לקצור קודם העומר, לא יעשה אותן לאחר קצירתן כריכות אלומות אגודות, אבל מניחין אותן כצבתים אלומות לא אגודות.

9 והלכה נוספת: האופן הראוי לקיום מצות העומר הוא לבא מן השעורים בעודן קמה העומדת בשדה בקומתה, שטרם נקצרה. ואולם אם לא מצא קמה לקצור ולהביאה כעומר, שכן כבר נקצר הכל — יביא את העומר מן העמרים שיבולים קצורות שנאגדו באלומות. ועוד הלכה: האופן הראוי לקיום מצותו הוא לבא מן צמח השעורה הלח והמלא. ואולם אם לא מצא מן הלח — יביא מיבול השעורים היבש. ועוד, האופן הראוי לקיום מצותו הוא לקצור את העומר בלילה, במוצאי יום טוב ראשון של פסח. ואולם אם לא נקצר העומר בלילה, ונקצר ביום — הריהו כשר. ועוד, קציר העומר דוחה את השבת.

10 ב גמרא שנינו במשנתנו שמותר לקצור את התבואות הגדלות בבית השלחין שבעמקים לפני העומר. ובענין זה תניא שנויה ברייתא: ר' בנימין אומר על הנאמר בתורה בדין העומר "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" ויקרא כג, י: בפסוק זה יש כעין סתירה, שהרי כתוב אחד אומר "וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר" — בתחילה "וקצרתם", ורק אחר כך "והבאתם את עומר", ולכאורה הכוונה שבתחילה קוצרים את קציר הארץ לצורככם, ולאחר מכן יש להביא את העומר, ונמצא איפוא שאין קציר העומר ראשית הקציר. ואולם לאחר מכן כתיב נאמר: בפסוק "ראשית קצירכם אל הכהן" — והרי זה מורה שהעומר הוא ראשית הקציר.

11 הא הרי כיצד ניישב את הסתירה? אלא שני חלקי הפסוק עוסקים בקצירת תבואות שונות, ובאופן זה: ממקום תבואות שממנו אתה מביא רשאי להביא את העומר — אי אין אתה קוצר לפני העומר ואז העומר הוא "ראשית קצירכם". ואילו ממקום תבואות שאי שאין אתה מביא ממנו את העומר — אתה קוצר לפני העומר ובאופן זה מתקיים האמור בכתוב "וקצרתם... והבאתם את עומר", שיש תבואה הנקצרת לפני העומר.

12 ומקשים: והרי ניתן ליישב את הסתירה שבכתובים הללו באופן אחר, ואימא אמור כך: ממין הדגן שאתה מביא ממנו את העומר כלומר, ממין השעורים — אי אין אתה קוצר לפני העומר, ואילו ממין הדגן שאי שאין אתה מביא ממנו את העומר כלומר, בשאר מיני הדגן — אתה קוצר לפני העומר. ומעתה אם כן אין אנו יודעים שמותרת לפני העומר קצירת תבואות השעורים שבבית השלחין שבעמקים! ודוחים: האופן ההוא של הסבר לא מצית אמרת אינך יכול לומר, מדברי ר' יוחנן בעמוד הקודם שלימדנו מדרשת גזירה שווה "ראשית" "ראשית" האמורות בעומר ובמצות חלה, שאסורה הקצירה לפני העומר בכל סוגי התבואה, ולא רק בשעורים שמהן בא העומר.

13 ג שנינו במשנתנו כי אנשי יריחו היו קוצרין את תבואותיהם לפני העומר, והיה הדבר ברצון חכמים, והיו אנשי יריחו גם גודשין את התבואה שנקצרה לפני העומר, ודבר זה היה שלא ברצון חכמים, ואולם חכמים לא מיחו בידם על כך, למונעם מלעשות כן. ושואלים: מאן מיהו התנא ששמעת ליה אותו שאמר בלשון של מיחו חכמים ולא מיחו חכמים? הלא ר' יהודה הוא זה שדבריו בענין זה יובאו להלן, ומכאן יש איפוא להסיק כי דברי משנתנו הריהם דברי ר' יהודה.

14 ואולם על כך יש לשאול: האם סבר ר' יהודה שהקצירה של התבואות לפני העומר על ידי אנשי יריחו ברצון חכמים הואי היתה, כנאמר במשנתנו, והא תניא והרי שנויה ברייתא כי ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה מהם היו ברצון חכמים, ושלשה מהם היו שלא ברצון חכמים.

15 ומפרטים, ואלו הם שלושת הדברים שהיו ברצון חכמים: אנשי יריחו היו מרכיבין דקלים כל היום של ערב פסח; והיו אנשי יריחו כורכין אומרים במחובר, בלא הפסק בין מלה למלה את מלותיה של פרשת "שמע ישראל"; והיו קוצרין לפני העומר, ואלה היו ברצון חכמים. ואלו שלושת הדברים שעשו שלא ברצון חכמים: היו גודשין לפני העומר; והיו מתירין ליהנות מן הגמזיות ענפים של הקדש של עץ החרוב ושל עץ השקמה; והיו פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן על מנת להאכיל נשר הפירות הנושרים מן העצים שבגנות ובפרדסים לעניים בשני בשנות בצורת בשבתות ובימים טובים, אלו דברי ר' מאיר.

16 אמר לו ר' יהודה: אי אפשר לומר כדבריך, שהרי אם ברצון חכמים הן היו עושין, יהו כל אדם עושין כן, ומדוע לא היה זה אלא מנהגם של אנשי יריחו בלבד! אלא אלו ואלו כולם נעשו שלא ברצון חכמים. ואולם על שלשה מתוך אלה מיחו חכמים בידם של אנשי יריחו, למונעם מלעשות כן, ואילו על שלשה האחרים לא מיחו בידם.

17 ומפרט ר' יהודה את דבריו: ואלו שלושת הדברים שלא מיחו חכמים בידם: על זה שהם היו מרכיבין דקלים כל היום; ועל זה שהם היו כורכין את שמע; ועל זה שהם היו קוצרין וגודשין לפני העומר. ואלו שלושת הדברים שמיחו חכמים בידם של אנשי יריחו:

18 על שהיו אנשי יריחו מתירין גמזיות של הקדש של עצי חרוב ושל עצי שקמה, וכן על שהיו פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים. וכן על שהיו נותנין פאה לעניים מערוגות הירק, שאינן חייבות בפאה, וחייבות בתרומות ומעשרות בעוד שהפאה פטורה מתרומות ומעשרות. ומיחו בידם חכמים. הרי שלדעת ר' יהודה אף הקצירה לפני העומר של אנשי יריחו היתה שלא ברצון חכמים, ושלא כאמור במשנתנו!

19 ודוחים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה סומך על דיוקה של ברייתא זו, הרי נאמר בה שהיו ששה דברים שעשו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים, והרי לא ששה אלא שבעה דברים הוו היו מנויים שם, משמע שאין דברי ר' יהודה שבברייתא מדוייקים, ויש לגרוע אחד משבעת הדברים שמנה, אלא סמי מחק מכאן מדברי ר' יהודה שבברייתא את ענין הקצירה לפני העומר שהיתה שלא ברצון חכמים. ונמצא איפוא שאין סתירה בין דברי ר' יהודה שבברייתא לבין דברי משנתנו.

20 א שנינו במשנתנו כי אף לפני העומר קוצר אדם לשחת ומאכיל לבהמה, ונחלקו ר' יהודה ור' שמעון בפרטי היתר זה. ובענין זה מביאים, תנן התם שנינו שם, במסכת פאה בדינם של הדברים הנחשבים כחוצים את השדה לשתים, שיש לתת פאה מכל אחת מהן, ואלו מפסיקין חוצים את השדה לענין נתינת פאה: הנחל העובר בתוך השדה, והשלולית תעלת מים, ודרך היחיד שרוחבה ארבע אמות, ודרך הרבים שרוחבה שש עשרה אמות, ושביל צר, המשמש את הרבים העוברים בו לשדותיהם, ושביל היחיד הקבוע למעבר בו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, והבור שדה לא מעובדת, והניר שדה שנחרש ולא נזרע, וכן זרע ממין אחר שנזרע בשדה, כגון שזרע חלקת חיטים בתוך שדה שעורים — כל אחד מאלה נחשב כהפסק,

21 ונחלקו חכמים בדינו של הקוצר תבואה לצורך שחת מתוך השדה, האם נחשב הדבר כהפסק בשדה, והרי זה מפסיק, ואלו הם דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים שאין הקוצר לשחת מפסיק את השדה, אלא אם כן הוסיף וחרש את המקום הקצור, ואזי מפסיק הדבר, כדרך שניר מפסיק את השדה. ואולם הקצירה לשחת כשלעצמה אינה נחשבת כדי לעשות את המקום כשדה בפני עצמו, משום שרואים חכמים את הקצירה לשחת כתחילתה של קצירת השדה.

22 ובהסבר שיטת ר' מאיר אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: ר' מאיר הסבור בדין הפאה שאין הקצירה לשחת נחשבת כתחילת קצירת כל השדה ולכך היא מפסיקה את השדה בשיטת ר' שמעון חבירו, שבמשנתנו, אמרה את שיטתו זו, שכן אמר ר' שמעון במשנתנו: יקצור לפני העומר ויאכיל מן התבואה החדשה אף משהביאה שליש, אלמא קסבר מכאן שהוא סבור כי כל שקוצר לשחת — לאו לא כקצירה היא נחשבת.

23 ומוסרים כי כאשר יתיב ישב רבה וקאמר לה להא שמעתא ואמר את השמועה הזו של ר' יוחנן, איתיביה הקשה לו רב אחא בר הונא לרבא ממה ששנינו בברייתא בדין הפסק השדה לענין הפאה: אם חלק מתבואת השדה אבדה שלא על ידי מעשה אדם, כגון שאכלה החגב, וכתוצאה מכך נותר חלק מן השדה ריק מתבואה, או שמקצת מתבואת השדה קרסמוה נמלים, או ששברתהו הרוח — הכל מודים שאם חרש באותו מקום — הרי זה מפסיק, ואם לא חרש — אינו מפסיק. ויש לדייק בדברי הברייתא: הביטוי "הכל מודים" רומז לתנא מסויים החולק בנושא דומה, אף כי כאן הוא מודה, ומאן מיהו תנא זה? ודאי הכוונה היא לר' מאיר, הסבור שהקוצר לשחת אף בלא חרישה הרי זה מפסיק, ואילו כאן מודה שאין אלה מפסיקים בלא חרישה. ויש להקשות:

24 אי אמרת בשלמא מתניתין נניח אם אומר אתה כי משנתנו במסכת פאה, שאינה מתנה את ההפסק בקצירה לשחת לשיטת ר' מאיר בחרישה, מדברת בקצירתה של שחת שלא הביאה שליש וכשיטת ר' יהודה במשנתנו, בעוד שברייתא זו המתנה את ההפסק בחרישה, ולכך דווקא אם חרש — אין כן מפסיק, ואם לא חרש — לא מפסיק, מדברת בשהביא שליש, נמצא שאין סתירה בין המשנה לברייתא.

25 אלא אי אמרת מתניתין נמי אם אומר אתה שמשנתנו במסכת פאה מדברת גם כן בשהביא שליש, השתא מעתה יש מקום להקשות: ומה התם שם, בקצירה לשחת לענין פאה בקצירה דהתם של שם, שנעשית על ידי אדם, אמר ר' מאיר כי לא שמה אין היא נחשבת כתחילת הקצירה ולכך היא מפסיקה לפאה, הכא כאן, בברייתא, שאין זה מעשה אדם, אלא מעשה חגבים או רוח — לא כל שכן הוא, לדעת ר' מאיר שאין זו נחשבת כתחילת הקצירה, והרי זה הפסק אף אם לא חרש. ושלא כדברי הברייתא שר' מאיר מודה "הכל מודים" שאין זה נחשב הפסק אלא אם כן חרש!

26 אלא יש לדחות את הסברו של ר' יוחנן, ולומר כי ר' מאיר שבמסכת פאה האומר שקצירה לשחת נחשבת כהפסק לענין הפאה, בשיטת ר' יהודה שבמשנתנו, אמרה לשיטתו. שכן אמר ר' יהודה במשנתנו: אימתי מותר לקצור מהתבואה החדשה לפני העומר לצורך שחת? רק בזמן שהתחיל לקצור עד שלא טרם הביא היבול שליש גידולו, שסבור ר' יהודה שאין זו נחשבת כתחילת הקצירה. ואף ר' מאיר שבמסכת פאה סבור שקצירה לשחת מפסיקה רק בקצירה של דבר שטרם הביא שליש גידולו. אבל אם התחיל לקצור עד אחר שהביא כבר שליש גידולו — אסור לקצור לפני העומר.

27 ומקשים על הסבר זה: אימר אמור ששמעת ליה אותו, את ר' יהודה שקצירה לשחת של התבואה שעדיין לא הביאה שליש אינה נחשבת כקצירה, אלא בקצירה לבהמה, ואולם בקצירה לצורך אכילת אדם כגון לעשות מגרגרי התבואה הללו קליות, מי האם גם כן שמעת ליה אותו?! שהרי אם תאמר ששיטת ר' יהודה אמורה בין בקצירה לבהמה ובין בקצירה לאדם, אם כן, הוו להו תלתא תנאי הרי אלה במשנתנו, שלוש דעות תנאים, דעת תנא קמא המתיר קצירה לשחת רק לבהמה, דעת ר' יהודה המתיר קצירה לשחת אף לאדם, בטרם הביאה שליש, ודעת ר' שמעון המתיר לקצור אף לאדם, אפילו לאחר שהביאה שליש!

28 אלא יש לדחות אף הסבר זה. ומוסרים: כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל הביא עמו הסבר אחר ואמר: ר' מאיר במסכת פאה בשיטת ר' עקיבא רבו אמר את דבריו, שכן סבור ר' עקיבא שאף קצירת שחת לאדם נמי גם כן לא הויא אין היא נחשבת כתחילת הקצירה. דתנן שכן שנינו במשנה במסכת פאה, בדין הפסק בשדה לחיוב נתינת פאה מכל חלק שבה: המנמר שדה הקוצר מקומות פזורים במקומות שונים בשדה, בהם בשלו פירותיה, ומשאיר מקומות אחרים בלתי קצורים, ונראית השדה על ידי כך כעורו של הנמר בו כתמי צבע פזורים, ושייר בו עדין קלחים לחים שטרם הבשילו, מה דין השדה לענין הפאה? ר' עקיבא אומר: אין קצירה שכזו נחשבת כתחילת הקצירה הכללית, ולכך כל אחד מהחלקים הלא קצורים נחשב כשדה בפני עצמו, ולכשיחזור ויקצור את הנשארים, הריהו נותן פאה לכל אחד ואחד מהם.

29 ואילו חכמים אומרים: קצירה זו נחשבת כתחילת הקצירה, ולכך אין היא מפסקת בין החלקים שלא נקצרו, והריהו נותן פאה ממקום אחד שבה על הכל. ובהסבר שיטתו זו של ר' עקיבא אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא חייב ר' עקיבא לתת פאה מכל חלק וחלק לעצמו, אלא במנמר לצורך עשיית קליות מגרגרי התבואה הנקצרת, שאין התבואה הנקצרת בשלה עדיין, והריהי כקצירה לשחת. אבל במנמר את השדה לצורך שמירתה באוצר מחסן, שהתבואה הביאה כבר שליש גידולה — לא אמר ר' עקיבא שמפריש פאה מכל חלק וחלק, שכן באופן זה הקצירה הריהי תחילתה של הקצירה הכללית. הרי ששיטת ר' עקיבא היא שאין הקצירה לשחת כשהתבואה עדיין לא הביאה שליש נחשבת תחילת הקצירה הכללית, והרי זו כשיטת ר' מאיר לענין הפסק השדה בקצירה לשחת.

30 ומקשים על מסורת זו בשמו של שמואל: איני האם כך הוא? והא כי אתא והרי כאשר בא רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מחייב היה ר' עקיבא אף במנמר לאוצר, כלומר, סבור הוא שהרי זה הפסק אף בקוצר תבואה שהביאה שליש, ושלא כשיטת ר' מאיר המבחינה בין קצירת התבואה שהביאה שליש לקצירת תבואה שלא הביאה שליש!