ביאור שטיינזלץ על מנחות ס״א

1 ומשיבים: מרבה אני מעדיף אני לרבות מן הכתוב את שאר המנחות, שהן באות בגלל עצמן, בדומה לחמש המנחות המנויות בפרשתנו ויקרא ב, א— יג. ומוציא ממעט אני מן הכתוב "והקריבה" את מנחת נסכים, שכן אינה באה בגלל עצמה אלא כנלוית אל הקרבן. ושואלים: והלא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אף הן באות בגלל עצמן, ולפי סברה זו יכול יהו אף הן טעונות הגשה?

2 לכך תלמוד לומר "והגישה" — למעט את אלה, שאינן בכלל הגשה. ומקשים על כך: איך אתה יכול לדרוש הלכה זו מהכתוב "והגישה", והלא האי מיבעי ליה כתוב זה נצרך לו לגופה של ההלכה שטעונה המנחה הגשה למזבח! ומשיבים: למדים זאת מן הה"א הנוספת, שהיה יכול לומר "והגיש", ואמר "והגישה". ושואלים: אחר שבכתוב יש לשון ריבוי "את המנחה", ויש לשון מיעוט "והגישה" יש מקום לשאול

3 מה ראית להעדיף לרבות את שאר מנחות להגשה, ולהוציא למעט את מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, אמור להיפך, ונרבה את שתי אלה ונמעט את שאר המנחות? ומשיבים : הטעם שמרבה אני לדין הגשה דווקא את שאר המנחות, שכן בהן כמה דברים מיוחדים שיש מהן חלק הניתן לאישים אש המזבח, והן באות בגלל עצמן ולא מחמת קרבן אחר, ואף יש מהן חלק הניתן לאכילתם של כהנים. ומוציא אני מדין הגשה את המנחות שאין בהן דינים אלה. את שתי הלחם ואת לחם הפנים שאין מהן חלק הניתן לאישים, ואת מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה, ואת מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהן דבר הניתן לאכילת כהנים. ועוד בדרשת הברייתא. נאמר עוד בכתוב "והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה אשה ריח ניחוח לה' " שם ט.

4 ויש לדון: מן הכתוב "והרים" — יכול היית ללמוד שאף בכלי מרים הכהן? לכך תלמוד לומר מלמדנו האמור בדין המנחה "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו..." שם ו, ז— ח. ומכאן נלמד: מה דין הרמה האמור להלן — הרי זה דווקא בקומצו של הכהן, בידו ולא בכלי. אף דין הרמה האמור כאן — הרי זה דווקא בקומצו, ולא בכלי.

5 א משנה אלו הם הדברים הקרבים שהם טעונות תנופה ואין טעונות הגשה: לוג שמן הבא עם קרבן אשם של המצורע שהתרפא מצרעתו, וכן אשמו של המצורע, שכן נאמר בהם "...ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה לפני ה' " שם יד, יב. וכן הבכורים. ודין זה בביכורים הוא אך כדברי לשיטת ר' אליעזר בן יעקב. וכן אימורי החלק הקרב על המזבח של שלמי יחיד. ואף חזה ושוק שלהן הניתנים לכהנים לאכילה שנאמר בהם "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה' ". שם י, טו.

6 ומציינים: דין זה של חובת התנופה בשלמי יחיד, אמור אחד בין בשלמי אנשים גברים ואחד בשל נשים. ואולם אין ההנפה נעשית אלא בידי בני ישראל הזכרים ולא באחרים הנשים או הגויים. ועוד החייבים בתנופה הם שתי הלחם הבאות בחג השבועות וכן שני כבשי עצרת שכן נאמר באלה ובאלה "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים" שם כג, כ.

7 ומסבירים: כיצד הוא המניף את שתי הלחם ושני כבשי העצרת עושה על מנת לקיים את הכתוב "והניף... אותם על לחם הביכורים... על שני כבשים"? — הריהו נותן את שתי הלחם על גבי שני הכבשים, ומניח שתי ידיו מלמטה מהם, ומניף אותם, וכך הוא עושה: מוליך מושיט אותם אל כנגד ארבע רוחות השמים, ושב ומביא ומחזיר אותם. ולאחר מכן הריהו מעלה אותם כלפי מעלה ושב ומוריד אותם מטה. וטעם הדבר: שכן נאמר במצות התנופה של איל המילואים "אשר הונף ואשר הורם" שמות כט, כז. ומובן הדברים: "אשר הונף" — בהולכה ובהבאה, "ואשר הורם" — בהעלאה ובהורדה. התנופה היתה נעשית אף במזרח המזבח, ואילו ההגשה היתה נעשית דווקא במערב המזבח, בקרן הדרומית מערבית שבו. ועוד: בכל המנחות החייבות בתנופות ובהגשות, התנופות קודמות בעשייתן להגשות, שבתחילה מניפים אותן ורק לאחר מכן מגישים אותן אל קרן המזבח.

8 מנחת העומר הקרבה למחרת יום ראשון של חג הפסח, בט"ז בניסן, וכן מנחת קנאות מנחת סוטה הריהן טעונות הן הגשה והן תנופה שנאמר במנחת הסוטה "והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח" במדבר ה, כה — הרי זו תנופה והגשה. ובמנחת העומר נאמר "והניף את העומר" ויקרא כג, יא — הרי זו תנופה, ומצות הגשה נלמדה בדרשות חז"ל בעמוד הקודם. לחם הפנים ומנחת נסכים אין טעונות לא הגשה ולא תנופה.

9 ר' שמעון אומר: שלשה מינין של קרבנות טעונין שלש מצו‍ת הנעשות בהם. שתים משלוש המצוות הללו נוהגות בכל אחת ואחת משלושת הקרבנות הללו, אף כי לא בכולן אותן שתיים, ואילו מצוה שלישית אין נוהגת בהן. ואלו הן שלושת מיני הקרבנות: זבחי שלמי יחיד קרבנות שלמים שמביא היחיד, וזבחי שלמי ציבור שני כבשי עצרת, וקרבן אשם שמביא המצורע הנרפא מצרעתו.

10 זבחי שלמי יחיד — טעונין סמיכה על ראש הקרבן בעודו בחיים, וכן תנופה של אימורי הקרבנות השחוטין, אבל אין בהן מצות תנופה בעודם בחיים. ולעומת זאת זבחי שלמי ציבור — טעונים תנופה בעודם חיים וכן בהנפת החזה והשוק הנלקחים מהם כשהם שחוטין, ואולם אין בהם סמיכה, שאין הסמיכה נוהגת ברוב קרבנות ציבור, ואילו אשם מצורע — טעון הן סמיכה ברוב קרבנות היחיד הטעונים סמיכה, והן תנופה בעודו חי כמבואר למעלה, ואולם אין בו מצוה של תנופה בקרבן השחוט.

11 ב גמרא שנינו בראשית משנתנו כי לוג שמן של מצורע וכן אשמו חייבים בתנופה. ומבארים את מקור הדין, תנו רבנן שנו חכמים: נאמר במצורע המתרפא מצרעתו "והקריב אתו לאשם ואת לוג השמן והניף אתם תנופה לפני ה' " שם יד, יב — והרי לשון הרבים "והניף אותם" מלמד שלוג השמן והקרבן טעונין תנופה שתיעשה בהם כאחד ביחד.

12 ומנין שאין ההנפה יחד מעכבת ואם עבר המניף והניף את זה בעצמו ואת זה בעצמו שיצא בכל זאת ידי חובתו? תלמוד לומר בלשון יחיד "והקריב אתו לאשם והניף". ומבררים: יכול כוונת הכתוב שיש בו הן לשון רבים והן לשון יחיד בתנופה ללמדנו שהמצוה היא שבתחילה יניף את שניהם כאחד, ולאחר מכן יחזיר יחזור ויניף כל אחד מהם לחוד? לכך תלמוד לומר בכתוב המסכם "תנופה לפני ה' " בלשון יחיד — תנופה אחת, ולא כמה תנופות.

13 ומה שנאמר בכתוב זה "תנופה לפני ה' "בא ללמד שתהא התנופה נעשית אף במזרח המזבח, כדברי משנתנו. ומקשים: והא והרי אמר התנא בברייתא שהובאה לעיל במסכתנו, יט,ב בדין הגשת המנחה למזבח: ממה שנאמר "לפני ה' "— יכול שיגיש אותן במערב, שהוא לפני ה', מול ההיכל? לכך בא הכתוב "אל פני המזבח" — בדרום, שמשם עולים אל המזבח. ומכאן שנעשית ההגשה בקרן הדרומית מערבית. הרי שהביטוי "לפני ה' " מורה על צד מערב!

14 אמרי אומרים בתשובה: הני מילי דברים אלה שהביטוי "לפני ה' " מורה על המערב במקדש, אמורים דווקא במנחה, דאיקרי שכן נקראת, מכונה היא בכתוב בשם "חטאת" "קדש קדשים היא כחטאת". ויקרא ו, י, והחטאת טעונה שפיכת הדמים הנותרים בה אל יסוד המזבח. ומעתה, אף המנחה צריכה איפוא להיות מוגשת כנגד היסוד. ואולם מאחר שבקרן הדרומית מזרחית לא היה לו למזבח יסוד, משום כך הריהי מוגשת בקרן הדרומית_מערבית בה יש למזבח יסוד. ומתקיימים בקרן זו הן "אל פני המזבח" =צד דרום, והן "לפני ה' ". אבל הכא כאן, בדין תנופת לוג השמן ואשם של מצורע "לפני ה' " קרינא ביה קוראים אנו בו, נחשב הדבר אף בצד המזרחי של המזבח.

15 ג ועוד שנינו במשנתנו כי נוהגת תנופה אף אצל הבכורים ואולם אין זה אלא כדברי ר' אליעזר בן יעקב בלבד. ומבררים: מאי מהי אותה שיטה של ר' אליעזר בן יעקב הנרמזת כאן? — דתניא שכן שנויה ברייתא על הנאמר במצות הביכורים "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" דברים כו, ד — לימד כתוב זה על הבכורים שהם טעונין תנופה, אלו דברי ר' אליעזר בן יעקב.

16 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' אליעזר בן יעקב, כיצד לדבריו נלמד הדבר מן הכתוב? ומשיבים: ר' אליעזר בן יעקב גמר למד זאת מגזירה שווה של המלים "יד" האמורה במצות הביכורים, ו"יד" מהאמור בקרבן השלמים. ומפרטים: כתיב הכא נאמר כאן, בביכורים "ולקח הכהן הטנא מידך", וכתיב התם ונאמר שם, בשלמים "ידיו תביאנה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' " ויקרא ז, ל, ומכאן, שאף בביכורים נוהגת מצות תנופה, כבשלמים.

17 ולמדנו עוד מגזירה שווה זו: מה כאן במצות הביכורים הכהן הוא שמניף את הביכורים, אף להלן בשלמים, הכהן הוא שמניף את השלמים. ומה להלן בשלמים הבעלים הוא שמניף, אף כאן בביכורים הבעלים הוא שמניף. הא הרי כיצד מקיים את שני הדברים יחד? כהן מניח ידו תחת ידי בעלים ומניף.

18 ושואלים: ומדוע יוחסה הלכה זו לר' אליעזר בן יעקב, ולימא נמי ושיאמר במשנה גם כן שהוא כדברי ר' יהודה! דתניא שכן שנויה ברייתא על האמור בפרשת הביכורים "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך... והנחתו לפני ה' אלהיך..."דברים כו, ד— י, ר' יהודה אומר: אין משמעות הכתוב "והנחתו לפני ה' אלהיך" כמשמעה שצריך לעשות הנחה, אלא הרי זו תנופה הנפה. ודן הוא בדבר: אתה אומר כי הרי זו תנופה, או שמא אינו אלא הנחה ממש?

19 אינך יכול לומר כן, כי כשהוא הכתוב אומר לפני כן "והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" — הרי דין הנחה כבר אמור, הא הרי מעתה במה אני מקיים את הכתוב "והנחתו"? — זו תנופה. הרי שאף ר' יהודה סבור שנוהגת מצות הנפה בביכורים!

20 אמר רבא: אכן אפשר היה לייחס הלכה זו כשיטת ר' יהודה, והתנא העדיף לייחסה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב הואיל ופתח בו בדין הנפה בביכורים הכתוב תחלה, שהרי לשיטת ר' אליעזר בן יעקב נלמד דין זה מן האמור בתחילת הדברים מן הכתוב "ולקח הכהן הטנא מידך", בעוד שר' יהודה למד דין זה מן הנאמר לאחר מכן "והנחתו". רב נחמן בר יצחק אמר תשובה אחרת: התנא העדיף לייחס הלכה זו כר' אליעזר בן יעקב, הואיל ורב גבריה וגדול כוחו של ר' אליעזר בן יעקב בתורה, שהלכה כמותו תמיד.

21 א ועוד שנינו במשנתנו כי אימורי החלבים הקרבים על המזבח של שלמי יחיד וכן החזה ושוק שלהן, הניתנים לכהנים לאכילה, חייבים בתנופה. וחיוב זה נוהג אחד בין בשלמים של האנשים ואחד בשל הנשים. ואין נוהגת מצות התנופה אלא בקרבנות של ישראל, אבל לא בקרבנות של אחרים. ושואלים: מאי קאמר מה הוא אומר? שכן נראים הדברים כסתירה, שבראשית הדברים אנו למדים כי קרבנות הנשים חייבים בתנופה, והמשכם של הדברים מורה כי אין קרבנות הנשים "אחרים" חייבים בתנופה.

22 אמר רב יהודה בהסבר דברי התנא, הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונתו: אחד אנשים ואחד נשים — קרבנן טעון תנופה, ואולם התנופה עצמה נעשית בידי גברים "ישראל", והבעלים והכהן מניפים יחד, אבל בקרבן של נשים התנופה לא נעשית בידי נשים בעלות הקרבן, אלא הכהן בלבד הוא המניף.

23 ב ועוד בדין תנופה בקרבנן של נשים, תנו רבנן שנו חכמים: בראשית פרשת הנפת השלמים נאמר "דבר אל בני ישראל לאמר המקריב את זבח שלמיו... ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' " ויקרא ז, כט— ל. ומן הכתוב "בני ישראל" למדים אנו כי רק בני ישראל המביאים קרבנות מניפין אותם, ואין הגוים המביאים קרבנות מניפין אותם. ועוד נלמד מכתוב זה כי רק בני ישראל הגברים מניפין את קרבנותיהם, ואין הנשים המביאות קרבן מניפות.

24 אמר ר' יוסי: מצינו מצאנו שחלק שהבדיל הכתוב בין קרבן ישראל לבין קרבן של גוים וכן לבין קרבן נשים בענין חיוב הסמיכה על הקרבן. שכן קרבן גברים מישראל חייב בסמיכה, ולא של גוים ושל נשים. ומעתה יש לשאול: יכול שנלמד מדין הסמיכה לדין התנופה ונחלוק ביניהם גם בדין התנופה בקרבנות שרק של האנשים מישראל יהא חייב בה?

25 ויש להשיב: לא, אין ללמוד כך, שיש לומר כי מה לי מה טעם חלק הכתוב בין אנשים מישראל לבין גוים ונשים בסמיכה — משום שמיוחד הוא דין הסמיכה, שנעשית רק בבעלים של הקרבן עצמם, ואין אחרים יכולים לסמוך עבורם. ומעתה יש מקום לומר, כי כשם שהתמעטו הכהנים ממעשה הסמיכה, התמעטו הגוים והנשים מסמיכה.

26 ואולם האם נבוא ונחלוק בין אנשים לבין גוים ונשים גם בענין התנופה? שהתנופה נעשית אף בכהנים, וממילא אין סיבה גם לחלק בין גוים ונשים לבין אחרים שיכולים לעשות את הכהנים לשליחיהם לתנופה! אם כן שאף קרבנם של גוים ושל נשים חייב בתנופה, יש לשאול: מה תלמוד לומר "בני ישראל"? — בני ישראל מניפין בעצמם את קרבנם, ואין הגוים מניפין בעצמם את קרבנם. וכמו כן: בני ישראל מניפין בעצמם את קרבנם, ואין הנשים מניפות בעצמן את קרבנן.

27 ועוד בענין מצות התנופה תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: ממה שנאמר בתחילת פרשת הנפת השלמים "בני ישראל" — אין לי ללמוד שחייבים בתנופה אלא בני ישראל ממש, ואולם גרים ועבדים משוחררין שדינם כישראל, מנין לי שגם הם חייבים בתנופת קרבנם? — תלמוד לומר מיד לאחר מכן "המקריב את זבח שלמיו" — לרבות לדין ההנפה כל אדם המביא קרבן למקדש "המקריב", ובכלל זה אף הגרים והעבדים המשוחררים.

28 ואם תשאל: או אפשר שכוונת הכתוב "המקריב" אינו כן, אלא לומר שהמניף הוא זה הכהן המקריב ממש את אימורי וחלבי הקרבן על המזבח? — אינך יכול לומר כן, שהרי כשהוא הכתוב אומר בפסוק הבא "ידיו תביאינה את אשי ה'... להניף אותו תנופה לפני ה' " — הרי שבבעלים אמור דין ההנפה. ומעתה יש לשאול: הא הרי כיצד מתקיימת איפוא מצוות ההנפה, על ידי הבעלים ועל ידי הכהן? — הכהן מניח את ידיו תחת ידי הבעלים, ומניף את הקרבן.