ביאור שטיינזלץ על מנחות מ״ה

1 אף זה אין לומר, שהרי אמרה משנתנו "אילים" בלשון רבים. ומעתה יש לברר: דהיכא של איזה מועד הם האילים הללו? אי דהנהו אם של אלה שהוזכרו למעלה, של ראש חודש או של עצרת הנזכרים בחומש במדבר, הן העולות הבאות כקרבנות המוסף של חג השבועות במדבר כח, כז — הרי לקרבן זה רק איל אחד הוא שצריך להביא ולא שנים! ואי אם הכוונה לאילים הבאים בעצרת חג השבועות הבאים עם שתי הלחם ונזכרים בספר תורת כהנים חומש ויקרא, ובאלה אכן יש שני אילים — אף זה אין לומר, שהרי לשון "הויה" כתיב בהו נאמר בהם "יהיו עולה לה'...". ויקרא כג, יח, ולשון זו "יהיו" מורה שכך יהיו ולא אחרת, ולעכב, ושלא כדברי משנתנו!

2 ומשיבים: לעולם מדובר באילים הבאים בחג העצרת הנזכרים בספר תורת כהנים, שהם שני אילים, והכי קאמר וכך הוא, התנא במשנתנו אומר, זו כוונת דבריו: אמנם אותם שני אילים הבאים עם שתי הלחם הנזכרים בתורת כהנים מעכבים זה את זה שכן נאמר בהם לשון "יהיו", ואולם לא האילים הנאמרים בתורת כהנים אלו הבאים עם שתי הלחם מעכבי ליה מעכבים אותו את הבאתו של האיל הנאמר בחומש הפקודים, וכמו כן, לא האיל המוקרב לעולה ומוזכר בחומש הפקודים מעכב להו אותם את הבאתם של שני האילים הנזכרים בתורת כהנים.

3 ותוהים על הסבר זה: אלא מעתה נמצא כי הפרים וכן הכבשים של מוסף חג השבועות הנזכרים בספר במדבר, לא רק שאין הם מעכבים את הבאת הפר של שתי הלחם הנזכר בספר ויקרא, אלא אפילו אהדדי זה את זה, אף שהם כקרבן אחד — הם לא מעכבי לא מעכבים, שאם אין לו אלא פר אחד — מקריב אותו לעצמו. ואילו דינם של אילים הוא שרק דהכא ודהכא של כאן, של ספר ויקרא, ושל כאן, של ספר במדבר, הוא דלא מעכבי שלא מעכבים זה את זה, אבל אינהו הם עצמם — מעכבי מעכבים זה את זה. שאם אין לו אלא איל אחד — אין הוא מקריב אותו לעצמו. ואם כן אין דינם שווה, ואילו במשנתנו נשנו כאחד!

4 ומשיבים: אין זו שאלה, שכן התנא של משנתנו מילי מילי קתני דברים דברים שנה, שכל אחד מהקרבנות יש לו את הלכותיו שלו.

5 א למדנו למעלה כי האילים המובאים עם שתי הלחם בעצרת מעכבים זה את זה, ובענין זה מביאים עוד מן הברייתא על הנאמר בקרבנות המובאים בראש חודש: "וביום החדש פר בן בקר תמים וששה ראה "גרסות" כבשים ואיל תמימים יהיו. ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו ושמן הין לאיפה" יחזקאל מו, ו—ז. ויש לשאול מדוע נאמר בו "פר בן בקר" בלשון יחיד, והרי בראש חודש באים שני פרים כנאמר "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים", במדבר כח, יא! אלא מה תלמוד לומר מה מלמדנו הנאמר?

6 ומסבירים: לפי שנאמר בתורה בקרבנות ראש חודש "פרים בני בקר שנים" בלשון רבים, היה איפוא מקום לומר שאין מביאים בראש חודש אלא שני פרים, ולא פחות מכך. ומנין לנו שאם לא מצא שנים שהריהו מביא פר אחד? לכך תלמוד לומר בפסוק זה "פר" בלשון יחיד.

7 ועוד דנים בכתוב זה, שכן נאמר בו "ששה כבשים" "וששת כבשים", ואולם הרי בראש חודש קרבים שבעה כבשים, ומה אם כן תלמוד לומר? ומסבירים: לפי שכתב בתורה שיש להביא בראש חודש שבעה כבשים, היה איפוא מקום לומר שאין מביאים אלא שבעה כבשים, ולא פחות מכך. ומנין לנו שאם לא מצא שבעה כבשים, שיביא על כל פנים ששה כבשים? לכך תלמוד לומר "ששה

8 ומנין לנו שאם לא מצא ששה כבשים, שיביא חמשה כבשים, ואם לא מצא חמשה, שיביא ארבעה, ואם לא מצא ארבעה, שיביא שלשה, ואף אם לא מצא שלשה, שיביא שנים, ואפילו כבש אחד הריהו מביא? לכך תלמוד לומר בהמשך הדברים "ולכבשים כאשר תשיג ידו" — שמביא כבשים, ככל שהשיגה ידו.

9 ותוהים: ומאחר דכתיב הכי שנאמר כך, הכתוב "כאשר תשיג ידו", הכתוב "ששה כבשים" ממנו למדנו כי אם לא מצא שבעה כבשים, הריהו מביא ששה כבשים למה לי עוד לכותבו? ומשיבים: כתוב זה בא ללמדנו שאף שאכן יוצאים בכבש אחד הבא בראש חודש, ואולם כל כמה שאפשר להדורי לחזר, לחפש אחר מספר גבוה יותר של כבשים מהדרינן מחזרים.

10 ומסבירים עוד את הדרשות הנלמדות מכתוב זה: ומנין לנו לאילים שבתורת כהנים שאם היו לפניהם פרים וכבשים כמספרם הראוי שני פרים ושבעה כבשים, והביאו פרים וכבשים במספר הפחות מכך, שמעכבין זה את זה? לכך תלמוד לומר בכתוב זה בלשון "יהיו", להורות שכך יהיו, ולא באופן אחר, ולעכב.

11 ב מתוך שהוסברו פסוקים מוקשים בספר יחזקאל, דנים גם בפסוקים סמוכים. נאמר "כה אמר ה' אלהים בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש" שם מה, יח, ותוהים: כיון שמדובר בקרבנות הבאים בראש חודש "באחד לחודש" ניסן "בראשון", שאין חל בתאריך זה בשנה כל מועד מיוחד מלבד ראש חודש, מה טעם אמר הכתוב "ו חטאת", שמובנו הבאת קרבן חטאת, והלא הפרים הקרבים בראש חודש עולה היא! אמר ר' יוחנן: אכן מוקשה הוא פסוק זה, ופרשה זו אליהו הנביא עתיד לדורשה.

12 רב אשי אמר: יש מקום לפרש פסוק זה, שלא אמר יחזקאל הנביא את דבריו בקרבנות הבאים בראש חודש ניסן, אלא בקרבן המילואים שהקריבו לאחר שנים, בימי עזרא. שנהגו בחנוכת בית שני שבעת ימי מילואים ימי כניסתם לעבודה של הכהנים במקדש, למן יום כ"ג באדר ועד לראש חודש ניסן. ובכל אותם ימים, ובכלל זה בראש חודש ניסן הקריבו פרט לקרבנות מילואים גם קרבן חטאת, וכדרך שהקריבו בחנוכת המשכן במדבר סיני, בימי משה ויקרא ט, ב.

13 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך, שנחלקו תנאים בפירושו של פסוק זה שביחזקאל, שר' יהודה אומר כי פרשה זו אין בידינו לפרשה, ואליהו הנביא הוא שעתיד לדורשה. אמר לו ר' יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא, בדרך שהקריבו בימי משה. אמר לו ר' יהודה בלשון תודה: תנוח דעתך, שהנחת דעתי בהסבר זה.

14 ג ומביאים עוד מפסוקים מוקשים שבספר יחזקאל. נאמר "וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים" שם מד, לא. ותמוה הוא, שכן מפסוק זה יש מקום לדייק כי דווקא הכהנים הוא שלא יאכלו מן הנבילה ומן הטריפה, הא הרי מכאן נסיק כי ישראל אכלי אוכלים?! והרי הנבילה והטריפה אסורות לכל! אמר ר' יוחנן: אכן מוקשה הוא פסוק זה, ופרשה זו אליהו הנביא עתיד לדורשה.

15 רבינא אמר: ודאי ישראל אסורים באכילתן של אלה, ואולם שאסורות הן לכהנים איצטריך ליה הוצרך לו לומר במיוחד. וטעם הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי הואיל ואשתרי והותרה מליקה לגבייהו אצלם אצל הכהנים, שהריהם אוכלים מבשרה של חטאת העוף שדינה במליקה, ובכל מקרה אחר דבר כזה נחשב לנבילה, אם כן תשתרי נמי תותר לכהנים גם כן נבילה וטרפה בכלל. לכך קא משמע לן הוא, הכתוב משמיע לנו שאף לכהנים אסור לאכול בשר נבילה וטריפה.

16 ד ועוד נאמר בספר יחזקאל: "וכן תעשה בשבעה בחדש מאיש שגה ומפתי וכפרתם את הבית" שם מה, כ. ושואלים: מה עניינם של קרבנות הבאים ב"שבעה בחודש", שהרי אין כל מועד שחל ביום השביעי בחודש בכל השנה?!

17 אמר ר' יוחנן: הכוונה לקרבן פר העלם דבר של ציבור, המובא כקרבן חטאת, אם עברו רוב שבטי ישראל איסור בהוראת בית דין. שכך אמר הכתוב: "בשבעה" — אלו שבעה שבטים שחטאו בהוראת בית דין, שמביא הקהל פר העלם דבר של ציבור, ואף על פי שאין הנפשות בשבעה שבטים אלה רובה של קהל, והיה איפוא מקום לומר שייחשב הדבר כחטאם של יחידים וכל אחד ואחד צריך להביא כשבה או שעירה.

18 "ב חדש" — כוונתו: אם חדשו בית דין הלכה מוטעית וכגון שאמרו כי החלב מותר. "מאיש שגה ומפתי" — מלמד שאין חייבין קרבן פר העלם דבר של ציבור אלא על העלם דבר הוראה מוטעית של בית הדין, שנתעלמה מהם הלכה בזה הבאה עם שגגת מעשה שעשו רוב שבטי ישראל כהוראתם, ועברו על איסור זה.

19 ה אגב הזכרת פסוקים מוקשים אלה שבספר יחזקאל ודרשותיהם, מביאים מה שאמר רב יהודה, אמר רב בעניינו של ספר יחזקאל: זכור אותו האיש לטוב, וחנינא בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא היה נגנז ספר יחזקאל, ולא היה נכלל בכתבי הקודש, מפני שהיו דבריו של ספר יחזקאל נראים כמי שסותרין דברי תורה. מה עשה חנינא בן חזקיה? העלה לעליית ביתו שלש מאות גרבי כדי שמן למאור ולמזון, כדי שיוכל לשבת לעיין בדבר ולדרוש, וישב באותה עלייה ודרשו לספר יחזקאל, עד שיישב את כל המקומות המוקשים בו, והסבירם באופן שאין בהם סתירה לדברי התורה.

20 ו ושבים לבירור דברי משנתנו. שנינו בה שאמר ר' שמעון שאם היו להם פרים מרובין ונסכים מעטים — לא יביא פרים אלא כאשר יש אתם נסכים.

21 ובענין זה עוד תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: על הנאמר בספר יחזקאל "ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו ושמן הין לאיפה" שם מו, ז, אמר ר' שמעון בתמיהה: וכי מדת פרים ואילים אחת היא "ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה"? והרי למנחת הפר מביאים שלשה עשרונים סולת, בעוד שלמנחת האיל מביאים שני עשרונים סולת בלבד!

22 אלא בא כתוב זה ללמדנו כיצד יש לנהוג במקרה מסויים, שאם היו להם מעות כדי הבאת פרים מרובין כמספרם הראוי להקרבה במועד זה, ואולם לא היו המעות דיים כדי הבאתם של הנסכים לכל הפרים הללו — מוטב שיביאו פר אחד ונסכיו אתו, ואל יקרבו הפרים כולן בלא נסכים. וכן אם היו להם די מעות

23 כדי הבאתם של אילים מרובין כמספרם הראוי, ואולם לא היה להן מעות כדי הבאת איפתן איפת המנחה של כל האילים — יביאו איל אחד ואיפתו, ולא יקרבו כולם בלא איפות של מנחה.

24 א משנה בחג השבועות מקריבים קרבנות עולה חטאת ושלמים. לעולה — פר, שני אילים ושבעה כבשים. לחטאת — שעיר. ולשלמים — שני כבשים המונפים עם שני הלחם. והקרבנות הקרבים לעולה, הפר והאילים והכבשים, והשעיר הקרב לחטאת — אין מעכבין את הקרבת שתי הלחם של חג השבועות. שאף אם לא הובאו הקרבנות הללו — מביאים את שתי הלחם. וכמו כן אף לא שתי הלחם מעכבן לקרבנות הללו, שאף אם לא הובאו שתי הלחם — מביאים את הקרבנות הללו.

25 ואולם הלחם מעכב את שני הכבשים הבאים לשלמים. ולכך אם לא הובאו שתי הלחם — אין מביאים את הכבשים. ואין הכבשים לשלמים מעכבין את הלחם, ולכך אם לא היו בידיהם כבשים לשלמים — מביאים את שתי הלחם. אלו דברי ר' עקיבא.

26 אמר ר' שמעון בן ננס: לא כי אינו כן כדברי ר' עקיבא, אלא היפוכם של דברים, שני הכבשים הבאים לשלמים — מעכבין את הלחם, ואילו שתי הלחם — אינו מעכב את הכבשים. וראיה לדבריו: שכן מצינו מצאנו כשהיו בני ישראל במדבר סיני, בצאתם ממצרים, כל אותן ארבעים שנה קרבו שני הכבשים של חג השבועות בלא שקרבו אתם שני הלחם, שהרי אין שתי הלחם באים אלא מתבואת ארץ ישראל, ולאחר שנכנסו אליה בני ישראל. ולכך, אף כאן בשעת הדחק, כאשר לא נמצאו להם שתי הלחם — יקרבו שני הכבשים בלא לחם. ואולם שתי הלחם אינם קרבים אלא אם כן קרבים אתם שני הכבשים.

27 אמר ר' שמעון: אכן הלכה היא כדברי בן ננס במחלוקתו עם ר' עקיבא, ששני הכבשים מעכבים את שתי הלחם ואין שתי הלחם מעכב את שני הכבשים, אבל אין הטעם להלכה זו כדבריו כנימוק שהביא.

28 מפני שכל הקרבנות בחג השבועות האמור בחומש הפקודים ספר במדבר, בפרשת פנחס שם כח, כז, פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים לקרבנות המוספים — קרב בהיות בני ישראל במדבר, ואולם כל סדר הבאת הקרבנות בחג השבועות האמור בתורת כהנים ספר ויקרא, הם קרבנות הבאים עם שתי הלחם — אין קרב בזמן שהיו ישראל במדבר, ולא רק שתי הלחם לא קרבו אז, אלא אף שני כבשי העצרת שאתם לא קרבו. שכן רק משבאו בני ישראל לארץ ישראל קרבו אלו ואלו, הן קרבנות המוספים של חג השבועות, והן שתי הלחם וקרבנותיהם ושלא כדברי בן ננס בדברי הסברו.

29 אלא מפני מה בכל זאת אני אומר שהלכה כדברי בן ננס, ויקרבו שני הכבשים אף בלא שקרבו שתי הלחם? מפני שהכבשים מתירין את עצמן את בשרם לאכילת כהנים על ידי הקטרת אימוריהם על המזבח, ואף שלא הוקרב הלחם. ומדוע לא יקרב הלחם בלא שקרבים עמו שני הכבשים? מפני שאין לו ללחם מי שיתירנו, שלא הותר לאכילת כהנים אלא אחר הקרבת שני הכבשים.

30 ב גמרא שנינו במשנתנו דין הקרבת הקרבנות הבאים בחג השבועות עם שתי הלחם כאשר לא נמצאו להם שתי הלחם. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נאמר בדין קרבנות אלה "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה'..." ויקרא כג, יח. ודנים בכתוב זה: מה שנאמר "והקרבתם על הלחם" — הרי זה מורה כי חובה היא שיהיו הקרבנות הללו באים דווקא על הלחם, וכאשר אין להם שתי הלחם אין הקרבנות הללו קרבים. ואולם מה שנאמר לאחר מכן "שבעת כבשים תמימים" מורה שהריהם קרבים אף על פי שאין לחם, ו

31 אם כן מעתה יש לשאול: מה תלמוד לומר מלמדנו הנאמר "על הלחם"? הרי זה מלמד שלא נתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם. אלו דברי ר' טרפון.

32 ר' עקיבא אומר: יכול אתה לומר כי הן הן הכבשים האמורים כאן בפרשת "אמור" שבספר ויקרא, בקרבנות הבאים עם שתי הלחם, הן הן הכבשים האמורים בחומש הפקודים בפרשת "פינחס" שבספר במדבר, בקרבנות המוספים, שבשני המקומות מדובר באותו קרבן עצמו. ואולם כנגד זה אמרת עליך לומר, כי כשאתה מגיע אצל קרבנות הפרים והאילים הנמנים בשני המקראות הללו, ששונים הם זה מזה במספרם בפרשת "אמור": פר אחד ושני אילים, ובפרשת "פינחס": שני פרים ואיל אחד ומכאן שאינן הן קרבן אחד, אלא שני קרבנות אחרים, והללו שנאמרו בספר ויקרא באין בגלל עצמן, והללו שבספר במדבר באין בגלל לחם.

33 נמצא מעתה, כי מה שאמור בחומש הפקודים ספר במדבר — היה קרב אף בהיות בני ישראל במדבר סיני, שהרי אלה קרבנות הבאים לעצמם. ואילו מה שאמור בתורת כהנים ספר ויקרא — לא היה קרב במדבר, שהרי הקרבנות הללו באים משום הלחם, שלא קרב במדבר.

34 ושואלים על דברי ר' עקיבא: ודלמא ושמא נאמר כי אמנם קרבנות הפרים והאילים הנזכרים בספר ויקרא לאו אינהו אין הם הקרבנות הנזכרים בספר במדבר, הא הרי מניינם של קרבנות הכבשים שווה בזה ובזה, ומעתה יש מקום לומר כי אינהו נינהו אותם הקרבנות הם! ומשיבים: מדהני אישתנו מתוך שאלה, הפרים והאילים, השתנו, שקרבנות נבדלים הם, הני נמי דאחריני אלה, הכבשים, גם כן אחרים.

35 ושואלים: ופרים ואילים עצמם ממאי דאישתנו ממה, מנין לנו, שהשתנו, דלמא שמא קרבן אחד הם, והכי קאמר רחמנא כך אמרה התורה: אי בעי אם רוצה אתה להקריבו בפר ושני אילים — יכול הוא ליקרב שיקרב כך, ואי בעי אם רוצה אתה להקריבו בשני פרים ואיל אחד — יכול הוא ליקרב שיקרב כך! ומשיבים: מדאישתני מתוך שהשתנה לא רק מספרם של הקרבנות המנויים בספר ויקרא ואלה שבספר במדבר, אלא אף סדרן שכן סדר הקרבנות שבספר ויקרא הוא כבשים, פר, ואילים. ואילו זה שבספר במדבר הוא פרים, איל וכבשים — שמע מינה אחריני נינהו למד מכאן כי קרבנות אחרים הם.

36 ג שנינו במשנתנו שלדעת ר' עקיבא הלחם מעכב את הבאתם של שני הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם. ודנים בשיטה זו: מאי טעמא מה הטעם, מקור שיטתו של ר' עקיבא?

37 — גמר למד את שיטתו זו מהיקש מקראות. שכן נאמר בפרשת "אמור" "והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קדש יהיו לה' לכהן" ויקרא כג, כ, והדגשת הכתוב "יהיו" מלמדת שרק באופן זה צריך לנהוג. ואולם מן הכתוב אין זה ברור אם עיכוב זה מתייחס ללחם או לכבשים. לכך למדים אנו בגזירה שווה את פירוש המלה "יהיו" שבפסוק זה מהמלה "תהיינה", שבדין שתי הלחם "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה...". שם יז.

38 מה להלן מתייחסים הדברים לשתי הלחם ולא לכבשים, אף כאן מתייחסים הדברים לשתי הלחם, ולא לכבשים. ומכאן, שהלחם מעכב את הכבשים, ואולם הכבשים אינם מעכבים את הלחם.

39 ושואלים לצד השני: ובן ננס, הסבור שהלחם אינו מעכב את הכבשים, ואילו הכבשים מעכבים את הלחם, מה מקור שיטתו? גמר למד את שיטתו זו מגזירה שווה של המלה "יהיו" שבפסוקנו והמלה "יהיו" הנאמרת בעניינם של שבעת הכבשים. מה להלן שם מתייחסת המלה "יהיו" לכבשים, אף כאן היא מתייחסת לכבשים, ולא ללחם. ולכך סבור הוא כי הכבשים מעכבים את הלחם, ואילו הלחם אין מעכב את הכבשים.

40 ושואלים: ובן ננס נמי נילף גם כן שילמד כמו ר' עקיבא מהיקש המלים "יהיו" ו"תהיינה", מה להלן לחם, אף כאן לחם! ומשיבים: לדעתו כאשר דנין גזירה שווה צריך שיהיו המלים זהות, ולכן למדים "יהיו" מ"יהיו", ואין דנין "יהיו" מ"תהיינה", שאין המילים שוות לגמרי.

41 ומקשים על כך: מאי נפקא מינה מה יוצא מזה, מה משנה הדבר? התנא דבי והרי כבר שנה החכם של בית המדרש של ר' ישמעאל גזירה שווה לענין נגעי בתים, שעיקרה הוא השוואת הכתוב "ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית" שם יד, לט, והכתוב הדומה לו "ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית" שם מד, ודרש: זהו שיבה, זהו ביאה, כלומר, אף שאין שוויון בין מילים אלו יש ללמוד מהן גזירה שווה, וכל שנאמר בענין אחד שייך גם לשני. ומתוך כך ניתן להסיק שאפילו כשקיים הבדל בין המילים, כיון שתוכנן זהה — דנים גזירה שווה, וכל שכן כאן שהמילים נבדלות רק בצורה הדקדוקית!

42 ומשיבים: אכן לפעמים למדים גזירה שווה ממילים שאינן זהות, ואולם הני מילי דברים אלה הם דווקא היכא דליכא דדמי ליה היכן שאין מקרא אחר שדומה לו בדיוק, אבל היכא דאיכא דדמי ליה היכן שיש מקרא אחר שדומה לו — מדדמי ליה ילפינן מהמקרא שדומה לו אנו לומדים. ולכך יש ללמוד "יהיו" מ"יהיו", ולא "יהיו" מ"תהיינה".

43 ושואלים לצד השני: ור' עקיבא נמי לילף גם כן שילמד, כדרך שלמד בן ננס את משמע המלה "יהיו" מהיקש למלה "יהיו"! ומשיבים: ר' עקיבא סבור שדנין דינו של דבר שהינו מתנה נתינה לכהן כשתי הלחם הנאכלות לכהנים מדינו של דבר אחר שאף הוא מתנה לכהן כלחם וכבשי העצרת. לאפוקי הני להוציא את אלה, שבעת הכבשים שעולות הניתנות כולן למזבח נינהו הן, ואינם מתנה לכהן.

44 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר למקור שיטותיהם השונות של ר' עקיבא ובן ננס. שכן בקרא גופיה קא מיפלגי בפירוש הפסוק עצמו הם חלוקים, מהו עניינו, שאת הנאמר "קדש יהיו לה' לכהן" ר' עקיבא סבר שיש לפרש: אי זהו דבר שכולו ניתן לכהן? הוי אומר: זה לחם, ומכאן שהכתוב "יהיו" מוסב על הלחם, שהוא המעכב את הכבשים.

45 ואילו בן ננס משיב: מי כתיב האם נאמר "קדש יהיו לכהן"?! שאפשר היה אז לומר כהסברו של ר' עקיבא, והרי "קדש יהיו לה' לכהן" כתיב נאמר, ומשמעות הכתוב ליתן חלק לה' וחלק לכהן, ואיזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן? הוי אומר: אלו כבשים הקרבים לשלמים, שחלק מהם עולה על המזבח, וחלק אחר ניתן לכהנים לאכילה. ולכך הכתוב "יהיו" מתייחס לכבשים, ללמדנו שהם מעכבים את הלחם.

46 ושואלים: ור' עקיבא מה הוא משיב על טענה זו? ומסבירים: מי כתיב האם נאמר "קדש יהיו לה' ולכהן"?! שאפשר היה לומר שכוונתו חלק לה' וחלק לכהנים, והרי "קדש יהיו לה' לכהן" כתיב נאמר, אלא הכוונה היא שבתחילה ניתנים הם לה', ומאת ה' הם ניתנים לכהן. וכדברי רב הונא, שאמר רב הונא: קנאו השם בתחילה, וחזר ונתנו לכהן.

47 ד במשנה נזכרה מחלוקת אם שני הלחם מעכבים את הכבשים או להיפך. ומוסיפים, שעל כך אמר ר' יוחנן: הכל מודים