ביאור שטיינזלץ על מנחות מ״ח

1 והשאר שתי החלות האחרות נאכלות בפדיון, אמרוה רבנן חכמים את ההלכה הבאה קמיה לפני רב חסדא: הא ברייתא זו הריהי שלא כשיטת רבי הסבור כי שחיטת כבשי העצרת מקדשת את הלחמים, ולפיכך כבר התקדשו הלחמים הללו בקדושת הגוף. אלא כר' אלעזר בר' שמעון הסבור כי השחיטה אינה מקדשת את הלחמים, ולא התקדשו עדיין הלחמים בקדושת הגוף, ומשום כך יכול למשוך שני לחמים שירצה מתוך הארבעה, ולזרוק עליהם את הדם ולקדשם בכך, ושני הלחמים האחרים נפדים.

2 דאי שכן אם היא כשיטת רבי — יש לשאול: כיון שרבי אמר כי השחיטה מקדשא מקדשת את שני הלחמים, זה שאמרה הברייתא דפריק להו שפודה אותם, את שאר החלות, היכא היכן הוא פודה אותן? שלשיטתו לשם פדיונם צריך שיהיו ארבעת הלחמים לפניו בשעת הפדיון שהרי אינו יודע מי מהם הלחמים המקודשים בקדושת הגוף, ומי מהם הלחמים הקדושים בקדושת דמים?

3 ומעתה, אי אם מדובר באופן דפריק להו מאבראי שפודה אותם, את הלחמים מחוץ לעזרה, שמוציא את ארבעת הלחמים אל מחוץ לעזרה ופודה שנים מתוכם — כיון דכתיב שנאמר במצוות התנופה בשתי הלחם "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים..." ויקרא כג, כ, הרי אותם שני הלחמים שהתקדשו בתנופה זו, איפסיל להו נפסלו בכך ביוצא! ואי אם הוא מביא את כל ארבעת הלחמים ופודה שנים מהם בגוואי בפנים העזרה — הא הרי נמצא שבכך הוא מעייל מכניס חולין לעזרה, את שני הלחמים שיצאו לחולין!

4 אמר להו להם, לחכמים רב חסדא: לעולם דעת ברייתא זו היא כשיטת רבי, ופריק להו גוואי ופודה אותם בפנים, אבל אין זה נחשב כמכניס חולין לעזרה, שכן בכגון זה עצם היותם חולין בעזרה ממילא מאליהם, מעצמם קא הוויין הם נעשים, ברגע פדיונם, שאין זה דומה לאדם המכניס מלכתחילה חולין אל תוך העזרה.

5 אמר ליה לו רבינא לרב אשי בשאלה על דברי רב חסדא אלה: והתניא והרי שנויה ברייתא הדנה במקרה זה של השוחט שני כבשי עצרת על ארבעה לחמים, ובמפורש אומרת הברייתא כי כשהוא פודן את שאר החלות, אין הוא פודן בעזרה אלא בחוץ לעזרה, ולדברי רב חסדא יכול הוא לשיטת רבי לפדותן בפנים כיון שנעשות הן חולין מאליהן!

6 ומשיבים: מברייתא זו אין להקשות על דברי רב חסדא שכן לא אמר רב חסדא את הסברו אלא לשיטת הברייתא הקודמת, ואילו הא ברייתא זו, בודאי כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא. וראיה לדבר, דאי שאם כשיטת רבי האומר שהשחיטה מקדשת את הלחמים — כיצד מוציאים את ארבעת הלחמים אל מחוץ לעזרה, והא איפסלו להו הרי נפסלו להם הלחמים שהתקדשו משום יוצא! אלא ודאי כיון שאמר שיכול לפדות אותן משמע שעדיין לא התקדשו לגמרי.

7 א למעלה הובאו דברי הברייתא בדין השוחט את כבשי עצרת על ארבעה לחמים, ששנינו בה שהתקדשו שני לחמים מתוכם. ובענין זה מביאים מה שאמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: לימא תיהוי תיובתיה האם נאמר כי תהא ברייתא זו קושיה על שיטת ר' יוחנן, מיהא דאיתמר מזו שנאמר בדינה של תודה ששחטה על שמונים חלות ולא על ארבעים חלות כדינה, חזקיה אמר כי קדשו ארבעים חלות מתוך השמונים הללו. ואילו ר' יוחנן אמר שלא קדשו ארבעים מתוך שמונים. והרי מברייתא זו רואים כי כאשר שחט את הקרבן על מספר לחמים יותר מכפי הראוי לו, שמתקדש רק חלק מהם כמספר הראוי!

8 ודוחים את הקושיה: ולאו מי איתמר עלה והאם לא נאמר עליה בהסבר מחלוקת זו שבין חזקיה ור' יוחנן, שאמר ר' זירא: הכל מודים, ואף ר' יוחנן, כי היכא היכן, במקום שאמר המקדיש את התודה בשעת הקדשתו אותה עם לחמיה "ליקדשו שיתקדשו ארבעים חלות מתוך השמונים" — דקדשה שהתקדשו אכן ארבעים, אף שהיו בשעת השחיטה שמונים חלות. ואף הכא נמי כאן, בדברי הברייתא, גם כן צריך לומר שמדובר בה באופן שאמר "ליקדשו תרתי שיתקדשו שתים מתוך ארבע החלות", ובאופן זה אף ר' יוחנן מודה שהתקדשו רק שנים.

9 ב ומביאים עוד בעניינם של כבשי ולחמי העצרת ממה שתני שנה ר' חנינא טירתא קמיה לפני ר' יוחנן ברייתא זו: אם שחט ארבעה כבשים לכבשי העצרת ולא שנים, כדין על שתי חלות, מה יעשה בשני הכבשים הנוספים? הריהו מושך שנים מהן מתוך הארבעה הללו וזורק את דמן על המזבח שלא לשמן שלא לשם כבשי העצרת, ולאחר מכן הריהו זורק את דמם של הכבשים האחרים לשם כבשי העצרת.

10 שאם אי אין אתה אומר לנהוג כך, אלא שיזרוק בתחילה את דמם של שני כבשים לשם כבשי העצרת, ורק לאחר מכן יזרוק את דמם של השנים האחרים שלא לשם כבשי העצרת — הפסדת בכך את שני הכבשים האחרונים, שכיון שכבשים אלו כבר היו ראויים להיזרק דמם על המזבח לשמם, ונדחו בזריקת דמם של השנים הראשונים — שוב אין הם כשרים להיזרק שלא לשמם.

11 אמר לו ר' יוחנן בתמיהה על הדברים הללו: וכי הנהגה נכונה היא זו, שיהא בית דין אומר לו לאדם "עמוד וחטא בדבר אחד כגון זה שיזרוק דמם של שני הכבשים הראשונים שלא לשמם בשביל שתזכה בדבר אחר הכבשים האחרונים"?!

12 והתנן והרי שנינו במשנה שנחלקו תנאים בדינם של אברי קרבן חטאת הנאכלים לכהנים שנתערבו באברי עולה העולים כליל על המזבח, ואין אנו יודעים איזה מן האיברים הללו הם לאכילה ואיזה להקטרה על המזבח. שר' אליעזר אומר כי יתנו את האיברים האלה כולם למעלה על המזבח, ובכללם גם אברי החטאת. ואין בדבר משום הקרבה של דבר שאינו ראוי למזבח, משום שרואה אני את בשר החטאת הנמצא עתה למעלה על המזבח כאילו היא עצים הנשרפים, ולא כקרבן. וחכמים אומרים כי תעובר צורתן של כל האיברים הללו שימתינו עד שיפסלו בלינת לילה, ויצאו כולם לבית השריפה.

13 ולשיטתך יש מקום לשאול על דעת חכמים אמאי מדוע שורפים את כל תערובת האיברים הזו? לימא יאמר לו בית דין לכהן "עמוד וחטא בהקרבת איברי החטאת על המזבח, בשביל שתזכה בהקרבתם של איברי העולה"!

14 השיב ר' חנינא טירתא לר' יוחנן על שאלתו זו: אין להקשות ממשנה זו שכן "עמוד וחטא בקרבן חטאת זה, בשביל שתזכה בקרבן חטאת זה", שקרבן אחד הוא זה — אמרינן אומרים אנו, ובענייננו, אומרים לו לחטוא בשני כבשי העצרת הראשונים, כדי שיזכה בשני כבשי העצרת האחרים. אבל "עמוד וחטא בקרבן חטאת זה, בשביל שתזכה בקרבן עולה זה" — לא אמרינן אין אנו אומרים, ולכך לשיטת חכמים גם אין מעלים את איברי החטאת על המזבח כדי לאפשר את הקרבתם של איברי העולה.

15 הקשה על כך ר' יוחנן: וכי בחדא מילתא מי אמר בדבר אחד האם אכן אומרים, מורים לו לאדם לחטוא בדבר אחד כדי לזכותו בדבר השני?! והא תניא והרי שנויה ברייתא: כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, או ששחטן בין לפני זמנן לפני חג השבועות, בין לאחר זמנן לאחר חג השבועות, מה יעשה בהם? — הדם יזרק שלא לשם כבשי עצרת אלא לשם שלמים, והבשר יאכל כשלמים.

16 אבל אם היתה חג העצרת ביום השבת, מאחר שלא הותרה בשבת זריקת דמם של קרבנות יחיד, אלא של ציבור בלבד, כבשים אלה שנדחו מכלל קרבנות ציבור כשנשחטו שלא לשמם או שלא בזמנם — לא יזרוק את דמם, ולא יוקרבו על המזבח, וייאסר בשרם להיאכל. ואולם אם עבר וזרק בשבת את דמם של הכבשים הללו — הורצה התקבל הקרבן לענין זה שיהא מותר להקטיר את האימורין חלק הקרבן הקרב על המזבח לערב במוצאי שבת, והבשר ייאכל.

17 ואם כדבריך, שבדבר אחד אומרים לאדם לחטוא בזה על מנת שיזכה בזה, אמאי מדוע אינו מותר בזריקת הדם בעצרת שחלה בשבת? לימא יאמר, יורה לו בית דין "עמוד וחטא בזריקת הדם של קרבן זה, בשביל שתזכה בהקטרת איבריו ובאכילת בשרו של קרבן זה לערב".

18 ומשיבים: "עמוד חטא בשבת, כדי שתזכה בשבת" — אמרינן אומרים אנו, אבל "עמוד חטא בשבת, כדי שתזכה בחול" — לא אמרינן אין אנו אומרים.

19 וחזר ושאל ר' יוחנן: ובתרתי מילי ובשני דברים נבדלים לא אמר אין אומרים הוראה זו לחטוא בדבר אחד כדי לזכות בדבר אחר?! והתנן והרי שנינו במשנה: חבית של משקה תרומה שנשברה ביום השבת. ונמצאת החבית בגת העליונה, ומשם נוזל המשקה הנמצא בה למטה אל הגת התחתונה. ובגת התחתונה היו מצויים באותה עת משקים של חולין טמאין, מה יעשה? מודה ר' אליעזר ור' יהושע שנחלקו, להלן במקרה האחר שאם הוא יכול להספיק ולהציל ממנה מן המשקה הנמצא בחבית התרומה אפילו רביעית לוג אחת בטהרה על ידי כלי טהור — יציל את משקה התרומה הטהור, אף ששאר המשקה שבחבית ישפך לגת התחתונה אל החולין הטמאים, ונטמא משקה התרומה, וכן נפסדו החולין כיון שהתערב בתוכם משקה של תרומה ואינם ראויים אלא לכהנים.

20 ואם לאו לא, שאין לו כלי טהור, ועתיד כל משקה התרומה בחבית שבגת העליונה להישפך אל החולין הטמאים שבגת התחתונה — נחלקו בכך, שר' אליעזר אומר:

21 תרד כל התרומה שבגת העליונה, ותטמא על ידי החולין הטמאים שבגת התחתונה, ונמצאת מפסידה את משקה החולין, ואל יטמאנה את הנמצא בחבית ביד במעשה הנעשה על ידו, לשאוב בכלים טמאים, וכדי להציל את משקה החולין. ואילו ר' יהושע אומר כי יכול הוא אם רצונו בכך אף שיטמאנה ביד. הרי מכאן שמורים לו לאדם לחטוא בדבר אחד כדי לזכות באחר!

22 השיב לו ר' חנינא טירתא לר' יוחנן: אין להקשות מהלכה זו, שכן שאני התם שונה שם המצב, שהרי אף אם לא יעשה כל מעשה שהוא, תכולת החבית לטומאה קא אזלא היא הולכת כאשר תיפול אל משקה החולין שבגת התחתונה. לכך אין מעשה זה שהוא קולט את הנמצא בחבית העליונה בכלים טמאים ונטמאת היא בכך, נחשב לחטא.

23 א ועוד בדיני כבשי העצרת. כי אתא כאשר בא רב יצחק מארץ ישראל לבבל, והביא עמו מסורות שונות, תני שנה ברייתא זו: כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן, וכגון ששחטם שלא לשם כבשי עצרת — הריהם פסולין בכך, ותעובר צורתן בלינת לילה, ויצאו לבית השריפה.

24 אמר רב נחמן לרב יצחק: שנה מר אדוני את דברי הברייתא הזו באופן זה, משום שהריהו מקיש משווה להו אותם, את דין כבשי העצרת לדין קרבן חטאת, ולכך הריהו תני שונה בדינם של הכבשים הללו שנשחטו שלא לשמם שהם פסולין, כדין קרבן חטאת שנשחט שלא לשמו. ואילו התנא דבי של בית מדרשו של לוי דגמר שלמד את דין שלמי חובה מדינם של שלמי נדבה, לכך תני שונה בדינם של הכבשים הללו שהם כשרים, כדין שאר הקרבנות מלבד חטאת ופסח,

25 דתני שכן שנה לוי בברייתא העוסקת בקרבנות שצריך הנזיר להביא: ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן שלא לשמם — הריהם כשרין ודינם כשלמי נדבה, ואף שלא עלו אין הם נחשבים לבעלים לשם שלמי החובה שחייב להביא בנזירותו. ואולם הם נאכלין ליום ולילה בלבד, כשלמי נזיר ולא כשלמי נדבה הנאכלים לשני ימים ולילה אחד. ואין הם טעונין חייבים בהבאה לא של לחם ולא זרוע כחובתו של הנזיר.

26 מיתיבי מקשים על דברי רב יצחק מהברייתא הבאה: מי שהיה צריך להביא לקרבן האשם בן צאן שהוא בן בתוך שנה ראשונה לחייו, והוא הנקרא "כבש", והביא בן צאן שהוא בן שתים והוא הנקרא "איל". או מי שהיה צריך להביא לקרבן אשמו בן שתים והביא בן שנה — קרבנות אלה הריהם פסולין, ותעובר צורתן בלינת לילה ויצאו לבית השרפה.

27 אבל עולת הנזיר, שמביא הנזיר במלאת ימי נזירותו, שדינה הוא כבש בן שנתו. ועולת יולדת, שמביאה היולדת ביום ארבעים ואחד להולדת זכר וביום שמונים ואחד להולדת נקבה כבש בן שנתו לעולה. ועולת המצורע, שמביא המצורע לאחר שנטהר מצרעתו כבש בן שנתו לעולתו, שהיו קרבנותיהם מבני שתי שנים, ושחטן — הריהם כשרין.

28 כללו של דבר: כל דבר הכשר בעולת נדבה — הריהו כשר גם בעולת חובה. וכל דבר הפסול בקרבן חטאת — הריהו פסול גם בקרבן אשם, חוץ מזה שעשאו שלא לשמו שפסול רק בקרבן חטאת ולא באשם. הרי שלמדים דינם של קרבנות חובה כעולות נזיר ומצורע מדינם של קרבנות הנדבה כעולות נדבה להכשיר את עולות החובה, על אף שבכלל קרבנותיהם של הנזיר והמצורע בא גם קרבן חטאת, והיה מקום לומר שיילמד דינם מחטאת, ויפסל האיל שבא במקום כבש לעולה. ומכאן נסיק שכך הוא גם בכבשי עצרת שיילמד דינם משלמי נדבה, אף שבא עם כבשי העצרת גם קרבן חטאת, ויהא דינם של כבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם להכשר, ושלא כדברי רב יצחק!

29 ומשיבים: אין להקשות מדברי ברייתא זו, שכן האי זה התנא ששנה אותה — התנא דבי מבית מדרשו של לוי הוא, הסבור כי כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמם כשרים, וכמובא למעלה.

30 ודנים בדברי רב נחמן שהסביר כי התנא של בית מדרשו של לוי מכשיר את כבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם, משום שלמד את דין כבשי העצרת מדינם של שלמי נדבה: תא שמע בוא ושמע ממה דתני ששנה לוי, שלא כדבריך, שכן אמר לוי: אשם נזיר כבש בן שנתו המובא על ידי הנזיר שנטמא במת, ביום השמיני להטמאו וכן אשם מצורע כבש בן שנתו המובא על ידי המצורע לגמר טהרתו, ששחטן שלא לשמן — הריהם כשרים, ואולם לא עלו לבעלים לשום לשם חובה.

31 ואם שחטן לקרבנות אלה כשהיה מחוסר זמן בבעלים, שעדיין לא הגיע זמנם של הבעלים להקרבה זו, או שהיו הקרבנות הללו לא כבשים בני שנתם, אלא אילים בני שתי שנים, ושחטן — הריהם פסולין. ויש לדון:

32 אם איתא יש מקום לדבריך, שלומד לוי את דינם של קרבנות החובה מדינם של קרבנות הנדבה, אם כן ליגמר שילמד אף את דינם של קרבנות האשם מדין שלמים, ויהיו אלה כשרים! ומשיבים: אין זו ראיה, שכן דינם של שלמים חובה מדינם של שלמים רשות — אכן גמר לומד לוי, ואולם דינו של אשם מדינו של שלמים — לא גמר אין לוי לומד.

33 ומקשים עוד על דברי רב נחמן: ואי אם אכן הוא כדבריך שלוי גמר לומד דינם של שלמים חובה מדינם של שלמים נדבה — באותו אופן ליגמר נמי שילמד גם כן דינו של אשם מדינו של אשם. ומעתה נלמד שיהא דינם של אשם נזיר ואשם מצורע שיהא כשר אף אם הביא איל ולא כבש בן שנה, מדינם של אשם גזילות ואשם מעילות שדינם הוא באיל בן שנתים. או מצד אחר נלמד שיהא דינם של אשם גזילות ואשם מעילות שהובא בהם כבש בן שנתו, שהוא כשר, מדינם של אשם נזיר ואשם מצורע שדינם הוא בכבש בן שנתו!

34 אמר רב שימי בר אשי: אין זו שאלה, שכן דנין דינו של דבר שנעשה שלא בהכשירו הראוי לכתחילה ככבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם מדבר שנעשה שלא בהכשירו הראוי כשלמי נדבה שקרבו שלא לשמם. ואולם אין דנין דבר שנעשה שלא בהכשירו כאשמם של נזיר ומצורע שבא כאיל בן שנתים ולא ככבש בן שנתו מדבר שבהכשירו כאשם גזילות וכאשם מעילות, שדינם הוא לבוא כקרבן איל בן שנתים.

35 ושואלים על כך: ולא? וכי אין למדים דבר שנעשה שלא כהכשירו מדבר שנעשה כהכשירו?! והא תניא והרי שנויה ברייתא מנין לקרבן שיוצא אל מחוץ למקומו, ונפסל בכך, שאם בכל זאת עלה על גבי המזבח שלא ירד משם, ויוקרב? שהרי הקרבן היוצא כשר כאשר נעשה בבמה בהקרבה שלא במקדש, בזמן שהותרה הקרבה שכזו. שאין בבמה דין "יוצא". הרי שלמדים אנו דבר שנעשה שלא כהכשרו היוצא שנפסל, והועלה על המזבח מדבר שנעשה כהכשרו הקרבה בבמה, בזמן שהותרה הקרבה שכזו!