ביאור שטיינזלץ על מנחות כ״ז

1 ש"על העצים" כתיב נאמר, ולא בצידם,

2 כי תיבעי לך כאשר תישאל לך השאלה הרי זה אליבא דמאן דאמר לפי שיטת מי שאומר במשנה להלן מנחות צו,א בענין בזיכים של לחם הפנים ש"על" משמעו בסמוך, מאי מהו? הכא נמי כאן גם כן נאמר "על העצים" — בסמוך לעצים, או דלמא שמא כאן שנאמר: "על העצים אשר על האש" יש לפרש "על העצים" דומיא בדומה למה שנאמר "על המזבח", מה התם שם על המזבח ממש, אף הכא נמי כאן גם כן על העצים ממש? לשאלה זו לא נמצא פתרון, ולפיכך תיקו תעמוד השאלה במקומה.

3 א משנה הקומץ מיעוטו מעכב את רובו, שאם חסר כל שהוא — פסול. עשרון עשירית האיפה סולת שמביאים למנחה מיעוטו מעכב את רובו. היין שמביאים לנסכים מיעוטו מעכב את רובו. לוג השמן שמביאים למנחה מיעוטו מעכב את רובו.

4 הסולת והשמן של המנחה מעכבין זה את זה. הקומץ והלבונה שנותנים על המנחה, שצריך להקטיר את שניהם, מעכבין זה את זה.

5 ב גמרא ביחס למה ששנינו שהקומץ מיעוטו מעכב את רובו, מבררים: מאי טעמא מה הטעם, מקור הדין? אמר קרא המקרא: "מלא קמצו" תרי זימני שתי פעמים, במנחת נדבה ויקרא ב, ב ובמנחת חוטא שם ה, יב, וכל ששנה עליו הכתוב — מעכב.

6 ומה ששנינו: עשרון המנחה מיעוטו מעכב את רובו, מאי טעמא מה הטעם? אמר קרא המקרא: "וקמץ הכהן מסלתה" שם ב, ב — מן הסולת שהיתה בה מתחילה, ללמד שאם חסרה כל שהוא — פסולה.

7 ומה ששנינו: היין של הנסכים מיעוטו מעכב את רובו, נלמד ממה שנאמר בפרשת הנסכים: "ככה יעשה" במדבר טו, יא, להדגיש: כך ולא פחות מכך.

8 ומה ששנינו שהשמן של המנחה מיעוטו מעכב את רובו, השמן של מנחת נסכים נלמד ממה שנאמר: "ככה" שם, ושל מנחת נדבה — ממה שאמר קרא המקרא: "ומשמנה" ויקרא ב, ב, מן השמן שהיה בה, ללמד שאם חסר כל שהוא — פסולה.

9 ומה ששנינו שהשמן והסולת מעכבין זה את זה נלמד ממה שנאמר: "וקמץ וכו' מסלתה ומשמנה" שם, ללמד שיש צורך בשניהם יחד, ושוב חזר על כך הכתוב במנחת העומר: "מגרשה ומשמנה" שם טז, הרי שנה על כך הכתוב לעכב.

10 ומה ששנינו: הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה, נלמד ממה שנאמר: "וקמץ וכו' מסלתה ומשמנה על כל לבונתה" שם ב, ושוב נאמר במנחת חוטא: "ואת כל הלבונה אשר על המנחה" שם ו, ח, ללמד שהם מעכבים זה את זה.

11 ג משנה שני שעירי יום הכפורים, השעיר לה' והשעיר לעזאזל, מעכבין זה את זה, שאין עושים עבודתו של האחד בלא האחר. שני כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם מעכבין זה את זה. שתי חלות, שתי הלחם שמביאים בעצרת מעכבות זו את זו.

12 שני סדרין של לחם הפנים מעכבין זה את זה. שני בזיכין של לבונה של לחם הפנים מעכבין זה את זה. הסדרין והבזיכין מעכבין זה את זה.

13 שני מינים של לחם שבקרבן נזיר, חלות ורקיקים במדבר ו, טו, שלשה מינים שבפרה האדומה, ששורפים עמה עץ ארז ואזוב ושני ותולעת שם יט, ו, וארבעה מיני לחם שבתודה, חלות ורקיקים, רבוכה וחמץ ויקרא ז, יב, וארבעה מינים שבלולב, לולב, אתרוג, הדס וערבה שם כג, מ, וארבע מינים שבמצורע שהוא נטהר על ידם, עץ ארז ואזוב ושני תולעת וציפורים שם יד, ד — מעכבין זה את זה.

14 שבעה הזאות שבפרה אדומה, שמזה הכהן מדמה כנגד פתח אהל מועד במדבר יט, ד, מעכבות זו את זו. שבע הזיות שעל בין הבדים בפר ושעיר של יום הכיפורים ויקרא טז, יד-טו, וכן ההזיות שעל הפרכת, ושעל מזבח הזהב ביום הכיפורים, ובשאר כל החטאות הנעשות בפנים — מעכבות זו את זו.

15 ד גמרא ומביאים את המקור לדינים שבמשנתנו. שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה — שנאמר בעבודת יום הכיפורים חוקה "והיתה לכם לחקת עולם". ויקרא טז, כט, וכל מקום שנאמר חוקה הוא לעכב.

16 שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה — שנאמרה בהם לשון הויה "קדש יהיו". שם כג, כ, וכל לשון הויה היא לעכב, לומר שכך יהיה ולא אחרת. שתי חלות של עצרת מעכבות זו את זו — שנאמרה בהן הויה "סלת תהיינה". שם יז.

17 שני סדרין של לחם הפנים — שנאמרה בהם לשון חוקה "חק עולם". שם כד, ט, וכן שני בזיכין — מחוקה האמורה שם, וכן הסדרין והבזיכין — מחוקה האמורה שם.

18 שני מינים שבנזיר — דכתיב שנאמר בנזיר: "כן יעשה על תורת נזרו" במדבר ו, כא, להדגיש: דווקא כך יעשה. שלשה מינים שבפרה — שנאמרה בה חוקה "זאת חקת התורה". שם יט, ב.

19 ארבעה מינים שבתודה — דאיתקש שהוקשה לנזיר, דכתיב שנאמר בתודה: "על זבח תודת שלמיו" ויקרא ז, יג, ואמר מר החכם: "שלמיו" — לרבות שלמי נזיר, וכבר למדנו בנזיר שהמינים שבו מעכבים זה את זה.

20 וארבעה מינים שבמצורע מעכבים זה את זה — דכתיב שנאמר: "זאת תהיה תורת המצרע" ויקרא יד, ב, ולשון הויה היא לעכב. ומה ששנינו: וארבעה מינים שבלולב שמעכבים זה את זה, נלמד מה שנאמר בהם "ולקחתם" שם כג, מ, ודורשים מלה זו במשמעות לקיחה תמה, שלימה.

21 ה אמר רב חנן בר רבא: לא שנו שארבעה מינים שבלולב מעכבים זה את זה אלא במקרה שאין לו את כל ארבעה המינים, אבל יש לו את כל הארבעה — אין מעכבין, ויוצא ידי חובתו גם אם נוטל כל אחד בפני עצמו.

22 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: ארבעה מינין שבלולב, שנים מהן עושין פירות — לולב של תמר ואתרוג, ושנים מהם אין עושין פירות — הדס וערבה, העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין פירות, ושאין עושין פירות יהיו זקוקין לעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת;

23 וכן ישראל בהרצאה, כאשר הם מתרצים לפני המקום בתפילה ותענית, אינם נענים עד שיהו כולן באגודה אחת, שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה" עמוס ט, ו, לומר שבזמן שהם באגודה אחת הם מיוסדים בארץ. הרי שאין יוצאים בנטילת ארבעה מינים עד שיהיו אגודים כאחד!

24 ומשיבים: תנאי מחלוקת תנאים היא, דתניא ששנויה ברייתא: לולב בין אגוד בין שאינו אגוד — כשר; ר' יהודה אומר: אגוד — כשר, שאינו אגוד — פסול.

25 ושואלים: מאי טעמא מה טעמו של ר' יהודה? ומשיבים: גמר שהוא לומד בגזירה שוה קיחה קיחה מאגודת אזוב שבפסח מצרים, שנאמר שם: "ולקחתם אגודת אזוב" שמות יב, כב, ובארבעה מינים נאמר: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" וכו' ויקרא כג, מ,

26 מה להלן באגודה — אף כאן באגודה. ושואלים: ורבנן וחכמים מה טעמם? ומשיבים: לא גמרי הם אינם למדים גזירה שווה זו של קיחה קיחה.

27 ושואלים: כמאן אזלא הא דתניא כשיטת מי הולכת זו ששנויה בברייתא: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו — כשר, כמאן כשיטת מי? אי אם תאמר כשיטת ר' יהודה, אם לא אגדו אמאי מדוע כשר בדיעבד? הרי הוא אומר שפסול! אי רבנן אם תאמר כשיטת חכמים מאי מה, איזו מצוה יש בכך? הרי אינם לומדים גזירה שווה של קיחה קיחה!

28 ומשיבים: לעולם שיטת רבנן חכמים היא, ומאי ומה מצוה יש כאן? משום "זה אלי ואנוהו" שם טו, ב, שיש לעשות את המצוות בצורה נאה, ומשום כך ראוי ליטול את ארבעת המינים כשהם אגודים יחד.

29 ו ושבים לדין משנתנו. מה ששנינו: שבע הזאות שבפרה מעכבות זו את זו, נלמד ממה שנאמרה בפרה אדומה לשון חוקה במדבר יט, ב.

30 ומה ששנינו: שבע הזאות שעל בין הבדים ושעל מזבח הזהב ושעל הפרוכת מעכבות זו את זו; הזאות של יום הכפורים — שהרי כתיב נאמר בעבודת יום הכיפורים לשון חוקה ויקרא טז, כט.

31 הזאות על הפרוכת ועל מזבח הזהב של פר כהן משוח ושל פר העלם דבר של ציבור, ושל שעירי עבודה זרה — כדתניא כמו ששנויה ברייתא, מה שנאמר בפר העלם דבר של ציבור שם ד, כ: "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת" של כהן משיח שם ד, ג— יב מה תלמוד לומר? אין בכך צורך, שהרי ממילא חזרה התורה על כל הפרטים האמורים שם! אלא נאמר כדי לכפול את הציווי בהזאות, ללמד

32 שאם חיסר אחת מן המתנות הנתינות, ההזאות לא עשה כלום.

33 א תנו רבנן שנו חכמים: שבע הזאות שבפרה אדומה, שהכהן עומד במזרח ומזה מדמה כנגד פתח אהל מועד, שעשאן שלא כראוי, בין שעשאן שלא לשמן, בין שלא היו מכוונות אל נכח פני אוהל מועד במדבר יט, ד, כלומר, לכיוון פתח ההיכל אלא לצדדים — פסולות. וההזאות

34 שבפנים של דם החטאות הפנימיות — פר ושעיר של יום הכיפורים, וכן פר כהן משיח ופר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, שצריך להזות "לפני ה' את פני פרוכת הקדש" ויקרא ד, ו, וכן ההזאות שבמצורע שמזה מלוג השמן "שבע פעמים לפני ה' " שם יד, טז, אם עשאן שלא לשמן — פסולות, אבל אם עשאן שלא מכוונות כנגד קדש הקדשים — כשרות.

35 ומתקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא לגבי פרה: שלא לשמן — פסולות, שלא מכוונות — כשרות, ובברייתא לעיל שנינו שאם עשאן שלא מכוונות — פסולות! אמר רב חסדא, לא קשיא אין זה קשה: הא זו כשיטת ר' יהודה, הא רבנן זו כשיטת חכמים.

36 דתניא ששנויה ברייתא: מחוסרי כפרה, כלומר, אלה שצריכים להביא קרבן לגמר טהרתם, כדי להיות מותרים להיכנס למקדש ולאכול מן הקדשים אף על פי שכבר טבלו מטומאתם והעריבה עליהם השמש, אם נכנסו לעזרה בשוגג — הרי זה חייב חטאת, אם נכנסו במזיד — ענוש כרת, ואין צריך לומר אם נכנס לשם טבול יום מי שטבל מטומאתו ולא העריבה עליו השמש, ושאר כל הטמאים שעדיין לא טבלו מטומאתם.

37 וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן, כלומר, נכנסו פנימה מן המקום שבו מותר להם להיכנס, וכגון כהנים שנכנסו להיכל שלא לצורך עבודה, אם נכנסו להיכל כולו בכל חלק ממנו — חייבים במלקות ארבעים, אם נכנסו מבית לפרכת לקודש הקדשים, או אל פני הכפרת, שהתקרבו עד לפני הארון — הרי הם בחיוב מיתה. ר' יהודה אומר: כל היכל כולו וגם מבית לפרכת — במלקות ארבעים, ורק אם ניגש אל פני הכפרת — הרי זה במיתה.

38 ומסבירים: במאי קא מיפלגי במה הם חלוקים? בהאי קרא הבנתו של מקרא זה: שנאמר "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות" שם טז, ב, רבנן סברי חכמים סבורים: אל הקודש, כלומר, ההיכל — הרי הוא בלא יבא במצות לא תעשה בלבד, שלוקים עליו ארבעים מלקות, מבית לפרכת ואל פני הכפרת — בלא ימות, שחייב על כך מיתה.

39 ור' יהודה סבר סבור: כך צריך להבין את המקרא, אל הקודש ומבית לפרכת — בלא יבא, ואל פני הכפרת — בלא ימות.

40 ושואלים: מאי טעמא דרבנן מה טעמם של חכמים הסבורים שמבית לפרוכת בלאו? ומסבירים: אי סלקא דעתך כדקאמר אם עולה על דעתך כמו שאומר ר' יהודה, שמבית לפרוכת במיתה — לכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק "ואל יבוא בכל עת אל הקדש" ו"אל פני הכפרת ולא ימות", ולא בעי ולא צריך היה לכתוב "מבית לפרכת", ואנא אמינא ואני הייתי אומר מעצמי: אם על ההיכל "הקודש" מיחייב חייב מלקות, מבית לפרכת מבעיא נצרכה לומר? ואם כן "מבית הפרכת" דכתב רחמנא שכתבה התורה למה לי? שמע מינה למד מכאן שהוא במיתה.

41 ור' יהודה משיב על כך: אי כתב רחמנא אם היתה כותבת התורה "אל הקדש" ולא כתב ולא היתה כותבת "מבית לפרכת", הוה אמינא הייתי אומר: מאי מה פירוש קודש — מבית לפרכת, קודש הקדשים, והוא בלאו לבד, אבל היכל אפילו איסור לאו לא תעשה נמי לא גם כן אין בו. ורבנן וחכמים, מה הם אומרים על טענה זו? ההוא לא מצית אמרת דבר זה לא יכול היית לומר, שהרי ההיכל כולו איקרי נקרא "קודש", שנאמר: "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" שמות כו, לג, משמע שההיכל נקרא קודש.

42 ועוד שואלים: ור' יהודה מאי טעמא מה טעמו שמבית לפרוכת בלא תעשה ואינו במיתה? ומשיבים אי סלקא דעתך כדקא אמרי רבנן אם עולה על דעתך כמו שאומרים חכמים, שמבית לפרוכת ב"לא ימות" — לכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק "אל יבוא אל הקודש" ו"מבית לפרכת לא ימות", ולא בעי ולא יצטרך לומר "אל פני הכפרת", ואנא אמינא ואני הייתי אומר מדעתי: אם מבית לפרוכת חייב במיתה, אל פני הכפרת מיבעיא נצרכה לומר שהוא במיתה? ואם כן "אל פני הכפרת" דכתב רחמנא שכתבה התורה קודם "ולא ימות" למה לי? שמע מינה למד מכאן: "אל פני הכפרת" במיתה, "מבית לפרכת" רק באזהרה, באיסור לא תעשה.

43 ושואלים: ורבנן וחכמים, מה הם אומרים על טענה זו? ומשיבים: הכי נמי כך גם כן, אם רק לענין חיוב מיתה באמת לא צריך היה להיכתב אלא "מבית פרוכת", והאי דכתב רחמנא וזה שכתבה התורה "אל פני הכפרת", הרי זה בא למעוטי למעט דרך משופש משובש, עקום, שאם לא נכנס לקודש הקדשים כשפניו למזרח "אל פני הכפורת" אינו חייב מיתה,

44 כדתנא דבי כמו ששנה החכם מבית מדרשו של ר' אליעזר בן יעקב: מה שנאמר "והזה אל פני הכפרת קדמה" ויקרא טז, יד — זה בנה בנין אב, לימד לכל הדומה לו, שכל מקום שנאמר "פני" אינו אלא פני קדים, הצד הפונה למזרח.

45 ושואלים: ור' יהודה, מה הוא אומר על טענה זו? הרי לשם כך הוצרך הכתוב! ומשיבים: אם כן לימא קרא שיאמר המקרא רק "פני הכפורת", מאי מהו "אל"? שמע מינה למד מכאן ש"אל פני הכפורת" דוקא, שרק אם נכנס עד לשם חייב מיתה, אבל מבית לפרוכת אינה במיתה. ורבנן וחכמים, הם אומרים: "אל" לאו אינו דוקא, אין לדייק מכך.

46 ומעתה שבים לענין הסתירה שבין הברייתות, האם הזאות של פרה אדומה שאינן מכוונות פסולות או כשרות, וכך מסבירים: ר' יהודה שאמר "אל פני הכפרת" דוקא, שיש לדייק מן המלה "אל פני הכפורת" שרק באופן זה הוא חייב, אם כן "והזה אל נכח פני אהל מועד" במדבר יט, ד נמי גם כן דוקא הוא, ללמד שאם לא היו מכוונות הריהן פסולות.

47 ורבנן וחכמים אומרים: מדהתם לאו מכיון ששם אין זה דוקא — הכא נמי לאו כאן גם כן אין זה דוקא, ואם לא היו מכוונות כשרות.

48 מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף: לשיטת ר' יהודה, צריך אתה לומר כי מתוך ש"אל" דוקא, גם מה שנאמר בעבודת יום הכיפורים אל נכח "והזה על פני הכפרת" ויקרא טז, יד נמי גם כן דוקא הוא ומעכב; אלא לפי זה מקדש שני דלא הוו שלא היו בו ארון וכפורת, הכי נמי דלא עביד כך גם כן תאמר שאינו עושה הזאות? והרי אין חולק שהיו עושים כן ראה משנה יומא נג,ב!

49 אמר רבה בר עולא, אמר קרא המקרא בעבודת יום הכיפורים: "וכפר את מקדש הקדש" שם לג, לומר: לאו דווקא על הארון "הקדש", אלא מקום המקודש לקודש, כלומר, על המקום המיועד לארון. עד כאן לפי השיטה שהסתירה שבין הברייתות האם הזאות של פרה אדומה שאינן מכוונות כשרות, תלויה במחלוקת רבי יהודה וחכמים.

50 רבא אמר: הא והא רבנן זו וזו כשיטת חכמים,