ביאור שטיינזלץ על מנחות מ״ד

1 זיל טפי מזולזל יותר מאשה, ולכן תיקנו על כך ברכה מיוחדת.

2 א תנו רבנן שנו חכמים: חלזון זהו שממנו עושים את התכלת, גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה ליבשה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת ציצית, לפיכך מפני שהוא נדיר דמיו יקרים.

3 תניא שנויה ברייתא, אמר ר' נתן: אין לך כל מצוה, ואפילו מצוה קלה שכתובה בתורה, שאין לה מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה שכרה. צא ולמד ממצות ציצית שהיא מצוה קלה, שכך מסופר בעניינה:

4 מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר שלח לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב המתין על הפתח.

5 נכנסה שפחתה של אותה זונ הואמרה לה: אותו אדם ששיגר ליך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה היא: יכנס, נכנס. הציעה לו שבע מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ועליונה היתה מיטה של זהב,

6 עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה כדי לישב ערום כנגדה, בתוך כך באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט הפיל עצמו מלמעלה וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו בלשון שבועה: גפה אהבתה של רומי, שאיני מניחתך ללכת עד שתאמר לי מה מום ראית בי.

7 אמר לה בלשון שבועה: העבודה עבודת המקדש, שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב ונאמר בה בפרשת ציצית: "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים, "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה' אלהיכם" במדבר טו, מא, כלומר, אני הוא שעתיד ליפרע מן העובר על מצוותי, ואני הוא שעתיד לשלם שכר למקיימה, עכשיו נדמו עלי ארבע הציציות כארבעה עדים שיעידו עלי.

8 אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה.

9 עמדה אותה אישה וחילקה כל נכסיה, שליש נתנה למלכות כשוחד, ושליש חילקה לעניים, ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות, אותן מטות של כסף וזהב שהציעה לו,

10 ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים ובגלל זה את רוצה להתגייר? הוציאה אותו כתב שנתן לה אותו תלמיד מידה ונתנה לו. אמר לה: לכי זכי במקחך.

11 ומספרים: אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו מעתה בהיתר. וחוזרים לעיקר הדברים, אותם מצעות זה מתן שכרו בעולם הזה הם, ולעולם הבא איני יודע כמה.

12 ב אמר רב יהודה: טלית שאולה — כל שלשים יום הראשונים פטורה מן הציצית, מיכן ואילך חייבת.

13 תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך מעין זה: הדר בפונדקי מלון בארץ ישראל, והשוכר בית בחוץ לארץ — כל שלשים יום ראשונים ששוהה שם פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב. אבל השוכר בית בארץ ישראל — עושה לו מזוזה לאלתר, משום יישוב של ארץ ישראל.

14 ג ושבים למה ששנינו בראש הפרק שתפלה תפילין של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד. אמר רב חסדא: לא שנו שאינה מעכבת אלא שיש לו תפלה אחרת ועכשיו אינה לפניו, או שאינו יכול להניחה, אבל אם אין לו בכלל — מעכבת.

15 אמרו לו לאחר זמן: אמרת דבר זה? אמר להו להם: לא, אלא היפך הדברים: מאן דלית ליה תרי וכי מי שאין לו שתי מצו‍ת, חד מצוה נמי לא ליעביד מצוה אחת גם כן לא יעשה?! ושואלים: ומעיקרא מאי סבר ומתחילה מה סבור היה שאמר שמי שאין לו אלא אחת לא יניח כלל? ומשיבים: גזירה שמא יפשע, ולא ידאג להשיג את התפילה החסרה לו.

16 אמר רב ששת: כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה מצוות עשה, הכתובות בארבע פרשיות התפילין שמות יג, ט. שם טז. דברים ו, ח. שם יא, יח, בכל אחת מהן מצות עשה לתפילין של יד, ומצות עשה לתפילין של ראש.

17 וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה, ארבע בפרשת הציצית שבספר במדבר: "ועשו להם ציצית", "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", "והיה לכם לציצית", "וראיתם אותו" במדבר טו, לח— לט.

18 וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה: "כה תברכו את בני ישראל" שם ו, כג, "אמור להם" שם, "ושמו את שמי על בני ישראל" שם כז,

19 כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה, שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" דברים ו, ט ונאמר שוב בפרשה האחרת: "וכתבתם על מזוזות ביתך" שם יא, כ.

20 ואמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר:

21 "ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחיני ישעיהו לח, טז, לומר שהמניח תפילין שבהם כתוב שם ה' על ראשו "ה' עליהם" זוכה לחיים "יחיו", ומבריא ממחלותיו וזוכה לעוד שנות חיים "ותחלימני והחייני".

22 א משנה במשנה זו שבים לדון בהלכות השייכות למסכת, מנחות. הסולת והשמן של מנחת הנסכים אין מעכבין את היין הבא עם המנחה. שאם הובא יין בלא הסולת והשמן למנחה — מנסכים את היין על המזבח, אף שלא הוקרבה המנחה. וכך הוא הדין לענין הסולת והשמן של המנחה, שהובאו בלא יין לניסוך, הריהם קרבים, ולא היין מעכבן. דין אחר הוא שהמתנות נתינות מדם הקרבן שניתנות על המזבח החיצון העומד בעזרה — אין מעכבות זו את זו, שאף אם ניתנה רק מתנת דם אחת בלבד, כיפר הקרבן בדיעבד לבעליו.

23 ב גמרא שנינו במשנתנו דינה של מנחת הנסכים, ומביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מה שנאמר בקרבנות הבאים בשבעת ימי חג הסוכות ובשמיני עצרת "ומנחתם ונסכיהם" במדבר כט, יח— לז, בא להורות כי כך הוא סדר הבאתם: לאחר הקרבת הקרבן הבא את המנחה, ואחר כך הבא את הנסכים. אלו דברי חכמים. רבי אומר: מה שנאמר "...להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים..."ויקרא כג, לז בא לומר כי כך סדר ההבאה, שבתחילה הבא זבח הקרבן עצמו, ואחר כך הבא נסכים, ורק לאחר הבאת הנסכים הבא את מנחת הנסכים.

24 ודנים בשיטות הללו: לשיטת רבי הלמד מהפסוק "זבח ונסכים", ואולם נמי הכתיב גם כן הרי נאמר "ומנחתם ונסכיהם" שהמנחה קודמת לנסכים! ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי נצרך לענין אחר, ללמד שמנחתם ונסכיהם הבאים בפני עצמם, לאחר שהובא הזבח, ביום, בלא נסכים, ניתן להקריבם אף בלילה, וכן שמנחתם ונסכיהם הבאים בפני עצמם לאחר שכבר הוקרב הקרבן עצמו היום, אפשר להקריבם אפילו ליום מחר.

25 ושואלים לצד האחר: ולשיטת רבנן חכמים הסבורים כי המנחה קודמת לנסכים ולמדו כן מהפסוק "ומנחתם ונסכיהם", נמי הכתיב גם כן הרי נאמר "זבח ונסכים" להורות שהנסכים קודמים למנחה! ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה נצרך לו לענין אחר, וכדרך שאמר החכם זעירי, שכן אמר זעירי: אין הנסכים הבאים עם הזבח מתקדשין מתקבעת קדושתם על זבח זה, שאינם באים אלא עמו ולא עם זבח אחר אלא בשחיטת הזבח הזה. שמשעה שנשחט הקרבן "זבח" זה — שוב אין הבעלים יכולים לשנותם לזבח אחר אלא הם כ"שייכים" אליו "זבח ונסכים". ואם עדיין לא נשחט הקרבן, יכולים הבעלים לתיתם לקרבן אחר, אף שהפרישם בתחילה לשמו של זבח זה.

26 וחוזרים ושואלים לשני הצדדים: ולשיטת רבי הסבור שפסוק זה מלמדנו שהנסכים קודמים למנחה, והרי נמי מיבעי ליה גם כן צריך אותו את הפסוק הזה לכמו שדרש זעירי! ומן הצד האחר, יש לשאול אף לשיטת רבנן חכמים הסבורים שהפסוק "מנחתם ונסכיהם" מלמדנו כי המנחה קודמת לנסכים, ואולם נמי מיבעי להו גם כן צריך אותו את הפסוק הזה ללמדנו כי מנחתם ונסכיהם קרבים אף בלילה, וכן כי מנחתם ונסכיהם קרבים אפילו למחר!

27 אלא יש לחזור מההסבר הקודם למחלוקת חכמים ורבי, ומציעים הסבר אחר: היינו טעמייהו דרבנן זהו טעמם של חכמים, דכתיב שכן נאמר בפרשת המועדות "...להקריב אשה לה' עולה ומנחה וזבח ונסכים דבר יום ביומו" ויקרא כג, לז, ומן הנאמר "עלה ומנחה" יש ללמוד כי מיד אחר הקרבת הקרבן "עולה" יש להביא תחילה את מנחתו, ולאחר מכן יביאו את נסכיו. ושואלים: ולשיטת רבי הסבור שהנסכים קודמים למנחה, והרי נמי הכתיב גם כן הרי נאמר "עלה ומנחה"!

28 אלא יש להסביר באופן אחר את מחלוקת חכמים ורבי: במנחות ונסכים שבאים עם הזבח — דכולי עלמא לדעת הכל, ואף רבי לא פליגי חולקים שתחילה מנחה ואחר כך נסכים, דהכתיב שהרי נאמר "עלה ומנחה". כי פליגי כאשר נחלקו חכמים ורבי הרי זה רק במנחות ונסכים הבאין בפני עצמן. שרבנן סברי חכמים סבורים כי מכיון שבדינם של מנחות ונסכים הבאין עם הזבח הסדר הוא שמקריבים בתחילה מנחה ואחר כך מקריבים את הנסכים, במנחות ונסכים הבאים בפני עצמן נמי גם כן כך הוא הסדר, שבתחילה מקריבים את המנחה ואחר כך מקריבים את הנסכים. ואילו

29 רבי סבור כי דווקא התם שם, במנחות ונסכים הבאים עם הזבח כך הוא הדין — דאיידי דאתחיל שמתוך שהתחיל המזבח כבר באכילה בהקרבת בשר הקרבן עליו, לכך ראוי כי בתחילה גמר לה לכולא מילתא יגמור אותה, את כל הדבר של אכילה, על ידי שיאכל אף את המנחה, ולאחר מכן יקריבו את הנסכים על המזבח שאין זו אכילה, אלא שתיה. אבל כאשר מביאים מנחה ונסכים בפני עצמן — הנסכים עדיפי עדיפים וקודמים בהקרבה, וטעם הדבר: הואיל דמיתאמרא שנאמרת שירה עלייהו עליהם.

30 ג עוד שנינו במשנה שהמתנות של דם הקרבנות שניתנות על המזבח החיצון אין מעכבות זו את זו. שאם נתן על המזבח נתינת דם אחת בלבד — כיפר בכך.

31 ובענין זה עוד תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מנין לכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן שלא כדינם, בארבע נתינות או בשתי נתינות שהן כארבע, אלא במתנה אחת שכיפר בכך, ויצא ידי חובה? שכן נאמר "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך" דברים יב, כז, לומר שאפילו בנתינת דם "ישפך" אחת יצא ידי חובה.

32 ד משנה הפרים והאילים והכבשים הקרבים בימים מסויימים בשנה לקרבן אחד, וכגון עולה, ואולם לכמה מטרות נפרדות, וכגון קרבנות מוסף ועוד אחרים הבאים לקרבן אחר מקרבנות היום. וכן קרבנות השעירים — אינן מעכבין זה את זה. שהרי יכולים להקריב את העולות הללו, אף בלא שיוקרבו העולות האחרות. ר' שמעון אומר: אם היו להם לגזברי המקדש מעות שיש בהן כדי לקנות פרים מרובים כמספר הנדרש, ואולם לא היו להם מעות נוספים כדי לקנות בהן אף את הנסכים הבאים עם הקרבנות הללו יביא אפילו פר אחד ונסכים הראויים לו, ולא יקריבו כולם בלא נסכים.

33 ה גמרא שנינו במשנתנו כי אין הפרים והאילים והכבשים מעכבים זה את זה, ושואלים: הני אותם פרים ואילים וכבשים הנזכרים במשנתנו, דהיכא של היכן של איזה מועד הם? ומסבירים את השאלה: אילימא אם תאמר שאלה קרבנות החג חג הסוכות "כמשפט" וכן בקרבנות היום השביעי בסוכות שם לג הלשון "כמשפטם" כתיב בהו נאמר בהם להורות שאין לשנות מן האמור!

34 אלא צריך לומר שהכוונה היא לקרבנות מוסף הבאים בראש חדש, שיש בהם שני פרים, איל אחד, ושבעה כבשים. או לקרבנות מוסף של עצרת חג השבועות, שאף בהם יש שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים. המנויים בחומש הפקודים ספר במדבר: של ראש חודש שם כח, יא.